פרולוג
אמסטרדם–תל אביב–אמסטרדם
שבועיים חלפו מאז פגישתם בבית העלמין אודקארק. שמואל עמד לשוב לישראל, אך בטרם צאתם לשדה התעופה החליטו לחזור ולפקוד את קברי השושלת - "יש בכך משום נתינת כבוד", הסכימה עמו ונידה.
ה'פיאט' עשתה את דרכה אל בית העלמין.
"מתי תשוב?" שאלה, "אם בכלל", מלמלה לעצמה בלחש.
"הנה וני", השיב שמואל, "אני מפקיד בידך את טיוטות החלקים ב' וג' למשמורת, ותוכלי לקרוא בהן כהבנתך עד שובי. עליי לסדר דברים אחדים בתל אביב ואשוב מייד לאחר שאסיים, וחוץ מזה", הטעים, "הצעתי לך, זוכרת? גם ביקשתי, כי תצטרפי אליי, והלוא את היית זו שסירבת".
"נכון", השיבה, "מלכתחילה האמנתי, כי אין זה מן הראוי לעמוד בדרכך", אמרה, "ולכן המצאתי כל מיני תירוצים כהתחייבות מוסרית במקום העבודה, מסיבת יום הולדת של אחת החברות וכיוצא בזה. אינני מצטערת על החלטתי, אך עתה אני חשה מעין מועקה", הודתה.
שמואל חש ברעדה קלה שפקדה את גופה. הוא היה מודע לכך שיתגעגע אליה, אך עם זאת ידע כי ישוב. "ראי", אמר, "לאחר שקראתי לפנייך פרקים אחדים החלטנו כי אמשיך בכך עד תום, ועתה" - שמואל ניסה לשווא להעביר את דבריו בצורה מופשטת - "הצטרף לסיפור הפאלאצ'י הסיפור שלנו ואני מקווה כי יאריך ימים!" אמר, חיבק אותה רכות ונשק ללחייה. "אחזור", הבטיח, "ומהר".
"ומה בדבר האחרות?" שאלה ונידה והצטחקה.
"האחרות? תיאלצנה להסתפק באחרים!" השיב בחיוך.
המכונית חנתה ליד שער הכניסה לבית העלמין. אוחזים ידיים פסעו השניים אל המקום.
"תבלע תמותה שכיות מצואים...
ועזם תנתץ כמגדל פנואל...",
קרא שמואל את החקוק על גבי המצבה ונדם. הם עמדו מחרישים, נזכרים בחוויית הסיפור שהעתיקה את מציאות חייהם למקום ולזמן אחרים. "השמועה על המפלה בקרב אלקצר אל־כביר", העירה ונידה במגמה לשנות את התחושה המלנכולית שדבקה בה, "בוודאי הכתה בפורטוגל כרעם ביום בהיר, לא כן?" שאלה.
"כמובן", ענה שמואל, "בשורות האיוב על נפילת המלך סבסטיאו, על אובדן הממון, הרכוש והדם שנשפך הכו את הארץ בתדהמה ויותר מכך", הוסיף, "שֶׁכֵּן בשעה שהסולטאן אחמד אל־מנצור ציווה לבנות במרקש את ארמון אל־באדי המפורסם כסמל לניצחונו על הצבא האירופי פרסמו הכרוניסטים במדריד, בליסבואה ואף אלה שבגרמניה, כבנירנברג למשל, את רשימות בעלי הייחוס שבין הנופלים והנעדרים. המלך הספרדי רתח מזעם על כישלון קרובי משפחתו הפורטוגלים וכתוצאה ישירה מכך השתלטה ספרד כשנתיים לאחר מכן על פורטוגל ושלטה בה כשישים שנה".
"אפשר להבין זאת", טענה ונידה, "לאחר הכל, מדובר בתבוסה מחפירה של צבא אירופי מאומן ומצויד מול צבא ערבי־מוסלמי, שנתפס נחות ערך".
"צדקת", השיב שמואל כלאחר יד, "צדקת בדברייך, כי המפתח לכישלון המסע נקשר במישרין להתנשאות ולתת ההערכה שאפיינו את יחס הפורטוגלים לצבא המאורים, אך עם זאת", החרה לאחר אתנחתא קצרה, "על אף התבוסה המחפירה ועל אף פעילותו הנחושה של הסולטאן אחמד אל־מנצור להעלאת קרנה של ארץ השריפות, שליטי מעצמות אירופה המתפתחות תלו את הקולר במשגים הגורליים שהנחו את הפיקוד הפורטוגלי, הצרו על אובדן ההזדמנות לשלב את אפריקה הצפונית במערכת הסחר המתגבשת באירופה והמשיכו לראות את ארץ השריפות כארץ נחשלת ונחותה. כראיה לכך, אצטט את דברי מנואל קאסטלאנוס, מחבר ההיסטוריה של מרוקו, שנכתבו מייד לאחר הקרב: 'במקום להיות נקודת מוצא לשיקומה של אפריקה, היו תוצאות הקרב תחילתה של העלטה הכבדה, העוטפת את אותן הארצות בצל ברברי סגרירי עד היום הזה'. מדינאים אירופים, גם נוסעים ואנשי מדע", הבהיר שמואל, "חזרו על הדברים האלה וציטטו אותם במהלך המאות, עד תום המאה ה־19". עתה הוא רכן על הקרקע והרים חלוקי אבנים כדי להניח אותם על קברי האחים פאלאצ'י. שמואל וונידה עמדו שם, דוממים ושקועים במחשבות. הגשם, שהחל לרדת בעוז, החזיר אותם אל המציאות.
"בוא עמי", לחשה ברוך כשהיא מחבקת את גוו התמיר, "בוא אהוב ואביא אותך לשדה התעופה", אמרה.
"אשוב במהרה ואמשיך לספר לך", אמר בעת הפרידה.
"מבטיח?" שאלה.
"מבטיח", השיב. ונפרדו.
"הבאנו שלום עליכם" נשמעה הנעימה הידועה. שמואל ניעור בתחושה, שחזר לארץ לאחר שנים.
השמש עמדה לרדת כאשר יצא את מתחם שדה התעופה ונכנס למונית. שמואל היה עתה בתל אביב, רוחו נותרה במרוקו ולבו באמסטרדם - אך לא לזמן רב, החליט בנחישות.
"מה חדש בעיר ובארץ?" שאל את נהג המונית.
"עברנו את המשט הטורקי - בני הזונות", השיב הנהג, "ועתה, ברוך השם, אנו צופים לדרום אפריקה".
שמואל ידע למה הכוונה, המונדיאל. "מי משחק היום בערב?" שאל.
"גרמניה נגד ארגנטינה" הייתה התשובה.
"ויתר החדשות?" שאל.
"כרגיל" השיב הנהג שהתגלה, כעמיתיו, אמון על מסירת החדשות לתיירים ישראלים השבים ארצה, "הרוגים בתאונות, אונס קבוצתי של קטינות, רצח נשים וילדים ופרשות למיניהן בנוסח אולמרט".
חדווה, המנקה, ציפתה לו בעת שעלה - הדירה הייתה נקייה למשעי, גם המקרר והמזווה היו מלאים. שמואל חיבק את האישה הבוגרת ונשק למצחה, "מה הייתי עושה בלעדייך?" שאל בהערכה.
"היית מוצא אחרת", השיבה בנימה מבטלת.
"לא כמוך", העיר, "לא כמוך". שמואל הוציא את הארנק והגיש לאישה את שכרה ואת הוצאותיה. "לא תלין שכרו...!" ציטט.
"תודה", השיבה, "עד מחר", ויצאה.
"עד מחר", קרא וסגר את הדלת אחריה. המונדיאל, חשב, כשהוא מחייג בפלאפון, המונדיאל הגיע בזמן.
"כאן חנן", נשמע קולו הצורם של חברו הוותיק.
"לינקר!" חיקה שמואל את קול החבר, "כאן מורך ורבך".
"מולי, ברוך הבא אחי, פרחח שכונות".
"ברוך הנמצא, בן כלאיים", השיב שמואל.
"לא שמעתי ממך דבר", מחה חנן, "מסתבר ששוב היית כדרכך עסוק עם ה'פלחים'".
"עם הפאלאצ'י", תיקן שמואל, "עם הפאלאצ'י ויותר מכך", הטעים.
"משמע שמצאת אותה?" שאל החבר.
"בואו אליי, הבא את רוביק, את יורם ואת מיקי". שמואל פיהק, "אני תופס ג'ים והמשחק מתחיל בתשע ושלושים", חרז. "בואו אליי!" שנה, "במהלך המשחק ולאחר מכן אספר לכם".
"מסתבר שנפלת שדוד?" שאל חנן, המכונה חנון.
"נפלתי? לא ולא!" השיב שמואל, "אני שוחה בקערת שמנת".
"מברוק", נשמע הקול בצד האחר, "בנוסף לכך התאהב - אחי", פרץ חנן, "להתראות וברכות!" אמר.
"תודה ולהתראות אחי", השיב שמואל וביקש לנתק.
"רגע!" שמע את קולו המהסס של חנן, "להביא גם את החברות, את אילנה?" שאל.
"כדורגל הוא משחק של גברים", ענה שמואל בפסקנות.
"סבבה אחי", השיב חנן וניתק.
מאוחר יותר ישבו החברים בחדר האורחים המרווח והמאוורר של שמואל כשהם לוגמים משקאות קלים ומתכוננים למשחק רבע גמר המונדיאל. "אלה יודעים לברבר", הסכימו פה אחד - הכוונה הייתה, כמובן, לפרשני הספורט, היודעים את שמות שחקני העבר מאז משה רבנו ומתעקשים להסביר לצופים את הטעויות של אינייסטה, רונלדו ומסי... "חבל שאינם משחקים בנבחרת ישראל", העיר חנן ביובש.
"יאללה, ספר!" פנה יורם, המכונה ג'ו, לשמואל - שם המשפחה לווינברג הצביע על מקורה של המשפחה, גרמניה או אוסטריה - שמואל חייך ולא חשב להסתיר דבר. המחשבה על ונידה והמודעות לכך שהעמיקה חדור לעורקיו הקלו עליו את הדיווח. דבריו, שנאמרו בקיצור נמרץ, הביעו הכל: "יפה ולא מדי, חובקת ולא דובקת, רגישה ולא רגשנית ומעבירה צמרמורת נעימה, טובה", השיב, "זהו".
"אחלה", הגיב ג'ו, "סבבה".
"מברוק וסחתיין", הוסיף מיקי.
"חבל על הזמן", השלים אותם רוביק, כדי לבטא את הפרגון שרחש לחברו בלשון העברית הטהורה.
שתי הקבוצות עלו על המגרש. "מה הולך להיות?" הייתה השאלה.
"הסיפור הזה", הבהיר מיקי, המומחה לענייני באיירן מינכן ונבחרת גרמניה, "לא יהיה פשוט. הארגנטינים, שכשלו נגד הגרמנים ברבע גמר מונדיאל 2006, יבקשו לסגור עימם את החשבון, ויש להם הפעם במערך ההתקפי את גונזלו היגואיין, את קרלוס טבז ובמיוחד את ליונל מסי, כאשר רוחו של מרדונה, 'אגדת הכדורגל', נושבת בעורפם. הקבוצה הגרמנית תיראה טוב אם תצליח מייד לנטרל את החברה האלה ולהכניס למהלך שלישי ורביעי, אך כפי שאמרתי", סיכם המומחה, "המשחק הזה יהיה מלחמה". החברים הנהנו בהערכה. ברם, הגרמנים פירקו את ארגנטינה 0:4. מה לעשות, גם המומחים טועים לפעמים.
לאחר המשחק יצאו לפאב בצפון דיזנגוף כדי להרים כוסית ולהשתתף בשמחת המנצחים - "מסתבר שבכך אנו טובים יותר מאשר בכדורגל עצמו", הסכימו פה אחד.
"הגעתי בשלום, החברים נאספו אצלי וצפינו במשחק. יצאנו לאחר מכן להרים כוסית וחזרתי זה עתה", הודיע שמואל לוונידה באישון ליל.
"אגואיסט! האם אתה יודע מה השעה?" הייתה התשובה–שאלה.
"יודע, גם יודע", השיב, "אך אינני אשם".
"יפה", ענתה, "ומיהו האשם?" התריסה.
"המונדיאל", השיב.
"הסדר את ענייניך" אמרה, "תיהנה וחזור, כי קר לי כאן, לבד".
למוחרת נהג במכוניתו דרומה, שבועיים ומחצה של אימונים מפרכים עמדו על הפרק. בינתיים, טוב להם שם באמסטרדם, חשב בקנאה, שעה שפנה לצומת הידוע. בינתיים, אינם יודעים מלחמה מהי. ואולם, הסיק במחשבה שנייה, גם למפגש הקבוע עם חברי פלוגת המילואים יש צדדים יפים.
לאחר מכן סידר את ענייניו בחברה, עם מנהל החשבונות, עם הדואר והבנק וחזר לאמסטרדם.
"זהו ההבדל" פלט בתנומה, בעת ששכבה בזרועותיו, מתרפקת על גופו החסון.
"מה ההבדל?" שאלה.
"שום דבר", גרגר בהנאה כשהוא נזכר בחוויות העבר. לפנים היה מגניב מבט סמוי לשעונו, סופר את הזמן ומצפה כי תעזוב. אך עתה הוא הרגיש בבית. בקרוב אקח אותה למעוני, החליט, לפני שנרדם...
למוחרת פתח את הספר השני והקריא לה.
