למחוץ

הסכנה לא חלפה.

היא עדיין בעיצומה.

הנסיבות שהפגישו בינינו והקשר הבלתי ניתן להכחשה לא מאפשרים לנו להיפרד. העבר וההווה מתנגשים, דברים נאמרים, גבולות נחצים וחוקים נשברים. שנינו ממוקדים ברצון לנקמה שכמעט מכריע אותנו. את הנעשה אי אפשר להשיב ולכל פעולה יש השלכות.

הוא אוהב אותי ואני אוהבת אותו, אבל האם יש באהבה די כדי להגן עלינו?

לפעמים הבחירה היחידה שיש היא האחרונה שבה היינו רוצים לבחור. אהבתנו המוכתמת נדחקת אל גבול הסכנה. כוחות חיצוניים תוקעים יתד בינינו ואנחנו חייבים לחפור עמוק בליבנו כדי לשחרר את רוחות העבר ולהילחם עבור משהו שאף אחד מאיתנו לא ידע שהוא זקוק לו – זה לזה.

האם האהבה באמת מסוגלת לגבור על הכול?

למחוץ מאת סופרת רבי המכר קים קאר הוא הספר השני בדואט אהבה מוכתמת. רומן מותח, מרתק ומצמרר הסוחף את הקורא לחוויה מרגשת ומלהיבה שבמהלכה נחשפים סודות מהעבר, מתובלים בגילויי אהבה אסורה.

הדואט כיכב בראש רשימת רבי המכר של עיתון ניו יורק טיימס וזכה להצלחה רבה.

היום השמיני – המשך

לוגאן
בואו נגיד שאתם רוצים לחסל מישהו.
לא משנה מי – את אימכם, את אהובכם, את האויב שלכם.
יש כאלה שיעשו זאת בשבילכם.
זו עובדה.
לא מישהו מארגון הפשע.
לא מישהו הקשור לארגון הפשע.
לא מישהו שאתם מכירים.
רוצח שכיר.
שמעתי על דרכים ליצור קשר עם אחד כזה. מישהו שמכיר מישהו שמכיר מישהו. מישהו מהשכונה הישנה. מישהו בעל קעקועים שנעשו בכלא. מישהו בעל שיער ארוך. מישהו בלי שיער בכלל. למי אכפת בכלל – מצידי הוא יכול היה להיראות גם כמו הסולן של להקת 'מוטלי קרו'. לעזאזל, הוא יכול היה גם ללבוש חליפה שעלתה אלפיים דולר, כמו איש עסקים. באמת לא היה אכפת לי. אין זה משנה איך הוא נראה, מה שמשנה זה רק מה שהוא עושה. מובן שהמעשה כרוך בתגמול כספי נכבד, אך אין זה מדאיג אותי. הייתי מוכן לשלם כל סנט שיש לי כדי שהיא תהיה בטוחה. המחיר שיהיה עליי לשלם, או הפיסה מנשמתי שמעשה זה יגזול ממני, לא ימנעו ממני לבצע את השיחה.
קראתי שוב את הפתק. "ה־'א' לא הייתה מכוונת לאמילי."
דבר אחד היה ברור. הוא ידע על אל ועליי.
טומי פלניגן, האויב שלי, היריב שלי. בנו של ראש ארגון הפשע, זה שנאסר עליי ליצור איתו קשר, ידע שיש מישהי בחיי שאכפת לי ממנה. יכול להיות שהוא אפילו ידע שאני אוהב אותה, ולא היה מדובר באחותו. היא לא הייתה אמילי. התרסתי נגדו, שהעזתי להמשיך הלאה, ולכן אני יודע שהוא יחפש איפה לפגוע בי, ינסה לשבור אותי, ינסה להוציא אותי מדעתי. האיום הזה ריחף מעליי כמו צל למעלה מעשר שנים. כתם שחור בחיי שתמיד ידעתי שהוא שם.
בעבר הוא הטיל מום בבחורה שיצאתי איתה וצילק אותי, אבל זה קרה לפני הרבה זמן. לא שמעתי ממנו שנים עד השבוע שעבר, כאשר הוא פגע במישהי מפני שחשב שזו אל.
הוא חזר לחיי.
כולם ידעו שהוא השתמש בסמים, אבל לא רבים ידעו שהיה שחקן משמעותי בעולם הסמים. אפילו אבא שלו לא ידע מה מידת מעורבותו בסחר. הוא תמיד היה מטורף, אבל לאחרונה הוא עבר על כל החוקים. בתים. נשים. אימהות. ילדים. שום דבר ואף אחד לא היה בטוח מפניו יותר – הוא התנהג כאילו לא היה לו מה להפסיד. לכן לא הופתעתי כאשר הוא הפר את הסכם שביתת האש שנחתם בינינו לפני שנים רבות, שבמסגרתו הוא חויב לשמור מרחק ממני, ואני חויבתי לשמור על מרחק ממנו. אני חושב שידעתי שהוא יחצה את הקו הזה, וזה היה רק עניין של זמן.
מה שהוא לא הבין זה שכבר לא פחדתי ממנו. התכוונתי לעשות את אותו הדבר בדיוק. מרגע זה, ככל שזה נוגע לי, חוקי הרחוב כבר לא חלו עליי. יותר מדי היה נתון על כף המאזניים מכדי שיהיה לי אכפת ממה שעלול לקרות אם אצא נגד כנופיית 'בלו היל'. אני חייב להתמקד בדברים שהייתי צריך לעשות כדי לשמור על חייה של אל וזה הדבר היחיד שהיה חשוב כרגע. איכשהו, הייתי צריך לחסל את האיום שהציב מולי טומי.
אבל שכירת רוצח תצטרך לחכות. הייתי משותק. קפוא במקום. התבוננתי בעיניה הירוקות של אל. הן היו פעורות ומפוחדות, ועדיין יפות.
הכרתי אותה פחות משבועיים, אבל היא כבר הייתה חלק ממני. לא יכולתי – לא, לא הייתי מוכן – להרשות שמשהו יקרה לה.
"לוגאן," לחשה בשקט.
התנערתי ממחשבותיי ורציתי להגיד משהו. משהו עמוק. משהו שיהיה הגיוני. משהו שיגרום לדברים להיראות אחרת. אבל לא היה דבר כזה. התבוננתי בפניה. באותו רגע ראיתי שהאור שהיה בעיניה התעמעם, עורה החוויר ושפתיה החלו לרעוד. המראה גרם לחזי להתכווץ. גופה הביע את הפחד שלה – עורה הצטמרר ונשימותיה היו מקוטעות. היא לא רצתה שאראה את הפחד הזה, היא ניסתה להסתיר אותו ממני, אבל ראיתי את החשש שלה וידעתי מה אני צריך לעשות.
הייתי חייב למצוא אותו, ובדחיפות. הייתי צריך לסגור את החשבון עם טומי פלניגן פעם אחת ולתמיד, ולא משנה מה יהיו ההשלכות.
קימטתי את הפתק והנחתי לו לנשור לרצפה. לבשתי את חולצתי ושוב הבטתי בה. "תישארי כאן, תנעלי את הדלת ואל תתני לאף אחד להיכנס. אני מתכוון לזה. לאף אחד חוץ ממני, ולא אכפת לי מי יעמוד מאחורי הדלת הזאת."
"לאן אתה הולך?" פחד היה שזור בקולה.
"למצוא את טומי."
"בחדשות אמרו שבני משפחת פלניגן נאסרו. אולי הוא כבר במעצר."
הסתכלתי על הפתק המקומט על הרצפה. הייתה לי תחושת בטן שהוא כבר לא במעצר. זה לא היה משהו שהוא ישלח מישהו אחר לעשות. זה היה משהו שהוא ייהנה יותר מדי לעשות בעצמו. "אולי," אמרתי כדי להרגיע את עצביה, "אבל מישהו מטעמו שלח את הפתק לכאן, ואני מתכוון למצוא אותו."
"לוגאן, לא." היא שלחה אליי את ידה כאשר נעלתי את נעליי. הייתי חייב להתנער ממנה. הייתי מוכרח לעשות זאת. בדרך לדלת, עצרתי לשבריר שנייה כדי להביט בה. באותו רגע לא היה דבר שרציתי יותר מאשר להרגיש את זרועותיה סביבי. רציתי להצמיד את גופי לגופה, להסתכל בעיניה ולהגיד לה שנהיה בסדר. אבל זה יהיה שקר. לא התכוונתי לשקר לה. לא לגבי זה.
"לוגאן," התחננה.
שמעתי את הכאב בקולה וליבי החסיר פעימה. בכל זאת המשכתי ללכת. הייתי חייב לעשות זאת עבורה. עבורי. עבורנו. הדלת נסגרה מאחוריי וצליל הבריח אמר לי שהיא תהיה בטוחה עד שאחזור, או...
ייאושי הוחלף מייד בזעם כאשר עיניי נחו על הז'קט הלבן של הבחור שהביא את הפתק. הוא עמד במסדרון בגבו אליי. לא הייתי מסוגל לשלוט בעצמי ורצתי אליו, אבל נעצרתי בפתאומיות כאשר התקרבתי קצת יותר. הוא לא היה לבד. הוא נישק בחורה, גם היא במדים. חיכיתי. היא צחקקה, חייכה ולבסוף נופפה בידה לעברו ואז התרחקה במסדרון. הוא נכנס למעלית המחכה. ברגע שהדלת החלה להיסגר, קפצתי לכיוונה ועצרתי את תנועת הדלתות. הוא עמד שם, מחייך, שפתון על שפתיו, כאילו לא הייתה לו שום דאגה בעולם המחורבן הזה. הוא טעה בגדול. התנפלתי עליו במהירות כזו עד שבקושי הספקתי לראות את הפחד בעיניו, אחזתי בצווארונו המוכתם בשפתון וסיננתי, "מי שם את הפתק בעגלת האוכל?"
הוא רעד. "אני לא יודע על מה אתה מדבר."
אחיזתי בצווארונו התהדקה. "אני לא מתכוון לשאול אותך שלוש פעמים. מי שם את הפתק בעגלת האוכל?"
נשמע קול טפטוף על רצפת המעלית. אני חושב שהוא השתין במכנסיים. "איזה בחור שילם לי חמישים דולר כדי לשים אותו על המגש. הוא אמר שזו בדיחה פרטית ביניכם."
הטחתי אותו אל דופן המעלית. "איך הוא נראה?"
"נמוך," הוא מלמל בקול כמעט בלתי נשמע, "שיער חום, פירסינג, והוא צלע."
טומי. "איפה הוא עכשיו?"
"אני לא יודע."
"איפה הוא?" שאלתי שוב, שיניי חורקות.
הבחור בכה. "אני לא יודע."
שחררתי את אחיזתי. "איפה השארת אותו?"
הוא התמוטט על הרצפה. "מחוץ לדלת המטבח."
לחצתי על קומת השירות. "תעביר את הכרטיס שלך. תראה לי."
הוא הנהן ברעד. "תראה, אדון, לא התכוונתי לגרום בעיות. הוא אמר שזו הייתה בדיחה. האמנתי לו."
גופי התקשח. בדיחה! הכנסתי את היד לכיסי והבחור הרים את ידיו. "אל תפגע בי. לא התכוונתי לפגוע בך."
התעלמתי ממנו, שלפתי את ארנקי ונתתי לו חמישים דולר. "תראה לי איפה ראית אותו לאחרונה. לא אפגע בך."
לכאורה רגוע, העביר את כרטיסו והמעלית החליקה מטה אל קומת השירות. תוך שניות ספורות עמדנו מחוץ למטבח. הוא הצביע באצבע רועדת. "הוא עמד שם כאשר התקרב אליי, אבל אחרי שנתן לי את הפתק, הלך לכיוון המדרגות."
"לאן הן מובילות?"
"אל הלובי."
הנהנתי. "תודה, גבר. לא התכוונתי להפחיד אותך."
צחוקו דמה יותר לבכי. "לא, לא ממש דאגתי," אמר.
זה היה שקר.
עליתי במדרגות שתיים בכל פעם, פתחתי את הדלת והגעתי למסדרון השירות. ברגע שהייתי בלובי של מלון 'מנדרין', סרקתי אותו ואז את הטרקלין. כלום. לא היה זכר ממנו. חיפשתי בבר. בשירותים. במשרדים. כלום. הוא לא נראה בשום מקום.
ידעתי שזה לא הסוף.
 
פרק 2
אל
רגשות הציפו אותי. לא רציתי לבכות. בגדיי היו מפוזרים ברחבי החדר. העסקתי את עצמי בלבישתם.
עברו שניות.
עברו דקות.
פסעתי מצד לצד בחדר, סופרת את צעדיי מהדלת אל החלון וחזור חלילה. חרצתי שביל בשטיח. לבסוף לא יכולתי לשאת עוד את המונוטוניות ונפלתי על המיטה. לא הייתי בטוחה מה לעשות ומחשבותיי החלו לנדוד.
מנגנוני ההגנה שלי נחלשו עם כל תקתוק נוסף של השעון. מהר מאוד הבחנתי שאני שוב בולעת את הגוש שהיה תקוע בגרוני, אבל לא יכולתי לעשות דבר לגבי עקצוץ הדמעות מאחורי עיניי העצומות. לוגאן ואני הגענו רחוק, מהר מאוד. אף אחד מאיתנו לא ציפה לפגוש מישהו ולהיקשר אליו רגשית, כשנפגשנו במשרדו של גיסי רק לפני שבוע. אף אחד מאיתנו לא ציפה שניתקל זה בזה ב'בר של מולי' שוב, מאוחר יותר באותו ערב. ודאי שאף אחד מאיתנו לא התכוון להיקשר אל מישהו בעבותות של רגש.
הכול היה סוריאליסטי.
איכשהו מצאנו את עצמנו בלב מלחמה בין ארגוני הפשע המאורגן האירי בבוסטון שניטשה על שטחי מכירת הסמים, ולא היינו היחידים.
אחותי נעדרה. לא היה לי מושג לגבי מידת המעורבות שלה בעניין, ואם הייתה אשמה או חפה מפשע. אבא של לוגאן היה מעורב גם הוא, לאחר שנהג לעקם מעט את החוק בנוגע לכנופיית 'בלו היל' כבר שנים. מייקל, גיסי, התנהג בצורה חשודה. בנוסף לכל, נודע לי שלוגאן עבד במסווה עם הרשות למלחמה בסמים, אבל גם ניסה להגן עליי. ואני? רק רציתי לשמור על אחייניתי, קלמנטיין, ואם הכול יהיה כשורה, להפוך את לוגאן לחלק קבוע מחיי.
הסיכויים היו נגדנו.
האם היה זה סימן? האם כל מה שהתרחש סביבנו היה דרכו של הגורל לומר לנו שלא היינו אמורים להיות יחד? סירבתי לתת למחשבותיי לנדוד בכיוון ההוא.
לוגאן היה שונה.
הדחקתי את בעיותיי ואת חוסר הביטחון שלי. הייתי חייבת להאמין שנצליח. שלוגאן יהיה חזק מספיק כדי להילחם בשדים שלו. שלוגאן יעבור את זה ושאני אהיה לצידו כדי לעזור לו.
אחרי הכול, היה זה רק פתק. מילים על נייר שנועדו להפחיד אותו. חסרות משמעות – או כך קיוויתי. הייתי בטוחה שאחרי ההלם הראשון, גם לוגאן יראה את זה ככה. הייתי חייבת להאמין בזה.
בכל אופן, אם החדשות היו נכונות, טומי היה בכלא ולא היה יותר איום עלינו. חשקתי את שפתיי, מודעת בחדות לכך שהזמן עבר לאט באופן מטריף.
מיקדתי את תשומת ליבי בטלוויזיה. חדשות ערוץ שבע עדיין שודרו. הם הקרינו שוב את המעצר. הגברתי את הקול. הפעם השמות הופיעו בתחתית המסך. "עוד מבזק חדשות," הכריז הקריין, "חברי משפחת הפשע פלניגן, שנאסרו הלילה בפשיטת סמים גדולה, מונים עשרים וארבעה אנשים. הפרטים עדיין אינם ברורים, אבל נתפס קוקאין בשווי שני מיליון דולר. בין אלה שנאסרו הלילה נמצא גם פטריק פלניגן, ראש כנופיית 'בלו היל' האירית. מקורות מאשרים כי חברים נוספים מהנהגת הכנופייה עדיין חופשיים, אבל נעשים מאמצים להביא אותם למעצר. אם ראיתם אחד מהאנשים האלה, אנא התקשרו אל הקו החם."
שילבתי את זרועותיי, נלחמת בצינה שחדרה לעצמותיי. על המסך, לנגד עיניי, הייתה תמונה של טומי פלניגן. לא ידעתי איך הוא נראה עד לאותו הרגע, וידעתי שלעולם לא אשכח אותה. הבטתי בעיניו החומות והקרות, בפניו הקפואות, שהרוע היה חקוק בתוויהן.
נשמעה דפיקה בדלת. קפצתי בבהלה. ליבי החל לדהור והדופק שלי רעם.
פחד החל להשתלט. לא התאים לי לפחד. הייתי חזקה. עברתי הרבה בחיי ויצאתי בצד השני, מחוזקת ונחושה. מה השתנה?
"אל, זה אני, תפתחי," קולו היה צרוד, מצווה.
רווח לי מייד. "לוגאן!" רצתי אל הדלת ופתחתי אותה. לוגאן, שתמיד נראה בשליטה מלאה, נכנס בזריזות ונעל את הדלת מאחוריו. ברגע שעשה זאת, עיניו עברו עליי כאילו לא היה בטוח שבאמת עמדתי שם לפניו, בחתיכה אחת.
רציתי להרגיע אותו, לכן הצמדתי את גופי לגופו והעברתי אצבעותיי בשערו היפה. הוא היה פרוע ובכל זאת עוצר נשימה. "מצאת אותו?"
הוא השמיע אנחה ארוכה. "לא, עוד לא."
המילים גרמו לי לרעוד. העברתי שוב את אצבעותיי בשערו. "התמונה שלו פורסמה בטלוויזיה. שמו לא היה בין שמות אלה שנעצרו."
עיניו של לוגאן נעצמו בכאב ואז הוא רכן לעברי והניח את מצחו על מצחי. "קחי את הדברים שלך. חייבים ללכת."
השתהיתי ונשמתי את ריחו פנימה – החבר שלי, המאהב שלי, הגבר שאהבתי. לא התווכחתי. ידעתי שהיינו חייבים ללכת. "תן לי דקה."
הוא הנהן.
בחדר האמבטיה, ראיתי את בבואתי. שערי היה פרוע, עיניי אדומות ופניי נפוחות. בגדיי היו סתורים. האם לוגאן יכול היה לראות שהייתי מבוהלת? קיוויתי שלא. התנערתי מהפחד בנשימה עמוקה.
זה היה רק פתק. הוא לא היה משמעותי. מה שבאמת הפחיד אותי לא היה מה עלול היה לקרות לי, אלא מה היה עלול לקרות לו. שמעתי את קולו כשדיבר בטלפון. "לכי תזדייני. אמרת שתתפסי אותו. הבטחת לי שהוא, מכל האנשים, ייתפס וייעצר." שקט. "אל תגידי לי מה אני יכול או לא יכול לעשות. אני הולך למצוא אותו." שוב שקט. "אני לא יכול להבטיח לך את זה." נשמעה חבטה, התרסקות. שקט.
חיכיתי לפתוח את הדלת. הוא התכוון לרדוף אחר טומי ולא היה דבר שיכולתי לעשות כדי לעצור אותו. הייתי מבוהלת. ברור שהוא היה מיומן, חזק ועשוי ללא חת, אבל טומי היה חלק מהפשע המאורגן והפשע המאורגן לא הושתת רק על אדם אחד. עשרות זוגות עיניים חיפשו אחריו, עשרות זוגות ידיים שאחזו באקדחים היו מוכנות לרדוף אחריו ולירות בו. מאות, אולי.
כאשר סוף־סוף פתחתי את הדלת, ראיתי את לוגאן רגוע. הוא עדיין היה לבוש באותם בגדים שלבש כשהגיע לכאן, לפני שעות. נראה כאילו זה קרה לפני זמן רב מאוד. "עם מי דיברת?" שאלתי.
"הסוכנת בלנשט מהרשות למלחמה בסמים," אמר וקיפל את שרוולי חולצתו הלבנה עד מרפקיו תוך כדי דיבור.
באופן אירוני, הידיעה שהוא עבד עם הרשות למלחמה בסמים הרגיעה את עצביי. "מה היא אמרה?"
הוא משך בכתפיו. "כלום. ממש כלום. הם לא יודעים איפה טומי. קדימה, חייבים ללכת."
"לאן אנחנו הולכים?"
הוא סימן בידו שאתקרב אליו. "אקח אותך לבית של אבא שלי. עכשיו זה המקום הבטוח ביותר."
"הוא לא היועץ המשפטי של פטריק?"
"כן, אבל לפטריק יש חצי תריסר עורכי דין. הוא לא ישתמש באבא שלי כדי להוציא אותו מהכלא. חוץ מזה, קשה לי לדמיין אפילו שייתנו לו להשתחרר בערבות. יש סיכוי גבוה שהוא יברח."
צעדיי היו איטיים. "מה איתך?"
ביד מושטת, דחק בי ללכת מהר יותר. "אני הולך למצוא את טומי."
לשמוע אותו אומר זאת שוב לא הקל על המכה. עצרתי. "לוגאן, בבקשה, אל תעשה זאת. המשטרה מחפשת אותו. תן להם למצוא אותו."
נענוע ראשו היה נחוש. "הם לעולם לא ימצאו אותו. אולי הוא לא חכם במיוחד, אבל הוא לא טיפש."
אצבעותיי הושטו אליו. "אני לא רוצה שתיפגע." זהו. אמרתי זאת.
הוא לקח את ידי ומשך אותי אליו. הוא לא אמר דבר. לא נתן לי תקווה כוזבת. במקום זאת, נישק אותי כאילו הייתי עולמו. יכולתי להרגיש אותו, יכולתי לטעום אותו. הייתי הוא. ידיו אחזו בפניי בחוזקה כאשר שפתיו נעו על שפתיי. ידיי נחו על חזהו, אבל עברו כדי להיכרך סביב צווארו. הרגשתי צורך להיות קרובה יותר. גם הוא. הוא משך אותי אליו וחפן את שערי. באותו רגע הוא החזיק אותי כאילו הייתה זו הפעם האחרונה שנהיה כך. רציתי להתנגד לאחיזתו. להגיד לו שלא ינשק אותי כך, אבל שפתינו וגופינו נעו בתיאום מושלם ולא הייתי מסוגלת. כאילו מוחותינו צרבו את ההרגשה לתוך נשמותינו ולא רציתי שהרגע ייגמר עד שתתקבל התמונה במלואה.
כאשר התרחק, הסתכלתי עליו. רציתי להתחנן בפניו שיישאר איתי. שלא ילך לבד לתוך הלילה, אבל ידעתי שאי אפשר להתווכח איתו. הוא היה נחוש להגן עליי ולא משנה מה יהיה המחיר. הוא כבר החליט והדרך שבה התבונן בי אמרה את מה שכבר חששתי ממנו – אם לא יצליח למצוא את טומי ולעצור אותו, יעזוב אותי כדי להציל אותי.
ובכך ימחץ את ליבי.
 
פרק 3
היום התשיעי
לוגאן
לא הייתי רגיל להסתמך על עזרתם של אחרים. עבדתי לבדי, פילסתי את דרכי והתעסקתי עם הבעיות שלי ועשיתי זאת זמן כה רב, עד שלא נראה לי נכון לבקש עזרה.
אולם הפעם לא הייתה לי ברירה. לא יכולתי להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת, וחייה של אל היו נתונים תחת איום. הנסיעה לביתו של אבא הייתה שקטה, שנינו היינו שקועים במחשבות. פנינו בשביל הגישה, הגעתי אל הבית, כיביתי את המנוע והסתכלתי עליה. ידעתי שהיא הייתה נרעשת. "דברי איתי."
"מה אתה רוצה שאגיד?"
"כל מה שאת צריכה," אמרתי, "כל מה שאת חייבת. פשוט תוציאי את זה."

היא עצמה את עיניה. "אני לא רוצה שתרדוף אחרי טומי."
לקחתי את ידה. "אני מוכרח. את לא מבינה? אם לא, אשתגע. כל הזמן אצטרך להביט אל מעבר לכתפי ולתהות מה אורב מאחורי כל פינה, אצטרך לחשוש ממה שעלול לבוא."
היא משכה את ידה. "אז אין יותר מה לומר."
"אל," נאנחתי.
עיניה פגשו בעיניי. "לוגאן, אני עייפה. אני מודאגת... בגללך. בגלל קלמנטיין. בגלל מייקל. בגללי. אני רק רוצה שזה ייגמר."
הנהנתי. "גם אני."
היא הפנתה את ראשה ולא יכולתי לראות את עיניה, אבל כבר הספקתי לראות את הדמעות שנצצו בהן וזה הרג אותי.
"בואי ניכנס." באמת לא היה מה לומר עוד. היא אמרה את הכול. האמת הייתה שגם אני הייתי מודאג.
השעה הייתה כמעט שתיים לפנות בוקר והבית היה מואר כמו בחג המולד. התקשרתי אל אבא ברגע שיצאתי מהמלון וסיפרתי לו את הגרסה המקוצרת של מה שקרה. אחר כך התקשרתי אל דקלן מוליגן, בחור מעברי שלא ציפיתי שיהפוך לחבר, ולמיילס מורפי, שלא היה יוצא צבא כמו שחשבתי. מתברר שבעברו היה שוטר ביחידה לחקר פשעי כנופיות. בשנה שעברה הוא נורה במסגרת תפקידו והחליט לפרוש. ביקשתי את עזרתם. מיילס הסכים להתקשר לכמה חברים שלו מהמשטרה ולבקש שיבואו הלילה לבית של אבא כדי להשגיח על אל. גם הוא יבוא לשמור ואם יהיה צורך, ייקח אותה הביתה בבוקר ויתקין בביתה ובחנות שלה אמצעי אבטחה. גם דקלן יופיע, אבל לא כדי לשמור; היה בידיו מידע מעולה למסור לי על אודות טומי.
"חכי עד שאעשה סיור," אמרתי ויצאתי מהמכונית. ברגע שעשיתי זאת, דלת המטבח נפתחה ואבא עמד שם, אקדח בידו, עיניו נעות בחושך. הנהנתי לעברו ומיהרתי לצידה של אל. ניסיתי שלא להפגין את הפחד שזרם בעורקיי.
הנחתי את ידי על גבה התחתון והנחיתי אותה לכיוון הבית, שהיה של סבי ועכשיו של אבי. היא התנועעה בעצבנות. אצבעותיה סירקו את שערה והחליקו אותו. לפתע הבנתי שהיא עדיין לא פגשה את אבא באופן רשמי. הפגישה במשרד של או'שיי, לפני למעלה משבוע, לא הותירה עליה את הרושם הנכון.
אבא עמד מאופק כשמיהרנו להיכנס אל הבית. עיניו פגשו בעיניי כאשר חלפתי על פניו ויכולתי לראות את הגינוי שבהן על העסקה שעשיתי עם הרשות למלחמה בסמים, אבל הוא לא אמר דבר. הוא נכנס אחרינו ונעל את הדלת. אחרי שהחזיר את אקדחו לחגורה, הביט בנו. הקמטים סביב עיניו ועל פניו סיפרו לי שגם הוא היה מודאג.
כולנו עמדנו במטבח והייתה נוכחות חזקה של רוחות רפאים. חזיונות של דם בכל מקום, מהלילה שבו טומי תקף כאן אותי ואת מי שאז יצאתי איתה, קיילה. עצמתי את עיניי בכוח כדי להדחיק את הזיכרונות.
"לוגאן," אבא אמר בשקט, כאילו ידע על מה חשבתי. צליל קולו גרם לי לשחרר את הבזקי הזיכרון הנוראיים. התמקדתי באל וידעתי שהגיע הזמן לשבור את הקרח ולבצע את ההיכרות הרשמית, על אף שהיא לא התאימה במצב שבו היינו נתונים "אבא, תכיר את אל סטרלינג. אל, תכירי את אבא שלי, שיין מק'פירסון."

היא הושיטה את ידה. "נעים לפגוש אותך, מר מק'פירסון."
להפתעתי הרבה, שיין מק'פירסון, עורך דין, אלכוהוליסט מוצהר, הבוס שלי במשרה חלקית ואבא שלי, צעד קדימה וחיבק אותה. "תקראי לי שיין."
החיבוק לא היה ארוך, אבל היה מספיק כדי לראות את ההקלה על פניה. האם חששה לפגוש אותו?
"קפה?" שאל אבא, צועד לאחור.
"לא תודה," ענתה אל.
"כן, לא אתנגד לספל, אם אתה כבר מרתיח מים. אקח את אל למעלה, לחדר שלי. היא עייפה."
אבא הנהן ואז הלך לכיוון הכיור. "מכאן," לקחתי את ידה של אל ואת התיק שלה ופסענו אל הסלון ואז במעלה המדרגות. ברגע שהיינו בחדר, אל הסתכלה לכל עבר, חוץ מאשר עליי.
חפציי היו פזורים במרחב. לנתי פה רק כמה ימים, מאז עברתי מ'ארבע העונות', ולא טרחתי לפרוק כלום. בגדיי היו עדיין מקופלים במזוודות. הושטתי יד לתוך אחת מהן והוצאתי מכנסי טרנינג וסווטשירט. "תהיי בטוחה כאן. אף אחד כולל טומי לא יגיע לבית של קיליאן מק'פירסון. מיילס, הצוות שלו ואבא שומרים והוא לעולם לא יצליח לעבור את מפתן הדלת, גם אם ינסה."
"אני יודעת שלא היית לוקח אותי לשום מקום שאינו בטוח," לחשה. יכולתי לראות שהייתה מבוהלת. שנאתי זאת. רציתי לצאת שוב לרחוב במהירות האפשרית, פשטתי את בגדיי ולבשתי בגדים נקיים. אל הלכה אל שולחן הכתיבה והרימה את התמונה שהייתה עליו. "זה אתה?"
"כן. הייתי בערך בן ארבע. ואלה הסבים שלי."
"אני יכולה לראות את הדמיון."
לבוש, ישבתי על המיטה ונעלתי נעלי התעמלות. "חדר האמבטיה בקצה המסדרון. בקשי מאבא כל מה שתצטרכי."
היא הנהנה, אבל לא הסתובבה. פשוט המשיכה להסתכל על התמונה.
"אל, אני חייב ללכת," אמרתי. נעמדתי ולקחתי את הכובע שלי. כאשר הלכתי לכיוון הדלת, רציתי להתקרב אליה, לכרוך את זרועותיי סביבה ולנשק אותה, אבל זה לא התאים. לא עכשיו. לא כאשר הייתה בסכנה. לא כאשר הכול היה מסובך.
קולה לכד אותי בדיוק לפני שיצאתי למסדרון. "שמור על עצמך," אמרה בשקט. חיכיתי כדי לראות אם היא תסתובב. היא לא הסתובבה. מוטב כך.
סגרתי את הדלת במהירות ואטמתי את מוחי למאבק שהרגשתי בין הראש ללב. אמרתי לה שנהיה בזה יחד, אבל זה היה לפני הפתק. לפני הדבר היחיד שלא יכולתי בכלל לחשוב עליו, על טומי פוגע באל. לכן הייתי חייב להתמקד בהסרת האיום; כל הדברים האחרים יצטרכו לחכות.
דקלן ומיילס כבר הגיעו וחיכו בקומה התחתונה. הם ישבו ליד השולחן המטבח עם אבא. הם הסתכלו עליי בכובד ראש כאשר נכנסתי לחדר.
"היא מסודרת?" שאל אבא.
הנהנתי והלכתי לכיוון קנקן הקפה כדי למזוג לעצמי.
"מי עוד יודע מה עשית חוץ מפרנק ומאל?" שאל כאשר הלך אל דלת המטבח. פרנק גר בבית השכן, אבל הבית שלו היה חשוך. כנראה הוא ישן. הייתי בספק שהוא ידע משהו על המפלה – עדיין.
"אף אחד, ופרנק באמת לא יודע כלום. הוא רק יודע שהייתי צריך כמה ארגזי אלכוהול ריקים. אני בטוח שהוא יבין ברגע שהוא יראה את החדשות."
אבא הסתובב ועיניו היו מלאות כאב. "עשיתי כל שהיה ביכולתי כדי שלא לערב אותך בחיים האלה, לוגאן. רציתי להגן עליך מפני החשיכה שהם מביאים."
הנחתי את ספלי והרמתי ידיים. "לא עכשיו, בסדר? לא עכשיו."
הוא השפיל את ראשו והעביר את ידיו בשערו. ידעתי מה זה עשה לו ושנאתי זאת. הייתי חייב להתמקד במה שהייתי צריך לעשות. לא היה מקום לרגשות בחדר הזה, בבית הזה או בחיי, אם כבר.
"קדימה, דקלן, בוא נזוז," אמרתי, צועד אל הדלת.
הוא קם, אבל נשאר במקומו, מביט במיילס ובאבא. המשכתי ללכת. יכולתי לשמוע את קולות הבחורים כשיצאתי מדלת המטבח לתוך הלילה הקריר. הם עדיין דיברו כשיצאתי אל שביל הגישה, אבל עכשיו הפסקתי להקשיב. לא הייתי צריך לשמוע מה היה להם להגיד. דקות לאחר מכן, דקלן קפץ לתוך ה'רובר' והוציא את הטלפון שלו.
"רחרחתי קצת. המקום היחיד שטומי נראה בו לאחרונה, חוץ מאשר 'המקום של לוסי', הוא באזור הרציפים בדרום."
"נתחיל שם." יצאתי משביל הגישה ונסעתי סביב זמן מה, כדי לוודא שלא עקבו אחריי. ידעתי שבפעם האחרונה שיצאתי מאזור החוף עקבו אחריי, ועכשיו הייתי בטוח שהייתה זו הסוכנת בלנשט. היא ידעה הרבה יותר על מה שעשיתי בשבוע האחרון ממה שסיפרתי לה.
כאשר לא ראיתי אף אחד מאחוריי, פניתי לאזור סיפורט. אמצא את טומי פלניגן גם אם אצטרך להפוך כל סנטימטר רבוע מהמקום. הממזר היה מסוגל גם להתחבא במחסן נטוש כמו עכבר, אבל לא היה לי אכפת – אוציא אותו משם. הוא יהיה שלי ולא משנה איפה הוא התחבא.
עדיין היה חשוך כאשר סרקתי את הרחובות, מהתעלה עד הנהר. הקרח נמס על פני המים, אבל הם עדיין היו בגוון חורפי עכור. לא הייתה הרבה פעילות בשעה מאוחרת כזו ולא היה לו כל זכר. הגיע הזמן ללכת ברגל, לכן עצרתי ליד מזח הדגים. "איפה מתחילים, לעזאזל?" שאלתי את דקלן.
נותרו פחות משלוש שעות לפני עלות השחר וידעתי שאם לא אמצא אותו הלילה, זה לעולם לא יקרה. היה קל מדי להתחבא בעיר בשעות היום. עד מחר בערב הוא ייעלם. לא היה טעם ללכת ל'מקום של לוסי', מועדון החשפנות שבו מצאו את הסמים, מפני שהמשטרה הייתה שם בכוחות מתוגברים.
הטלפון של דקלן צלצל כמו משוגע. הוא שלח גששים לכל מקום. הייתי מופתע לחלוטין מהקשרים הטובים שהיו לו. מישהו אמר שהוא ראה את טומי הולך במורד שדרות סיפורט לפני כמה שעות. נסענו לשם, פתחנו כל דלת מחסן שיכולנו למצוא רק כדי לראות אם מישהו נכנס אליהם לאחרונה. זה היה מטורף, אבל כאשר היינו ילדים, היינו עושים את זה כל הזמן. היינו באים לכאן, פותחים את דלתות המחסנים ומפחידים למוות כל מי שהיה עוקב אחרינו פנימה. זה היה המשחק. שיחקתי אותו. טומי שיחק אותו. גם דקלן. בתקופה ההיא, הדרום היה מזבלה והיו הרבה בניינים עזובים. עכשיו היו פחות.
במשך למעלה משעה, דקלן ואני הלכנו משני עברי הרחובות, לאורך הרציפים ודרך הסמטאות. הרוח הייתה נוראית והיה קר, לכן חבשתי את הברדס. הייתי שקוע במחשבות והמשכתי ללכת, לחפש, לפתוח דלתות, להסתכל מאחורי פחי אשפה, להציץ לתוך סמטאות קטנות, לבדוק את חסרי הבית לראות אם טומי הסתווה בתור אחד מהם.
"היי, גבר."
קולו של דקלן לכד את תשומת ליבי והסתכלתי אליו מעבר לרחוב. הוא התקרב אליי בריצה. "הוא במלון סיפורט."
ליבי הלם. "אין מצב. חשבתי שהוא יצא משם."
"מיילס בדיוק התקשר. חבר שלו היה במעקב וראה אותו לפני שעה בערך. נרשם תחת שם בדוי, אבל הוא שם. חדר 510."
התחלתי ללכת לאחור והצבעתי על דקלן. "קח את ה'רובר' ותחזור לבית של אבא. איפגש איתך שם אחר כך."
"אין מצב, גבר. אתה לא הולך לבד."
הנדתי בראשי, עדיין מצביע. "אני לא רוצה שתתערב עוד יותר. עשית מספיק בינתיים. אל תעקוב אחריי, פשוט לך."
"אני לא עושה את זה."
"דקלן, אתה חייב ללכת. אני לא יכול לקחת סיכון שתיקלע למשהו מסוכן." הוא עמד שם בלי נוע. "בבקשה, גבר," התחננתי, ואני חושב שהוא קלט מה אמרתי. המצפון שלי לא יוכל לשאת משהו נורא, אם הוא יסומן או גרוע מכך, ייהרג באש הצולבת.
הוא לא אמר מילה. קיבלתי זאת כאישור, פניתי והתחלתי לרוץ. המלון לא היה רחוק, ויהיה מהר יותר להגיע לשם ברגל מאשר לחזור כל הדרך למכוניתי.
השחר כמעט הפציע וקרני השמש המוקדמות החלו להאיר. בעיני עוברים ושבים יכול להיות שנראיתי כאילו יצאתי לריצה, לא כאילו הייתי במשימה לאתר את טומי פלניגן ואז... ואז מה? זו הייתה השאלה, לא? האם אמכור את נשמתי לשטן ואהרוג את הבן־זונה? החלטתי לא לחשוב על זה עכשיו. צעד אחר צעד – קודם כול הייתי צריך למצוא אותו.
אלו היו עשר הדקות הארוכות ביותר בחיי, אבל לבסוף מלון סיפורט הופיע מול עיניי. צעדתי דרך הלובי כאילו הייתי שייך למקום, לחצתי על הכפתור ליד שורת המעליות ונכנסתי בנינוחות לאחת מהן כאשר דלתותיה נפתחו. צרחתי מתחת למעטה חזותי השלווה, מפני שהגיע הזמן לסגור את החשבון.
לחצתי על כפתור הקומה החמישית ונראה שהמעלית זחלה למעלה. במסדרון ההרגשה הייתה קצת סוריאליסטית. הבטתי מטה והופתעתי לראות את מפרקי אצבעותיי לבנים ואת שרירי זרועותיי משורגים. התנערתי מכל ספק. לא הייתה לי ברירה אלא לעשות זאת. אשתמש באגרופים. אם אפגע בו קשה והוא לא יתאושש, אי אפשר יהיה להאשים אותי ברצח בכוונה תחילה. החוק עבר במוחי. רצח מדרגה ראשונה. הריגה בשוגג, הריגה שלא בכוונה תחילה. לא שזה היה משנה – גם על זה העונש היה מאסר.
אם אהרוג את הממזר הלילה, אצטרך לחיות את חיי בלי אל. אם לא אעשה את זה, אם אסתובב עכשיו ואוותר על התוכנית, אצטרך לתת לה ללכת.
היה זה מצב של הפסד־הפסד מכל הבחינות, אבל הפתק שטומי שלח לי נשלח מסיבה מסוימת והתכוונתי לרדת לשורש אותה הסיבה. צעדיי היו ארוכים. חלפתי על פני שורה של דלתות התמקדתי במספרים המוזהבים, עד שהגעתי לדלת שעליה היה כתוב 510 תוך פחות משלוש שניות.
בלי לחשוב, הרמתי את רגלי ובעטתי בדלת, מטיל את כל משקל גופי עליה. למרבה המזל, המלון היה ישן וכך גם הדלתות. נעתי מהר לתוך החדר והוכיתי בהלם כשראיתי אותו. הייתי צריך להזכיר לעצמי שהפעם לא אהיה מרותק למקומי על ידי שלושה בחורים בזמן שהוא מצלק אותי בסכינו. עבר זמן רב מאז היינו פנים אל פנים ושם הוא היה, נראה אותו דבר, כאילו הזמן עצר מלכת. עיניו פגשו בעיניי וראיתי בהן מבט שאתגר אותי לבוא ולתפוס אותו, ואז הוא זינק מהמיטה לעמידה וכשל לאחור. "עבר הרבה זמן," צחקק.
חשקתי שיניים ונשמתי עמוקות כדי להרגיע את הזעם שעבר בעורקיי. "לא ארוך מספיק."
"קיבלת את הפתק שלי?"
דמי החל לפעום במהירות רבה ויכולתי לשמוע את הלמות ליבי באוזניי. "כן. אבל אתה כבר יודע זאת. אחרת, למה שאהיה פה?
הגיחוך חזר. "מפגש ידידותי בין חברים ותיקים."
"לך תזדיין," ירקתי.
הוא הניד בראשו. "לא מוכן לסלוח על העבר?"
התעלמתי מהחרא שיצא מפיו, רצתי קדימה והלמתי באגרופי בפניו. "מה אתה רוצה ממני?"
הוא נהדף מהקיר ותפסתי בכתפיו לפני שקרס אל הקרקע. תקעתי לו ברך בבטן, מכה אותו חזק מספיק כדי להרים את רגליו מהרצפה ואז הנחתי לו ליפול. "אנחנו צריכים לדבר," הצליח לומר.
כשפניו על הרצפה, דרכתי על גבו ולחצתי. הוא ייבב כמו כלב. "דבר!" נבחתי.
"תן לי להתהפך." הרמתי את רגלי. צעדתי לאחור, אבל כיוונתי אליו את אקדחי. הוא התהפך לאיטו וניגב את הדם מפיו.
"אני מחכה," לעגתי.
במקום לדבר, הוא ניסה לתפוס אקדח שהיה חבוי מתחת למזרן.
בן־זונה.
"עצור!" מישהו צעק.
"ידיים למעלה, עכשיו!" צרח מישהו אחר.
עיניי קפצו אל הדלת. הסוכנת בלנשט עמדה בפתח, צוות סוכנים סביבה. אין פאקינג מצב. היא הלכה לכיווני. "אני רוצה שתצא מכאן." בהיתי בה. "עכשיו, מק'פירסון. אל תכריח אותי לעצור אותך ואז להתעסק בניירת כדי לשחרר אותך כי זה באמת יעצבן אותי."
טומי לא הגיע אל אקדחו, אבל צחוקו צלצל באוזניי. הוא הורם מהרצפה ונאזק תוך שתי שניות. הוא הוקף בחמישה סוכנים ולא יכולתי לעשות דבר כדי להגיע אליו.
"עכשיו," נבחה הסוכנת בלנשט והתחילה לדחוף אותי מחוץ לחדר.
רציתי להכות אותה, אבל ידעתי שזה לא יוביל אותי לשום מקום. בצעדים איטיים, הלכתי אל הדלת.
"היי!" סינן טומי. הסתובבתי. "אל תחשוב שהבחורה שלך תהיה בטוחה כאשר אהיה מאחורי הסורגים. אם היית ילד טוב והיית פועל לפי הכללים, לא היה קורה כלום. לטובתה, תתרחק ממנה עכשיו. אתה יודע שיש לי עיניים וידיים וכמה מאות חיילים בכל מקום."
"חתיכת חרא," נהמתי והתנפלתי עליו.
"תוציאו אותו מכאן," קולה של בלנשט היה רם כשהצביעה על טומי.
ידיים עצרו אותי וזרם מוזר של פחד עבר בי כאשר התבוננתי בטומי נגרר אל מחוץ לחדר. כאילו הזמן עמד מלכת, לא יכולתי לזוז. לא היה לי מושג כמה זמן עבר או מתי מי שהחזיק אותי שחרר את אחיזתו, אבל כאשר מצמצתי, שמתי לב שהחדר היה שקט. הסתכלתי סביבי. הסוכנת בלנשט הייתה היחידה בחדר והיא הסתכלה על הדלת. "אתה יכול להיכנס," אמרה.
כאילו הכול קרה בתנועה איטית, הרמתי את עיניי כדי לראות אל מי היא דיברה. בפתח עמד דקלן. "מצטער, גבר, הייתי מוכרח לעקוב אחריך. לא הייתי מוכן לתת לך לעשות את זה לבד." הוא הצביע על בלנשט. "מתברר שהיא עקבה אחרינו והיא תפסה אותי בלובי לפני שהצלחתי להגיע אליך. היא הכריחה אותי להגיד לה באיזה חדר אתה."
פאק. ידעתי שהיא עלתה עליי. הייתי צריך להיות זהיר יותר.
"מזל שהוא התוודה במהירות," קולה היה פלדה קרה.
עיניי עברו אל עיניה והן היו מלאות באותה פלדה קרה.
"תקשיב, מק'פירסון, הלכת על קו דק מאוד. הסבלנות שלי מתפוגגת."
שפשפתי את פניי בידי. "מה את רוצה ממני, לכל הרוחות?"
היא נעצה בי מבט כאילו הייתי צריך לדעת. וידעתי. רק קיוויתי שהיא לא ידעה. ידעה מה עשיתי – ביצעתי עבירה.
"היית צריך להתקשר אליי כשגילית איפה טומי. אני לא רוצה לשים עליך מעקב בכל פעם שאני חושדת שאתה יודע יותר ממה שאתה מספר לי." בהיתי בה באטימות. תודה לאל, היא לא ידעה שהעברתי את הסמים. "בפעם הבאה שתעשה משהו כזה, אגרור את התחת שלך לכלא." היא הצביעה על עצמה. "אני החוק, לא אתה. אתה מבין אותי?"
הנהנתי, אבל התעלמתי מכל היתר. כל העסק הזה נעשה עכשיו גרוע הרבה יותר. אפילו מאחורי הסורגים, טומי לא יעזוב את אל לנפשה. כאילו לא ידעתי את זה בעצמי, הוא טרח להגיד לי את זה בעצמו. עכשיו לא היה שום דבר שיכולתי לעשות בקשר לזה. לאל ולי היה מעין הסכם שערכנו בינינו, ואהיה מוכרח להפר אותה.
מה קרה הלילה? כל כך הרבה. הרבה יותר מדי.
היה קשה להאמין שרק לפני כמה שעות חציתי גבול שעורך דין לא צריך לחצות אף פעם. חיבלתי בראיות. ביצעתי עבירה בכך שהעברתי כמות גדולה של קוקאין, שמאז נתפסה ונאסרו האנשים המעורבים.
לא סתם אנשים. האויבים שלי. פטריק. הצוות שלו. עכשיו טומי. אני צריך לשמוח, אבל לא שמחתי. הייתי צריך להיות מודאג ממה שיקרה לי, אבל לא דאגתי.
הדבר היחיד שעליו חשבתי היה איך לוודא שאל תישאר בטוחה?
נדפקתי. חלק גדול מחברי כנופיית 'בלו היל' נאסרו, אך לא כולם, והיו רבים מהם. חוץ מזה, חלק מהם ישוחרר בערבות תוך שעות. ידעתי גם שטומי התעסק במשהו אחר, משהו הקשור בסמים, והקשרים האלה הגיעו הרבה מעבר לחומות הכלא. הייתי בטוח שהוא ישתמש בהם בהקדם. העובדה הייתה שלא יכולתי לשמור על ביטחונה של אל. לא בכל רגע נתון. משהו עלול היה לקרות לה אם אשאר איתה.
משהו בסגנון של מה שטומי עשה אז לקיילה, או לפייטון. על אף שלא הייתה לי הוכחה, הייתי בטוח שטומי שלח את פייטון לבית החולים עם האות 'א' חרוטה בבטנה, לאחר שראה אותי בחברתה.
'א' שעד לאחרונה האמנתי שנועדה כדי להזכיר לי את אחותו המתה, אמילי. אמילי, הנערה שאיתה שכבתי כשהייתי בן חמש עשרה ובכך עשיתי את טעות חיי, טעות שהובילה להיריון לא רצוי ובסופו של דבר להתאבדותה. האירוע הזה שינה לא רק את חיי, אלא גם את חייהם של אבא ושל סבא.
באותו זמן, אבא של אמילי היה ראש כנופיית 'דורצ'סטר הייטס', ארגון פשע מאורגן אירי קטן יותר, והוא שאף לתפקיד השליט, אבל סבא שלי מצד אבא החזיק בתפקיד בכנופיית 'בלו היל'. המצב שנוצר בגללי בלי שהתכוונתי נתן לאבא של אמילי את התחמושת שהיה צריך כדי לפעול ולעלות בדרגה.
פטריק פלניגן היה חסר רחמים. החוק ברחוב היה 'חיים תמורת חיים' והוא דרש שהחוק הזה יופעל. כתוצאה מפעולותיי, אבא נאלץ לספק שירותים משפטיים לפטריק בשתים עשרה השנים האחרונות. אבא מכר את חייו בתמורה לחיי, עבד עבור פטריק כדי לכפר על מותה של אמילי.
אבל פטריק לא הסתפק בכך. הוא רצה יותר. הפרטים בנוגע לירידתו של סבא מעמדת הכוח לא היו ברורים, אבל בסופו של דבר סבא העביר את מנהיגותו, את הכנופיה שלו, אל פטריק.
זה היה מהלך מנוגד לחוק שלנו. אלה לא היו 'חיים תמורת חיים', אבל המצב היה חמור והמשפחה שלי עשתה מה שהיה צריך להיעשות כדי להגן עליי. פטריק לא פעל לפי החוקים וכך גם בנו.
איפה זה השאיר אותי עכשיו?
בדיוק איפה שידעתי שתמיד ישאיר. חייב לעשות את מה שלא רציתי לעשות – להתייחס ברצינות לאיום של טומי ולנתק את קשריי עם אל. זה היה הפתרון הטוב ביותר.
"היי, גבר, אתה בסדר?"
הבטתי בדקלן. ניסיתי להתמקד, אבל לא יכולתי. אותו גל מוזר של פחד שהרגשתי קודם לכן, היה פתאום משתק.
"צריכים ללכת. הסוכנת בלנשט אמרה שיש לך חמש דקות לצאת מכאן."
הסתכלתי סביבי. הוא היה היחיד שנשאר בחדר. "כן, כן, בסדר. אתה חושב שאני יכול לישון בבית שלך כמה שעות?"
הוא קימט מצחו במבוכה. "כן, בטח, אבל מה בנוגע לאל? היא בבית של אבא שלך."
"מיילס יביא אותה הביתה כשהיא תתעורר."
"מה אתה עושה, גבר? מה עובר לך בראש?"
הרגשתי כאילו ליבי נשבר לחתיכות חדות והכרחתי את עצמי לומר זאת בקול. "אני לא יכול להיות איתה. לא עכשיו."
הבלבול שלו גבר. "על מה אתה מדבר?"
"אני לא יכול להניח לה לחשוב שהיא בטוחה איתי, כי האמת היא... שהיא לא."
אי אפשר היה להסתיר את הבעתו המאוכזבת. "אז מה? פשוט תתרחק ממנה סתם ככה?"
הנהנתי. כן, איזו ברירה הייתה לי?
זה מה שהייתי צריך לעשות, לעת עתה.