מבט כפול

לכל דבר יש מחיר, ומחירה של האמת הוא הגבוה מכולם.

לעדן יש תוכנית מוכנה לחמש השנים הבאות. בעוד שלושה חודשים היא תיפרד לשלום מלוס אנג׳לס ותשוב לעיר הולדתה בצפון־מערב ארצות הברית כדי ללמוד רפואה. שום דבר לא יעמוד בדרכה.

שום דבר – מלבד הבלתי אפשרי.

פגישה, מקרית לכאורה, עם זרה שנראית בדיוק כמוה משנה את חייה באופן שלא יכלה להעלות בדעתה, הורסת את עולמה המוכר ומנפצת את כל הידוע לה על עברה.

הדבר הקבוע היחיד בעולמה הקורס הוא ליאם רורק, גבר שיצריו האפלים עוצמתיים לא פחות מהעדינות שהוא מרעיף עליה. אבל ליאם אינו רק אומן ומאסטר בחדר המיטות – הוא גם אומן השקרים.

חשיפת האמת עלולה לגבות מעדן את חייה.

את משפחתה.

את אהבתה.

אך יש דברים שראוי למות למענם.

מבט כפול הוא רומן מתח אפל. לפני שתצאו להרפתקה סוחפת עם ליאם ועדן, הביאו בחשבון שהעלילה תכניס אתכם לעולם הכולל בדס”מ, פעילות עבריינית, החלטות מפוקפקות, אלימות וסקס.

״הספר מספק עלילה סבוכה, סקסית, מרגשת, עוצרת נשימה ולגמרי פנטסטית. הרגשנו כאילו עצרנו את הנשימה עד העמוד האחרון!״ TotallyBooked Blog

״אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי זה זמן רב.״ Between the Bookends

“מבט כפול” של ל.מ. הולרן הוא ללא תחרות הרומן האפל המדהים ביותר שקראתי מעודי (מעודי!!!)״ Spellbound Stories

״כתיבה חכמה, ראויה, עלילה מותחת וגיבורים נפלאים – עוד ספר נפלא פרי עטה של ל.מ. הולרן.״

BJ’s Book Blog

״ספר מתח אפל וארוטי שהשאיר אותי בלי אוויר… כל כך ממכר שלא הנחתי אותו מידיי.”Beyond the Covers Blog

חלק 1

לכל דבר יש מחיר

פרק 1

עכשיו
ביום הולדתי השמונה-עשר הוריי גילו לי שאני בת מאומצת. זה לא היה חידוש בשבילי; מצאתי את המסמכים ארבע שנים קודם לכן. העמדתי פני המומה במקום להודות שפרצתי את מנעול השידה של אבי. הייתי אומרת שהייתי די משכנעת.

אמרתי להם שזה לא משנה, שלא הייתי יכולה לבקש לעצמי הורים טובים יותר. הוספתי ואמרתי שכן, אני סולחת להם שלא סיפרו לי מוקדם יותר. ושלא, אין לי שום עניין באיתור הוריי הביולוגיים. כל הדברים האלה היו אמת.

אימי חשה הקלה גדולה כל כך שמיד פרצה בבכי, התנפלה עליי על הספה והצמידה אותי לחזהּ השופע כאילו חזרתי להיות בת חמש. הרגע ההוא - כשאני חנוקה מאהבתה ואבי מתבונן בנו בחיוך מרוצה קטן כשעל פניו הבעה רצינית - היה מושלם.

האם אני חושבת שעובדת היותי מאומצת היא שהובילה אותי לרגע זה בזמן?

לא באמת.

אם כי למען האמת, שום דבר מכל מה שקרה לא היה מתאפשר לו הדברים היו מתגלגלים אחרת.

לפעמים אני תוהה איך היו נראים חיי לו אומצתי על-ידי זוג אחר. זוג אוהב פחות, כן פחות, טוב פחות. נניח, אם שהייתה מלמדת אותי להתבייש בגופי, או לחילופין להשתמש בו כדי להשיג את מה שאני רוצה. או אב שהיה מכה אותי, או שתיין או בוגד באימי, או מלמד אותי שאסור לי, שאני לא יכולה, שיש דברים שהם בלתי אפשריים בשבילי, ולא את כל הדברים שאבי לימד אותי בפועל - שבעזרת עבודה קשה, חריצות והכרת תודה שום דבר לא יהיה מחוץ להישג ידי.

שום דבר.

כאן, בחשכה, בניסיון להתעלם מהכאב, אני נזכרת לעיתים קרובות ביום ההוא עם הוריי על הספה. הרגע שבו חיי שינו את מסלולם לנצח. אני זוכרת כיצד השיער על עורפי סמר כשהרוח נשבה מבעד לחלון הקרוב. את ריח בושם הלבנדר של אימי. את החספוס של בד כריות הספה על עורי החשוף.

אני זוכרת איך זה היה להיות בת שמונה-עשרה, נטולת מורא ועם בטן מלאה חלומות. התחושה הממלאת של אפשרויות בלתי מוגבלות. הרעב לעבודה והישגים.

הייתי צריכה להקשיב לאזהרותיהם.

כשאימי הפסיקה לבכות באותו יום, סיפרתי להם על התוכניות שרקמתי. לא הייתה לי שום כוונה להישאר בעיירה שכוחת האל שלנו באורגון, שם אבי היה חשמלאי ואימי מורה בבית ספר יסודי. לא הייתה לי שום כוונה ללמוד באוניברסיטה ציבורית, על אף ששתי אוניברסיטאות כאלה הציעו לי תמריצים מפתים.

בדיוק כמו שהם לימדו אותי, יצאתי לבקש את מה שרציתי. עבדתי קשה והשגתי את מה שרציתי. בגאווה לא מוסתרת, סיפרתי להם שאלך ללמוד באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס בעזרת הלוואות סטודנטים ומלגות חלקיות. הצעד הראשון והגדול ביותר בדרכי לבית הספר לרפואה.

בטעות חשבתי שהשתיקה שלהם נובעת משמחה, ושהפחד בעיניהם ומילות האזהרה שלהם נובעים מחששות הוריים רגילים.

אחרי הכול, מה כבר ידעתי?

מה היו הסיכויים?

בעולם שיש בו מיליארדי אנשים, ובעיר שחיים בה מיליונים, ההסתברות שאמצא את אלכסיס שארפ שאפה לאפס.

ובכל זאת, מצאנו זו את זו.

אלכסיס אמרה שזה הגורל - שהמזל הפגיש בינינו. ואני האמנתי לה, למרות סגידתי הגדולה למדע ולהיגיון. אני עדיין מאמינה. זה נורא פשוט, אין הסבר אחר.

המפגש איתה היה קסום להפליא.

ומבחינתי, תחילתו של הקץ.

פרק 2

אז
העבודה במשמרת הלילה בדיינר בווסט הוליווד אינה זוהרת. כל שעה בין חצות ושש בבוקר היא שעת מבחן לכושר ההישרדות. אלה השעות בהן כל תייר ושחקן-דוגמן-במאי בשאיפה נשפכים מהברים והמועדונים הקרובים ישירות אל הדיינר של אל.

הם באים הנה בגלל שזה נוח והאוכל זול, אבל הם גם אוהבים את אווירת הרטרו, שגורמת להם להרגיש צעירים, מעודכנים ורלוונטיים יותר מכפי שהם באמת.

והחשוב מכול, הם באים בגלל החידוש שבהתעללות מצד המלצרים המחופשים. כן, הדיינר של אל הוא אחד המקומות האלה - אנחנו מקבלים שכר כדי לנהוג באכזריות בלקוחות שלנו. האמת, זה לא קשה כל כך. לרובם זה מגיע. הם זבלים.

״ההזמנה מוכנה!״

אני חומקת מיד עמוסה במגשים ומתקרבת אל פתח המטבח. ראול מקדיר פנים לעברי, פניו מבהיקות מזיעה ועיניו שחורות ממסקרה שנמסה, מראה שלדעתי הוא מטפח בכוונה.

״אחותי, את נראית מרחק צעד אחד מבית הקברות.״ ידיים עטויות כפפות רשת חובטות בדלפק בינינו. הוא מנמיך את קולו וממלמל, ״שוב פעם נדודי שינה מחורבנים מטרידים אותך? צריכה משהו שיעזור לך להירגע?״

אני מגלגלת עיניים. ״כן, חופשה.״

ראול מגחך ומרים את ידיו בכניעה. במהלך השנתיים שבהן אנו מטפחים ידידות לא צפויה, הוא מציע שוב ושוב לספק לי סמים כדי להתגבר על נדודי השינה שלי.

צלחת נשברת במקום כלשהו במטבח וטבח צועק בזעם. ראול קורץ לי בפעם האחרונה, מסתובב לעבר הבלגן וקולו מצלצל בספרדית שוטפת. הוא לא מאצ׳ו, אבל נימת קולו דורשת ציות. בשעות היום הוא עובד בדיבוב טלנובלות וסרטי פורנו. אבל עד כמה שזה יישמע מוזר, מה שהוא הכי אוהב זה את הטירוף שבניהול המטבח בדיינר.

אני מעמיסה את המגש בהזמנה של השולחן שלי כשסמי מתקרבת אליי. הבחורה הזו חטטנית ללא תקנה. ״מה ראול אמר לך?" היא לוחשת לי. "הוא הציע לך מריחואנה? אליס טוענת שהוא מוכר מריחואנה, אבל כששאלתי אותו הוא התעלם ממני.״

זה בגלל שאת לא מסוגלת לסתום את הפה.

אני שומרת לעצמי את המחשבה הזו. ״לא.״

״אבל אתם חברים, לא?״

אני מרימה את המגש לכתפי ומביטה בה בעיניים חסרות הבעה. ״כן, אנחנו חברים. עוד שאלות, או שאני יכולה להגיש את האוכל לסטודנטיות המעצבנות בשולחן שתים-עשרה?״

שפתה התחתונה האדומה כדם משתרבבת. ״בסדר, תתנהגי בגסות.״

אני מחייכת במאמץ. ״זה מה שמשלמים לי לעשות,״ אני אומרת וחולפת על פניה בדרכי לשולחן של בנות האחווה.

כשאני מתקרבת לשולחן, אני רואה שאלה שלוש המעצבנות, שכל אחת מהן יכלה מצידי להיקרא סטייסי, הצטרפו עכשיו שלושה בחורים שלהם הענקתי את השם בראד. תא הישיבה הפך לכוורת הומה של הורמונים שיכורים של צעירים בגבול גיל השתייה.

״היי, לא היית המתרגלת שלי בביולוגיה?״ בראד 2 שואל ומצמצם עיניים לעבר פניי.

אני מתעלמת ממנו ומתחילה להטיח צלחות על שולחנם.

לאחר שהצלחות על השולחן, אני תוחבת את המגש הריק מתחת לזרועי ומצביעה לעבר הבחורים.

״אם אתם רוצים להזמין משהו, חארות, זה הזמן. אני אחזור רק אם תבטיחו לי טיפ שמן.״

סטייסי דגם 3 מנופפת לי שאסתלק ואומרת בטון מתנשא: ״ביי, דורותי. אנחנו נחלוק בינינו את האוכל.״

״איך שאתם רוצים,״ אני מתיזה ונחפזת אל החלון, שם כבר מחכה הזמנה נוספת.

״המזדיינת הזו קראה לך דורותי?״

אני מביטה בקרינה, שאצבעותיה מקישות בלי הפסקה על הקופה העתיקה והמחורבנת שלנו. ״כן,״ אני עונה במשיכת כתף. ״לא משנה. דורותי מארץ עוץ הייתה אלופה. היא שרדה טורנדו, הרגה מכשפה, נעלה נעליים מקסימות-״

צחוקה של קרינה קוטע את דבריי. ״בסדר, בסדר. אני מבינה שזו לא הפעם הראשונה שאת שומעת את זה.״ היא מטה את ראשה ובוחנת אותי כאילו אני אחד הציורים הלא גמורים שלה. ״האמת, אני יכולה לראות את הדמיון. הנמשים, הווייב של הילדה הטובה והממושמעת. אף-על-פי שבעיניי את נראית כמו הכלאה של מרי פופינס וקתרין זיטה ג׳ונס בסרט שיקגו.״

אני מעווה את פניי. ״קתרין זיטה ג׳ונס, ברצינות? המותניים שלה הם בטח בהיקף הזרוע שלי.״

״בולשיט,״ קרינה עונה. ״בכל מקרה, זה יותר עניין של התנהגות. כאילו, את נראית תמימה, ולמרות שכולנו יודעים שזו הצגה, אנחנו קונים את זה.״

אני מגלגלת עיניים וגומרת להעמיס את המגש שלי.

כשאני מתרחקת, קרינה קוראת אחריי, ״את באה איתי לפרנק אחרי המשמרת שלנו?״

״אני עוד לא יודעת.״ אני זורקת מעבר לכתפי.

הגניחה הרמה שלה מעלה חיוך על שפתיי, עד שאני רואה שלקוחות חדשים באחד מהשולחנות שלי נועצים בי את אותו מבט מזוגג של מי שבטוח שניחן בזכויות יתר. אחד מהם מניע באיטיות את אצבעו כדי לזמן אותי.

אני מרימה לו אצבע משולשת בתגובה, ואז הולכת בכיוון ההפוך כדי להגיש את המנות של שולחן ארבע.

**

אני לא אותה בחורה חרֵדה עם כוכבים בעיניים, שברחה מעיירת הולדתה בגיל שמונה-עשרה. אחרי ארבע שנים, עם תואר ראשון בביולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס, אני אפילו לא מזהה את אותה נערה - חיוכה רחב מדי, שערה קלוע בצמה קבועה שצונחת על גבה, בגדיה גדולים ממידותיה וישנים.

הנערה ההיא, וכל אחד מזוגות מכנסי הג׳ינס הלא מחמיאים שלה, כל החצאיות הססגוניות, הסנדלים המרעישים והחולצות המשובצות הגדולות, כל אלה, והיא, אינם עוד.

לוס אנג׳לס משפיעה על תושביה. באוויר החמוץ שלה עומד כישוף שחור. כישוף שמחוללים מיליוני מוחות שממוקדים בתשוקה אחת ויחידה - להצליח, ולהצליח בכל מחיר.

הכישוף מחלחל לתוכך בין אם את רוצה בזה או לא. את מתגוררת בעיר זמן מה, והכישוף מתחיל לעצב אותך. את נשארת מספיק זמן, והוא דוחף אותך לנקודות שבירה שלא ידעת על קיומן. הוא דוחף אותך עד שאת מתנפצת. או מנצחת.

יותר מכל אתגר אחר שניצב בחיי בעבר, החיים בלוס אנג׳לס הפשיטו אותי מכל מה שחשבתי על עצמי. מי שנותרה ממני הפכה חריפה יותר וקשה יותר. פחות סלחנית. הרבה יותר מחושבת. לא שבורה, אבל מאורגנת מחדש בעקבות אכזבות ושברון לב.

הגרסה החדשה שלי מאמינה עדיין שאוכל לעשות הכול, אבל מבינה הרבה יותר טוב מה המחיר של כל דבר.

אני שונאת את העיר הזו, ואף על פי כן, אני אסירת תודה לה. לוס אנג׳לס לימדה אותי את ההבדל בין חלומות לעשייה. ואני עשיתי: סיימתי את הלימודים סמסטר אחד מוקדם מהצפוי וסיימתי אותם בהצטיינות יתרה.

מה שמשמח אותי יותר מכול הוא העובדה שבעוד שלושה חודשים, באחד באוגוסט, תסתיים תקופת חיי בלוס אנג׳לס. אני עפה מכאן ברגע שחוזה השכירות על דירת הסטודיו שלי בווסט הוליווד וילג׳ יסתיים. לא טרחתי אפילו להירשם לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס. לקראת אמצע השנה האחרונה שלי ללימודי התואר, ידעתי שאני לא נשארת.

אוניברסיטת וושינגטון בסיאטל היא היעד הבא שלי. יש להם בית ספר נהדר לרפואה, והוא לא רחוק מדי מבית הוריי. וחשוב מכול, באוויר של חוף האוקיינוס השקט בצפון-מערב המדינה יש פחות רעל.

כישוף רך יותר, שונה.

זה בדיוק מה שחיפשתי.