"דודיק!"
"כן אבא".
"סיימת להכין את שיעוריך?"
"כמעט... יש לי עוד ארבעה תרגילים ודי".
"יופי. תסיים ובוא לשולחן. אימא לא נמצאת בבית, ושנינו הולכים לחגוג כמו שלא חגגנו מזמן".
"איפה אימא? ואיזו חגיגה? ולמה דווקא היום?" ירה דודיק צרור שאלות מסקרנות והוציא את חוטמו שמלא פליאה אל מעבר למפתן חדר הילדים.
"אימא נסעה עם זיווה לבית החולים לבקר את הדודה לאה. אינך זוכר? ואם כבר נסעה ואנחנו צריכים לדאוג לעצמנו לארוחת הערב, אז למה לא לחגוג באיזו 'ארוחת שחיתות', כמו שהיינו אוכלים בארץ הזאת עוד לפני ימי הצנע והשוק השחור שנפלו עלינו כגזירה משמים".
"אבל למה דווקא כשאימא איננה?" התעקש ושאל דודיק בן האחת עשרה כשנימת דאגה וחשדנות בקולו, למרות הסקרנות הטבעית שעורר בו הדבר. "איזו מן סיבה למסיבה היא זו?"
כך או כך, הופיע דודיק המשתאה בפתח המטבח, שם היה אביו עסוק בחיפוש וחיטוט בארונות. משנכנס הילד המקורזל, נמוך הקומה ותלה באביו זוג עיניים תכולות, שואלות, חש גידי, כפי שנקרא גדעון, אביו, בפי כול, כמי שנתפס בקלקלתו וחייך לעבר דודיק חיוך של התנצלות. אבל כרגע עת התעשת, פנה לעבר בנו שלא הפסיק לתלות בו זוג עיניים גדולות, שואלות, הניח את כף ידו הגדולה והמחוספסת מעבודת כפיים של שנים על כתפו וחייך חיוך אבהי של טוב לב ושובבות גם יחד.
"נכון דודיק, לא חג ולא שבת היום, לא פסח ולא יום העצמאות השלישי שלנו, שאכן עוד יבוא אלינו במהרה, אמן. אבל אמור לי דודיק: מתי לאחרונה אכלת חביתה גדולה, עבה ושמנה שמילאה לך קודם את כל הצלחת ואחר כך את כל הבטן?" סיים וקרץ לבנו קריצה רבת משמעות.
"את כל הצלחת? ואת כל הבטן? לא זוכר".
"ומתי ניגבת אחרי החביתה את השמן שנשאר בצלחת בפרוסת לחם טרי עד שאצבעותיך 'נטפו עסיס' וקיבתך אמרה שירה?" הוסיף גידי בעיניים בורקות.
"מתי ניגבתי שמן מהצלחת? לא זוכר. ובכלל, מה פתאום לנגב שמן? ועל איזה עסיס אתה מדבר? אני מכיר רק 'ריבת עסיס' ולא שום 'שמן עסיס'".
"מה פתאום? אתה שואל", נהם גידי ופרץ בצחוק מתגלגל, "מפני שמאז שהייתי לחלוץ עברי במולדת שלנו, לא נהניתי משום דבר כשם שנהניתי מחביתה שכזו הטבולה בשמן, שאחריה מנגבים את הצלחת, ממש כמו שהיינו עושים במזרח אירופה עוד טרם הגעתנו לכאן. זהו כל הסיפור כולו, דודיק ועכשיו אנחנו הולכים ליהנות כמו שלא נהנינו מזמן, ועסיס הוא עסיס גם כשאינו ריבה..."
"אבל מאפוא תיקח שמן? הרי אין! הרי השמן הוא בקיצוב לכל החודש וככה גם הביצים! הרי יש לכל אחד מאתנו ביצה אחת ואולי שתיים לשבוע!" הזדעק דודיק.
"כמובן, כמובן. אתה צודק במאה אחוז", אישר אביו את טענותיו כשהוא חוזר ומלטף את כתפו ברוך. "זו הסיבה שנעשה זאת דווקא היום כשאימא לא כאן... אז פעם אחת נהנה כמו שצריך ונהנה גם לזכור זאת משך כל החודש כולו ואולי יותר... הנה, אתה רואה? חצי בקבוק שמן יש? יש!" קרא גידי והניף בקבוק מלא עד מחציתו בשמן זך וצלול. "ושש ביצים בארון הקרח יש? יש!" המשיך והכריז כשהוא פותח לרווחה את דלת מקרר הקרח הקטן והחום ומוציא ממנו צלחת ובה שש ביצים. "וגם בצל ריחני ועסיסי יש לנו מהגינה, אז מה עוד צריך?" סיים האב והתלהבותו אך גברה.
"אבל אבא!" מחה דודיק, "הרי זאת ההקצבה של השמן לכל החודש ושל הביצים לכל השבוע! אם נאכל את הכול היום, מה יישאר לנו, לזיווה ולאימא? הרי אימא תשתגע כשתחזור ותראה שחיסלנו את כל הביצים!"
"יפה דודיק, יפה מאוד", אמר גידי בשברו את הביצה הראשונה. "אתה אכן מוכיח רצינות, אחריות ובגרות וכל הכבוד לך. בדיוק מהסיבה הזאת לא נעשה חגיגה שכזו יותר מאשר פעם בשנה. פשוט, כדי לזכור איך היה פעם ולקחת עמנו את הטעם הטוב לכל השנה כולה. ובאשר לאימא, השאר זאת לי. אני אהיה זה שיסתדר עם אימא. את זיוול'ה המתוקה אני מבטיח לך שאפצה בהזדמנות אחרת. ובאשר לשמן ולביצים, הקשב לי דודיק: הרי זו השנה השנייה לקיצוב. זה זמן רב שאנחנו נושאים כאן כולנו בנטל גזרות הצנע הללו שנפלו עלינו, ומי יודע מתי בכלל יסתיים ה'צנע' הזה שגזרה עלינו הממשלה. מי יודע עד מתי נמשיך לאכול כך 'קדחת בצלחת עמוקה', כמו שאומרים. אז, שמע נא לאביך, בן ולמד פרק בהלכות חיים: במקום לאכול חצי ביצה קשה פעם ביומיים שלושה, תהנה פעם אחת, ערב אחד, כמו שצריך. אחר כך יישמר בפיך טעם גן העדן הזה למשך זמן רב, ולא תרגיש כלל בחסרונן של חצאי הביצים היבשות... זוהי כל התורה כולה על רגל אחת. מה דעתך, דודיק?"
אט אט התפשט חיוך גדול על פניו של דודיק. הנה, אבא שלו, הבוגר, הרציני והקפדן, מתנהג פתאום כילד שובב, מנצל את ההזדמנות שאימא איננה, כדי לעשות את אשר עם לבו ומה שלא יעז לעשות כשהיא בבית. אז מה? אז הוא, דודיק, צריך לתפוס פתאום את מקומו, לנהוג כאב מחמיר ולנזוף בו, באביו, על שובבותו? וכי מה מנסה אביו ללמדו? אפשר ליהנות לפעמים ככה, בכיף, גם כשאין מצרכים בשפע, וכל דבר ניתן בקיצוב. מדוע לא ייהנו יחדיו כדי לזכור את הכיף שבדבר לימים רבים?
"נו, אז מה אתה אומר, דודיק?' חזר ושאל האב בחיוך כשהוא מטפל במומחיות במשאבת 'פרימוס' הנפט הרעשני בעל להבת האש הכחולה והחזקה ומכינו להדלקה. "תרצה להשתתף אתי בחגיגה?"
"כן, אבא. ודאי!" קרא דודיק. "אבל אתה מבטיח שהחביתה תהיה באמת כל כך טעימה?"
"אוה, דודיק דודיק. אני רואה שבאמת אינך מכיר ומעריך די את כשרונות המטבח של אביך. דע לך שטבח למדתי להיות עוד זמן רב בטרם למדה אמך לבשל. כבר לפני שלושים שנה, בהיותי חלוץ צעיר, בישלתי לחברי החלוצים במסחה שבגליל. אז, באותם ימי בראשית, הייתי מכין חביתה ענקית לעשרים חלוצים מורעבים בתום יום עבודה מפרך ב"בכר", עידור שורשי היבלית. הייתי עושה זאת במחבת גדולה כמו "פיילה", ותאמין לי כולם היו טורפים את החביתה הזאת כזאבים מורעבים ומלקקים את אצבעותיהם זמן רב לאחר הארוחה. לטעם, אין לך דודיק מה לדאוג. סמוך עליי".
ואמנם לא הפריז גידי בהערכת כשרונות המטבח שלו. עד מהרה עלה והתפשט בבית ריח נעים של ניחוח בצל וביצים המטוגנים כהלכה במחבת.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
