משחק החיים

קווינט לוסון

אפשר להגיד שהתאהבתי באנני מהרגע הראשון שראיתי אותה. היינו רק בני חמש, אבל כבר ידעתי שזה לנצח. זה אמור היה להיות סיפור האגדה שלנו, שבו שנינו מגשימים את חלומותינו יחד, אני במדי ה’יאנקיז’ ואשתי בקריירה שלה.

אך מה יהיה עלינו כאשר כל מה שחלמתי עליו מתרסק? מה יהיה כאשר הבטחתי לה עולם ומלואו וכעת אני לא יכול לקיים את ההבטחה?

אנני ובר

כל מה שרציתי אי פעם בחיים היה להיות עם קווינט. אולי באמת ויתרתי על דברים עבורו, אבל מבחינתי זה דבר שעושים כשאוהבים מישהו, ובכל אופן הבחירה הייתה אמורה להיות שלי. הוא לקח ממני את הבחירה, קווינט החליט מה הכי טוב עבורי ובדרך רמס את ליבי.

האם אי פעם אוכל לסלוח לו? לפעמים בחיים מגיעים לתהומות של שפל. ומה אם אז זה כבר לא נראה אפשרי?

משחק החיים מאת סופרת רבי המכר איי. אם. מאדן הידועה ביכולותיה המופלאות ליצור דמויות שאיתן הקורא יכול להזדהות. זהו רומן רומנטי עכשווי, סוחף וצובט לב על התמודדות זוגית עם משברים אישיים המאפיינים כל זוג בצמיחה.

הספר זכה במדליית זהב בקטגוריית ‘ספרי הרומנטיקה הטובים ביותר לשנת 2016’ מטעם eLit Book Awards

וכן במדליית כסף בקטגוריית ‘ספרי הרומנטיקה הטובים ביותר לשנת 2016’ מטעם איגוד הסופרים העצמאיים בארה”ב.

פרולוג
"ניגש לחבוט... מספר שבע... ה'שורטסטופ'1... קווינט לוסון!"

קהל האלפים מתחיל לצרוח את שמי. או־קיי, אז אולי מדובר רק בכמה מאות, אבל היו יכולים באותה מידה להיות שם אלפים. לאן שאני לא מפנה את העיניים, הם שם – עומדים לאורך הגדר המקיפה את השדה, יושבים כתף אל כתף על טריבונות הברזל מאחורי בסיס הבית. מאות פרצופים מחייכים, מביטים בי, רק מחכים שאראה להם למה אני מסוגל.

המאמן של נבחרת הבייסבול הצעירה של התיכון יושב בצד. אני עולה לכיתה ח' בספטמבר הקרוב, ואת התיכון אתחיל רק בסתיו הבא, אבל הוא שמע עליי ובא לראות אותי במו עיניו. הסיכויים שאכנס לקבוצת הצעירים לא רעים בכלל. כל העיניים נתונות אליי, אך העיניים היחידות שמעניינות אותי הן אלו הכחולות, ששייכות לחברתי הטובה ביותר, אנני וֶבּר. מחיאות הכפיים שלה הן הרועמות ביותר, החיוך שלה הוא הרחב ביותר. היא יושבת לצד אימי ואין שום ספק שאנני היא המעריצה מספר אחת שלי.

היא עברה לגור בבית השכן כשהיינו בני חמש. יום אחד, כששיחקתי בדשא בחזית ביתי והייתי עסוק בענייני, היא ניגשה ישירות אליי, לבושה במכנסי הג'ינס הקצרים שלה ובחולצת טי של ה'יאנקיז'. היא הציגה את עצמה ומייד התיישבה לשחק במכוניות שלי.

אני לא מכיר אף בת מגניבה כמו אנני. לא אכפת לה להתלכלך, היא לא חוששת לשחק כמו בן, לא מפחדת להתגנב לחנייה הסגורה של הבית שלי כדי לשתות איתי את הבירה הראשונה שלנו. היא אפילו לא נבהלה כשנישקתי אותה מאחורי המחסן של אבא שלה, לפני כמה שבועות.

ולא רק נישקתי אותה. גם חיככתי את הזקפה שלי בגופה. לא התאפקתי. זה היה שם, והיא ממש הקשתה עליי לחשוב בהיגיון. כשקלטתי מה אני עושה קפאתי במקום וחיכיתי שהיא תרביץ לי או תברח משם, אבל היא לא עשתה אף אחד משני הדברים האלה; היא נישקה אותי בחזרה באותו יום, ובכל יום שחלף מאז.

מאז השתנה לטובה מצב הדברים בינינו. עכשיו אני אשם בכך שאני מנשק את החברה הכי טובה שלי ומתחכך בה בכל הזדמנות שיש לי.

אני אוהב לנשק אותה, ואני חושב שאני מאוהב בה. למען האמת, אני חושב שהתאהבתי בה כבר כשהייתי בן חמש, פשוט לא הבנתי את זה קודם.

אנחנו ממשיכים לשמור על קשר עין והיא מרימה את אגודלה לעידוד. בדרכי אל בסיס הבית אני שולח מבט אל אבא, שעומד ליד הבסיס הראשון.

הוא עוטה על פניו את הבעת המשחק שלו, מהנהן לעברי ומוחא מחיאת כף יחידה. "קדימה, בחור. קטן עליך."

אבא מאמן את הקבוצות שבהן אני משחק מאז שהתחלתי לשחק בקבוצת הקטנטנים ומביא אותן לאליפות שנה אחר שנה. הוא נוהג להתרברב ולומר, 'משלמים לי כדי ללמד מתמטיקה, אבל העבודה האמיתית שלי היא כמאמן מתנדב של נבחרת הילדים'. הוא קשוח והוגן ולפעמים, כשהוא ממלא את תפקיד המאמן, הוא שוכח שהוא אבא שלי.

אימא שלי חושבת שהוא מפעיל עליי יותר מדי לחץ. נכון, הוא דוחף אותי חזק, אבל אני דוחף את עצמי חזק לא פחות.

ירשתי את הכישרון שלו. את החלום שלו לשחק באחת מקבוצות ליגת העל הוא מעולם לא הגשים. הוא הרים ידיים מהר מדי. הוא יודע שאני רוצה את זה יותר מכל דבר אחר בעולם והוא דואג שלא אוותר כפי שהוא ויתר. ההבדל בינינו הוא שאני לא אעצור עד שאשיג את המטרה שלי.

"תמשיך לעשות את מה שאתה יודע, קווינט, וציידי הכישרונות עוד יעמדו אצלנו בתור."

'לעשות את מה שאני יודע' זה בדיוק מה שאני מתכנן לעשות. כל השנים שבהן התאמנתי ושיחקתי הובילו למשחק הזה. אם ננצח, התחנה הבאה שלנו תהיה האליפות, אליפות העולם של ליגת הילדים. אני אמור להיות לחוץ, אבל אני לא. לאורך השנים עמדתי בבסיס הזה כל־כך הרבה פעמים, שזה ממש כמו בית. נולדתי לשחק בייסבול.

"קדימה, קווינט!" אני מזהה בבירור את הצרחה של אנני מעל לכל יתר הצרחות העולות אליי מהטריבונות. "קטן עליך!"

השופט והתופס מחכים בסבלנות שאתמקם בעמדה. אני לוקח את הזמן, עובר על כל שגרת האמונות הטפלות שלי, שכוללת טפיחה על בסיס הבית במחבט שלי שלוש פעמים ויצירת קשר עין עם אנני בפעם האחרונה לפני שאני עובר להתמקד במגיש.

הוא לחוץ. רוב השחקנים לחוצים כשהם מגישים לי. עוד לא מלאו לי שתים־עשרה ואני כבר כמעט בגובה של אדם בוגר. קשה מאוד לפגוע באזור הסטרייק שלי, מה שגורם להם לזרוק גבוה מדי או נמוך מדי. אני אוהב את הזריקות הנמוכות כי אני יכול להעיף אותן לכל הרוחות.

ההגשה הראשונה היא בדיוק באמצע, אבל אני אף פעם לא לוקח את ההגשה הראשונה. שלוש ההגשות הבאות נמוכות כל־כך, שהן ממש מגרדות את החול.

המגיש מוחה את מצחו ושולח מבט אל המאמן שלו כדי לקבל הכוונה. חבטה חזקה שלי לימין למטה אמורה להספיק כדי לאפשר לאחד משחקני הקבוצה שלי להגיע לבסיס הבית ולנצח במשחק.

החבר הכי טוב שלי, דיוויד, עומד בבסיס השלישי, עם הובלה גדולה יותר ממה שרוב השחקנים היו משיגים. דייב יודע שהמגיש לא יבזבז את זמנו על ניסיון 'לגנוב' בסיס כשהוא צריך קודם כול להתמודד איתי. מעבר לכתפי השופט מזכיר לי שתוצאת הביניים עומדת על שלוש ואחת.

העיניים שלי נשארות מקובעות על המגיש כשהוא שולח סימנים אל התופס שלו. בסימן הרביעי הוא סוף־סוף מהנהן ואז מחזיר את מבטו אליי. הוא זורק עוד שתי הגשות גרועות, ואני בכוונה מעיף אותן אל מחוץ למגרש. זה או לעשות את זה או לרוץ רק עד הבסיס הראשון, אבל אני רוצה לחבוט עד כדי כך שאני כבר יכול ממש להרגיש את זה בגוף. הדבר שהאידיוט הזה הכי רוצה זה לגרום לי ללכת לבסיס ראשון, וזה משגע אותי. הבסיס הראשון הוא לא אפשרות מבחינתי כרגע. עכשיו זה נעשה אישי ואני צריך להיות השחקן שישים לזה סוף.

עם ספירה מלאה, נצח חולף כשאני מחכה להגשה הבאה. קרב מבטים בין המגיש לביני משרה דממה על הקהל. באותו רגע, ממש לפני שהוא זורק את הכדור, הזמן עומד מלכת. כל הרעש מסביב חדל להתקיים כשהתת־מודע שלי אומר לי לחבוט בכדור בכל הכוח.

אני מחייך בזדוניות כשהכדור עוזב את הכפפה שלו.

בהילוך איטי הכדור עף לעברי, ממש במרכז, מעבר לבסיס, ואני מעיף אותו ישר אל מחוץ למגרש.

1 'שורטסטופ' היא אחת מעמדות שחקני הבייסבול על המגרש; מאנגלית: עוצר ביניים.

פרק 1
קווינט
"די, קווינט. תפסיק."

היא משתמשת בשמי המלא, מה שאומר שהיא רצינית. עיניה ממוקדות בספר הלימוד שלה ובלי להרים אותן ידה מוצאת את סנטרי ומרחיקה אותי מעליה. שתי שניות אחר כך אני מתעלם מהבקשה שלה ולשוני חוזרת לשוטט סביב אוזנה.

"קווינט!"

הפעם קולה חזק מספיק כדי לגרום לכל היושבים בשולחנות מסביבנו למהר ולהסות אותה.

"יעיפו אותנו מכאן בגללך," אני לוחש אזהרה לתוך אוזנה. לשפתיים שלי יש רצון משלהן ועכשיו הן נצמדות לצווארה. עורה מצטמרר כשאני מצמיד אותן אל תנוך אוזנה ומושך אותו בעדינות בין שיניי. נהמה נמלטת מגרונה ואחריה, "די!" נחרץ. היא מנסה ללחוש, אבל מה שיוצא לה מהגרון זו צווחה גבוהה. המבטים הכעוסים שנשלחים לעברנו מעלים סומק בלחייה. "אלוהים אדירים, קווינט. אני צריכה ללמוד."

"אז תלמדי. אני לא מפריע לך." השפתיים שלי משוטטות במורד צווארה ובניגוד לרצונה היא מטה את ראשה ומעניקה לי גישה נוחה יותר. כשאני מחייך על עורה היא נוהמת.

"אין לך מבחן מחר?"

"כן."

"זה שהחיים שלך כבר מתוכננים ומאורגנים לא אומר שאתה צריך לסכן את ההצלחה שלי בקולג'. אני חייבת להצליח במבחנים האלה. לי אין חוזה של מיליון דולר."

"כבר אמרתי לך, את לא צריכה לדאוג. העבודה שלי תפרנס את שנינו והעבודה שלך תהיה לטפל בכל הצרכים שלי."

היא מתרחקת ושולחת אליי מבט ביקורתי.

"מה?" אני שואל.

היא נאנחת עמוקות. "בבקשה? תן לי כמה שעות?"

איך אני יכול לסרב לה כשהיא משרבבת שפתיים במתיקות כזאת?

"או־קיי. ניפגש בדירה?"

"כן. תודה." היא רוכנת קדימה ומעניקה לי נשיקה קטנה וחסודה. "אני אוהבת אותך."

"אני יודע. גם אני."

"אני יודעת."

היא באמת יודעת, אבל אני חושב שהיא לא מבינה עד כמה אני אוהב אותה. אנני ואני בלתי נפרדים מאז היינו בני חמש. אימא קוראת לנו 'אהובים מילדות'. לא יכולה להיות דרך טובה יותר להגדיר את זה כי באמת התאהבתי בה כשהייתי ילד.

אני מעריץ את הבחורה הזאת. אני מעריץ כל עצם בגופה, כל שיערה משערות ראשה, כל חלק וחלק בה.

כבר כשהייתי בן חמש ידעתי שהיא מיוחדת. חשבתי שהיא הילדה הכי יפה שראיתי בחיים. עם כל שנה שחלפה היא נעשתה יותר ויותר יפה. בשלב נטול השיניים, בשלב הטום־בוי ובשלב המשונה של תחילת גיל ההתבגרות, נשימתי תמיד נעתקה למראה יופייה. הבנות לא אהבו אותה כי היא הסתובבה עם בן כל הזמן, וגם נראה לי שזה היה מפני שהיא תמיד הייתה יפה כל־כך. האישיות המחוברת לקרקע שלה, בשילוב עם יופייה, הפכו אותה למושלמת. בגלל המראה שלה בנים תמיד כרכרו סביבה, מה שהעניק לי באופן אוטומטי את תפקיד שומר הראש שלה.

בקיץ שבו התחילו לצמוח השדיים שלה נקלעתי לאין־ספור קטטות. התהלכתי בעולם כעוס ועם זקפה תמידית. לרוע המזל הגעתי לבגרות מינית זמן קצר לאחר מכן. זה היה גיהינום. כאב הביצים התמידי טיפס והעתיק את מקומו אל ליבי. נעשיתי מתבגר כעוס תמידית, חולה אהבה, חרמן בטירוף ושטוף הורמונים, בהחלט לא שילוב מוצלח. בכל פעם שנפגשנו, מה שקרה כל הזמן, כל מה שרציתי לעשות היה לנשק אותה.

ביום קיץ לוהט אחד מצאתי סוף־סוף את ההזדמנות ובאופן מפתיע היא הודתה שרק חיכתה שאעשה את זה.

היא הייתה החברה האחת והיחידה שלי. איבדנו את בתולינו יחד בליל נשף הסיום ומאז לא הפסקנו לרגע. נהגתי להתגנב לחדרה הרבה אחרי שהוריה נרדמו, והקפדתי לחמוק בחזרה החוצה עם שחר.

ידענו זמנים נפלאים בשבע השנים האחרונות, עם קומץ של רגעים נהדרים פחות. לפני כמה שנים הסעתי אותה למרפאת ההפלות אחרי שקונדום שנקרע עורר בנו את החשש שמא היא נכנסה להיריון. לעולם לא אשכח את דמעותיה באותו יום. הרגעתי אותה כמיטב יכולתי, אבל המחשבה שהיא עלולה להיות בהיריון לא הייתה מבעיתה עבורי.

בסופו של דבר הייתה זו אזעקת שווא שהובילה אותנו להחליף את אמצעי המניעה שבו השתמשנו.

רוב הלחץ שלנו הגיע מבחוץ. לכל מי שפגשנו היה מה לומר על הקשר שלנו.

אנחנו צעירים מכדי להתחייב.

אנחנו צעירים מכדי להתאהב.

אנחנו צעירים מכדי להבין מה אנחנו עושים.

עד כה הוכחנו לכולם שהם טועים.

לאורך השנים, ככל שהתקרבנו, כך הביעו הורינו את חששותיהם בצורה ברורה יותר, אבל רוב הזמן הם תומכים בנו וזה כל מה שחשוב. כל האחרים יכולים ללכת לעזאזל מבחינתנו.

הגשת מועמדות לקולג'ים הייתה משוכה משמעותית בהקשר של הורינו. נדרשה מאיתנו עבודת שכנוע לא מבוטלת, אבל עד מהרה הם הבינו שאין שום סיכוי שיצליחו להפריד בינינו אחרי סיום התיכון. כך קיבלנו את ברכתם לפנות יחד לאותם קולג'ים.

חיכינו למכתבי הקבלה שלנו ויחד בחרנו באוניברסיטת פלורידה. אני התאהבתי באקלים הידידותי לבייסבול, שלא לדבר על תוכנית הבייסבול שלהם, שנמצאת בליגה המובילה של התאחדות ספורט הקולג'ים הלאומי. אנני העניקה את הסכמתה והודתה שהחיים בפלורידה נשמעים לה כמו גן עדן.

כשהגענו לפה בחרנו שנינו בחינוך כמקצוע הלימוד הראשי, ואני בחרתי בתקשורת כמקצוע משני.

אנני מתכננת להיות מורה לאנגלית. אני מתכנן לשחק בייסבול. אם זה ישתנה פתאום מסיבה לא ברורה, תוכנית הגיבוי שלי היא להיות מאמן או שדרן ספורט. שני הוריי מורים והם מכבדים את הבחירה המקצועית של אנני. באשר לי, היו ביניהם חילוקי דעות קשים סביב לימודיי בקולג'.

כבר כשהייתי בתיכון פנו אליי כמה וכמה קבוצות מליגת העל. באותה עת אימא החליטה להציב את הגבול שם. היא קבעה שאני חייב קודם כול ללמוד בקולג', סוף פסוק. היא לא התערבה בלימודים שלי, בלוח הזמנים או במטרות שקבעתי לעצמי, אבל תואר ראשון היה מבחינתה חובה שאין לערער עליה.

פחות מחמישה אחוזים מכל שחקני הבייסבול המקצועיים מחזיקים בתארים אקדמיים. אימא קבעה נחרצות שאם אחת הקבוצות באמת רוצה אותי, היא תחכה... ותשלם ברגע שאהיה מוכן.

בסופו של דבר נאלץ אבא להסכים, בתנאי שאלמד בקולג' שמשתייך לליגה המובילה בבייסבול. זה מה שהוביל לבחירה שלי באוניברסיטת פלורידה.

אני אוהב כל פרט ופרט בחיי הקולג'. העובדה שאנני כאן איתי הופכת את החיים כאן למושלמים.

ארבע שנים חלפו ביעף. לפעמים נראה כאילו שנה א' התחילה רק אתמול, מלאה בהתרגשות, במתחים ובהרבה מאוד התגנבויות. המעונות שלנו היו ממוקמים בשני קצוות שונים של הקמפוס. השותף שלי לחדר עשה הון תועפות מכל הפעמים ששיחדתי אותו כדי שימצא לעצמו מקום אחר לישון. מדי פעם גם אנני הייתה משחדת את השותפה שלה. נתפסנו כמה פעמים על־ידי המשגיחים, מה שאילץ אותנו לשכלל את השיטות שלנו.

אחרי שסיימנו את שנה א' החלטנו לשכנע את הורינו לאפשר לנו לשכור דירה יחד מחוץ לקמפוס. איך הם יכלו לשלול את זה מאיתנו? הילדים שלהם מאוהבים, ממילא כבר מתגוררים במדינה אחרת, ועקשנים בטירוף. פעם נוספת הם נכנעו.

חוץ מאנני, מרב תשומת הלב שלי בקולג' הופנתה לבייסבול. הלכתי והשתפרתי, אם זה בכלל היה אפשרי. אולי זה נשמע שחצני, אבל זו פשוט האמת. כבר חתמתי על חוזה עם 'אברדין איירון בירדס', קבוצת הליגה הנמוכה של 'בולטימור אוריולס'. החוזה שלי יתחיל שבועיים אחרי סיום הלימודים.

הדירה שלנו באברדין כבר מוכנה ומחכה לבואנו. אנני תתחיל ללמוד לתואר שני במרילנד בסתיו. במהלך הקיץ היא תשהה בדירה שלנו בזמן שאני אשחק בייסבול. זה היה עוד עניין שהיינו צריכים ללבן עם הוריה. הם רצו אותה בבית, בג'רזי. בסופו של דבר, ניצחנו.

עם כל מאבק כזה, נעשה לנו קל יותר. הסברתי בנחת שאנחנו שני ילדים טובים שבמקרה התאהבו. אנחנו לא משתמשים בסמים, אנחנו לא עושים שטויות. אנחנו עוזרים זה לזה להתמקד במטרות שלנו ובאמת שאין להם שום סיבה להתלונן. אני מכבד את הוריה של אנני. הם אוהבים אותי כמו בן. אני לא מתבייש להגיד שאני מנצל את זה לעיתים קרובות.

בכל פעם שאני מסיים את הנאום שלי, מר ובר נוהג לומר שהייתי צריך להיות עורך דין. אני לא טיפש מספיק כדי להאמין שהנאום שלי הוא מה ששכנע אותם. הם ביחסים קרובים עם הוריי. זה תורם לא מעט לכך שהם מקבלים את הנוכחות שלי בחייה של בתם.

אנחנו צוות בכל דבר ועניין. כל החלטה אנחנו מקבלים יחד. היא האדם הראשון שאליו אפנה לעצה. אני האדם הראשון שהיא תשאל לדעתו. אנחנו יכולים להשלים זה את משפטיה של זו ולהיפך. היא הכול בשבילי, ואני הכול בשבילה.

אז הנה אנחנו, עומדים לסיים את התואר הראשון שלנו באוניברסיטת פלורידה. שנינו התברכנו בחוויית הקולג' הטובה ביותר שאפשר והיינו מאושרים ביותר בעולמנו האקדמי הקטן, והחלק הטוב עדיין לפנינו. אני עומד לשחק בייסבול ולחיות עם אהבת חיי.

גן עדן עלי אדמות.

אני שמח לחזור לגור בצפון. אומנם זו לא ג'רזי, אבל קרוב מספיק. אני מתגעגע לחילופי העונות. פלורידה חמה מדי. קבוצות רבות אחרות פנו אליי בהצעות, אבל נותרתי נאמן לבולטימור. לא כי הם היו הראשונים שפנו אליי, וגם לא כי אהיה קרוב לבית.

הסיבה העיקרית לכך שחתמתי איתם הייתה כי הם קיבלו בהבנה את ההחלטה שלי להשלים את לימודיי בקולג'. בניגוד לקבוצות האחרות שהידפקו על דלתי, הם תמכו בי ולא ניסו להניא אותי מהחלטתי. זה היה משמעותי עבור המשפחה שלי וזה העיד על כך שלהנהלה שלהם יש יושרה. זה נראה כמו מקום טוב להתחיל בו את הקריירה שלי. החלום שלי הוא להתקדם בזמן שיא מהליגה הנמוכה, לשחק עונה עם בולטימור, להעיף להם את הגג ולקבל פנייה לעבור לליגת העל.

אנני מסתובבת אליי ומרימה גבות בציפייה. "אתה הולך?"

"כן, כן. אני הולך."

עוד נשיקה לוהטת ועוד כמה נזיפות מצד חברינו הסטודנטים, ואני גורר את עצמי באי־רצון אל מחוץ לספרייה. המבחן מחר לא מטריד אותי. אנני צודקת. זה לא שאני צריך לדאוג בעניין תעודת הגמר שלי. סיום הלימודים ממש מעבר לפינה ואני עם האקדמיה כבר סיימתי.

"היי, קווינט!"

"היי, קווינט."

"טוב לראות אותך, קווינט." הבחורה האחרונה מוסיפה גם ליטוף קליל על זרועי.

אני מגיב לכל פנייה וברכה בהנהון ובחיוך. כל אוכלוסיית הסטודנטיות באוניברסיטת פלורידה יודעת מי אני ורובה רודפת אחריי בלי בושה וללא לאות. אני מתעלם מהן, בנימוס כמובן. כבר חפנו אותי במסיבות, נישקו אותי במסווה של ברכות אחרי משחק ואפילו הגניבו לי מספרי טלפונים כשאנני עמדה במרחק סנטימטרים ספורים ממני.

היא סבלנית כלפיהן. היא סומכת עליי. מעולם לא נתתי לה סיבה להטיל ספק במחויבות שלי כלפיה. בדרך כלל היא מבינה לליבן, מה שמדהים אותי.

"זה בגלל סימני הדולרים העתידיים שהן רואות מתנוססים על המצח שלי," אני מסביר כשאחת מהן נעשית חצופה במיוחד.

"זה בגלל איך שאתה נראה, קיו. אתה חתיך אש. אל תעמיד פנים שאתה לא יודע את זה. וזה מפני שאתה בחור נחמד. זה מפני שאתה אכפתי וטוב. להמשיך עם הרשימה?"

אמרתי לה שהאהבה מעוורת אותה. אני נראה בסדר, ואני יכול להיות מנוול לפעמים. בכל פעם שאני אומר לה את זה היא אומרת שחסר לי בורג, ומוסיפה וטוענת שיש קשר ישיר בין ממוצע הציונים שלי לבין איך שאני נראה.

"גברת האריס התחילה איתך בלי בושה כשעמדתי שם, לידך. בקושי למדת לקורס שלה. קיבלת מאה כי היא דלוקה עליך," אמרה אנני כשניגשנו לבדוק את הציונים שלנו בסמסטר שעבר. היא הסתכלה על התשעים וחמש שלה בזעף. "לפעמים אני ממש שונאת אותך."

כיוון שבחרנו באותו מקצוע ראשי היו לנו כמה קורסים יחד בארבע השנים האחרונות.

העמדתי פנים שאני כועס. "עבדתי קשה מאוד בשביל הציון הגבוה שלי." היא גלגלה עיניים. "או־קיי, רוב הזמן אני עובד קשה בשביל הציונים שלי," הוספתי. רציתי להוסיף שכל ציון גבוה שקיבלתי מהמרצים הגברים קיבלתי בזכות ולא בחסד, אבל זה רק היה מתסיס אותה יותר.

ברגע שאני יוצא מהספרייה הקרירה החום של פלורידה מכה בפניי. אני שואל את עצמי מה אני רוצה לעשות בשעות הקרובות. אם לא היה חם כל־כך הייתי הולך למגרשי הכדורסל. תמיד יש שם אנשים לשחק איתם.

הרמזור מתחלף ואני עדיין עומד במקום, תוהה מה עליי לעשות.

"היי, 'שורטסטופ'," קוראת בחורה מאחוריי. אני מסתובב ורואה את החברה הכי טובה של אנני הולכת לקראתי.

"היי, דפני."

"איפה היא?"

"בפנים." אני מצביע על הספרייה מאחורינו. "היא העיפה אותי משם."

"אני משערת שהייתה לה סיבה טובה. לאן אתה הולך?"

"אין לי מושג. יש לי כמה שעות להרוג."

"אני הולכת ללמוד עם אנני. בילי בדירה. השארתי אותו שם, מתבוסס בכעס שלו."

"מה קרה?"

"הוא לא היה מרוצה כשהנעל שזרקתי התחברה לראש שלו." כשהיא רואה את ההבעה המשועשעת אם כי מזועזעת שלי, היא מוסיפה, "מה? אני זורקת מעולה." במשיכת כתף היא מתרחקת ואני מצטער שלא זכיתי לראות את האירוע.

דפני ובילי הם זוג, והם גרים איתנו. הם כל הזמן נפרדים וחוזרים, ומוציאים אותנו מדעתנו. אנני חושבת שהבעיות שלהם נובעות מהעובדה שהם קודם כול שכבו ורק אחר כך נכנסו למערכת יחסים. ברור שיש להם רגשות זה כלפי זה, והבחורה שלי, רומנטיקנית חסרת תקנה, נחושה לעזור להם לפתור את הבעיות שלהם.

כעת, כשימינו באוניברסיטה מתקרבים אל קיצם, אנני עצובה שבקרוב ניאלץ להיפרד גם מהם. היא קיוותה שבשלב הזה הם כבר יסדרו את העניינים ביניהם. היא מרגישה שהשעון מתקתק ועושה כל שביכולתה כדי לגרום להם להבין שהם מאוהבים. היא רוצה שאדבר עם בילי. אני, לעומת זאת, סבור שאנחנו לא צריכים להתערב. העובדה שבילי יושב עכשיו בבית ומתבוסס בצערו גורמת לי לשער שהיקום אומר לי שהגיע הזמן לשיחה הזאת שאנני לוחצת שאקיים איתו.