ההסכם 2 - הסכם אכזרי

שני אחים. הסכם אכזרי אחד.

בין תשוקה לשקר, אף אחד לא תכנן להתאהב – בטח לא אני.

לא חיפשתי אהבה, ובטח לא כזו שתחלחל לי לעצמות.

זה התחיל במשחק של מניפולציות ונגמר בלבבות מרוסקים.

כשילנה אוספנסקי פותחת את דלת דירתה ברוסיה, היא לא מצפה לפגוש גבר בלונדיני גבוה בחליפה מחויטת ומשקפיים, שנראה כאילו יצא מקטלוג יוקרתי ומסתובב עם מטרה ברורה בעיניים.

קלאוס סיין ויטגנשטיין, מעצבן אותה ממבט ראשון, והוא? הוא היה מעדיף למחוק את המפגש הזה מהרזומה שלו.

קלאוס הגרמני בטוח שהוא יודע מה הוא עושה. הוא מצטיין בעבודה שלו, חי חיים מסודרים ורגיל שהכול הולך לפי התוכנית. אבל כשילנה, הרוסייה אדומת השיער עם החוצפה והעוקצנות נכנסת לתמונה – כל הקלפים נטרפים.

מה שהתחיל כמשימה פשוטה, הולך ומסתבך כשתואר הברון הנכסף מונח על הכף. והאיום הכי גדול עליו, כמו תמיד, הוא אחיו התאום, לואיס.

כעת, בתוך מערבולת של ירושה, תככים ותשוקות לא צפויות, ילנה מוצאת את עצמה במרכזו של הסכם אכזרי – כזה שעלול לשבור לבבות, או להצית אהבה שהיא לא תוכל להתכחש לה.

הסכם אכזרי הוא רומן רומנטי ארוטי מהסוג הממכר – הפכים נמשכים, משונאים לאוהבים, והרבה מתח לוהט שמבעבע מתחת לפני השטח.
זהו הספר השני בסדרת ספרי ההסכם, שהחלה עם הסכם מפוקפק והסכם חסר רחמים.

הסופרת סטלה גריי סוחפת אותנו שוב אל תוך סחרור של אהבה, תשוקה ומשחקי כוח, והסיפור של קלאוס וילנה הוא הדובדבן שבקצפת – מתקתק, חמצמץ, ומשאיר טעם של עוד.

ילנה

נדמה לי שנרדמתי, על אף שזה לא מפתיע כשמדובר במכונית כזו.

היא נוסעת על הכביש המרוטש כאילו הוא משטח קרח, בשקט ובמהירות, והכי חשוב... היא לא גורמת לי בחילה. זו לא המכונית הישנה שלי, שבזמן הנסיעה בה מרגישים כל אבן על הכביש.

במכונית הזו יש ריח יוקרתי של עור וארז. הוא לא היה זר לי. התמתחתי ומצמצתי בעיניי בניסיון להבין לאן הגרמני הארור לקח אותי.

"איפה אני?" השאלה נפלטה מפי, ונעצתי מבט באחוזה המפוארת שנעצרנו לידה. עמודי אבן גבוהים ומבריקים תמכו בגג רעפים בגווני חום־אדמדם, דלתות רחבות וחלונות פנורמיים מעוגלים הבריקו מול אור השמש החמימה. וכל היופי הזה היה מוקף בשדה ירוק.

מישהו כאן אהב צמחים, ובבירור השקיע בגידולם.

הסתובבתי בחדות לעבר הגרמני תוך ניסיון להישמע מנומסת ככל האפשר ושאלתי, "למיטב הבנתי, הסבתא המסכנה שלי תסיים את חייה לגמרי לבד. אין לה אף אחד בעולם חוץ ממני."

"בדיוק כך," הנהן הגרמני באדישות, "אני מרחם על האישה הזאת."

"ואין אנשי צוות שמטפלים באחוזה?" שאלתי בהיסוס כי בתוכי ניחשתי את התשובה, וכבר ידעתי שלא אוהב אותה.

"לא. אין," ענה הגבר הבלונדיני בקור רוח והבריק את משקפיו במטפחת שהוציא מהכיס.

"אין," חזרתי אחריו בלחץ וזזתי על המושב המרופד מעור באי־נוחות. "אז היא מטפלת בגינה בעצמה?"

"כן, היא אוהבת את הגינה."

הגרמני הרכיב את משקפיו על אפו המושלם, העביר עליי את מבטו הבוחן וסינן, "למרות שאין צורך שתשאלי אותי את השאלה הזו כשאת יכולה לשאול אותה ישירות."

"אמרת לי שהיא חיה לבד בבית קטן בכפר!" התרסתי ותקעתי אצבע לתוך החזה הנפוח שלו מתחת לחליפה השחורה המחויטת.

הוא הביט בי במבט סולד, כאילו רצה לנער את הז'קט אחרי שנגעתי בו.

"האחוזה הזו היא לא הגדולה ביותר באזור," הוא משך בכתפיו, דומם את המנוע ויצא מהמכונית. נראה שהוא פחד שאגע בו שוב.

חיטטתי בתיק שלי ושלפתי את הסיגריות ששמרתי למקרים כאלה. הבטחתי לעצמי שלא אעשן במכונית, אבל כעת עמדתי בפני מצב יוצא דופן.

יצאתי מהמכונית וטרקתי את הדלת בכוונה. המבט שלי ננעץ בגרמני, וראיתי את קור הרוח על פניו שבקושי הסווה את חוסר הסבלנות שהתפשט בו.

לו הייתה לי מרצדס, גם אני לא הייתי מרשה שיתייחסו ככה כלפיה, אבל הצורך שלי בנקמה היה חזק יותר.

אומנם מרצדס היא מרצדס, אבל יש עקרונות שעליהם אני לא מוותרת.

הבטתי סביב והלב שלי התכווץ. המקום הזה... הוא לא היה שייך לעולם שאני מכירה, ובטח שלא לאנשים רגילים כמוני.

האחוזה ניצבה מולי כמו סמל מוחשי של עוצמה ועושר, כזה שלא משאיר מקום לספק. בגן רחב הידיים עמדו פסלים, צלליהם התארכו באור הערב המתעמעם. עצים גבוהים הקיפו את המבנה המרכזי וביניהם הסתתרה מזרקה קטנה, מים ניתזו ברכות לתוך הבריכה שמתחתיה. ליד הכניסה, מול מבנה ארוך וחד־קומתי, חנתה מכונית יוקרתית — נוצצת, מבריקה ולא פחות מרשימה מהמרצדס שהביאה אותנו הנה.

"מר קלאוס," פניתי אליו, מקפידה על נימה שלווה. לא טרחתי לבטא את שם המשפחה שלו — זה היה יותר מדי מסובך עבורי.

שלפתי סיגריה מהכיס, תחבתי אותה לפה והדלקתי. הלהבה ריצדה בקצה כשהעשן החריף מילא את ריאותיי. משהו באנרגיה שלי סוף־סוף התייצב.

"כולי אוזן," הוא ענה בקרירות, המבטא הגרמני שלו בלט בכל הברה, כאילו חותך כל מילה. הטון שלו היה אדיב, אולי אפילו מנומס, אבל העיניים שלו? הן סיפרו סיפור אחר לגמרי.

אה. אז הוא אחד מהטיפוסים האלה. אלה שחושבים שלראות אישה מעשנת זה 'לא לעניין'.

כמה צפוי. כמה משעמם.

נשפתי את העשן באיטיות, נותנת לו להתפזר בינינו, ולא התאמצתי להסתיר את החיוך שעל שפתיי. אם זה מעצבן אותו? מצוין!

"תן לי לסיים את הסיגריה, ואז נלך להכיר את קרובת המשפחה האומללה שלי," אמרתי ברוגע, מבטי חזר לרפרף על האחוזה העצומה.

"אני חושב שאת לא זקוקה לרשות ממני, גברת אוספנסקי," הוא ענה בקור רוח, שלף את הנייד שלו, התרחק לשביל הצדדי ושקע בשיחה.

טיפוס מעצבן.

נשענתי על מכסה המנוע וסיימתי לעשן את הסיגריה בנחת. מבטי חזר לשוטט בין החלונות העצומים של האחוזה וחשבתי לעצמי.

למה הוא היה צריך לשקר לי?

הסטתי את המבט. הרגשתי כאילו הגן שמולי צורב לי בעיניים. האחוזה הזו, עם כל הגודל והפאר שלה, לא שייכת לעולמם של אנשים רגילים — היא שייכת למעטים שיכולים להרשות לעצמם דברים כאלה.

הפסלים, העצים המעוצבים והמזרקה הקטנה בין המפלים — הכול היה מרשים ומיוחד. כל פרט זעק אצולה.

המכונית החונה ליד הבית הייתה לא פחות יקרה מהמרצדס שבה הגענו, ורק הדגישה את תחושת הזרות שלי. זה היה פשוט יותר מדי.

בלי שהתכוונתי, הזיכרונות משכו אותי אל הרגע שבו הכול התחיל.

עמדתי בסלון הדירה שלי, בדיוק סיימתי לנקות כשפעמון הדלת צלצל. זמזמתי לעצמי את המנגינה של המוזיקה שהתנגנה, ובלי לחשוב פעמיים פתחתי את הדלת. לא טרחתי לבדוק מי עמד מאחוריה — הייתי בטוחה שזו החברה שלי. הכלל של 'לא לפתוח דלת לזרים' נשכח ממני לשבריר שנייה, ושילמתי על כך בתחושת טלטלה קלה.

במקום החברה שלה ציפיתי, עמד גבר זר.

שיער בלונדיני, גבוה ולבוש בחליפה שחורה מוקפדת. עיניו חדות ונוקבות מאחורי משקפיים בעלי מסגרת דקיקה, ושפתיו חתומות בהבעה קרירה ואדישה. הוא לא נראה כמו גנב או מתחזה. הוא נראה כמו אדם עם מטרה ברורה מאוד.

"במה אני יכולה לעזור לך?" שאלתי, ראשי נטה הצידה. הבטתי בו כמו שהוא הביט בי.

"את ילנה אוספנסקי?" הקול שלו היה עמוק וחד.

העיניים שלי הצטמצמו מעט. המבטא הזה... היה בו משהו מוכר.

גרמני. לגמרי.

"כן," עניתי בצורה רגועה. "זאת אני."

מבטו סרק אותי במהירות — את השיער האדום שלי האסוף בקוקו מרושל, העגילים הרבים שקישטו את האוזן הימנית שלי, והחולצה הקצרה עם ההדפס של השלדים הרוקדים.

ברור שאני לא הטיפוס שלו, וזה הצחיק אותי יותר ממה שחשבתי.

"שמי קלאוס סיין ויטגנשטיין," הוא הכריז, רציני כמו פסל. "אני כאן בגלל נושא חשוב מאוד. מדובר בשאלה של חיים ו..." הוא עצר לרגע, מבטו נע לכיוון השלד שעל החולצה שלי. "ומוות."

הרמתי את הגבה. "ומי עומד למות?" שאלתי בקלילות מכוונת ונשענתי על משקוף הדלת, סירבתי לתת לו את ההרגשה שהוא מוזמן להיכנס.

"סבתא שלך."

החיוך שלי נעלם מייד.

"מר קלאוס," פניתי אליו, ניסיתי להוציא את המילים בצורה יותר חדה כי עדיין התקשיתי לבטא את השם המסובך שלו.

"תקשיב טוב, לא אכפת לי מי אתה, אבל להתבדח על דברים כאלה או לנסות לעשות כסף בדרך של רמאות זה פשוט אכזרי! אין לי סבתא. אז —"

"אבל דווקא יש לך," הוא קטע אותי. "והיא הורתה לי לחפש אחרייך במדינה המחורבנת הזאת ולהביא אותך למולדת. לגרמניה."

היחס שלו כלפי המדינה שבה חייתי פגע בי, בדיוק כמו הטון שלו, והעוויה המרושעת הקטנה שחלפה על פניו נעלמה. הגרמני הזה ידע לשלוט ברגשות שלו.

אבל האם הוא באמת גרמני? הוא בהחלט נראה ככה.

שמעתי בעבר על כל מיני הונאות — קרובי משפחה שנקלעו לצרות, סיפורים מופרכים שבהם ניסו לשכנע אנשים לטוס למדינה אחרת. תהיתי אם תכף הוא יתחיל לדבר על איזו ירושה עתידית ויבקש ממני מקדמה, או שיחכה קצת.

נשענתי בכתפי על משקוף הדלת, חייכתי בחוצפה ואמרתי, "אני לא מתכוונת להכניס אותך הביתה."

שוב חלף צל מרושע על פניו, ובקולו הרך והמתעתע הופיעו גוונים רועמים שלא הבטיחו שום דבר טוב. "אם כך, אני צריך לספר לך הכול כאן, ליד הדלת?"

שוב חייכתי והתמלאתי חרטה על כך שאין לי מסטיק. זה היה בדיוק הרגע המושלם בשביל לנפח בועה ענקית ולפוצץ אותה מול הפרצוף שלו.

זה בוודאי היה גורם לו להתכווץ, וזה בוודאי היה מוציא אותו מדעתו.

חשבתי לעצמי כמה הוא לא מתאים לתמונה הכללית של חדר המדרגות הזה. שיער מבריק, חליפה מבריקה ונעליים מבריקות מול בניין דירות דהוי, בלוי ומדכא עם חדר מדרגות סטנדרטי ביותר. זה כמו יום ולילה, שחור ולבן.

"אנחנו לא חייבים לדבר כאן," סובבתי תלתל סביב האצבע שלי ורפרפתי בריסים בהפגנתיות. "תזמין אותי לבית קפה." נעצתי בו מבט בציפייה לקסם, ולא טעיתי. פניו התמתחו מהחוצפה הלא צפויה שלי.

אז, חתיכת רמאי, מה תעשה עכשיו? אני מתארת לעצמי שהשקעה בקורבנות עתידיים לא בדיוק בתקציב שלו.

"טוב," הוא התעשת במהירות. "את לא משאירה לי ברירה אחרת. בואי נלך."

הוא שוב העיף מבט בשיער שלי, ואז משך בכתפיו.

"לאן?" שאלתי, מצב הרוח שלי כבר היה מרומם לגמרי.

"לאן שתגידי. אני בקושי מכיר כאן בתי קפה."

הגרמני שוב רמז עד כמה לא נעים לו להיות כאן — במדינה הזאת, בחדר המדרגות הזה, ואיתי באופן כללי. לפי ההתנהגות שלו, הוא רגיל לנשים מסוג אחר לגמרי. ואני? אני בדיוק ההפך ממה שהוא חושב שאישה צריכה להיות.

אבל למרות הכול, הוא לא מיהר לעזוב. להפך, הוא התעקש להעמיק את ההיכרות בינינו. "מעבר לפינה יש בית קפה. תזמין אותי לשם," הצעתי, ועקבתי אחר תנועת הלסת שלו כשהוא הידק אותה.

"בשמחה," הוא חייך, ומצב הרוח הטוב שלי נעלם מייד. החיוך שלו היה יותר מדי... מפתה. "אני מציע שנמשיך את השיחה שם. אחכה לך. בחוסר סבלנות." הוא פנה במהירות ועשה את דרכו במורד המדרגות. זמן קצר לאחר מכן שמעתי את טריקת הדלת הראשית של הבניין.

נשארתי לעמוד במקום והרהרתי באורח המוזר. על פי כל היגיון בריא, הדבר הנכון היה פשוט להוציא אותו מהראש. אבל משהו בו הצליח למשוך אותי.

הוא לא היה מסוג האנשים שמבזבזים זמן על שטויות. כבר פגשתי אנשים כאלה בעבר — ממוקדים ומחושבים.

החלפתי במהירות למכנסי ג'ינס וחולצה, סימסתי לחברתי שלא תבוא, תפסתי את תיק היד שלי ורצתי לפגוש אותו. הוא באמת חיכה לי בבית הקפה, ישב ליד השולחן הקרוב לחלון עם רגליו הארוכות מתוחות מתחת לשולחן כשהוא מערבב בעצלתיים את הקפה שלו ובוחן את הכפית שבידו כאילו היא הדבר הכי מעניין בעולם. לא אתפלא אם הוא עשה זאת לפי תנועת מחוגי השעון ובקצב מדויק.

לבסוף כשהתקרבתי לשולחן ראיתי אותו לוקח סיכון וטועם את הקפה. הוא לגם לגימה קטנה, העווה את פניו וניגב את שפתיו במפית.

"נו, כמו שאתה רואה, אני כאן," אמרתי והתיישבתי מולו. "מה תרצה להזמין בשבילי?"

הוא הביט בי, ואז בכוס הקפה הלא מרשימה שהונחה לפניו, באותו מבט שיפוטי. "ירושה," הוא ענה והרים את מבטו אליי. "מה דעתך? תרצי את הירושה של סבתא שלך?"

לא הצלחתי להסתיר את החיוך. "אני מעדיפה משהו יותר ממשי. סלט, למשל. וגם לא אתנגד לכוס תה."

פניו התעוותו שוב. תהיתי כמה זמן הוא יצליח להחזיק את עצמו בידיים לפני שיישבר. הוא באמת חשב שאני תמימה? שאני אאמין לו שקיבלתי ירושה? דברים כאלה קורים רק בסרטים ובספרים.

"תזמיני מה שמתחשק לך," הוא ענה והעביר את ידו על תיק המסמכים שלו כאילו היה הדבר הכי יקר בעולם. הוא פתח אותו, ואני קפאתי לרגע, עוקבת כמו מהופנטת אחרי אצבעותיו הארוכות והיפות מדפדפות בין הדפים.

משום מה, ברגע הלא מתאים הזה, עלתה לי מחשבה על איך ארגיש אם הידיים האלה יטיילו על גופי...

"תסתכלי בבקשה. את מזהה כאן מישהו?" נרתעתי, מייד שחררתי ממוחי את המחשבות המוזרות האלה ולקחתי בידי את התמונה הישנה בזהירות רבה.

החיוך הציני שלי נעלם כשבתצלום שאחזתי הופיעו חמישה בחורים צעירים ושתי בחורות. הבחורה הבלונדינית הגבוהה עם החיוך המעוקם עמדה אחרונה מצד שמאל, מחבקת נער יפה עם שיער בהיר. החלק העליון של התצלום, עם הראש של הבחורה, היה קרוע והודבק מחדש. אני אפילו לא רוצה לדמיין את הכעס של אימא שלי אם הייתה רואה איך התייחסו לתמונה מימי צעירותה.

"ונגיד שאני מבינה על מי אתה מדבר," עניתי, ממשיכה להחזיק את התמונה בידיי. "מאיפה יש לך את התמונה הזו?"

"מסבתא שלך."

"טוב," אמרתי והרמתי מבט אל התמונות הנוספות שבידיו. "אז עכשיו אנחנו נתחיל לנתח את העבר של אימא שלי?"

"כנראה," השיב, "למרות שקיוויתי שנסיים את העניינים מהר יותר."

הגרמני שלף שתי תמונות נוספות, הניח אותן לפניי, ואז חזר לערבב את הקפה שלו בתנועה חסרת עניין. נדמה שהוא לא ראה שום תועלת אחרת בכוס הקפה הזאת.

"מי הבחור הזה?" שאלתי תוך כדי שהתבוננתי בבחור שבתמונה. "אימא שלי יצאה איתו?"

"כן."

הבחור בתמונה נראה דומה להפליא לאורח המוזר — אותו גובה, אותו מבנה גוף ואותו מבט יהיר שהביע כאילו הוא מושלם. איך בכלל מישהו כמוהו הצליח להיות בזוגיות עם אימא שלי?

"נו," משכתי בכתפיי וזרקתי את התמונות על השולחן. "כל אחד יכול לטעות לפחות פעם אחת בחייו." הבטתי בו ישירות ואמרתי בציניות, "אז עכשיו אתה רוצה להגיד לי שהוא אבא שלי?"

"ניחשת נכון." הוא השיב ברוגע, כאילו חיכה בדיוק לשאלה הזאת.

שאפתי עמוק. הרגשתי את העצבים מתחילים לבעבע בתוכי. הגרמני לגם לגימה נוספת מהקפה שלו, ככל הנראה מקווה שטעמו ישתפר באורח פלא. אבל לפי ההבעה על פניו, זה לא קרה.

בתנועה מוקפדת הוא סימן למלצר להתקרב, וכל אותו זמן הוא נשאר ממוקד עליי. כאילו אני הייתי זו שביקשה להיפגש ולא ההפך.

מלצר צעיר ונמרץ ניגש אלינו עם פנקס בידו. "תביא לנו קומקום עם תה ירוק, ספל נוסף ו..." הגרמני נעץ בי מבט שואל.

"תביא לי משהו מתוק. אולי פרוסת עוגה," השבתי. החלטתי לוותר על הרעיון של הסלט, לעזאזל עם הדיאטה, במיוחד כשהייתי עצבנית כל כך. כל כך רציתי משהו מנחם.

"מייד." ענה המלצר ועזב אותנו. שילבתי את ידיי על החזה והבטתי בגרמני בציפייה לסיפור דרמטי בסגנון טלנובלה, נוסח סנטה ברברה. ולא התאכזבתי.

"למעשה, הכול די פשוט," הוא החל בטון ענייני אך קפוא. "אימא שלך הייתה קלת דעת ואימפולסיבית, וריצ'רד היה בחור צעיר שנמשך לנשים כמוה. הם היו יחד עד שאימא שלך נכנסה להיריון. תינוק לא היה בתוכניות שלו, ובהמלצת אימו הוא עזב את העיר ונסע ללמוד. אגב, הוא אפילו לא סיפר לה על ה'בעיה'."

"וכשאתה אומר 'בעיה', אתה מתכוון אליי?" שאלתי בכעס בדיוק כשהמלצר הניח את קומקום התה על השולחן. הבטתי בו לרגע, מדמיינת איך אני מנפצת אותו על הראש שלו.

"בדיוק," הוא השיב ללא שום היסוס.

הוא מזג תה לספל שלו ולאחר מכן לספל שלי לפני שהמשיך, "אם הלן, אימו של ריצ'רד, הייתה יודעת על קיומך, היא לא הייתה חוסכת בכסף ועושה הכול כדי למצוא ולגדל אותך בעצמה. אבל..."

הייתי קרובה להתפוצץ. בעיניהם הכול כל כך פשוט? הם חושבים שכל דבר אפשר לקנות בכסף? לאנשים החצופים האלה מגרמניה היה מותר לקרוא לאימא שלי זונה, ולי — להיחשב כחפץ? רק בגלל העובדה שהדם שלי הוא דם גרמני של בחור צעיר וחסר אחריות, שברח ברגע שנודע לו על ההיריון? איך הטיפוס הדוחה הזה מעז להגיע למדינה שלי ולהתנהג כאילו הוא איזה מלך או שליט עם נתינים עלובים סביבו? איך הוא מעז לומר לי שהוא מרחם עליי כי גדלתי עם אימא שלי ולא עם סבתא שלי?

"אימא שלך מיהרה להינשא לגבר רוסי שהיה מעורב בעסקים לא חוקיים. לאון אוספנסקי," הוא הצהיר בביטחון.

התחלתי להשתנק. איך הגרמני הזה ידע כל כך הרבה עליי ועל המשפחה שלי? איך הוא ידע על אבא שלי? והוא מספר הכול כאילו זה משהו טבעי — כאילו הוא הכיר אותי מאז ומעולם. לאישה תמימה זה היה יכול להיראות מאוד משכנע.

"אביך החורג נהרג בתחילת שנות ה־2,000, ומאז את ואימא שלך נותרתן לבד. למרות שלדעתי, היא מעולם לא הייתה לבד. בדיוק כמוך..."

מבטו שוב בחן את שערי. מה אכפת לו? אם הייתי רוצה, הייתי צובעת אותו בצבע ירוק זוהר.

"אז תן לי לנחש... אתה כאן כדי להציל אותי?" שאלתי בטון מתגרה, מוסיפה חיוך. "כמו נסיך קסום מגרמניה שנוחת בדירה העלובה שלי. ממש סיפור אגדה!"

"זה לא סיפור אגדה," הגרמני ענה בנחרצות ושלף תמונה נוספת. "ואני לא נסיך. אני כאן לעבוד — מישהו שכר את שירותיי כבלש, ואני מבצע את המשימה שלי. קחי."

הוא הושיט לי תמונה. בתצלום נראתה אישה בגיל שישים לערך — מטופחת, עם תסרוקת מסודרת ובגדים מכובדים. ולמרבה ההפתעה... הפנים שלה היו כמעט זהות לשלי. ההבדל היה רק בגיל. האף שלה היה טיפה ארוך יותר, עצמות הלחיים שלה נמוכות משלי, אבל השפתיים, החיוך ואפילו ההטיה הקטנה של הראש, הכול היה מוכר בצורה מטרידה.

"גברת הלן," אמר הגרמני בטון יציב, "גרה לבד כיום, בכפר הנמצא לא רחוק מהעיר קלן. אביך, הבן שלה, נהרג לפני כמה שנים, ולא היו לו ילדים אחרים. לכן את היורשת היחידה. בזמן האחרון היא מתבודדת, אבל לגמרי במקרה נודע לה על קיומך."

"זה לא יכול להיות," לחשתי, לא מסירה את עיניי מהתמונה של האישה שכל כך דומה לי, ובכל זאת כל כך שונה.

"יש לי תמונות נוספות שלה, אם תרצי," הוא הציע בקול רגוע. "מעבר לזה, את יכולה להתקשר לאימא שלך ולשאול מי זו הלן ליכטנשטיין. אני בטוח שהיא לא תחסוך בפרטים ותספר שיש לך סבתא אמיתית, שמחכה מאוד להיפגש איתך. מאז שנודע לה עלייך, היא השתנתה לגמרי — חזרה לחיים. אם תסרבי לפגוש אותה, זה עלול להשפיע עליה לרעה, אבל ההחלטה כמובן בידייך, גברת אוספנסקי."

"גם אם כל זה נכון, אני לא יכולה פשוט לעזוב הכול ולטוס לקצה השני של העולם," השבתי בחדות.

"קלן נמצאת במרחק של ארבע שעות טיסה בלבד," הוא קבע וקימט מעט את פיו, כאילו נדהם מחוסר הידע שלי. "כרגע את לא עובדת בשום מקום, סיימת את הלימודים רק לפני חודש, ואין שום דבר שמחזיק אותך כאן. אימא שלך לא זקוקה לך ואת לא תלויה בה. הכרטיסים כבר הוזמנו. יש לך שעתיים להתארגן, לאסוף את כל מה שאת צריכה ולעשות שיחה עם המצפון שלך. מכאן הכול תלוי בך."

תחושת תסכול הציפה אותי. כעסתי. עליו, כי הוא צדק. על אימא שלי, שנראה שהסתירה ממני את האמת. על הסבתא הזאת שפתאום צצה לה בחיי. עליי, שבמקום לשלוח אותו לאלפי עזאזל ולשכוח מהכול נתתי לו לערער אותי ולהרגיש שהוא צודק.

התקשרתי לאימא שלי, נחושה לשים סוף לעניין. הקשבתי לה מבעד לטלפון — היא קיללה ברוסית ועברה לגרמנית. התברר שבאמת יש לי סבתא. היחס של אימא שלי כלפי האישה הזו היה רחוק מלהיות לבבי, אבל זה דווקא העניק לה נקודת זכות בעיניי.

שש שעות לאחר מכן, עזבנו את נמל התעופה שרמטייבו בדרכנו לקלן.

אני הייתי נסערת לגמרי, בעוד שהגרמני התנהל בנינוחות מוחלטת, תקע אוזניות באוזניו — לא היה לי ספק שהוא האזין למוזיקה קלאסית — ואפילו הצליח להירדם במשך כל הטיסה.

אני, לעומת זאת, התקשיתי למצוא מנוחה מרוב התרגשות.

יש לי סבתא, ואני עומדת להכיר אותה.

כמו שהגרמני חזה, אימא שלי לא הפסיקה לקלל אותה, אבל בכל זאת — איך אפשר לתת לאישה מבוגרת למות בבדידות?