שמיים מלאי כוכבים

לא יכולתי שלא לזהות אותו. בפעם האחרונה שראיתי את הצלב הזה הוא נח על הדשא הקפוא ביער.

לקחתי אותו בתור תזכורת לכך שלפעמים עלול להיות מאוחר מדי. לחרטה, לפגישה, לאהבה – לא משנה לְמה. לפעמים פשוט מאוחר מדי, ואי אפשר לשנות כלום.

אנה בת שבע־עשרה. היא איבדה המון בתאונה אך היא אפילו לא מנסה לחזור לעצמה. הנערה שומרת סוד שלא מאפשר לה לשוב להיות מי שהיא הייתה קודם, עד שיום אחד מופיע שכן חדש ומסקרן בחייה.

הוא הופך לאדם היחיד שבפניו היא מוכנה ורוצה להיפתח, אך היא מבינה שאם היא תעשה זאת – היא תאבד אותו לנצח. רשת השקרים מתהדקת סביבה ונהיה קשה יותר ויותר להגיע להחלטה הנכונה, אך יום אחד הזמן עוצר מלכת… ומתחיל לחזור לאחור.

הספר ‘שמיים מלאי כוכבים’ יצא לאור ברוסיה באפריל 2021 ומייד זכה להצלחה רבה ולאהבת הקהל. זהו ספר פרוזה רומנטי עכשווי הנוגע בנושאים חשובים ורלוונטיים מאוד. הוצאת דיווה שמחה לחשוף בפני הקהל הישראלי את כישרונה הנדיר של לנה סוקול, סופרת רבי מכר בינלאומית.

זהו ספרה הראשון המתורגם לעברית.

פרק 1

יום רביעי, 1 באפריל

עד היום שבו מיקה ירבינן עבר לגור בבית הסמוך אליי, לא שמתי לב (או שהשתדלתי לא לשים לב) לעליבות של חיי. זה היה יום רגיל לחלוטין, חסר כל ייחוד, ובכלל לא יכולתי לתאר לעצמי שביום הזה חיי עומדים להשתנות.

"והזוכה של היום היא... אנה!" הכריז אלכס ברשמיות.

כולם צחקו יחד בחדווה.

"חה־חה!" עניתי בעוקצנות וקירבתי את כיסא הגלגלים למסך המחשב שלי. "כבר מזמן היה צריך לשנות את שם הצ'אט הזה ל'צ'אט חובבי הצחוק הזדוני'."

"אם כבר, אז 'צ'אט מומחי הצחוק הזדוני'!" עודד אלכס. הוא קירב את כיסא הגלגלים שלו ודמותו בחלון על המסך נהייתה גדולה יותר. "משום שבחצי השנה האחרונה האיחורים הקבועים שלך הפכו לאימון מעולה בשבילי, רומנובה. רכשתי מיומנות בקנה מידה בינלאומי, ואפילו ד"ר רשע עם ה'מו־אה־חה־חה' שלו לא מתקרב לרמה שלי בכלל!"

הוא מייד פרץ בצחוק – שנשמע קצת צווחני, מתנשף ואפילו היסטרי מעט, מה שגרם לכולם להצטרף גם כן ולצחוק בקולי קולות כך שכמעט שפכתי את התה שהבאתי מהמטבח. לא, ד"ר רשע בוודאי היה מקנא ברגש העז ובגוונים הרבים שהתגלגלו בקשת הצלילים בצחוקו של אלכס.

"די, תפסיקו!" ביקשתי והנחתי את הכוס על התחתית.

"אנחנו צריכים לקחת את עצמנו בידיים, חבר'ה," ז'ניה ניסתה להרגיע אותנו. "בואו נהיה רציניים יותר, יש לי מעט מאוד זמן והמנהלת של המפעל אוכלת צהריים מאחורי הדלת שלי."

זה רק הצחיק אותנו יותר. כולנו התגלגלו שוב מצחוק, וצחוקו הרשע של אלכס רק הוסיף מנה גדושה נוספת של קומיות למצב כולו. צחקנו וצחקנו, ונראה ששום דבר לא יעצור את פרץ הצחוק הזה בשעה הקרובה.

עקרונית, המסורת להכריז כזוכה על מי שאיחר להגיע בזמן להתחברות לצ'אט החלה לפני חצי שנה, כשארבעתנו החלטנו להיפגש בעולם האמיתי, מחוץ לאינטרנט.

בחרנו מקום בעיר – באחד הסניפים של בתי הקפה בקומה הראשונה של הקניון, מה שהבטיח לנו כניסה נוחה, היעדר מדרגות, ספות מרופדות ומחירים סבירים.

שום אדם נורמלי לא היה בוחר מקום מפגש לפי הקריטריונים האלה אבל אנחנו היינו יוצאים מן הכלל – לארבעתנו הייתה מוגבלות פיזית. לכל אחד ואחת מאיתנו. אפילו לי, נכון לאותו רגע.

קבענו את הפגישה לשעה שתים־עשרה אך שום דבר לא התנהל כמתוכנן. הראשון שהגיע לבית הקפה היה מתיאס. הוא הגיע בזמן רק בזכות היותו היחיד מבינינו שמעולם לא היו לו בעיות עם הגפיים ומערכת התנועה. מתיאס חירש. הוא בן עשרים־ואחת, עובד במחצבה, קורא שפתיים ואפילו יש לו חברה. אמיתית – אני יכולה להעיד על כך בביטחון מלא. ראיתי אותו מנשק אותה במהלך אחד הצ'אטים שלנו.

האמת היא שלוּ הייתם רואים אותו ברחוב, אפילו לא הייתם חושבים שיש לו בעיה כלשהי. גם אם תשאלו אותו מה השעה. הבחור הזה יביט בשעון שלו ויענה לכם, מכיוון שהחירשות של מתיאס לא מולדת, היא נגרמה כתוצאה מפגיעה – כך שהוא עדיין זוכר איך מדברים. ייתכן שהקול שלו יישמע לכם מוזר, שהרי הוא לא שומע את עצמו, אך לכל היותר, תחשבו שהאף שלו סתום.

למפגש שלנו בבית הקפה מתיאס הגיע בזמן. לעומתו אנו, שאר הקבוצה, נתקלנו בבעיות שעיכבו אותנו. ז'ניה היא בת תשע־עשרה וסובלת מכונדרודיסטרופיה, זאת אומרת שהיא ננסית. היא איחרה לאוטובוס בכמה שניות והנהג נסע בלי לחכות עד שהיא תגיע לתחנה בריצתה המסורבלת, אז היא בזבזה זמן רב בהמתנה לאוטובוס הבא אחריו.

אלכס בן שש־עשרה. הוא נולד עם מחלת מיופתיה1, ומשום מה הוא החליט שהוא בוגר מספיק כדי לנסוע לבדו במונית דרך כל העיר, ללא ליווי.

כשהנהג ראה אותו לבדו, ללא ליווי אנשים מבוגרים, מדדה לעבר הרכב בעזרת הקביים, הוא אמר לו שהוא לא יושיב אדם מוגבל ברכב שלו, ובטח שלא עם "המקלות המזוהמים האלה". תוכניתו של אלכס כמעט כשלה אך למרבה המזל – נהג המונית הבא שהגיע במקומו היה אדם רגיש: הוא עזר לו להתיישב ברכב ואפילו הניח את הקביים בזהירות במושב האחורי.

כך שכולם הגיעו לבית הקפה באותו היום בקושי רב ובאיחור - רק לקראת השעה שתים־עשרה וחצי. והאחרונה שהגיעה, עייפה וקפואה - הייתה אני. כמובן שהיה נאיבי מצידי לחשוב שאם אני גרה הכי קרוב למקום המפגש, אוכל להגיע לשם בכיסא הגלגלים בתוך שעה.

נקודת התורפה בתוכנית הזאת הייתה שילוב של שני גורמים שלא הבאתי בחשבון: הראשון – הייתי צריכה לעבור את הקילומטר הזה לבדי ובעזרת כיסא גלגלים ידני, והשני – הדרכים בעיר מגוריי דמו יותר לרכבת הרים ולא הונגשו כלל לתנועה של אנשים בעלי מוגבלויות.

בפועל, זו הייתה הפגישה השנייה שלנו בעולם האמיתי היות שהכרנו שנה קודם לכן בתור לוועדה רפואית־סוציאלית. על פי החוק, לא מספיק רק לקבל את אישור הנכות – לפעמים צריך לאשר ולאשש אותה שוב ושוב מדי שנתיים עד לקבלת הסטטוס "נכה לצמיתות". ולפעמים אנחנו נאלצים להתייצב שוב למבדק הזה רק כדי לקבל "הטבות" מהממשלה, למשל תוכנית שיקום אישית.

כך הכרנו, בתור המחניק לרופאים, בין עשרות נכים אחרים שהגיעו לשם כדי להוכיח שבשנתיים האחרונות לא צמחו להם מחדש הרגליים הקטועות, שמאור עיניהם לא חזר ושלא התגלו בהם יכולות קסומות לריפוי עצמי. הפגישה הזו בבית הקפה הייתה הפעם השנייה שבה נפגשנו פנים מול פנים, ובאותה הפעם נוצרה המסורת להכתיר בתור המנצח את מי שאיחר ולכבד אותו באוכל על חשבון כל הקבוצה. נשמע כיף, נכון? חבל מאוד שהכיבוד והפרסים לזוכים לא ניתנים גם במסגרת המפגשים האינטרנטיים שלנו.

"אז במה תשמח אותנו היום, אלכס?" שאלתי ולגמתי מהתה המתוק שהיה בכוסי.

השתוקקתי לשנות את כיוון השיחה מהאיחור שלי למשהו מעניין יותר ומצחיק פחות. לא שהייתה לי בעיה עם צחוק זדוני, אבל סדרת האיחורים שלי השבוע כבר כמעט המירה את המסורת הזאת בהתבדחויות בלתי פוסקות על הגמלוניות שלי.

"כן־כן, קדימה, ספר!" דרשה ז'ניה ונגסה בכריך שלה בחוסר סבלנות.

הצ'אט שלנו תמיד התחיל בשעת הצהריים, אחרי שאלכס ואני סיימנו להכין את שיעורי הבית שלנו, וז'ניה ומתיאס היו מתמקמים מול המחשבים במהלך הפסקת הצהריים שלהם בעבודה. החיבור היה מתבצע באופן אוטומטי, ולכן היה חשוב מאוד להתייצב מול המסך בזמן ולולא היעדרי מנוכחות מול המחשב בשנייה הראשונה לאחר החיבור, השיחה הייתה מתחילה מדיון בסדרה או בספר שבהם אלכס העסיק את עצמו בשעות הלילה.

"או־ו־ו־ו..." משך אלכס באריכות וברוב חשיבות. פניו היו נפוחות ושערו הבהיר הפרוע היה משוך לאחור באמצעות בנדנה שחורה שנקשרה סביב ראשו. זה אומר שהוא לא ישן כמעט עד הזריחה והתעורר רק עכשיו. ויש לכך רק משמעות אחת – הוא גילה יצירת אומנות טלוויזיונית חדשה. "צפיתי היום עד ארבע בבוקר ב'ראצ'ד'."

"במה?" שאל מתיאס.

הוא תמיד ביקש לחזור על הדברים כשלא הצליח לפענח מילה שנאמרה.

"רא־צ'ד," חזר אלכס בקול ברור.

"רא־שית?" מתיאס הזעיף פנים.

"לעזאזל, רגע, אני מקליד!" אלכס הניף את ידיו בתסכול וחזר על שם הסדרה בטקסט.

התשובה שלו הופיעה בחלון צף מתחת לווידאו.

"א־א־א־ה," הנהן מתיאס.

"אני כל הזמן שוכח שאתה מקשיב לנו באמצעות העיניים!"

"סליחה."

"ואתה עדיין חושב שאתה הכי נורמלי מבינינו?" עקץ אותו אלכס.

"מודה באשמה!" צחק מתיאס.

מתיאס אומנם היה הנורמלי ביותר אך אלכס היה זה שהפליא אותנו יותר מכולם. הוא היחיד מאיתנו שהצליח לנהל חיים מלאים, כמעט בלי לצאת מהבית.

אלכס קרא המון ספרים, צפה בסרטים ובסדרות ואפילו ניהל בלוג, שבו סיפר לעוקבים שלו על כל מה שהוא קרא וצפה בו, ועשה זאת באיכות כה גבוהה, בכזאת התלהבות והומור, שאי אפשר היה להפסיק לצפות בסרטונים שלו, ובטח שלא לתאר לעצמנו שהבחור הזה לא מסוגל ללכת בכוחות עצמו ושחייו שונים איכשהו מחיי אנשים אחרים.

אלכס היה מעניין – וזה מה שהבדיל אותו משאר האנשים. אני מתכוונת לא רק מבין הנכים, שמוגבלים על ידי מסגרות מסוימות ולא תמיד יכולים להשתלב בחברה באופן מלא. אלא אני מתכוונת לכלל האנשים, כולל בני הנוער, שהפסיקו להתעניין בכל דבר שהוא לא מסיבות ומשחקי מחשב ואיבדו לחלוטין את הייחודיות שלהם.

הרי לא תמיד הייתי דבוקה לכיסא הגלגלים הזה, ואני יודעת על מה אני מדברת.

"האם ידעתם שהסדרה הזאת מבוססת על הספר 'קן הקוקייה'?" אלכס זקף גבותיו.

"איזה קן?" מתיאס צמצם את עיניו.

"היי!"

"סתם, אני צוחק איתך!"

באותו רגע, בין הפטפוטים השגרתיים והצחוק של חבריי, ראיתי לפתע אותו.

שם כולל למגוון מחלות הפוגעות בשרירים