תמונות עולות בלהבות

פעם, כשהשמש הקומוניסטית זרחה באדום יוקד בשמי הארץ, בקיבוץ אחד בתולי בגליל, על הגבול הסורי, מקום בו החום בקיץ היה שורף במיוחד, ו"חולצה כחולה והיא עולה על כל העדיים", היתה דרך חיים ולא רק שיר, גידלו חלוצי הקיבוץ את ילדיהם לאור כתבי הקודש של התנועה.

האמונה בחזון השיוויוני, הסוציאליסטי, הקומוניסטי, הייתה כמעט מיסטית, ודור העתיד התבקש לוותר על כבלי גוף ובשר ולגדל כנפיים אידאולוגיות. אך כשנסקו מקיניהם גוזלי האוטופיה אל הנשגב הזוהר והצודק, ונגעו בשוליה של שמש העמים, כל האידיאולוגיה שחיברה אותם לקיבוץ, לקומוניזם, לסוציאליזם ולשאר אידאלים נמסה, והם צנחו מטה והתרסקו.

למי שאהב את "מתוק חמוץ בקיבוץ" מחכות הפתעות חדשות ומרגשות לא פחות בסדרת סיפורי המשך על קורותיהם של חברי ואנשי להבות הבשן.

ספרו השני של עופר מיכאלי (הראשון "מתוק חמוץ בקיבוץ"), שעסק במשך רוב חייו הבוגרים בחינוך ובהוראה, והוא כנראה המורה לטבע היחיד בארץ שנהג להביא לשיעורים בכיתות חיות בר פצועות שמצא ברחבי הגליל העליון.

בשנת 2012 קיבל את אות "יקיר הגליל העליון" על פעילותו למען אנשים בעלי נכויות ומוגבלויות.

אריקה הערבייה

מוקדש לזכרה הנפלא של חברתי, גילה דביר ז"ל, חברת קיבוץ להבות הבשן

בגרמניה

אריקה זקס נולדה בגרמניה, בעיר בוכום שבמדינת נורדריין־וסטפאליה, באחד במאי 1923 — תאריך סמלי שילווה אותה כמעט כל חייה הבוגרים. אביה, פרופסור מקס זקס, היה מורה וחוקר בתחום המיקרוביולוגיה באוניברסיטת בוכום, ואימה, גרטרוד זקס, דוקטור למתמטיקה ששמה הלך לפניה, שימשה כמורה במכון המדעי בדיסלדורף. מקס וגרטרוד זקס ראו את עצמם קודם כול גרמנים — ארצם הייתה גרמניה ותרבותם ומורשתם הייתה גרמנית. ואילו יהדותם הייתה להם סֶרַח עוֹדֵ֫ף, משהו שנגרר מאחוריהם והכביד על נשמתם ועל חייהם, מטען שלא יכלו להיפטר ממנו. אף לא סממן יהודי אחד הוסיף לוויית חן כלשהי לחייהם. כלום. מייד עם לידתה של אריקה הם התוו את דרכה אל פסגת עולם המדעים הגרמני. בלילות היו טווים את חייה של אריקה בת השבועיים — לאיזה גן ילדים תלך, לאיזה בית ספר פרטי למדעים הם ירשמו אותה, וכמובן באיזו אוניברסיטה תלמד, תעשה דוקטורט, ומיד אחריו הפרופסורה.

אולם, לִמְגִנַּת ליבם של הוריה, הייתה אריקה ילדה מרדנית. אומנם מוכשרת בלימודיה, מבריקה בהישגיה ומקובלת חֶבְרָתִית, אך עסוקה תמיד במעשי קונדס ובתעלולים מסוכנים, כאילו התריסה כנגד הוריה ה"מרובעים", ה"מתורבתים" והנורמטיביים כל כך. תמיד בדקה את הגבולות שהציבו לה והעמידה במבחן את הסבלנות שלהם ושל מוריה. בייחוד הסב לה הנאה הניגוד הנפלא שיוחס לה –"אריקה היא תלמידה מחוננת, אך שובבה בלתי־נסבלת שמסכנת את חייה על כל צעד ושעל." אמירה זו גרמה לה לריגוש בגופה ובנפשה. במרץ 1933, כשהייתה בת עשר, עם עליית הנאצים לשלטון, התוודעה אריקה לתנועת הנוער היהודית "וֶרְקְלוֹיטֶה" (Werkleute) "אנשי המעשה", שהחזיקה בערכים סוציאליסטיים, וגם ציוניים, רחמנא ליצלן. ערכים של חיי קהילה שיתופיים ושיבה אל היהדות המתונה והנאורה ברוחו של ד"ר מרטין בובר, היו הבסיס הרעיוני והמעשי של תנועת הנוער הזו. את חיי הקהילה הגשימו חבריה בפעילות בקרב יהודים מהמעמד הכלכלי והחברתי הנמוך, בעיקר "אוֹסְטְיוּדֶן", יהודי המזרח, כלומר, יהודים שהגיעו לגרמניה ממזרח אירופה ונחשבו נחותים בעיני "היהודים הגרמנים באמת". עד מהרה הייתה אריקה לרוח החיה בקבוצת הגיל שלה. בפעולות הקבוצה היא הביעה דעות סוציאליסטיות קיצוניות, שלא אפיינו את בני גילה. היא טענה בגלוי שהנאצים מסוכנים ליהודים, שסטלין הוא השמש החדשה של העולם, שצריך לפעול למען העניים, כפי שהתנועה נהגה, במקום לדבר עליהם. מאחורי גבה קראו לה הילדים "רוזה לוקסמבורג שלנו".1 חיש מהר הייתה אריקה למנהיגת הקבוצה שלה וסחפה את כל החברים בה למערבולות מתוכננות שמוחה הקודח זמם ללא הרף, וביניהן פעולות נגד יהודים עשירים כדוגמת הוריה, שראו בהמוני ה'אוסטיודן" העניים, חוטבי עצים ושואבי מים, שנועדו לשרת את היהודים הגרמנים "האמיתיים". בעיניהם המתנשאות היו ה"אוסטיודן" נחותים, פרימיטיבים ומסריחים, אלו שנשותיהם לבשו פרוות זולות וצעקניות ומדיפות ריחות שום. אריקה יזמה וארגנה פעולות שהיו בבחינת הליכה על חבל דק, כמו כתיבת ושיכפול עלונים בגנות הנאצים והשתלטותם על גרמניה, קריאה למרד לאומי נגד היטלר וכתיבת סיסמאות בגיר על קירות בתים נגד הנאצים ובעד הקומוניזם. הוריה ומוריה, אך בייחוד מדריכיה בתנועה התחננו ודרשו ממנה להפסיק את ההתנהגות הבוטה והשערורייתית שסיכנה את חייהם של חבריה לתנועה ואת משפחותיהם.

אריקה הייתה ילדה חכמה מאוד והבינה שהיא צריכה לשלוט בהתנהגותה המוחצנת. היא ידעה שהיא עתידה לאכזב מאוד את הוריה, משום שלא תכננה ללמוד באוניברסיטה, אלא לעלות לפלשתינה, ולחיות בקיבוץ כ־Bauer, כ"איכרה", מילה שיש בה די כדי לגרום ליהודי גרמני זעזוע עמוק, שכן היא סימלה ניוון, היעדר עידון, בורות וטיפשות; לכן שמרה אריקה את תוכניותיה לעצמה. היא התמתנה, "ריסנה את עצמה לדעת", ואת המרדנות ביטאה רק בבית הוריה, שם סקנדל רדף סקנדל ומריבות אין סוף פקדו את בית משפחת זקס.

בראשית 1936 פוטרו מקס וגרטרוד זקס ממשרותיהם הרמות. הם אומנם מצאו משרות חלופיות בהוראה אך במשכורות מגוחכות. ואריקה, שידעה לנצל את המשברים הגרמניים, היהודיים והמשפחתיים לטובתה, אספה את המשפחה הקטנטנה באחד הימים של ראשית אוגוסט, לשיחה על עתידה. כמו בקורנס כבד היא הטיחה בהוריה שהיא מבקשת את רשותם לצאת מגרמניה ולהיות חלוצה בפלשתינה. הימים היו ימי אולימפיאדת ברלין, והכול שמעו כיצד ג'סי אוונס האמריקני השחור מנצח בתוך שבוע בארבע תחרויות גמר וזוכה במדליות זהב בזו אחר זו, וכיצד הקנצלר היטלר מסרב לרדת אל פודיום המנצחים כדי ללחוץ את ידו השחורה של ג'סי אוונס, ובמקום לברך את המנצחים, עוזב את האצטדיון בהפגנתיות. האולימפיאדה הזו היוותה עבור יהודים רבים בגרמניה מעין טריגר לקום ולעזוב. גם אריקה הבינה זאת וניצלה את האירועים האלו כדי ללחוץ על הוריה שיסכימו לשלוח אותה במסגרת "עליית הנוער" לפלשתינה. הם הקשיבו היטב וביקשו זמן לחשוב ולחשב את מהלכם הבא. אחרי יומיים מורטי עצבים, בישרו ההורים לאריקה על הסכמתם ונתנו לה את ברכתם לרגל הצטרפותה לקבוצת החלוצים שתפליג בעוד חודש לפלשתינה, לקיבוץ. אריקה קפצה, חיבקה ונישקה את הוריה כמשוגעת, עוד ועוד נשיקות, עוד ועוד דמעות אושר שלה והרבה דמעות של פרידה וצער בעיניהם של מקס וגרטרוד. "תודה לך ג'סי אוונס" הייתה אומרת אריקה זקס לפחות עשר פעמים ביום.

רציף הרכבת מבוכום לטרייסטה המה הורים וצעירים נרגשים. עבור ההורים, שהיו בטוחים שזו להם הפעם האחרונה שהם רואים את בנם או את בתם, הייתה הפרידה קורעת לב, ועבור הצעירות והצעירים, היא הייתה מהולה בשמחה, שכן ההרפתקה שציפתה להם בפלשתינה ובקיבוץ, האפילה על המציאות המאיימת בגרמניה ובעולם. הורמונים גועשים מול הורמונים גוועים, אבל גם ניצוץ של תקווה — הם יישארו בחיים, הם ישרדו, הם ימשיכו את השושלת, לא הכול אבוד, עוד לא אבדה תקוותינו.

הרכבת החלה לנוע לאט־לאט. בצעד מהיר ניסו ההורים ללכוד מבט אחרון של בנם או של בתם בחלון הקרון, וכשהרכבת האיצה לדרכה הם רצו בעקבותיה עד שכבר לא היה עוד טעם לרוץ ונותר רק טעמה של התקווה שהילדים הללו ניצלו. הרכבת עצרה בדיסלדורף, בדורטמונד ובקלן, ואספה עוד רבים, ועשרות הנערות והנערים הגועשים שמחו בכל עצירה של הרכבת והתרגשו לקראת חבריהם העולים איתם ארצה.

בקיבוץ ובמוסד החינוכי

בהגיעם לנמל חיפה הם התרגשו למראם היפה של רכס הכרמל וחיפה הקטנה, הכמעט כפרית. כל קבוצה כבר ידעה לאיזה קיבוץ תישלח ועלתה על המשאית שתיקח אותה אליו. הקבוצות מבוכום ומדיסלדורף התאחדו, ועשרים ושמונה הנערות והנערים עלו על המשאית של קיבוץ משמר העמק שבו יחיו, ילמדו ויעבדו במשך כמה שנים. הנסיעה הייתה קצרה ומרגשת וכל דבר שחלפו על פניו בדרך עורר בהם עניין רב. בייחוד סקרנו אותם צריחי המסגדים הבולטים על רקע חושות עשויות בוץ, עלובות ונמוכות, שכמותן לא ראו בגרמניה, ופלחים ערבים לבושים בשמלות ארוכות וכָּפִיות לראשם. הם הגיעו אחר הצוהריים למוסד החינוכי שבקיבוץ משמר העמק. עשרות נערים ונערות בחולצות כחולות עם שרוך לבן, שרו ונפנפו לכבודם בדגלונים לבנים מעוטרים במגן דוד כחול ובשני פסים כחולים. פה ושם נשמעו קריאות בגרמנית, "מאיפה אתם?" ואווירה חמה עטפה את הקבוצה בבואה למשכנה במוסד החינוכי. מייד עם רדתם מהמשאית התקיימה פגישתם הראשונה עם שמואל, המחנך שהוקצה להם. שמואל היה עולה ותיק מפולין שלא ידע ולו מילה בגרמנית, ואולי זו הסיבה שהוא נבחר להיות המחנך של "הקבוצה הגרמנית". מטבע הדברים תפסה הפנטומימה את החלק העיקרי במפגש הראשון, אך פה ושם דיבר שמואל עברית, וגרטה, אחת מבנות הקבוצה שבאה מבית של "אוסטיודן" דתיים וידעה קצת עברית מספרי התפילה — תרגמה. הדבר הראשון ששמואל אמר בטון מאוד רשמי ובסטקטו מודגש, היה שכל הרכוש הארוז במזוודותיהם עובר למחסן המשותף של המוסד החינוכי. הוא המשיך באותו טון מבלי לעצור וגרטה תרגמה, "מעתה אין יותר רכוש פרטי לאף אחד, ומעתה מדברים רק עברית! ייקח לכם כמה שבועות עד שתדעו לדבר קצת, ועד אז לִמְדוּ היטב מהספרים שיהיו בכיתה, והעיקר לא לדבר גרמנית." ולסיום הודיע, "אתם תגורו ארבע בחדר. שני בנים ושתי בנות." תדהמה ניכרה בעיני כולם, והביטוי הגרמני "Ein grausamer Zoo", גן חיות אכזרי, נשמע כמה פעמים בחלל החדר. רוב חברי וחברות הקבוצה היו ילדים יחידים להוריהם, ומעולם לא גרו עם מישהו בחדר, בוודאי לא עם מישהו מהמין השני. ואם לא היה בכך די המשיך שמואל ואמר, "המקלחת שלנו היא ציבורית. כולם וכולן מתרחצים בה יחד!" רוב הנערים והנערות חשבו שהתרגום של גרטה אינו מדויק, וביקשו ממנה לשאול את המחנך אם הבינה היטב את דבריו. גרטה דיברה עם שמואל המחנך, ופנתה לקבוצה בגאווה ואמרה שהיא תרגמה לעברית בדיוק נמרץ. מה שקטע את המפגש הראשון עם שמואל המחנך, היה צלצול לא מובן, ובעקבותיו הם ראו עשרות בני נוער נחפזים בעליזות ובקולניות לכיוון הבית הגדול והלבן. שמואל אמר לגרטה שזהו הצלצול המודיע על ארוחת הערב ושהם מוזמנים לארוחה הראשונה בישראל.

החיים של אריקה קיבלו פתאום משמעות וטעם חדשים, ולא רק בגלל הטעמים של האוכל המוזר והלא מוכר — עגבניות, חצילים, זיתים ומיני מאכלים "פולניים" שבישלו ותיקות הקיבוץ עבור נערי ונערות המוסד החינוכי — אלא בשל תפנית אידיאולוגית חדה. את מקומם של הערכים הסוציאליסטיים והיהודיים המתונים שהכירה ב""וֶרְקְלוֹיטֶה" תפסה עתה השקפת עולם חילונית שהפנתה את גבה למסורת היהודית והושפעה מאוד מהקומוניזם של ברית המועצות. אריקה למדה מהר ובקלות רבה עברית ונכנסה בכל מרצה ורוחה המרדנית־סוציאליסטית למרכז החברה התוססת של תנועת השומר הצעיר שפעלה במוסד החינוכי. הלימודים היו קלים עבורה מאוד מפני שהייתה רגילה ללמוד והייתה לה משמעת עצמית פרוסית, וכצפוי היא הייתה התלמידה הטובה ביותר בכל שכבת הגיל שלה. היא כתבה להוריה מכתבים רווי שמחה ואור, ותיארה להם את השמש שבישראל חמה תמיד, אפילו בחורף, את עבודתה בכרם, ועד כמה העבודה מיטיבה עם נפשה ועם גופה. היא כתבה בהתלהבות כמעט מיסטית על הקיבוץ הסוציאליסטי, השוויוני, שבו אין לאיש רכוש פרטי, וסיפרה שאפילו כל הדברים הנפלאים שהם ציידו אותה בהם לפני עלייתה לארץ — עברו למחסן הכללי של המוסד החינוכי, והיא לובשת רק ביגוד ציבורי שלא שייך לה אישית.

המקלחת הציבורית שבהתחלה גרמה לעולים החדשים חלחלה, הייתה למציאות יומיומית מרתקת. אריקה אהבה להתקלח עם נערות ונערים ולא התביישה כלל. העירום לצד נערות אחרות נעם לה והיא נהנתה מגופה, ונהגה להשוות את שדיה, מותנייה, צווארה וירכיה לאלו של הנערות האחרות. אריקה גם לא חשה אי־נוחות בחברת נערי המוסד החינוכי שהתקלחו לידה. אדרבה, העירום הגברי האסור ריתק אותה, מגנט אותה, משך אותה. בייחוד הקסימה אותה ההזדקפות המהירה של איברי המין הנעריים, כאילו ללא סיבה מיוחדת, כאילו יש לאיברים האלו חיים משלהם, כאילו הם מנותקים מהמוח של הנערים שלהם הם שייכים. במקלחת הציבורית התפתחה מיני תרבות מוזיקאלית, וכל המתקלחים היו שרים שירים נפלאים בקנון, שאת חלקם שרו כבר בתנועה בגרמנית, וכעת שרו אותם בעברית. לרוב היו הבנות מתחילות את הקנון והבנים היו נכנסים ועוקבים אחריהן בקולותיהם העמוקים. השירה המשותפת בעירום במקלחת הציבורית הייתה נפלאה לרובם, כאילו היו באיזו קתדרלה ענקית, והד שירתם נשמע למרחקים וענה לגעגועיהם, "לָמָּה זֶה תִּשָּׂא עֵינֵיךָ,/ לַמֶּרְחָק בַּקֵּשׁ אָשְׁרֶךָ?" וכאן הצטרפו הבנים, "שׁוּר! הֵן כָּאן כָּל טוּב עוֹלָם,/ אַךְ מֵעֵינְךָ הוּא נֶעֱלָם". הקנון האהוב על אריקה היה, "תּוּגַת חֶרֶשׁ לַלֵּב חָדָרָה" ואז התחיל הקנון, "הֵד מִתּוֹךְ הַדְּמָמָה / קוֹל הַזָּמִיר הָמָה / מְלֵא גַּעְגּוּעִים וָרֹךְ / בְּסִלְסוּלָיו.

העירום והשירה הרטיטו אותה ושימחו אותה, שלא כמו את רוב חברותיה שעלו איתה ארצה. הן שנאו את המקלחת הציבורית, אך התקלחו בה עם כולם בלית ברירה וסבלו מכך סבל רב.

המוסד החינוכי היה מאוד פוליטי, והלימודים היו תמיד באוריינטציה סובייטית. אפילו לימוד התנ"ך נעשה באופן ביקורתי; אף פעם לא קראו בו קריאה בתולית ולא הייתה שמחה בלימוד סיפוריו. כל מה שכתוב בו נתפס כאנטי־סוציאלי ואנטי־סוציאליסטי, והשיעורים דמו לעיתים קרובות לקרב עם הטקסט. שמואל המחנך, אף שנולד בבית דתי בוורשה, התפקר בגיל צעיר ויצא חוצץ נגד כל מה שיש לו קשר, ולו הקל ביותר לדת. כל הקיבוץ היה מבצר אנטי־דתי מובהק, ודווקא האנטי־דתיות הזו מצאה חן בעיני אריקה שבאה מבית מתבולל לחלוטין. היא שמחה שלאחר יומיים שבהם לימד אותם שמואל המחנך על מהות יום הכיפורים ביהדות, נשמע בערב יום כיפור פעמון חדר האוכל המזמין את כולם לארוחה, ודווקא באותו ערב, שהיה יום חול בקיבוץ, הוגשה ארוחה נהדרת, בשרית, כמו בערבי שבת, שבקיבוץ קראו להם ימי שישי. גם למוחרת התקיימו הלימודים כרגיל אך הארוחות היו טעימות מהרגיל, כאילו כדי להתריס, "כאן זה קיבוץ חלוצי, מהפכני, סוציאליסטי קומוניסטי, ולכאן אלוהים, הדת, ובייחוד עסקני הדת הנאלחים לא נכנסים!" גם יתר החגים, שהיו חדשים לגמרי עבור העולים החדשים מגרמניה, נחגגו ברוח שונה מהסבריו של שמואל עליהם בכיתה.

החג המשמעותי ביותר באותם ימים במוסד החינוכי ובקיבוץ הארצי היה האחד במאי. ימים רבים לפניו, עמלו החברים והנוער בקישוט פלטפורמות להובלת חציר או קש, ובהכנת סיסמאות, "האחד במאי לשלום, לשוויון ולאחוות עמים", "לאחדות פועלית למען השלום", "תחי אחדות הפעולה של מעמד הפועלים במאבק ללחם, חופש ושלום", " לא כלום אתמול — מחר הכול", "אחד במאי יום הסולידריות הבינלאומית". בבוקרו של אותו יום, היו כולם קמים ליום של שמחה, יום של מאבק, יום "שומרי", יום חשוב ביותר. כולם לבושו חולצות לבנות והיו מסודרים ומטופחים; אנשי הוועדה הפוליטית חילקו אותם לקבוצות וכל קבוצה עלתה למשאית שיועדה לה. כך התפזרו הקבוצות בערים שונות והצטרפו להפגנות שהתקיימו בהן לרגל חג הפועלים. זה היה החג שלהם. בו הרגישו שווים, משפיעים, מאוחדים וקצת ראויים. שירי פועלים, כמו "על בריקדות", היו חלק בלתי נפרד מהיום החגיגי הזה,

עַל בָּרִיקָדוֹת קוּמוּ, הַעְפִּילוּ

קוּמוּ, עֲלוּ נָא צְבָא עֲמֵלִים.

דֶּגֶל אָדֹם אָדֹם נִשָּׂא בַּמָּרוֹם מָרוֹם

כִּי בָּא הַיּוֹם נַתֵּק אֶת הַכְּבָלִים.

כִּי בָּא הַיּוֹם לָשֵׂאת אֶת הַדְּגָלִים.

הרבה אהבות גדולות החלו לפרוח בהפגנות אחד במאי, ומלבד הלהט הפועלי שפיעם בצעירים ובצעירות, פעפעו בהם גם, מטבע הדברים, רגשות רומנטיים ויצרים מיניים.

על חג הפסח הם למדו במשך שבוע וחצי ביסודיות רבה. בתחילה קראו בתנ"ך את הסיפור שהחל בירידת בני ישראל מצרימה לשבור שבר, כלומר, למצוא אוכל, כי הרעב בארץ כנען היה גדול, ועד הגיעם לגבולה של ארץ כנען אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר. הם שוחחו על משה שהשקיף בפעם הראשונה והאחרונה על הארץ מפסגת הר נבו ומת, ועל כך שמקום קבורתו לא נודע כדי שלא יתקיים פולחן סביב קברו — כך על פי המחנך שמואל. אחר כך המשיכו ללמוד על מהותם של עבדות ושל חופש, דיברו על השחורים באמריקה שהובאו אליה מאפריקה כעבדים, ועדיין מופרדים מהלבנים בתחבורה הציבורית.2 הם נאנקו תחת תיאוריו המרגשים של שמואל על אודות הקטל הנוראי שקטלו ה"יֶנקים" באינדיאנים הילידים של אמריקה, דיברו על ה"קוּלים"3 המסכנים בסין, ומובן שדנו על מעמד הפועלים בארץ, שנאנק תחת ה"מגף הקפיטליסטי" של אנשי העליות הקודמות. אלו התבססו בה כלכלית ובבעלותם פרדסים ושדות נרחבים, והעבידו את הערבים ואת החלוצים עבודת פרך במשכורת רעב. וכך, בעת שלמדו על פסח, נשכח חג החירות היהודי לגמרי מרוב דוגמאות לעבדות מודרנית.