קייזרשטאט
עיירה במדינת בוואריה שבגרמניה
קייזרשטאט הינה עיירת נופש הררית הממוקמת בלב האלפים הבוואריים, מרחק 65 קילומטר ממינכן. 34 קילומטר מהפסגה הגבוהה ביתר בגרמניה, ה'צוגשפיצה'
תאריך יסוד: 1840
גובה: 1193 ממ"ר מעל פני הים
שטח: 173.6 קמ"ר
אוכלוסייה: 18,321 נפש, לרבות הפרברים ושטחי העיבוד החקלאי (ינואר 2019)
הרכב דמוגרפי: 90%, קתוליים
מזג אוויר: 7- צלסיוס רוח מערבית במהירות 45 קמ"ש, 71% לחות.
זמן מקומי: יום ראשון, 18:03
יום ראשון 5.2.2023
שבעה עשר ימים לפני משאל "השיבה הביתה", המתקיים באיחוד האירופי
פרק 1
חדר המבצעים של תחנת המשטרה האזורית בעיירה 'קייזרשטאט'. בוואריה. גרמניה
זהו יום קפוא, הוא מתרשם, גם ביחס לאותם ימים ערפיליים של חורף אלפיני בגובה, 1193 מטרים. בעוד שעה ארבעים ואחת דקות הוא אמור לסיים את המשמרת שלו.
הוא סורק במבט מהיר את שמונת המסכים הנפרדים, שקובצו לכלל תמונה אחת, על פני מסך בגודל 110 אינטש. שמונה מסכים סימטריים, מנוקדים בנורה בוהקת בצבעים שונים. מלאכת מחשבת, ללא ספק. הוא דואג לכייל את המכשיר בתחילת כל המשמרת כמובן. במובדל ממרבית התורנים לפניו. זה מרגיע אותו. ומוציא את עמיתיו מדעתם. הם טוענים שמדובר בתבנית טקסית, מעין ריטואל קבוע, חסר שליטה להבנתם. מתבכיינים, כמי שחוששים שיהיה בזה משהו מדבק. כאילו מדובר במגיפה או בצרעת. והוא לא טרח להכחיש. אז מה? הרי לא מדובר בנטייה הרסנית חלילה. מה קרה? מפקד התחנה שלו יוצא למסעות צייד בלתי חוקי. שיכור, במרבית המקרים. ברכב מבצעי השייך לתחנה. נו, וזה יותר טוב? הוא אוהב סדר. זה נוסך בו שלווה. גורם למציאות הניבטת מבעד לעדשת שמונה המצלמות להיראות יציבה. כאילו מדובר בצילום סטילס או ציור שמן. ובכל מקרה, הרבה ממילא לא מתרחש בעיירה הציורית שלו בשנים האחרונות.
הוא מגלה עכשיו, בדומה לפעמים קודמות במשמרת, שמרבית החזירים במשחטה המקומית, הצמודה לכנסייה הגדולה בעיירה – בסמיכות שעוררה בו כעס וסקרנות ולעיתים בחילה – מגיבים באופן דומה בדרך למכת החשמל. מבטם אטום. נעדר רגש. כמי שיודעים מלכתחילה, מלידתם אולי, שסופם לשמש כנקניק דם. או כתוספת פריכה לביצים מקושקשות המוגשות בפנסיוניים המקומיים. והיו גם אחרים. יוצאי דופן. הוא מבחין בהם כעת, באמצעות המצלמה הממוקמת במקום. ונראה שהם מודעים היטב לכך שזו דרכם האחרונה, כך על כל פנים נדמה לו. משהו בארשת פניהם. הפלבול בעיניהם הקטנות. כמו גם צניפות הזנב הקטנטן ורקיעת הרגליים העצבנית, מבהירים להם וגם לו, כי בעלי האף הפחוס, חשים בקץ המתקרב. במכת החשמל הגואלת. בהקזת הדם שתבוא לאחריה. לחריכת גופם ולריח האמוניה, שצורב את אפו, כאן בחדר המצב בתחנה, על אף שהיא מרוחקת למעלה מאלף שלושים ושלושה מטרים מהמשחטה עצמה. והוא דווקא אוהב חזירים – שפק בחרדל ובמיונז. וקדלים ברוטב ברביקיו, ונקניקיות של 'אוקטובר פסט', עם כרוב כבוש. אבל היום במשמרת, הם יוצאים לו מהאף ומכל החורים. ובכל זאת הוא מרותק אליהם. נמשך ונדחה בו זמנית. לא מרחם. מסרב ומצליח שלא להכניס את עצמו לסמטה הזו. לא בגילו. ובכל מקרה אביו עליו השלום, גרס שרגשות מגונים מעין זה, הם בבחינת מותרות בעולמינו. והוא היה ילד צייתן. ולכן הוא מתייחס למראות, כמי שצופה בתוכנית של נשיונל ג'אוגרפיק, המופקת אי שם בסין או בסידני, ולא אצלם בחצר האחורית.
והיו עוד שבעה מוקדים שבהם מוקמו מצלמות האבטחה שרישתו את קייזרשטאט. וכל זאת על פי מפתח בלתי מפוענח – לפחות לשיטתו – הנשען על מארג גמיש של בעלי כוח, ואינטרס וממון בעיירה: הכנסייה הסמוכה הנושקת למשחטה עצמה, בית הקברות, בניין העירייה, בית החולים האזורי, בית האבות, רצועת בתי המרזח, הפאבים והחנויות ומוקדי הבילוי, שאכלסה את מרכז קייזרשטאט. וראשיתה באנדרטת הנופלים בתחילת המדרחוב, וסופה בעיקול הנהר. וכמובן מצלמה שמינית, שהוצבה בחזית תחנת המשטרה המקומית, מול עמדת היומנאי.
במובדל מחבריו לתורנויות בחדר המבצעים, הששים להתייצב במקום על-מנת לגרוף תשלום כפול עבור משמרת מהסוג הזה. וגם כדי לברוח מהאישה ולצפות בכדורגל, הוא נוהג להיעזר מידי פעם בכפתור השמע. ולכן בעוד הם מעדיפים סרט אילם, הוא מתמכר לקולות דווקא. כמו לריחות. תר אחר התמונה השלמה. נוהג כמו חמור אולי, כדבריהם, אולם פועל בדיוק כפי שמופיע בפקודות ההפעלה של התחנה, וכשם שנדרשו בשבוע ההכשרה שעברו במטה במינכן.
עכשיו הוא מאזין, נינוח, לצלילי העוגב וקולות הכנסייה. בוחן את תנועות ידיו של הכומר הרחום, יוזף שאל, המנצח על המקהלה בניסיון לזכות בתשומת ליבו, באותה תחרות סמויה המתקיימת על המסך. במעין ניסיון נואש משהו, להאפיל על המייה קולנית הבוקעת מפיהם של מאות רבות של חזירים, התקועים בטור עורפי בלתי נגמר. וברקע נשפכת לאיטה, מארבעה רמקולים הממוקמים בפינות חדר המבצעים, קלאסיקה במיטבה. הסימפוניה הרביעית של ברוקנר. בחירה שלו. טעמו. הגם שהוא אוהב גם ג'אז ובלוז. והצלילים נמסכים אלה באלה, לכלל קקופוניה מושלמת. אולם הדבר אינו מפריע לו. נהפוך הוא. הוא מתענג פעם ועוד פעם, על יכולתו המוכחת לדלג ממקור אחד לשני ושלישי, מבלי להחמיץ תו בודד. אפילו שהוא רחוק מלהתלהב מתורנויות בחדר המבצעים, המוטלות גם עליו, כקצין וכחוקר וותיק, בשל מחסור כרוני בכוח אדם.
לפתע החדר הופך צהוב. זהוב. וכתום. והוא בוהה במצלמה המכוונת לעבר בית האבות. הוא מגיב מוכנית, לוחץ על מתג אדום, המאפשר למראות המגיעים ישירות מבית האבות, להשתלט על המסך כולו. הוא מעיף מבט לעבר השעון – שש וארבע דקות בערב.
המקום בוער. להבות מלחכות את המבנה. הגג המשופע אפוף עשן שחור. מפלצות כתומות עושות שמות בקורות העץ התומכות את הבית. קולות הפיצוח מהדהדים באוזניו. אנשים מנסים להימלט מבעד לדלת הכניסה. בריצה או בצליעה וזחילה. מנסים לכבות את גופם בשלג מוכתם בפיח, שמכסה את הקרקע כשמיכת טלאים. הוא נוקט בכל הפעולות הנדרשות ממנו. מזעיק את כוחות ההצלה והכיבוי, ופתאום נדמה לו שריח של אפר ובשר חרוך משתלטים על חדר המבצעים.
ואז הכול מתחיל להסתובב סביבו בהילוך איטי. קליידוסקופ של צבעים. כמו בסרט טבע, המציג לביאה טורפת זברה, או הילוך חוזר במשחק כדורגל. המפלצות הכתומות שעוטפות את בית האבות, רוקדות בצוותא עם החזירים ומקהלת הכנסייה. וגם בית קברות מצטרף. והקולות משונים. עמומים. מעוותים. כאילו נשמעים מרחוק. בליל קקופוני של געיות חזירים ומזמורי תהילים. קרוסלה פסיכודלית של תמונות וצלילים חגה סביבו במהירות הולכת וגוברת, כמו גלגל ענק של פארק שעשועים. הוא מסוחרר, ומכריח את עצמו להתיישב. הוא מגרש בידו את העשן שמאיים לחדור לעיניו. ושואל את עצמו, כחובב מושבע של קולנוע, האם מדובר בסרט אסונות דביק נוסח הוליווד שפרץ את המסך? או בדמיונו הפורה מדי? שכן היה מופתע פחות לו היה פוגש חייזר מכוכב אחר אצלו בבית, מאשר שריפת-ענק כאן בקייזרשטאט המשעממת את עצמה לדעת.
דקה.
ועוד דקה אחת.
העולם מתחיל להיעצר.
עיניו נפתחות.
דממה.
הוא מתייצב על שתי רגליו ונשען על הקיר.
בעוד רגעים מועטים חדר המבצעים יתמלא בשוטרים, הוא חושב, ונזכר בבהלה במסך נוסף על הקיר מימינו. לוחץ על שלט ונפרד ממשחקה של קבוצת הכדורגל של 'באיירן מינכן', המשוחק ומשודר ברגעים אלה ממש. הוא לא חובב מושבע כדורגל, וממעט לצפות בתענוג המפוקפק הזה, אולם יש גבול עד כמה הוא יכול להרשות לעצמו להתבדל מהקולגות שלו.
הוא חוזר ומפצל את המסך. בכנסייה ממשיכים להתפלל ולזמר. החזירים נשחטים. ובבית הקברות דממה. בשבעה מוקדים החיים נמשכים כסדרם, ואילו באחד מהם הם מתאדים באוויר. קשישים אומללים מקדימים להיפגש עם בוראם. ואולי יש מי שיראו בכך דווקא אקט אחרון של חסד. אבל הוא ,קרל יגר, לא משחק את אלוהים, והוא מאמין קטן אם בכלל. ובינתיים שוטרים נוספים זורמים לחדר המבצעים. והוא מנצל את הזמן ושוטף את ידיו, לאורך רגעים ארוכים, במים רותחים וסבון. ושואל את עצמו מה בדיוק הוא חש? רחמים? על מי? על יושבי בית האבות או על עצמו? או כעס ותיעוב? ובחילה. כן, כעס בעיקר, מישהו הורס לו את הסדר. כך לא אמור להתנהל יום ראשון בקייזרשטאט.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
