לנשוף

גבר מול אישה.

גורל מול גורל.

תשוקה מול סכנה.

האם האהבה תנצח?

הם לא חיפשו להתאהב, עשו הכול כדי להתרחק זה מזה, אבל התשוקה הייתה חזקה מהם. היא הכריעה אותם, מגנטה אותם זה לזה, על אף הסכנה שריחפה מעל ראשיהם ואיימה עליהם ועל יקיריהם.

הוא חסר פחד, יפה תואר ועוצר נשימה – ונרדף על ידי עברו הטרגי.

היא יפהפייה, פגיעה אך נחושה – ונמצאת בסכנה מיידית.

הדבר הנכון היה להיפרד, אבל זה לא קרה. כעת, לאחר ששעון החול התהפך, הזמן הולך ואוזל. נותרו רק שבעה ימים, מאה שישים ושמונה שעות בלבד. האם לוגאן מק’פירסון יצליח להצילם? האם אל סטרלינג תבצע את הבחירה הקשה שבכוחה לשנות הכול?

 

כאשר היא קרועה בין המותר לאסור, נראה כי לאהבה מוכתמת כזו אין בכלל סיכוי להתממש, או שאולי דווקא כן?

 

לנשוף מאת סופרת רבי המכר קים קאר הוא הספר הראשון בדואט אהבה מוכתמת. רומן מותח, מרתק ומצמרר הסוחף את הקורא לחוויה מרגשת ומלהיבה שבמהלכה נחשפים סודות מהעבר, מתובלים בגילויי אהבה אסורה.

הספר השני בדואט אהבה מוכתמת, למחוץ, יצא גם הוא בהוצאת אדל.

הדואט כיכב בראש רשימת רבי המכר של עיתון ניו יורק טיימס וזכה להצלחה רבה.

פתח דבר

לוגאן ־ שישה חודשים לפני כן

קילומטר אחר קילומטר, רצתי. מהר יותר, כפות רגליים הולמות על האספלט השבור, נשימותיי מתאבכות באוויר. נסתי על נפשי לאורך שולי הדרך במשך זמן שנדמה כמו נצח. משאיות חלפו לידי ביעף, אורות פנסיהן האחוריים נמוגים בחשיכה, ועדיין לא נשמעו קולות הסירנות.

הירח חמק מאחורי ענן והותיר אותי לנוע בעלטה. לבסוף שריקה פילחה את החשיכה. לכך חיכיתי.

בואו נראה עד כמה הם רוצים את זה.

פניתי בחטף לכיוון הנגדי והבחנתי באורות המוכרים, האדומים והכחולים. בניתור מהיר, עברתי מעל מעקה הביטחון הפגום והתחלתי להתגלגל במורד התלול.

נחתּי על בטני, דם זלג מאפי וטעם חלודה הציף את פי. לא הקדשתי זמן כדי למחות אותו. הייתי חייב להמשיך בתנועה. התחלתי במשחק הזה והייתי נחוש לסיים אותו.

התרוממתי במהירות על רגליי והתחלתי לרוץ. צריבה חדה ופועמת פילחה את קרסולי הימני. ידעתי שזה ישפיע לרעה על מהירותי. ככל הנראה עיקמתי אותו כשמעדתי. בהתחשב בכל יתר הדברים, ניסיתי להתעלם מהכאב.

אדרנלין פעם בדמי, גורם לליבי לדהור, מקנה לי את הכוח שהייתי זקוק לו. ירדתי מהמדרכה. פני השטח היו קשים יותר לניווט. עצים, ענפים שבורים וריחו המחליא של הנהר המעופש הקיפו אותי. המשכתי הלאה.

יכול היה להיות גרוע יותר – לפחות לא היה קרח.

עדיין היה מקפיא בטירוף. פתיתי שלג צנחו סביבי. הייתי קפוא עד לשד עצמותיי ומשכתי את כובעי, מצמיד אותו לאוזניי. אבל לא הפסקתי – הייתי חייב להמשיך בתנועה. מעיניי זלגו דמעות מרוב קור ושרירי רגליי החלו להתכווץ. ידעתי שגופי זקוק להפסקה. החלטתי למצוא מחסה ולשחק עם רודפיי סוג של 'מחבואים'.

המחסן הנטוש והרעוע שאיתרתי במרחק מטרים ספורים נדמה כבחירה הטובה ביותר. הצירים היו חלודים ונראו שבורים, אבל כשמשכתי את הדלת היא לא נפתחה. נאנחתי, רקעתי בנעליי המוכתמות בבוץ והסתכלתי סביבי.

לא היה להם כל זכר, עדיין.

הם יהיו כאן בקרוב.

ריאותיי בערו כשהתכופפתי והנחתי את ידיי על ירכיי בניסיון להסדיר את נשימתי. בעודי שוקל לאיזה כיוון לנוע, החלטתי לזרוק להם פיתיון.

מחוכם?

טיפשי?

לא האמנתי שנקלעתי למשחק 'תופסת' – ועוד עם משטרת בוסטון, לא פחות.

אבל הספיק לי. הם עקבו אחריי במשך קרוב לשבוע. המעקב הגלוי שלהם כבר גבל בהטרדה. היום נגמרה לי הסבלנות והחלטתי שהגיע הזמן לגלות במה מדובר. החלטתי לגרום להם לפעול. נטשתי את מכוניתי וברחתי. הם עקבו אחריי, אבל לא היה לי מושג למה חיכו כדי להתקרב אליי. בנקודה זו היו לי שתי אפשרויות – להתקרב אליהם או להמשיך הלאה. מאחר שלא רציתי להקל עליהם, המשכתי לרוץ.

כשהסתכלתי סביבי שוב, הזמן כאילו עצר מלכת. ידעתי שהם היו קרובים. אולם כאשר סרקתי את האזור, לא היו כל סימני חיים; הכול סביבי היה חשוך, חוץ מהזוהר הזהוב של הכבלים על גשר זאקים.

הגשר.

לא האמנתי שהגעתי לווסט אנד. הייתה זו יותר מהליכה קלילה מקצה הסאות' אנד, שם הכול התחיל.

מה בכלל הייתה השעה?

לפני שיכולתי להביט בשעון – זה שסבא שלי נתן לי, שהיה שווה יותר ממרבית הבתים בסביבה הסמוכה, פאטק פיליפ מהודר בעל חוגת אמייל מקורית ורצועת גומי בעבודת יד, זה שכמעט יחיד במינו – האירה עליי קרן אור צהובה.

אני מתאר לעצמי שמשטרת בוסטון החליטה סוף־סוף לפעול.

קול בעל מבטא בוסטוני כבד נישא ברוח: "הרם ידיים כך שנוכל לראות אותן."

"לעזאזל. באמת? אתם מתכוונים לעצור אותי? על מה?" מבטי סרק את האזור עד שהם נגלו לעין. הם היו שלושה ואני אחד. לא תכננתי להמשיך לרוץ. לא הייתי צריך, אבל רציתי, רק שלא היה לאן. שפת הנהר הייתה בצד אחד והם היו בצד השני. השלושה התקרבו עוד יותר ושלפו את כלי הנשק שלהם. הגבתי בקור רוח והרמתי את כפות ידיי. עדיין, אף אחד מהם לא הנמיך את אקדחו. צעד אחר צעד, הם התקרבו אליי. כאשר היו במרחק של כמטר וחצי, החלטתי לעזור להם ולעמוד מולם, אבל לפני שהצלחתי לעשות זאת, הדמות הגבוהה ביותר התנפלה עליי.

הוא ריתק אותי אל הקיר. "רציתי רק לדבר. לא התכוונתי לאסור אותך עד שהתקפת אותי. תודה שנתת לי סיבה."

"שמתי את הידיים מאחורי הגב, חתיכת חמור." נאנקתי.

"בטח." הוא צחקק.

בנחיריים רושפים, השמן יותר תפס בצווארוני ומשך אותי לעברו. "תפסיק להתנגד."

מה, לכל הרוחות?

אגרוף מהיר לבטן ובעיטה לרגל השכיבו אותי על בטני תוך שניות. רוב האנשים היו נבהלים למוות, אבל לא אני. גדלתי וחייתי בשני עולמות שונים לחלוטין. הדמיון היחיד ביניהם היה כוח וחמדנות. אם הייתם מסתכלים עליי, לא הייתם מאמינים שהייתי מסוגל לעשות את הדברים שעשיתי. נולדתי עם כפית כסף בפה, הייתי נכדו של אחד האנשים האמידים ביותר בניו־יורק.

אף אחד לא היה מודאג מגורלי כשברקע קרן החיסכון שלי. הייתי גם נכדו של המנהיג הקודם של כנופיית 'בלו היל' בבוסטון – חלק ממני שניסיתי להתכחש לו, רציתי לברוח ממנו. אבל קשרי המשפחה שלי כבלו אותי. המחתרת האירית אולי השתנתה מאז אביו של אבי ניהל את העניינים, אבל היו דברים שלא השתנו מעולם.

גדלתי בשני העולמות והשוטרים האלה ידעו זאת. הם היו בטוחים שהצד של כנופיית 'בלו היל' שבי הוא זה שיקבל את פניהם. הם לא יקבלו זאת. "מה אתם רוצים ממני בדיוק?" שאלתי בשלווה, מקרין את אותה אדיבות שברוחה גדלתי. כאשר אף אחד לא השיב, המשכתי, "למה עקבתם אחריי?" למרות שידעתי שנשימתי הכבדה התחילה לבגוד בחזותי השלווה, לא היה לי אכפת. חוץ מזה, במצב הרוח שלהם ספק אם בכלל שמו לב לקצב הנשימה שלי.

כאשר אחד מהם ריסק את פניי לתוך הבטון הקפוא, ידעתי שהוא היה מודע ביותר לשלווה המאולצת שלי והיא לא מצאה חן בעיניו. הוא ניסה לזעזע אותי. לא יכולתי להבחין באיזה שוטר מדובר, אבל כשהוא סינן: "אמרתי לך לדבר?" במבטא כבד, ידעתי מי הוא.

מעט קור הרוח שנשאר לי התפוגג ברגע שטעמו הנחושתי של הדם זלג לתוך פי, בפעם השנייה הלילה. לא הייתי מסוגל לעצור את עצמי, לסתי התהדקה וסיננתי מבעד לשיניי, "אתה יודע מי אני?"

צחוקו היה קר, חסר הומור. "אתה חושב שאכפת לי?"

מגף גדול צעד קדימה וקול סמכותי משך את תשומת הלב של כל אחד מהם. "לא כאן, לא עכשיו."

יריקה נחתה בקרבת ראשי בעוד אזיקים הודקו על ידיי. עיוותי את פניי. לא היה אפשר להסתיר את העובדה שהרגשתי כאב. כשנגררתי על רגליי, עורי נשחק באכזריות נגד המתכת וידעתי שמפרקי כפות הידיים שלי כבר משופשפים. כשחזרתי לעמוד זקוף, כבר לא היה חשוך כל־כך. אורות הניאון הירוקים של שלטי טי־די־גרדן האירו את פניהם. המראה לא היה יפה.

כעס.

שנאה.

תיעוב.

השמן יותר נעץ בי מבטים מבעד לעיניים מצומצמות. "חליפה שעולה חמשת אלפים דולר לא הופכת אותך ליותר מהאפס שאתה."

"לך לעזאזל."

אגרוף ללסת – ראשי הוטח ופניי כאבו. מכה מהירה וחזקה אחת או שלוש לתוך הבטן – הרגשתי כאילו כל האגרופים שבעולם הכו בי. האגרוף במעיים גרם לריאות שלי לצאת מתוך הצלעות. אלה שהוטחה באחורי ברכיי הפילה אותי אל הרצפה כמו חלשלוש. אבל הייתה זו הבעיטה המהירה לצלעות שגרמה לי לבלוע בחוזקה ולהשתנק. "לעזאזל!"

הבטתי כלפי מעלה. היה שם אחד. שניים. או שלושתם יחד, לא הייתי בטוח.

"קום!" נבח אחד מהם.

הדם עדיין טפטף מפי, אבל הפעם לא יכולתי לנגבו גם אם רציתי. אחד מהם ניסה למשוך אותי למעלה, אבל התנערתי מעזרתו. יכולתי לקום בכוחות עצמי.

לך לעזאזל, תודה רבה.

כאשר עמדתי שוב על רגליי, משכתי בכתפיי לאחור והסתכלתי בעיניים של כל אחד מהם, משנן את פניהם במקרה שניפגש שוב.

"מי שם את הזבל הזה ברחובות שלנו?" שאל אחד מהם מבעד לצללים.

השמן יותר התקרב צעד נוסף. "מי מנהל את המבצע? מי מעורב?" בהיתי בו באטימות ולא אמרתי דבר. הוא התקרב עוד יותר ונבח: "מתי מגיע המשלוח הבא? ממי הוא מגיע? איפה הוא נוחת?" יכולתי להריח קפה בנשימתו. מבול של שאלות שלא יכולתי לענות עליהן. ניסיתי להשקיט את סערת הרגשות שלי והשפלתי את עיניי אל הקרקע. "אין לי מושג מזוין על מה אתה מדבר."

הוא השמיע לחישה רמה, התנפל קדימה, שלף את אקדחו וכיוון אותו אל פניי. ההלם גרם לי לעצור.

מה זה היה, לעזאזל?

מי שהיה, ללא ספק, השוטר בעל ההיגיון הבריא יותר, דחף את זרועו של שותפו והנמיך את קולו: "תעבוד לפי הנוהל. יש עיניים שצופות בנו. אנחנו אפילו לא אמורים להיות אלה ששואלים את השאלות."

השוטר שאחז באקדח התרחק ממני, אבל עיניו הכהות והקרות לא משו ממני בזמן שהחזיר את האקדח לנרתיקו ורכס את מעיל העור המשטרתי שלו. "תביאו אותו אל המכונית."

לשמע מילים אלה, הפנס הודלק שוב. "אחרי כל הצרות שגרמת לי הלילה, יש לך מזל מזוין שמישהו אחר רוצה אותך."

"מי רוצה אותי?" התשובה היחידה הייתה שלושה חיוכים. "רוצה אותי בשביל מה?" התעקשתי. הזוהר הצהוב של הפנס הצביע אל ניידת סמויה שהדלת האחורית שלה הייתה פתוחה לרווחה. מישהו חיכה בפנים. לא סתם מישהו. אישה. שיער אדמוני ארוך, רגליים ארוכות ונעלי עקב אדומות שתאמו לצבע השפתון שלה. "מי היא, לעזאזל?"

"בלנשט." גיחך אחד מהם.

בן־כלב אחר דחף אותי לכיוונה. "יש לך זכות לשמור על שתיקה. כל דבר שתאמר או תעשה עלול לשמש ואף ישמש נגדך בבית המשפט. יש לך זכות לשכור עורך דין שיהיה נוכח בעת החקירה עכשיו או בעתיד. אם לא תוכל להרשות לעצמך לשכור עורך דין, ימונה עבורך אחד. אם תרצה. אם תחליט לענות על כל שאלה עכשיו בלי נוכחות עורך דין, עדיין תהיה לך הזכות להפסיק לענות בכל עת עד שתדבר עם עורך דין."

הסתובבתי והסתכלתי על פניו של השוטר לפני שנכנסתי למושב האחורי של המכונית. "אני יודע מהן זכויותיי. לעזאזל, אני עורך דין בעצמי."

 

 

1

היום הראשון

אל

הטבעה, על פי הסיפורים, מתרחשת כאשר אתה נמשך אל מישהו אחר כאילו הופעל עליך כוח משיכה. מאותו הרגע, כל מערכות היחסים שלך עם אנשים אחרים מאבדות מערכן ונעשות משניות. אתה תעשה כל מה שצריך כדי להגן על מושא אהבתך, ובראש מעייניך תעמוד הדאגה לביטחונו. הטבעה אינה ביטוי להתאהבות רומנטית, אלא מיוחסת יותר לקשר הבלתי ניתן להפרדה שבין הצאצא להוריו בעת צאתו לעולם. אני, למשל, חשתי בהטבעה מיידית ביני ובין קלמנטיין מהרגע הראשון שעיניי נחו עליה.

במבט ראשון היא שבתה את ליבי.

שפתיה היו כה ורודות.

עורה היה כה רך.

עיניה הכחולות והגדולות היו כה יפות.

ופניה דמויות הלב היו מושלמות.

ברגע שראיתי אותה, ידעתי שאוהב אותה לעד, שאעשה הכול עבורה.

ידיה הזעירות טפחו על לחיי כשהמשיכה ללהג. נטלתי אחת מהן ונישקתי אותה. "מוכנה לראות את אבא?"

רגליה של קלמנטיין החלו לבעוט במותניי וכל גופה רעד בשמחה.

היא אהבה את אבא שלה.

היה זה היום הראשון של האביב והייתי מודאגת מעט בשל מזג האוויר. חשבתי לקחת את קלמנטיין אל גן השעשועים הקטן, הסמוך למשרדו של מייקל, כדי לראות את הילדים משחקים, אבל הרוח הייתה חזקה מדי עבורה.

בגלל עזיבתנו המוקדמת, השעה הייתה קרובה יותר לחמש מאשר לשש כשנכנסנו אל אולם ההמתנה במשרד עורכי הדין של מייקל או'שיי. מייקל פיטר את המזכירה שלו ביום שני שעבר ועדיין לא מצא מחליפה. העוזרים המשפטיים עזבו בדיוק בארבע וחצי, כבכל יום שישי. כפי שצפיתי, המשרד היה ריק.

דלתו של מייקל הייתה סגורה, כרגיל. פשטתי את המעילים שלנו ותליתי אותם על מתקן המעילים העשוי ברזל לפני שנקשתי קלות.

"יבוא," הוא קרא.

פתחתי את דלת העץ הישנה והיא חרקה בקול רם שגרם לי להתכווץ.

מייקל נראה שונה. שערו הכהה התפרע לכל עבר. כאשר הרים את מבטו מהפנקס הצהוב שהיה ליד ערמת הניירות שעל שולחנו, יכולתי לראות עד כמה היה עייף.

"אני מקווה שלא אכפת לך שהקדמנו קצת?" שאלתי.

הוא העיף מבט בשעונו. "אני מצפה לשיחה ממישהו בכל רגע. את יכולה לקחת אותה הביתה ואפגוש אתכן שם? "

הוא נראה מוטרד מהרגיל.

קלמנטיין הושיטה את זרועותיה הקטנות אליו, מתרגשת כולה. "אבא."

"מה שלום הילדה הקטנה שלי?" הוא קרן כשקם על רגליו. חליפתו הייתה מגוהצת למשעי, עניבתו הדוקה ונעליו מבריקות, אבל שלושים וחמש שנותיו ניכרו במראהו. קמטים חרצו את מצחו ושקיות שחורות בצבצו תחת עיניו. לראשונה יכולתי לראות את הרושם שהותירו בו שלושת החודשים האחרונים.

"בטח," עניתי והורדתי את קלמנטיין על רגליה, "רק תן לה להגיד שלום ונלך."

קלמנטיין חגגה שנה בחודש האחרון. היא צעדה את צעדיה הראשונים והשבריריים זמן קצר לאחר מכן. מאז היא לא אוהבת שמרסנים אותה. היא הידסה אל מייקל בנעלי העור הוורודות והבוהקות שלה ולא הצלחתי לכבוש את חיוכי.

לפתע נפתחה הדלת הראשית. הקול המהדהד של ידית הדלת ההולמת נגד הקיר גרם לי להסתובב בחטף. אדם זר עמד בפתח; עיניו רשפו כעס ושנאה ונראה היה שהוא עצבני במיוחד. משרדו של מייקל היה ממוקם בבית לבנים ישן בחלקה הדרומי של בוסטון וחשבתי לתומי שמדובר בשכונה בטוחה יחסית.

עד לאותו רגע.

פחד חלחל בעורקיי. קפאתי, מבועתת. הארנק שלי. הארנק היה בצד השני של החדר. קלמנטיין. כל האוויר עזב את ריאותיי ואימה אחזה בי. הייתי חייבת להגיע אליה. ראשי הסתובב כשניסיתי לחשב מה היה המרחק שלה ממני.

 

לא רחוק כל־כך. רגליי הרועדות זזו קמעה לאחור. היא הייתה בין מייקל לביני.

האדם המטורף לא שם לב אליי. עיניו היו ממוקדות במייקל. ברגע שמבטיהם הצטלבו, רעם קולו: "או'שיי, איזה מין משחק אתה חושב שאתה משחק?"

המבטא הבוסטוני שלו היה כבד כמו זה של מייקל, אבל דבריו היו ברורים ביותר. ליבי נעצר למשמע הנימה הזדונית בקולו.

חמה כיסתה את פניו של מייקל. "שיין, אין צורך לבוא לכאן בצורה כזאת."

האם מייקל הכיר את האדם הזה? פניו התכרכמו אך עמידתו נשארה זקופה. ניצלתי את ההזדמנות והתכופפתי להרים את קלמנטיין, אבל מייקל השיג אותי והיא כבר הייתה בזרועותיו. תודה לאל. הוא חשב בבהירות רבה יותר ממני והפנה אותה הרחק מהמטורף.

בקול צרוד, הגבר שאל: "מה בדיוק אתה זומם?"

זה חייב היה להיות לגביה.

"דיברנו על הנושא מוקדם יותר. סיפרתי לך כל מה שאני יודע. אין צורך להתפרץ." מייקל דיבר בקצרה, מצליח, בדרך כלשהי, לשמור על שלוות רוחו גם אל מול סכנה אפשרית. האם עשה דבר דומה קודם לכן?

אולם האימה שלי לא שככה כלל, אפילו כשהיה נדמה שכעסו של הגבר התפוגג לחלוטין. הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה להגן על קלמנטיין. כדי להעריך את המצב, הסתובבתי לאיטי. הארנק והמעיל שלי היו על המתלה שליד המדרגות, ליד האיש שנקרא שיין. ידעתי שמייקל מחזיק אקדח במגירת השולחן שלו, אבל היא הייתה רחוקה באותה מידה. כאשר מבטו של הגבר עבר ממייקל אל קלמנטיין ואז אליי, תווי פניו התרככו והתנהגותו השתנתה. אני חושבת שהוא שם לב אל קלמנטיין ואליי בפעם הראשונה. הוא נעץ בי מבט מרוכז למשך יותר משנייה וצמרמורת עברה בגופי. מבטו השתהה ואז הוא מצמץ במהירות, כאילו ראה רוח רפאים. כמעט כאילו יצא מטרנס, עיניו התמלאו חרטה והוא נכנס למשרד של מייקל בהנהון. "אנחנו צריכים לדבר."

מבולבלת, נסוגותי בעודי מסדירה את נשימתי. הקדשתי רגע כדי להתבונן בו. אם הוא לא היה נכנס לכאן באקדחים שלופים, הייתי חושבת שהוא לא מזיק. הוא נראה באמצע שנות החמישים לחייו, והיה לבוש בחליפה כהה, בחולצה לבנה מגוהצת, בעניבת משי חלקה ובנעליים מחודדות. הוא בכלל לא היה לבוש כמו המטורף שהוא היה.

ליבי סוף־סוף חזר לפעום בקצב רגיל כאשר מייקל החווה בידו אליי ואז החל ללכת לאיטו לכיוון אזור הקבלה. הלכתי אחריו במהירות. כשהגעתי אל הלובי, מייקל העביר לידי את קלמנטיין. "אל תדאגי. לא אשתהה."

"לקחת אותה הביתה?" שאלתי.

הוא נענע בראשו. "לא. חכי לי. הכול בסדר."

הנהנתי, מחפשת בהבעות פניו ראיות שיעידו שהוא רוצה שאעשה משהו אחר, אך לא היו שם. ידעתי לא לשאול אם הוא רוצה שאתקשר למשטרה.

לא מרוצה מהחילופים, קלמנטיין צווחה כשמייקל מיהר בחזרה לתוך משרדו בעוד הגבר הלבוש היטב הלך אחריו. ברגע שהדלת נסגרה, נשמעו צעקות. לא יכולתי להבין על מה הם התווכחו, אבל הייתי מוכנה להתערב שזה לא היה על תיק חקירה.

ניסיתי להשקיט את נשימתי המהירה כדי שהתינוקת לא תבחין בדאגתי. קלמנטיין לא שמה לב לסכנה והתפתלה בזרועותיי. נשמתי כמה נשימות עמוקות ומרגיעות לפני שהורדתי אותה מזרועותיי. ידעתי שמייקל לעולם לא יעשה משהו שיסכן אותה, וידיעה זו עזרה להוציא אותי מחוסר הוודאות. הוצאתי שקית של קרקרים בצורת חיות. "את רעבה?" היא שלחה את ידה לשקית. "חכי רגע, תני לי לפתוח אותה, טיפשונת."

שולחנה של מזכירתו לשעבר של מייקל ניצב בדיוק מאחוריי והסתובבתי כדי למצוא מספריים. פתחתי את המגירה העליונה מימין. היא הייתה ריקה. פתחתי את המגירה העליונה משמאל. היא הייתה מלאה בבלוקים של נייר צהוב. כשפתחתי את המגירה האמצעית, מצאתי אוצר. מזכירתו לשעבר השאירה את המספריים שלה. אחזתי בהם ופתחתי את השקית.

"שלי, שלי." קלמנטיין שלחה את ידה אל השקית.

נתתי לה את השקית והחזרתי את המספריים למקומם. כאשר עשיתי זאת, פיסת נייר קטנה ומקופלת ריחפה אל מחוץ למגירה. לא הייתי צריכה לפתוח אותה כשהרמתי אותה, אבל סקרנותי גברה עליי. היה כתוב בה: 'לבחור אחד'.

מוזר.

החלק התחתון היה קרוע, לא יכולתי לראות את רשימת האפשרויות לבחירה.

"מיץ," ביקשה קלמנטיין.

החזרתי את הפתק למקומו וסגרתי את המגירה.

כשחיפשתי בתיקי אחר כוס המיץ שלה, קלמנטיין רצה במהירות אל המדרגות. הפלתי את התיק על המדרגה הראשונה והנחתי לה לזחול מעלה בעודי גוהרת מעליה. "אחת ושתיים, קנו לי נעליים. שלוש, ארבע..." שרתי לה כשעלתה כל מדרגה.

ליבי כבר הפסיק להלום בפראות בחזי. לפתע הרגשתי בכובד מבטו של מישהו חודר את צווארי. הסתובבתי במהירות ופלטתי השתנקות קלה. היה שם גבר, צעיר יותר מזה שבדיוק נכנס בסערה, עומד בפתח הדלת. בעקבות הסצנה הקודמת הייתי צריכה לחשוש, אבל לא פחדתי. הוא לא נראה כמי שרוצה לפגוע בנו. כשהתבוננתי בו, נשימתי נעתקה שוב, אבל מסיבה אחרת לחלוטין. נשמתי עמוקות ולא הייתי בטוחה אם תגובתי הייתה כתוצאה של פרץ האדרנלין או מפני שהוא היה מושלם לחלוטין מכף רגל עד ראש. לסתו הייתה חזקה. שפתיו היו חושניות. כתפיו היו רחבות. בטנו הייתה שטוחה, מותניו צרים, רגליו ארוכות.

הוא בהה בי בדיוק כפי שהגבר האחר עשה ודאגה רחשה בבטני. הרמתי את קלמנטיין ונשארתי במקומי לרגע, בניסיון להחליט אם לעזוב או להישאר.

לא הייתי מסוגלת לקרוא אותו כלל.

קולו היה רך וצרוד כאשר דיבר לבסוף: "לא התכוונתי להבהיל אותך. על השלט כתוב שאפשר להיכנס."

למרות חוסר יכולתי לקרוא אותו, הרגשתי בטוחה למדי כדי לרדת במדרגות. "זה בסדר, פשוט לא שמעתי את הדלת."

חיוכו הפתיע אותי לגמרי. "היית עסוקה... בשירה."

נשפתי והתעלמתי מהסומק האיטי שהתפשט על פניי. "אני מתארת לעצמי שאכן הייתי."

עיניו של הגבר הנאה סקרו אותי. "יש לך קול יפה."

חום בער בי כל הדרך עד קצות אצבעותיי. הקול הזה עשה משהו לקרביים שלי. משהו שגרם לבטן שלי לצנוח. לא ידעתי מה עוד לעשות ולכן צחקתי.

נשמעתי מגוחכת.

והייתי צריכה להתרכז.

לצאת מזה.

צחקוקו בתגובה היה רך ונוכחתי לדעת ששוב נעצתי בו מבטים.

"למטה, למטה," דרשה קלמנטיין והכריחה אותי להפנות את מבטי.

"עוד רגע, טיפשונת," הרגעתי אותה.

לאחר שנתתי לה את הכוס שהוצאתי קודם לכן מהתיק, העפתי מבט אל הזר הנאה. "אתה מחפש את מייקל?"

לא היה אפשר להכחיש את החום במבטו. "בעצם, את אבא שלי."

הרגשה מוזרה עברה בגופי מכף רגל ועד ראש. היא גרמה לראשי להסתחרר. לבסוף, מילותיו נקלטו והתרכזתי שוב. הוא חיפש את המטורף? "שיין?" שאלתי בטון מפתיע בשלוותו.

הנהון קל אמר לי שצדקתי. עיניי בחנו אותו, כאילו גופי לא היה מסונכרן עם מוחי. לא יכולתי להתאפק. הייתה לו צלקת משוננת קטנה בדיוק מתחת לפינה הפנימית של עינו השמאלית, אבל היא פגמה במראהו המדהים. כשבהיתי בו, יכולתי לראות את הדמיון בינו לבין הגבר המבוגר יותר. אותה לסת מרובעת, אותו אף מסותת, אותה צורת פנים. אבל שערו לא היה זרוע אפור. במקום זאת, הוא היה בצבע שוקולד נהדר. מוברש קדימה על מצחו, מרפרף על לחייו ומעוצב בשלמות סביב אוזניו, באופן שנראה מקצועי ואופנתי בעת ובעונה אחת. יותר מאל שערו, שמתי לב לעיניו. אלה היו עיני השקד היפות ומלאות החיות ביותר שאי פעם ראיתי. והן עדיין הסתכלו עליי בחזרה. "אז הוא כאן?" שאל.

בהנהון, החוויתי אל משרדו של מייקל. "הוא נראה... נסער."

ריסיו הארוכים רעדו כשעפעפיו נסגרו ונפקחו שוב במהירות. "אני מקווה שהוא לא עשה משהו טיפשי."

הדלת נפתחה בחריקה ושיחה ערה נשמעה.

"אני מקווה שאתה מבין, אין פה הזדמנות שנייה," אמר שיין בחדות.

"אני יודע," הייתה תשובתו הקצרה אך המתוחה של מייקל.

הזר הנאה הלך לכיוון אביו, פניו מביעות כעס אצור. שיין הבחין בבנו וכיווץ את עיניו. "אמרתי לך לחכות במכונית."

בנו מתח את כתפיו לאחור. "ואני אמרתי לך לחכות לי בפארק."

קלמנטיין, עדיין על ירכי, לא הייתה מודעת לחילופי הדברים המרים כששלחה ידיים אל הזר הנאה. הוא היה קרוב יותר עכשיו והגיחוך השובב שלו לעברה גרם לבטני לרעוד.

עיניו עברו ממנה אליי ויכולתי להרגיש את כובד מבטו. נרעדתי קלות מעוצמתו.

הרגע נעלם כאשר שיין נשף בקול והעיף אל מייקל מבט אחד אחרון. "אמסור את ההודעה שלך ואהיה בקשר." הוא חלף על פניי, נועץ מבטים בבנו. "בוא נלך," פקד.

בנו הנהן לכיוון מייקל ואז העביר את מבטו אליי. הוא שוב נעץ מבטים.

שמתי לב שאני נועצת מבטים בחזרה. גבותיו היו כהות במעט מצבע שערו. עורו היה חלק. גיליתי נמשים עמומים על אפו, שתאמו את שלי בשלמות. זקנו הקצר היה מרושל באופן שנראה כאילו התגלח מדי יום, אבל לא למשעי, או אולי היו אלו זיפים. הסתכלתי עליו והרגשתי כאילו גופי היה עשוי ג'לי.

"לילה טוב," אמר כלאחר יד לפני שפנה ויצא מהחדר.

ליבי נעצר. "לילה טוב," לחשתי.

לא יכולתי שלא להתבונן אחריו. הייתה יהירות קלה בהליכתו שהתאימה למישהו שגדל ברחובות בוסטון. עיניי לא עזבו את דמותו כשיצא מבעד לדלת. הבטתי בעורפו ובאופן שבו שערו הקצר ליטף אותו. הבטתי בג'ינס המשופשף שלו ובאופן שבו היה מונח עליו. בישבנו המוצק. בגופו הארוך והרזה.

לעיתים רחוקות מאוד מצאתי מישהו מושך אפילו במעט, אבל חשבתי שהוא מושך מאוד. תהיתי בן כמה היה. לא שזה שינה. עדיין, אפילו אחרי שהדלת נסגרה, לא יכולתי להוציא את התמונה שלו מהראש. ניסיתי לכבות את מוחי. להתרכז במה שחשוב. אבל זה היה קשה במיוחד. לא היה אפשר להכחיש את המשיכה שהרגשתי כלפיו.