למרות הכל - קולו של ניצול שואה

למרות הכל – קולו של ניצול שואה ממחנה טרנסניסטריה, אברהם (אברמל) גרין

“למרות הכל” הוא סיפור של ניצול שואה מטרנסניסטריה ברומניה, בשם אברמל, שחווה עם משפחתו מסכת התעללויות מגמתיות עד סף המוות. ולמרות הכל, החיים ניצחו את תכנית הרשע של הרומנים, שחברו לגרמנים בשל שנאה ליהודים. זה סיפור שבא להראות דרך אחרת של השמדת יהודים בעינויי גוף ונפש ובאיבוד צלם אדם אנושי.

מחברת הספר, ד”ר חדוה טרגר, דור שני לניצולי שואה מרומניה, ביקשה לממש את רצונה של אמה, ניצולת שואה מרומניה, להקשיב לסיפורו של בן דודה אברמל כדי לנסות ולהבין את הצורך בשימור הנותר והקיים, כחלק מתנאי קיומו של האדם. אמי כאבה את ההשפלה והפחד שחשה בבוזאו, מקום מגוריה: “זרקו אותי מבית הספר בגלל שהייתי יהודייה, והחברים הנוצריים היו מקללים אותי וצוחקים עלי כשראו אותי ברחוב. בעת שחויבנו להניח את הטלאי הצהוב על דש החולצה, כל החברים מהכיתה, מבית הספר, מהשכונה, היו קוראים לי בבוז וזועקים לעברי “יהודייה מלוכלכת”, זה היה נורא! אני זוכרת שפורסם חוק שליהודים אסור לקנות לחם לפני השעה 10:00 בבוקר. כשהייתי מגיעה למכולת אחר השעה 10:00, כבר לא היה עוד לחם על המדפים. לא אשכח את הפחד משעות אחה”צ, מהשעה 18.00 אחה”צ עד השעה 6.00 בבוקר, בשל איסור היציאה מהבתים. מי שהיה נתפס בשעות אלה ברחובות, היה מוצא את מותו”, פתאום הייתה נאנחת, דומעת וממשיכה: “עברתי הרבה ויש לי עוד הרבה מה לספר אבל את הנורא מכל עבר אברמל. שם לא היה לחם, שם לא היה בכלל אוכל; שם היה קור, שם הורגש המוות ופה הפחד. הוא היה במחנה בטרנסניסטריה. הוא היה במקום שאני כמעט הגעתי אליו בלי אימא, אבא ואחות, ואולי גם לא הייתי קיימת היום. שם הייתה התחנה האחרונה והרבה לא חזרו משם.

סיפורו של אברמל מסופר כסרט נע ובאותנטיות עם תמונות המחשה. כתיבת הספר היתה מעין השלמת צוואת האם עבור המחברת, שביקשה להבין את דפוסי התנהגותה של האם בחיי היום יום ואת אופן התמודדותה האישית, לאור הזיכרונות שחשפה רק בסוף חייה ובאמצעות אחד מסיפורי הזוועה במשפחה.

https://www.youtube.com/watch?v=u_PFAOmCpqA

למרות הכל.. כבר עברה שנה מאז אמי נפטרה ושנתיים מאז שאבי נפטר, שניהם ניצולי שואה מרומניה. רק בסוף חייהם הבנתי מה עבר עליהם שם .... כל אחד ממקומו שלו .... כל אחד בגילו הוא ...רק ילדים בגיל, ילדים שאיבדו את ילדותם והפכו למבוגרים בטרם עת. רק בסוף חייהם, חזרו החלומות והזיכרונות ביתר שאת כי למרות הכל.. הכאב פרץ למרות שקולם נדם. ביושבי "שבעה" על מות אמי הדהדו זיכרונות הורי באוזני - "הלגיונרים תפסו אותי, הם קושרים את ידי, הם רוצים לירות בי, הם מכים בי, הם כאן" זועק אבי. "לא אבא, זה עבר. אני איתך, הבת הקטנה שלך. הם לא כאן, אתה איתי כאן" ליטפתי אותו ונתתי לו לחוש רכות של יד נוגעת ורוגעת בימי חייו האחרונים. אך הוא לא היה איתי בזמן. הוא נשאר שם בצל האירועים שהטביעו בו חותם. הוא נשאר שם בהרגשה ובמחשבה. בשנתיים האחרונות לחייו, כשמחשבותיו החלו להתערפל, חוויתי תמונות חיות מחייו של אבי שם ברומניה, באותה עת. הווית העבר חזרה לנשום. אבי לא הורשה בחייו לדבר על זוועות השואה ברומניה. אמי המשיכה לחיות באמצעות ניסיון ההכחשה למה שהיה, כשבחייה - בנותיה היו כל מעוזה. זה הניצחון שלה מאותה שואה וכך התנהגה ביומיום עד מותה. רק שנה אחר מות אבי החלה אמי להעלות זיכרונות אשר הביעו אומר על פניה: "שמרי על עצמך למען המשפחה, היא קטנה ... כמעט כולה נרצחה במלחמה הנוראה", לוחשת אמי. בחייה חסכה כל מילה ממה שהיה, אך סבלה בתוך תוכה: לא ידעה את טעם ההנאה, כוח ההישרדות היה צו השעה; לזרוק אוכל - אסור היה, לקנות מעט ולחסוך לשעת צרה; עבדה קשה בימים ובלילות כדי שהכול יהיה לבנות ושלא תדענה מריבות וטעמן של הלקאות. בשנה האחרונה לחייה העצב הופיע בעיניה וחזרה על אותם הסיפורים שהטביעו בה חותם של דפוס התנהגות של אישה שחוותה התעללות, מוכה: "הייתי אצל דודה פרימה, בעיר סבן וישנתי אצל סבא וסבתא, רוזה ואנגל ויינברג (נרצחו במחנה טרנסניסטריה), ההורים של אימא שלי. יום אחד דפקו בדלת, הוציאו אותנו מהבתים והסיעו אותנו לדורוחוי". שם חיכתה רכבת מסע שלימים קראה לה אמי - "רכבת המוות" כי כיוון הנסיעה הייתה לכיוון אחד - מחנה טרנסניסטריה. "אני עליתי עם דודה לרכבת, היה שם בלאגן ... אינני יודעת מי לקח אותי מתוך אותה מהומה והביא אותי לאמי בבוזאו. שם חיכו לי הלגיונרים (הקצינים) הרומנים ולחצו אותי לספר איפה אבא שלי ... הם רצו להרוג אותו ... הם חיפשו את כל היהודים ששרתו כחיילים יהודיים בצבא הרומני. כשעניתי להם שאינני יודעת אפוא הוא, תפסו אותי בבטן וזרקו אותי אל הקיר, היכו אותי, התעללו בי. זרקו אותי גם מבית הספר בגלל שהייתי יהודייה והחברים הנוצריים היו מקללים אותי וצוחקים עלי כשראו אותי ברחוב. אני זוכרת שפורסם חוק שליהודים אסור לקנות לחם לפני השעה 10:00 בבוקר וכשהייתי מגיעה למכולת אחר השעה 10:00, כבר לא היה עוד לחם על המדפים. לא אשכח את הפחד משעות אחה"צ שאסור היה לנו לצאת מהבתים מהשעה 18.00 אחה"צ עד השעה 6.00 בבוקר". פתאום הייתה נאנחת, דומעת וממשיכה... "עברתי הרבה ויש לי עוד הרבה מה לספר אבל את הנורא מכל עבר אברמל. שם לא היה לחם, שם לא היה בכלל אוכל; שם היה קור, שם הורגש המוות ופה הפחד. הוא היה במחנה בסטרנסניסטריה. הוא היה במקום שאני כמעט הגעתי אליו בלי אימא ואחות ואולי גם לא הייתי קיימת היום. שם הייתה התחנה האחרונה והרבה לא חזרו משם. הוא חזק למרות מה שעבר", הייתה מנענעת בראשה ושוקעת בזיכרונות שעלו במוחה ורק בוהה.