סדרת הוקי רומנטי
מר טאף גאי בכבודו ובעצמו עמד ליד חלון הסלון ונעץ בי את מבטו.
הדופק שלי הואץ. עצמתי את עיניי ופקדתי על עצמי להיות אשת מקצוע מהוגנת.
החוזה כבר חתום.
אין דרך חזרה.
אש סנדרס
תמיד חלמתי על אהבה.
אבל סוף של 'והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה' כנראה לא נכתב עבורי.
ארבעה ניסיונות נישואים מחורבנים הם ההוכחה לכך.
והכול בגלל מרפי ברנן, אשתי הראשונה.
הנמל הראשון שבו הטלתי עוגן, וגם הבחורה הראשונה והיחידה שאי פעם זרקה אותי.
בעולם ההוקי, אני הטאף גאי. אבל גם לבחורים קשוחים יש לב.
והלב שלי כבר נשבר מזמן.
חשבתי שהסיפור הזה מאחוריי, אבל נראה שהגורל החליט להתערב. כי עכשיו מרפי פה, בבית שלי.
ואני לא מתכוון לוותר עליה שוב.
מרפי ברנן
לפני שש שנים חיי התהפכו לחלוטין.
נישואיי הסתיימו, קריירת חלומותיי נגדעה והפכתי לאימא.
זה לא היה פשוט, אבל עשיתי הכול כדי שבתי תהיה מאושרת ומוגנת.
כשהצעת עבודה מפתה גורמת לי לארוז את המזוודות שלנו ולטוס לשיקגו, אני נענית לאתגר.
עיר ענקית. שיא עונת ההוקי. ושכר שלא יכולתי לסרב לו.
הייתי בטוחה שהסיכויים שלנו להיפגש שואפים לאפס, אבל אז הסיוט הגדול מתגשם.
כי מולי עומד הגרוש שלי, אבא של ג'ו.
הכוכב העולה של קבוצת ההוקי "הנשרים של שיקגו".
מבחינתו, אני בסך הכול משחק שהוא חייב לנצח. מטרה שהוא חייב להשיג.
האם ייתכן שקיים סוף טוב לסיפור האגדה שלי?
האם נוכל להפוך משתיים לשלושה?
טאף גאי הוא רומן ספורט סוחף ומרגש. זהו ספרה השלישי של סולה ריין שמתורגם לעברית.
ספריה הקודמים טאצ'דאון ורד ליין הם רבי־מכר שזכו לאהבת הקהל.
פרק 1
אש
מעניין איך היא במיטה, רועשת או שקטה? האם היא זקוקה למשחק מקדים ארוך או שהיא בדיוק כמו הטסלה החדשה שלי, נדלקת ממגע קליל אחד?
"למי אנחנו מקדישים את החתימה?" הנמכתי מעט את קולי והכנסתי בו נגיעה קלה של צרידות סקסית.
"לבריאן," ענתה המוכרת היפהפייה והחייכנית והוסיפה במהירות, "זה אחי הקטן. אלוהים אדירים, אש סנדרס בכבודו ובעצמו... בריאן פשוט ישתגע מאושר! הוא חולה על הוקי ואוהד שרוף של קבוצת 'הנשרים של שיקגו'."
רכנתי באדישות מעל לדלפק והתחלתי לשרבט בטוש על הדף מילות עידוד והערכה לאחיה הקטן.
"אגב, קוראים לי קארן."
לא הזיז לי איך קוראים לה, אבל היא לא הייתה צריכה לדעת מזה.
"נעים להכיר, מותק. מה את עושה הערב?"
עיניה המלוכסנות מעט בצבע כחול בוהק הבזיקו בהשתוקקות וציפייה. היא סידרה בפלרטטנות את תלתליה הכובשים וחייכה חיוך תאוותני. כבר דמיינתי איך הבובה הזאת תביט בי מלמטה למעלה בעודה מכניסה את הזין שלי לפה החמים שלה ו...
"מותק, אני בהיריון!"
הורדתי בחוסר רצון את מבטי מהבלונדינית בעלת הרגליים הארוכות יותר מגשר ברוקלין שבניו יורק, ופניתי לעבר קולה המצטלצל של מיקי.
אשתו של החבר הכי טוב שלי ריקדה בהתלהבות ליד המראה בגודל מלא והציגה בפניי עוד בגד — שמלה איומה בגוון ירקרק, שהזכיר לי קיא של טבעוני, וחייכה חיוך רחב. שערה החום הארוך היה פזור על גבה. עיניה הירוקות הגדולות נצצו מאושר והיו מוארות במעין אור פנימי משלהן.
איך אפשר להיות כל כך מקסימה ומעצבנת בו־זמנית?
"סוכרייה, את לא חייבת לצעוק את המשפט הזה בכל פעם שאת יוצאת מתא המדידה," אמרתי באיפוק, והנדתי בראשי בחומרה נוכח הלבוש שלה, והפניתי את תשומת ליבי חזרה לבלונדינית. "אז איפה היינו?"
הבחורה הביטה בבהלה לכיוונה של מיקי, ואז חננה אותי במבט של 'איזה חתיכת חרא עלוב אתה' ואמרה בקול קפוא כקרח, "אני מצטערת, מר סנדרס, אבל אני צריכה לעבוד."
לכל הרוחות.
יופי, תודה רבה לך באמת, מיקאלה!
"תמשיכי ככה, מתוקה, ובקרוב מאוד אפילו לא תצטרכי לספר לדייב את הבשורה המשמחת הזאת. הוא ישמע עליה מהחדשות," מלמלתי בזעף כשניגשתי למיקי.
"פאק, אתה צודק," היא נאנחה בכבדות והציצה בחשש סביבה. "פשוט רציתי להתאמן קצת..."
"עליי?"
"כן. כי אתה החבר הכי טוב שלי," היא העלתה שוב את הטיעון האהוב עליה, שהיה קשה מאוד להתווכח איתו.
פגשתי את מיקי לראשונה לפני שלושה חודשים. הבחורה המסכנה השקתה את עצמה למוות בטקילה באיזה בר מחריד שאליו הגעתי במקרה אחרי אחד האימונים, והיא דחתה אותי בגסות כשניסיתי להתחיל איתה.
ושתבינו, כשמדובר בנשים, אני לא רגיל שדוחים אותי. כך שהייתי קצת... אובד עצות.
וכך התחילה לה ידידות אמיצה.
זמן קצר לאחר מכן מיקי נרדמה שיכורה על הבר, כך שהבאתי אותה לבית שלי ושל דייב, ושם היא גרה עד עצם היום הזה. עכשיו היא על תקן בעלת הבית, לא העוזרת.
ואתם יודעים מה?
אני כל כך פאקינג שמח שהיחסים שלנו הפכו מייד לידידות ולא לסטוץ חד־פעמי כפי שאני רגיל. כי בסופו של דבר הרווחתי הרבה יותר ממה שהייתי מרוויח מזיון מזדמן.
"אוקיי, אז הנה לך דעה של החבר הכי טוב שלך — השמלה הזאת על הפנים."
"אבל למה?" היא רקעה ברגלה בעצבנות של ילדה קטנה והעלתה חיוך על פניי.
"כי את נראית בה כמו סלרי."
"לפני חמש דקות נראיתי לך כמו אימא זנותית בשמלת מיני אדומה, ועכשיו זה... אתה יודע מה, בחור גדול, ככה לא מדברים עם אישה בהיריון!"
"אני מצטער, סוכרייה," ניגשתי למיקי, הצמדתי אותה אליי בחוזקה ונישקתי אותה בראש. "האמת היא שלקלהאן בכלל לא יהיה אכפת מה את לובשת כשהוא יגלה שהוא עומד להיות אבא."
"אתה חושב?" היא שאלה אותי בהתרגשות וחיבקה את מותניי.
"אני בטוח."
"אתה היית שמח מזה?"
הזדעפתי.
"אם הייתי מגלה שאני עומד להיות אבא?"
"כן."
"אני לא יודע," עניתי בהיסח דעת ותחבתי את ידיי בתוך הכיסים האחוריים של המכנסיים שלי. "מעולם לא חשבתי על זה."
האמת היא שכן חשבתי על זה. אבל המחשבות האלה תמיד הפחידו אותי עד מוות.
"ואם מחר החברה החדשה הזאת שלך, מה שמה... אבי? תגיד לך לפתע שהיא בהיריון?"
נימת קולה המזלזלת של מיקי פגעה בי קצת.
"קוראים לה אמבר," הזכרתי לה, ומשום מה הוספתי, "ונראה לי שזה רציני בינינו."
עיניה של מיקי הצטמצמו. היא הביטה בי בחשדנות, ואחר כך נכנסה לתא המדידה בלי להגיד מילה. כעבור שנייה שמעתי את צחוקה השקט והצרוד.
גלגלתי את עיניי, הסתובבתי וצנחתי על הספה שעמדה מאחוריי.
למה אמרתי את זה עכשיו?
כנראה רציתי להרגיש כמו בחור רציני שמתייחס באופן בוגר לבחירת בת זוג לחיים, מה שהיה שקר מוחלט. חד וחלק.
לעזאזל, נראה שעוד אתמול התהוללתי עם האחים שלי לקבוצת ההוקי שבה אני משחק, ויחד זיינו כל מה שזז בלי לחשוב פעמיים, והיום הרגשתי כמו אוהד של 'היאנקיז' שהתיישב בטעות באחד המקומות השמורים לאוהדי 'רד סוקס'.
לאחרונה, דייב ומיקי התחתנו, כך שנאלצתי לרכוש לי בית חדש כדי לא להפריע לירח הדבש הבלתי נגמר שלהם. נוסף לזה, השוער שלנו, ריבז, חגג לפני כמה ימים את האירוסים שלו. לעזאזל, אפילו החלוץ של 'הנשרים' — ווידמן, שהמוטו שלו לחיים תמיד היה, 'לא מזיין אף אחת פעמיים' החליט להירגע ולהתמסד לפתע. הוא הכיר איזו זמרת ג'אז צעירה ואפילו העלה איתה תמונות משותפות באינסטגרם, מה שבימינו כבר שווה ערך לחתונה.
וזה מוזר, כי דווקא אני, בניגוד לממזרים קלי הדעת האלה, תמיד הייתי זה ששאף לממש את התרחיש של 'והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה'.
ארבעה ניסיונות נישואים מחורבנים — הם ההוכחה הכי טובה לכך.
קמתי מהספה וניגשתי למתלה החולצות הקרוב. המוכרת הנחמדה, שנדמה לי שקראו לה קארן, עמדה לידו ותלתה תגיות של הנחות על החולצות. כשהיא הבחינה בי מתקרב, היא ניגשה בהפגנתיות לצד השני.
מבטי רפרף במקרה מהמוכרת הבלונדינית לעבר תמונה שהייתה תלויה על הקיר ממש מאחוריה. התבוננתי בעניין בקנבס הצבעוני.
למען האמת, לא הבנתי יותר מדי בסגנונות ציור, אבל אם לשפוט לפי משיכות הצבע הארוכות והתזזיתיות, זה נראה קצת כמו אקספרסיוניזם מופשט. ראיתי משהו דומה במוזאון 'גטי' בלוס אנג'לס. בעבודותיו של ג'קסון פולוק. אלא שבניגוד ליצירות הפרסקו העגמומיות של פולוק, הציור של האומן הזה היה עליז מבחינת הגוונים שהוא בחר.
ככל שהתבוננתי בציור יותר, כך הוא כבש אותי יותר ויותר. הדופק שלי הואץ פי שלושה. הרגשתי כאילו חזרתי לרגע לילדותי בג'קסונוויל, שם נולדתי וגדלתי.
המשיכות הצהובות הזכירו לי את החול הקטיפתי של חופי הים בפלורידה, הכתומות — את השקיעות הבוהקות, והכחולות־תכולות — את האוקיינוס האטלנטי.
זה היה מדהים, לחוות רגשות אמיתיים כל כך מעצם התבוננות בתמונה התלויה על הקיר בבוטיק של אופנה איטלקית, אבל לא יכולתי לעשות עם זה שום דבר, זה היה חזק ממני.
הבטתי בציור עוד ועוד, כמהופנט...
"מי צייר את זה?" שאלתי את קארן כשהצלחתי לבסוף להתיק את מבטי מהקנבס הצבעוני.
גבותיה הדקיקות של הבלונדה התרוממו בפליאה. "אמ... אין לי מושג."
"ולמי יש מושג?"
"המממ, אולי לג'סיקה," הבחורה משכה בכתפיה, אובדת עצות. "היא המנהלת הראשית שלנו. אני יכולה להתקשר אליה ולשאול."
"זה יהיה נהדר, תודה."
כעבור כמה דקות קארן אמרה לי את שמו של הצייר. זה היה איזשהו מר פי מפיטסבורג שנהג למכור את עבודותיו בשוק הפשפשים המקומי. שלחתי מייד את המידע הזה לסוכן שלי, וביקשתי ממנו למצוא את האומן הזה כמה שיותר מהר ולהביא אותו אליי.
ופאקינג לא משנה באילו תנאים.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
