סיפור, סיפור

סיפור, סיפור הוא ספר הסיפורים הקצרים השלישי שכתב אביחי שמידט. הסופר נדד בעולם כבר כשהיה בן תשע, כמו כן הוא התגורר, חי, עבד וביקר בעשרות מדינות, בנסיבות שונות, ועבד במשך עשרות שנים כאיש צוות טלוויזיה. כל הנסיבות האלה כנראה עזרו לו להעלות בזיכרונו את כל עשרות הסיפורים. 
שלא כמו בסיפורים הקודמים שכתב, לא כל הסיפורים בספר הזה אמיתיים, נאמנים לעובדות וקרו במציאות, אבל גם אלה הלקוחים מן הדמיון מבוססים על עובדות חלקיות או על מצבים אפשריים מסוימים. בכל הסיפורים ניכר התענוג שבפלירטוט עם הקורא והניסיון לראות או לנחש את ההפתעה בפניו בסופו של כל סיפור. זו יכולה להיות מהולה בתחושות שונות - כאב, צער, עצב, ייאוש, רוגז, תוגה, שמחה, צחוק, תהייה ותימהון, ואולי אפילו פחד וערעור. בסופו של דבר, לא משנה מהי התחושה, העיקר להוציא את הקורא משגרת יומו מתוך תקווה שיישא איתו חלק מן הסיפורים והחוויות בתוכו - עד שארית חייו.
אביחי שמידט, סופר בסוגות מתח, סיפורים קצרים ומדריכי התארגנות לחיים.
סיפור, סיפור הוא ספרו השביעי. שני ספרים קודמים שלו - סוכן עיוור (מותחן פעולה פוליטי) ואל תעזו למות לא מוכנים (מדריך התארגנות בחיים) - דורגו ב-2016 במקום הראשון באתר הספרים העולמי של "אמזון". ספרים נוספים שלו - צופן בסיסי (מותחן פילוסופי מדעי); הכול סיפורים – מאה וארבעים סיפורים אמיתיים, ואחד לא; הכול כלול – זיכרונות מאֵייר בִּי אֵנד בִּי (סיפורים קצרים על תעשיית האירוח והמלונאות) ;האיום האחרון (מותחן פעולה מדיני) זכו לעניין רב ולביקורות נלהבות בכל אמצעי התקשורת.

הקדמה

זהו ספר הסיפורים הקצרים השלישי שכתבתי, ובסך הכול כמעט שלוש מאות סיפורים מפרי עטי התפרסמו עד עכשיו. כשאני כותב את המספר הזה, שלוש מאות, אני עצמי איני מאמין שהגעתי להספק כזה.

מניין, אני תוהה, שואב אדם רעיונות לכל כך הרבה סיפורים, מה עוד שהוא גם יודע שיש באמתחתו עוד רבים נוספים.

אני מאמין שהפוריות הספרותית שבה התברכתי החלה לנבוט אצלי עוד בימי ילדותי, כי עוד בטרם מלאו לי תשע שנים כבר הורגלתי בנסיעות ברחבי אירופה.

מאז התגוררתי, עבדתי וביקרתי בעשרות מדינות בנסיבות שונות. במשך שנים ארוכות עבדתי כאיש צוות טלוויזיה, וכנראה המפגשים עם התרבויות ועם אורחות החיים של התושבים המקומיים העשירו והפרו את דמיוני, ועזרו לי להעלות בזיכרוני את כל הסיפורים שבחרתי לכתוב.

חבר אחד שלי שעבד יחד איתי אמר לי פעם אמירה בלתי נשכחת: "אתה יודע, את כמות החוויות שאנחנו צוברים במהלך שבוע ימים של עבודה כמו שלנו, אחרים אינם חווים בתקופת חיים שלמה". כמה נכון!

בכל יום שחולף וכמעט בכל אירוע שאני נוכח בו אני נזכר בסיפור או באירוע שנקרו בדרכי, ועם זיכרון כמו שלי, "זיכרון של פיל" – כמאמר הביטוי שמבוסס על היכולת הנדירה של הפילים לדלות מזיכרונם פרטים שאירעו לפני שנים – סביר להניח שאכתוב עוד סיפורים רבים.

שלא כמו בספרי הסיפורים הקצרים הקודמים שכתבתי, לא כל הסיפורים בספר הזה אמיתיים, נאמנים לעובדות וקרו במציאות. אבל גם אלה הלקוחים מן הדמיון מבוססים על עובדות חלקיות או על מצבים אפשריים מסוימים שהחלטתי הפעם להוליך בנתיב שונה מהקודמים כדי לבחון – יחד איתכם או אולי רק עם עצמי – "מה היה קורה אילו..."

מניסיוני האישי למדתי שהגזמה והקצנה של מצבים ותיאורים הם דרך בדוקה ללכוד את דמיונו של הקורא או של המאזין ולעורר בהם סקרנות ועניין.

עם השנים פרטים מהסיפורים החלו מתערבבים זה בזה עד שהמספר עצמו, ובמקרה הזה אני עצמי, כבר אינו בטוח אילו מהם קרו במציאות ואילו מהם לא, מה בדיוק היה שם ומה רק בערך. והאמת היא שבעיניי העיסוק בקטנות כאלה הוא שולי ומיותר כי קסמו וייחודו של סיפור טמונים בעיקר בדרך שבה פונה המחבר אל קהל קוראיו, והיא זו שהופכת שורות ומילים למפגש אישי ואינטימי. המחבר מחזר אחר הקוראים, ומשאת נפשו היא שייענו לחיזוריו וייהנו ממה שיש לו להעניק.

מטרתי ככותב היא לעורר אצל הקורא תחושות של הפתעה, של כאב או שמחה, צחוק או בכי, כעס או התעלות רוח, ולהרשות לו להתמכר לכל התחושות האלה בכל פעם שייקח לידו את ספרי וישקע בקריאה.

את הסיפורים שלי כתבתי כדי לחלוק עם אחרים מה שחוויתי אני, ותקוותי היא שגם הם, כמוני, ימצאו בסיפורים האלה מפלט מהשגרה היומיומית ויצאו למסע הרפתקאות משחרר מבלי לצאת מהבית.

כפי שעשיתי בהקדמות לספריי הקודמים, אני שב ומודה במידה של צער שאת הסיפורים הטובים ביותר שיש לי לספר לכם לא כתבתי, וברור לי גם שלעולם לא אכתוב. ומדוע? משום שבכל אחד מן הסיפורים האלה יש סיכוי שאנשים מסוימים יגלו שהם מתוארים בסיפור באופן שאינו מחמיא להם וייפגעו או שמא מכריהם יזהו אותם בסיפור.

בכל מקרה אני חוזר ומצהיר שגם בסיפורים שכתבתי אין לי ולא הייתה לי שום כוונה לפגוע באי מי או להביך אותו, ואם יש מישהו שחש נפגע או מובך, אני מתנצל בפניו מראש.

גם בספר זה מטרתי היא לשתף את הקוראים במצבים שאני או גיבורי הסיפור נקלענו אליהם.

גם הסיפורים שכביכול אינם "מן החיים" עונים על כל המשתמע מהקלישאה המפורסמת "המציאות עולה על כל דמיון". בשני המקרים גיבורי הסיפורים, שהם בני האדם, "גונבים את ההצגה כולה" ומסופרים מזווית ראייה ייחודית ואישית שלי.

אני מקווה שגם קובץ הסיפורים הזה, השלישי במספר, יגרום לקוראיי הנאה, כפי שהייתה להם מספריי הקודמים, שזכו לביקורות מעולות.

כמו אז, גם הפעם הזו נהניתי מאוד בעת הכתיבה. אני רואה עצמי, בכל פעם מחדש, בן מזל על שיש לי הכלים והיכולת לשתף אנשים בהרפתקאות ובמצבים שבחרתי לספר עליהם.

אוסיף ואומר שאף על פי שאפשר לקרוא כל אחד מהסיפורים בנפרד, אני מציע לקרוא אותם על פי הסדר, שכן לעיתים הם קשורים זה בזה.

מקווה שתיהנו.

שלכם בידידות,

אביחי (אבי) שמידט

יזמות, זה כל העניין

"תספר לנו בבקשה איך הכול התחיל." כך פתח המראיין את תוכנית הטלוויזיה הכלכלית "תיק הכסף", שהייתה הפופולרית ביותר שהציעה התחנה הזו ושהתמקדה במיוחד בסיפורי ההצלחה של האנשים העשירים בתבל ובדרכים שבהן צברו את הונם האגדי.

"איך הכול התחיל?" המרואיין נאנח ארוכות ונראה כשוקע בשרעפים.

זכר הימים ההם שב אליו – נאפולי לפני כמעט ארבעים שנים.

הוא צועד לתומו ברחוב לכיוון תחנת אוטובוס התיירים שיסיע אותו לסיור בעיר פומפיי, ובחור צעיר ניגש אליו ומציע לו מצלמת "פנטקס רפלקס".

הצעיר מראה לו את המצלמה, העטופה בשקית נייר חומה, והוא מציץ פנימה ומזהה את הדגם. אכן הייתה זו מצלמה איכותית. מן המתקדמות לתקופה ההיא. והמחיר? זול במיוחד. הוא יודע שבמחיר כזה יש סבירות גבוהה שהמצלמה גנובה, אבל מה אכפת לו. גם הבחור ממול יודע שהוא יודע שהמצלמה גנובה. אז מה?

העסקה מתבצעת במהירות. השטרות עוברים מיד ליד וכך גם השקית החומה.

עשר דקות אחר כך, באוטובוס התיירים, הוא פותח את השקית ולא מאמין למראה עיניו. במקום מצלמה מונחת שם אבן. זהו עוקץ, עוקץ מהסרטים. איך יכול להיות שנפל קורבן לנוכל כזה? ודווקא הוא, שתמיד החשיב עצמו לחכם, ואם לא חכם, אז לפחות פיקח. איזה אידיוט! כמה טיפש או תמים הוא יכול היה להיות!

הכעס גאה בו. האירוע הזה "הוציא לו את החשק", כמו שאומרים, להמשיך את הסיור בפומפיי. הוא החליט שידחה אותו לפעם אחרת.

שנה אחר כך – בביקור חוזר בנאפולי – הוא יושב בבית קפה וקורא עיתון. המלצר מגיש לו את ספל האספרסו הקצר שביקש ומניח לידו שקית של סוכר חום. הוא מרוקן את תכולת השקית לתוך הספלון המהביל ומערבב בעזרת כפית קטנה.

בהנאה הוא לוגם את הלגימה הראשונה, חש את מרירות הגרגרים המתפצפצים על לשונו שמשתעשעת בהם כמשחק חתול ועכבר. ופתאום זה. מה זה? לא ייתכן! ממש לא ייתכן! הוא רואה את אותו בחור צעיר שנפגש איתו בשנה שעברה, זה שעקץ אותו ומכר לו אבן. זה הוא. אין ספק שזה הוא. לאט התרומם האיש ממקומו ונטל מתוך כד החרס שניצב על השולחן והכיל סכו"ם ומפיות נייר, את הסכין. אחר כך הוציא מכיסו שטר כסף והניח אותו על השולחן, ובתנועה מהירה הוא החדיר את הסכין אל מתחת לשולי שרוולו. הוא התרומם ממושבו, חצה את הכביש והחל עוקב אחרי הגבר הצעיר. חצי שעה אחר כך נעמד הבחור לפני כניסה לבית דירות גדול ולחץ על אחד מכפתורי המצילות של מערכת האינטרקום. זו הייתה הזדמנות שחיכה לה.

הוא התקדם במהירות, בצעדים גמישים של נמר הקרֵב אל טרפו. לא היה בכך צורך. הדבר האחרון שהצעיר שלפניו חשד בו היה שמישהו מעוניין לעקוב אחריו.

קול שבקע מרמקול המערכת שאל, מי זה?"

"טוני."

זמזום ארוך נשמע בשעה שהמנעול החשמלי השתחרר. הצעיר דחף לפנים את הדלת הגדולה, ושנייה אחר כך מצא את עצמו שרוע על גחונו במבואת הכניסה לבניין כשסכין צמודה לצווארו. "בן זונה! זוכר את האבן שמכרת לי לפני שנה במקום מצלמה? עכשיו אתה הולך לשלם על כך." באומרו זאת, מישש בידו השנייה את כיסיו של הצעיר ששכב על הרצפה, ולאכזבתו לא מצא שם דבר, לא ארנק ולא כסף. הוא דחק בכוח את פניו של הצעיר אל הרצפה, ושמע את הקול המבחיל של עצם האף הנשברת. הקורבן איבד את הכרתו. הוא התרומם ממקומו, הזדקף ומחה את גב ידו במכנסיו. אחר כך התכופף והרים את תיק הבד הגדול שהיה מונח לצד הצעיר המעולף.

בחדר המלון שלו הוא פתח את התיק, ונשימתו נעתקה. חבילות של שטרי כסף סדורות וארוזות היו מונחות בו בסדר מופתי. בטרם החל לספור את הכסף, התקשר לשירות החדרים והזמין לעצמו מגש של פיצה פפרוני עם פטריות ובקבוק גדול של מי טוניק. כשסיים לאכול, סיים גם לספור. היו שם מיליון דולר במזומנים.

"...מה שהיה קשה, זה להשיג את מיליון הדולר הראשונים," ענה למראיין.

"אז איך באמת משיגים מיליון דולר?" השאלה הבאה לוותה בהתעניינות אמיתית.

הוא צחק.

"אתה לא חושד בי ששדדתי אותם, הא?"

המטרייה

רומא – ירד גשם והוצאתי מן התרמיל את המטרייה המתקפלת, גשם זלעפות. פתחתי את המטרייה. המטרייה התהפכה פעם אחת בגלל הרוח. המשכתי ללכת, והמטרייה התהפכה בפעם השנייה. זה לא עסק. החלטתי לעשות אתנחתה עד יעבור זעם, ומצאתי מסתור בבית קפה מהודר סמוך לפיאצה ברבריני. אפסנתי את המטרייה, שהייתה משובחת במיוחד, במתקן שניצב בכניסה, והתיישבתי במושב היחיד שהיה פנוי.

הזמנתי קפוצ'ינו ואי אילו מיני מאפה. מדי פעם לטשתי מבט לעבר המטרייה שלי, והיא קרצה לי חזרה.

המתנתי שהעניינים בחוץ יירגעו. כשהם נרגעו הזמנתי חשבון, שילמתי וניגשתי למתקן המטריות כדי לאסוף את המטרייה שלי, שכבר מן ההתחלה חששתי להשאיר אותה לבדה במתקן שעומד לרשות הכלל. המטרייה לא הייתה שם. גם לא הייתה שם אף מטרייה אחרת באיכות ראויה. יודעי דבר לא משאירים כנראה את אלו לבדן ללא השגחה, עלתה בי מחשבה. מה לעשות עכשיו? שאלתי את עצמי. בחוץ עדיין ירד גשם. אני חייב לקנות לעצמי מטרייה חדשה, אמרתי לעצמי, אין לי ברירה. למרבה המזל, מחוץ למסעדה עמד, מה הפלא, בחור הודי שמכר מטריות מתקפלות ושאינן כאלו. "כמה זאת?" שאלתי והצבעתי על מטרייה מתקפלת. "עשרה יורו למתקפלות, וחמישה עשר לגדולות יותר שלא מתקפלות," הוא השיב. כל המטריות, הבחנתי מיד, היו מאיכות ירודה במיוחד. "אלה לא טובות," אמרתי באכזבה.

"הנה, זו יותר טובה," אמר ההודי, פשפש במרכולתו והציע לי את המטרייה שלי...