מאיר עיניים

** רב-מכר עולמי, תורגם ל-12 שפות **

• כיצד משפרים את הראייה ובריאות העיניים בכל גיל
• כיצד מונעים את הידרדרות הראייה בהשפעת המתח והגיל
• כיצד משלבים בשגרת היומיום תרגילים והרגלים לשיפור הראייה בדרך טבעית

____________

ד“ר מאיר שניידר, חלוץ ופורץ דרך בתחום הבריאות הטבעית, משתף את קוראיו בספר זה בתשעה עקרונות חיוניים של ראייה בריאה, אותם גילה על עצמו ועל אלפי מטופליו במהלך מסע אישי ומקצועי מרתק בן ארבעים וחמש שנים.

ד”ר שניידר, אשר התמודד עם לקות ראייה קשה ביותר שנבעה מקטראקט, גלאוקומה, ניסטגמוס, לימד את עצמו לראות ובמשך כל חייו המקצועיים פיתח גישה חדשנית לריפוי עצמי אשר סייעה לרפא את עיניהם של אלפי מטופלים עד כה ואף להשיב לחלקם את הראייה.

מאיר עיניים יסייע לכם ליצור הרגלי בריאות אשר יעזרו בחיזוק העיניים, בשיקומן ובהרפייתן העמוקה. את כל התרגילים שבספר תוכלו לשלב בפשטות בחיי היומיום. הספר ילמד אתכם כיצד לרפא בעיות ראייה קיימות ונפוצות כמו קוצר ראייה ורוחק ראייה, אסטיגמציה, עין עצלה, פזילה, קטרקט, גלאוקומה, היפרדות רשתית, קרע ברשתית וניוון הכתם הצהוב. בעלי ראייה טובה יגלו כיצד להימנע מהתפתחות של בעיות ראייה בעתיד וילמדו איך להגן על ראייתם מנזקי מתח, גיל ושחיקה. לוחות הבדיקה המצורפים לספר יסייעו לכם בביצוע התרגילים.

“לאורך שנים ארוכות התרשמתי מעבודתו של מאיר שניידר, תוך שהייתי עד באופן אישי לשיפור הראייה של אנשים שטופלו על-ידו.”

– פרופ’ אוגוסט ריידר, MD, פרופסור קליני לרפואת עיניים, המרכז הרפואי הפאסיפי בקליפורניה, סן פרנסיסקו

“בספר נדיב זה, מאיר שניידר משתף את קוראיו בסודות שגילה בתהליך ההבראה המתועד והמרגש שלו מעיוורון, וכיצד יכולה חוכמת הגוף עצמו לתרום לחיזוק, התחדשות וריפוי העיניים. ד”ר שניידר הוא איש חזון המציע תוכנית של תרגילים מעוררי השראה ומעשיים בהחלט.”

– טימותי קראוס, עיתונאי, מחבר הספר “הבנים באוטובוס”

“השיטה של שניידר יעילה כמו פיזיותרפיה לעיניים.”

–  ד”ר אמיליה ריטסוקו אסד, MD, רופאת עיניים ומומחית לדיקור, סן פאולו, ברזיל

פרק 1
ריפוי עצמי מעיוורון
נולדתי ברוסיה הסובייטית בתקופת סטלין בנסיבות קשות. אבי עסק בצילום ובהדפסת תמונות עבור כנסיות, דבר שהיה בלתי חוקי. עבודה זו עלולה הייתה לגרום להגלייתו לסיביר לעשרים שנה. נוסף על כך, שני הוריי היו חירשים.

סבי וסבתי מצד אבי התנגדו ללידתו של ילד נוסף במשפחה, אך לא יכלו למנוע זאת. יש האומרים שנולדתי בטעות, אך הוריי מאוד שמחו בי.

סבי מצד אבי הוא ששם לב לראשונה שמשהו בעיניים שלי לא בסדר. אחרי שנבדקתי על-ידי רופאים, התברר שנולדתי עם קטרקט בשתי העיניים.

רבים מפתחים קטרקט בגיל מאוחר ונדיר מאוד להיוולד איתו. נולדתי עיוור, לכל דבר ועניין. נשאלת השאלה איך ייתכן שנולדתי עם קטרקט אם אמי לא חלתה באדמת, שהייתה יכולה להיות הסיבה לכך. רק תינוק אחד מ-20 אלף נולד עם קטרקט. אחת הסברות ששמעתי היא שמאחר שאבא שלי החזיק מעבדה בלתי חוקית בהסתר, ומשום שהייתי תינוק חלש מאוד וחליתי אנוּשוֹת כמה פעמים עד סכנת חיים, חוסר איזון כימי כלשהו גרם לקטרקט. קטרקט נחשב גם למחלה גנטית, אבל אני הייתי היחיד במשפחה שלי שסבל ממנה. בסופו של דבר, הילדים שלי כן ירשו את הגנים שלי.

אולי ההתנגדות הגדולה לתוספת ילד חדש במשפחה הייתה סיבה פסיכולוגית לקטרקט? האם בכלל אפשרי שתינוקות יישאו את משא המלחמות הפנימיות במשפחות וייוולדו עם תסמינים הקשורים לסכסוך?

כאשר קטרקט גדל, הוא יוצר אטימות, ושלא כמו ניתוחי העיניים של הילדים שלי, ניתוחי הילדוּת שלי אף פעם לא היו מוצלחים. האם הקשיים בחיי המשפחה שלי תרמו למצב שלי?

צילום 1.1 אבי, אברהם, אמי, אידה, ואני - בגיל חמש, לא רואה כמעט כלום.

עולים לישראל
משפחתי חיפשה חיים טובים יותר לכולנו והחליטה לברוח מרוסיה הסובייטית ולעבור למדינה החדשה בישראל. בתקופת מעבר זו שאיתה התמודדה משפחתי, עברתי חמישה ניתוחי עיניים. הראשון בוצע בפולין בדרכנו למערב אירופה, ונכשל. ארבעת הניתוחים האחרים התבצעו בישראל – וגרמו לצלקות בעדשות שלי בצורה חמורה כל כך, עד ש-99 אחוז מפני העדשה היו מצולקים ומנעו את חדירת רוב האור. כתוצאה מכך קיבלתי תעודת עיוור לצמיתות ממדינת ישראל, ורוב האנשים בחיי התרגלו למחשבה שלעולם לא אוכל לראות.

צילום 1.2 תעודת עיוור שהוצאה על-ידי מדינת ישראל ושמגדירה אותי כעיוור לצמיתות.

בילדותי קראתי כתב ברייל, אף על פי שלמדתי בבית ספר רגיל עם ילדים בעלי ראייה נורמאלית, וחשתי מאוד בודד ומבודד. מה הייתם יכולים לעשות לו הייתם עיוורים, מוקפים על-ידי אנשים רואים, וההורים שלכם היו מתַקשרים ביניהם בעיקר בשפת הסימנים שאותה אינכם יכולים לראות?

בישראל של אותם הזמנים, הרעיון לכלול ילדים כבדי ראייה בבית ספר רגיל היה חדשני: אנשי חינוך נסעו לארצות הברית והביאו איתם את הרעיון החדש. עד לאותו זמן, ילדים עיוורים נשלחו ללמוד עם ילדים עיוורים אחרים במכון המיוחד לעיוורים בירושלים. אני הסכמתי להשתלב, והשתתפתי בלימודים הכלליים שהתקיימו משמונה בבוקר עד הצהריים עם הילדים האחרים. הלימודים המיוחדים שלי בכיתת הברייל התקיימו מאוחר יותר, מ-12 עד שתיים בצהריים. במקום ללמוד רק עם ילדים עיוורים למדתי תחילה עם הילדים האחרים, ואז הלכתי לשיעורי הנחיה עם המורים לכתב ברייל, שחלקם היו חסרי סבלנות כלפיי ובמידה מסוימת אף נהגו בי בגסות. עם זאת, במיוחד במקרה שלי, זה היה רעיון נפלא – לא רק משום שרציתי להשתלב, אלא משום ששאפתי להיות כמו כל הילדים. זה היה כנראה המקור למוטיבציה שלי להתקדם ולהתרחק מהראייה המוגבלת שהייתה לי. אף שההתקדמות הייתה איטית המשכתי לעבוד, והייתה לי תחושה שהעולם שלי השתנה לחלוטין.

צילום 1.3 מכיתה ז' הייתי קורא הברייל המהיר ביותר בישראל.

אבי, שגילה עניין רב בחדשות בארץ וברחבי העולם, רצה לעיתים קרובות שאקשיב לרדיו ואסביר לו מה קורה ברחבי העולם. הוא ביקש ממני להקשיב לחדשות ולחזור עליהן באוזניו, דבר שבלבל אותי תחילה. לא הבנתי למה תמיד הרים את ראשי כשניסיתי לומר לו מה שמעתי. אחר כך הבנתי שעשה זאת כדי לקרוא את השפתיים שלי. אבל איך יכולתי לדעת שקריאת שפתיים חשובה כל כך, כשלא יכולתי לראות את השפתיים זזות? מצב טראגי-קומי זה אפיין את ילדותי המוקדמת פחות או יותר. הייתי אפוף בלבול, תסכול ומאבק, אבל גם למדתי שיש דרכים רבות להתגבר על האתגרים שאנשים פוגשים בנסיבות חייהם.

היה לי ברור שהוריי אהבו אותי, ועם זאת חיינו התאפיינו בפחד ובחוסר ביטחון. נמלטנו מהדיכוי ומהרדיפה ברוסיה הסובייטית אל מדינת ישראל הצעירה, שהייתה נתונה למוראות המלחמה. בגלל החירשות שלהם, הוריי לא יכלו ללמוד עברית, שהייתה שונה כל כך מהרוסית שהכירו. נוסף על כך, סבי וסבתי מצד אמי איבדו את כל הכסף שהביאו איתם מרוסיה לאחר שהשקיעו אותו בהשקעות שלא נשאו פרי. אולם במשך כל הזמן הזה המשיכה סבתי להאמין בי בנחישות, ולמצוא דרכים לעזור לי. היא הייתה נשארת איתי בבית החולים אחרי הניתוחים, כשחשתי מצוקה רבה וחוסר ביטחון לשמע ילדים אחרים בוכים.

קרובי משפחה אחרים שלי חשבו שעליי לבקש תמיכה ממחלקת הרווחה. אף על פי שלא אכפת היה לי לבקש כסף מהמשפחה שלי, משום מה לא רציתי לקחת אותו מהממשלה. הוביל אותי אינסטינקט עמוק שאת מקורו הבנתי רק מאוחר יותר, כשהתבגרתי: אדם המקבל עזרה מהממשלה, כפי שעושים אנשים רבים בעלי מוגבלויות, עלול בקלות לפתח דימוי עצמי נמוך, כמי שנתפס כנזקק או כמעורר רחמים; התחושה באה מעצמה, אם תרצו בה או לא. אבל כשאינכם מסתמכים על עזרה זו, הדימוי העצמי שלכם מתחזק ואתם מוכרחים להיות עצמאים.

הייתי נחוש שלא להסכים לסטיגמה הקובעת שאני עיוור. ההחלטה הבסיסית הזו היא שהניעה את השינוי שחל בי, ובלעדיו לא הייתי מגיע למקום שבו אני נמצא היום. בתגובה לחוסר הוודאות ולחוסר הביטחון שמילאו את ימי ילדותי, פיתחתי תחושת מחויבות. לעיתים קרובות ילדים לא רצו לשחק איתי. בנות לא רקדו איתי במסיבות ולפעמים חשתי בדידות. אבל הבנתי שהברירה בידי: להיות מדוכא או מאושר.