דף הבית > אבא היה מכחיש שואה
אבא היה מכחיש שואה
הוצאה: אוריון - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 2023
קטגוריה: ספרי ילדים ספרי ביוגרפיה וזיכרונות שואה
מספר עמודים: 216

אבא היה מכחיש שואה

         
תקציר

בספרו הרביעי, ״אבא היה מכחיש שואה״, בוחן הסופר והעיתונאי יורי ינובר את מערכת היחסים שלו עם אביו שעבר את שואת אירופה בגטו ובמחנות הריכוז בפולין, ובעקבותיה את מערכת היחסים שלו עם העם היהודי כולו ועם אלוהים.

ינובר דן ביחסינו עם אלוהים, ואיפה היה בשואה, ומהם היהדות והעם היהודי (אנחנו משפחה), ואיך נוקמים על טרגדיה ברמה קוסמית, ועל מה שהוא מכנה ״הפורנוגרפיה של הנצחת השואה״, וגם על ״אשליית השואה״ – קריאת תיגר על מהות התפיסה שלנו של סבלותינו, וההבטחה שיום יבוא ונבין מה באמת התרחש שם, בין 1939 ו-1945.

"אבא שלי, שהיה ניצול אושוויץ, היה מכחיש שואה כי בשבילו היא הייתה מגרש משחקים מטורף, וסבא, שהיה חסיד גור, קפץ אל האש בשמחה ולא הבין מה זה בכלל השואה שכולם מדברים עליה״.

פרק ראשון

א פריילעכע חודש

האירוע הבונה בחיי התרחש תשע שנים לפני שנולדתי, במחנות המוות, בין חצות לחמש בבוקר, שלושה ימים לפני תחילת צעדת המוות של ה־18 בינואר 1945.

שני אסירים נמלטו מהמחנה, ובתגובה הורה המפקד להעמיד במגרש המסדרים את כל האסירים שלא הצליחו להימלט וציווה עליהם להתפשט.

הם ניצבו בשורות, עשרות רבות של גברים יהודים עירומים, והרוח הקפואה, רוח חסרת רחמים של אמצע ינואר, נשבה מן הים הבלטי, השתובבה לה על גולגולותיהם הקירחות, על חזותיהם השקועים, סביב צלעותיהם המשחירות מבעד לעורם השקוף, בזוויות אגני ירכיהם הצמוקים, במורד רגליהם וזרועותיהם הרוטטות.

עברה שעה. פה ושם צנח אחד האסירים על רצפת הבטון ונאסף אל זרועותיה של שינה שממנה לא ייעור, אך רוב הגברים למודי הסבל שעל מגרש המסדרים המתינו בסבלנות לרגע שבו דקירות הכאב החדות בכל חלקי גופם ילכו וישככו, ילכו ויתעממו, כדרכן של כל מכה וחבורה, שבר, פילוח, פיצוח, קרע ומעיכה.

הכאב, כמו התענוג, הוא בר חלוף. תחילתו בפיצוץ מסנוור בקצות העצבים וסופו הבלתי נמנע בדעיכה אל הרפיון. לקצות העצבים שלנו זיכרון קצר — הם חלק ממערכת השכחה שבלעדיה לא יכולים היינו לשמור על שפיותנו.

כך גם אני: רגע אחד אני עומד מחובק עם אשתי ננסי מחוץ לחדר שבו רופא מתמחה חדל אישים מפציץ את חזהּ המעורטל של התינוקת הגוססת שלנו, נורית, בהבזקי חשמל, ושנינו נלחצים זה אל גופה של זו בתוך בועה של חרדה ובהלה וצער שלעולם לא ייעלמו, ורגעים ספורים לאחר מכן אנחנו כבר בסלון ברחוב גראנד עם הידידים האוהבים שהזדרזו וטרחו וקיבצו את בקבוקוני הפורמולה והדובון והבובות והשמיכות אל תוך שקי אשפה שחורים, וכמה שעות מאוחר יותר אנחנו בבית הלוויות, ממררים בבכי, ומשם לבית הקברות כשהארון הפעוט נשלף מן הסטיישן ואגון החום. ויום, אולי יומיים אחרי כן, אנחנו כבר חשים רק גרסה עמומה של אותו צער שכביכול לעולם לא יפוג.

בתוך כמה חודשים תהיה לנו תינוקת חדשה ושוב נהיה הורים, עם דאגות קיומיות שתמיד חזקות מההרהורים על אי הצדק הנורא שבשורש מצבו של האדם.

אבא עמד בשורה השלישית או הרביעית על מגרש המסדרים. צעיר נמוך קומה בן 22, משקלו כ־30 ק"ג. הוא ניצב עירום, בעיניים עצומות, ובמהרה גלש במוחו למציאות אחרת, מאירת פנים.

הוא חי בפלשתינה, על אדמת החווה שלו ושל אשתו היפהפייה גאולה בשמלת התכלת והשביס הלבן, עם שלושת ילדיהם, עזרא, בניהו וצילה הקטנה. הם ישבו במטבח סביב שולחן העץ הכבד ונגסו בפרוסות עבות של לחם שחור בחמאה. השמש זרחה בחלונות מבעד לווילונות לבנים מנוקדים בעיגולים אדומים. אור השמש היה כתום זוהר, כמו התפוזים בפרדס בסוף כר הדשא הירוק. משסיימו לאכול, קם אבא, נשק לאשתו וליטף את עורה החמים והזהוב, חיבק את הילדים כל אחד בתורו ויצא אל המוסך, שם טיפס על הטרקטור האדום. סוסים צהלו באורווה, פרות געו ברפת ושדות פוריים, ירוקים, השתרעו במעגל מושלם מן הבית במרכז ועד לאופק. עננים לבנבנים שטו בשמיים התכולים כשאבא התניע את הטרקטור ויצא לעבוד את אדמותיו.

אל ביתו בכפר בפלשתינה היה אבא חוזר כל יום, מאותו לילה קפוא על מגרש המסדרים ועד סוף צעדת המוות בת אלף הקילומטרים מאושוויץ עד שערי מינכן בבוואריה, באביב שנת 1945. רגליו השתרכו בשלג ובבוץ ובשלוליות הדם, אך אבא לא היה שם. אבא היה בפלשתינה, בכפר במורדות הר מגידו שבעמק יזרעאל.

שמש חיוורת הפציעה על מגרש המסדרים בפאתי אושוויץ. עשרים, שלושים גוויות היו שרועות על רצפת הבטון. במצוות הקאפוס לבשו מחדש האסירים שנותרו בחיים את הפיג'מות המפוספסות שהיו מושלכות על הרצפה, ונשאו את המתים אל ערמה הולכת וגדלה לצד הגדר. למחנה של אבא לא הייתה משרפה, זה היה מחנה עבודה. לכן שרפו שם את המתים לפי הצורך במקום שבו יצאה נשמתם. האדמה הייתה קפואה בינואר, וללא ציוד חפירה מתאים, לא העלה איש בדעתו לקבור את המתים.

בדרך לעבודה בבית חרושת לייצור חלפים למנועי כלי רכב, שם ניקו, שימנו, העמיסו, טענו, רוקנו — לחש אחד האסירים: "א פריילעכע חודש" — חודש שמח, כי חישב שהלילה שעבר היה תחילת חודש שבט תש"ה (משום כך גם היה הלילה חשוך כל כך, באין ירח, כשעמדו במערומיהם על מגרש המסדרים).

מייד פצחו כמה מהאסירים הצועדים במנעליהם הקרועים על האדמה הקפואה במלמולי שירת הלל, מהזיכרון: "מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס, הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר, הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים, גְּבָעוֹת כִּבְנֵי־צֹאן."

הם שרו בשקט, כמעט בשתיקה, שרו בגניחות לוחשות, שלא להבעיר עליהם את זעם הנוגשׂים. ככל שנמשך המצעד באור האנמי של חורף פולני בין שדות השלג, ברוח השורקת, כך הצטרפו עוד ועוד אסירים לשירה הסודית: חסידים ומתנגדים, ציוניסטים, בונדיסטים, סוציאליסטים, קומוניסטים, אנרכיסטים — כולם נתנו יד להפיכה חרישית, מופנמת אך עתירת ניצחון על הסדר הקיים.

הבחירה בשירת ההלל הייתה מקרית לחלוטין. היא פשוט הייתה הכדור שהיה תחוב בלוע הקנה באותו רגע ולכן היא זו שנורתה אל חלל החורף השטני ההוא. כל שיר אחר, כל תפילה אחרת, היו זוכים במוקדם או במאוחר לאותה התגייסות המונית של נשמות תאבות מרי. זאת לא הייתה תפילה לאלוהים כי לאיש שם לא היו אשליות לגבי מלך העולם ישתבח שמו בחורף של 1945. אם שרדת את שש שנות האורגיה הרצחנית של ציד האדם וההזדאבות של כל שכניך על הפלנטה, ידעת בלי שום שמץ של ספק שאלוהים לא היה מעולם, או היה ומת, או היה ולא אכפת לו, או היה והוא סדיסט מרושע, או היה והוא תקוע משום מה באותה דקה נוראית שלפני עלות השחר שבה מידת החסד נעלמת והיקום מוצף בשאגת כעס ללא גבולות.

כששרו "אנא אֲדֹנָי הושיעה נא" באותו מצעד הלל גרוטסקי, לא ציפה איש מהם לישועה מידי שמיים. הם שרו כי אלו היו המילים, ומשום שאסור היה לשיר, ובמקרה השיר שאסור היה לשיר אותו בוקר היה שירת ההלל.

שם, במצעד לעבודה במחנה הכפייה, עם אבא המזמזם חרישית את השורות שזכר מתפילת ראש חודש כי זאת במקרה השירה שהיהודים המיוסרים סביבו בחרו לשיר משום מה באותו בוקר — שם נמצאת היהדות שלי.

בלי עין הרע

אחרי השִׁבְעָה על בתנו התינוקת נורית, צלצלה אליי אשתו של הרב יוסף זינגר, שהיה מלאך אדוני ממש. הרב זינגר היה אב בית הדין שגייר את נורית שלנו, שהייתה בת שבוע כשהבאנו אותה מסאן אנטוניו, טקסס, למנהטן. אחרי שנפטרה נורית, ביקשה הרבנית זינגר לחלוק איתי כמה מהשגותיה כדי שלא נחזור, אשתי ננסי ואני, על אותן שגיאות עם התינוק הבא שלנו.

"אתם עוררתם עליה את העין הרע," הסבירה לי רבעצען זינגר, לא בנזיפה ולא בהתנשאות אלא מתוך רצון כן ואפילו אוהב לעזור. "הייתי רואה אתכם ברחוב, מגפפים ומנשקים אותה," המשיכה. "זה בוודאי עורר עליכם את העין הרע של בני אדם חשוכי ילדים ומרי נפש. בפעם הבאה — אל תהיו כל כך פתוחים ופומביים בגילויי החיבה לתינוקת שלכם," יעצה, "שלא לעורר עליה את עין הרע."

הייתי שכול והלום צער, ומשום כך לא השכלתי להאזין לנתזי האמת בדבריה של רבעצען זינגר, על הגשטלט הנפשי שמחבר את כולנו ועל הצורך הכה הגיוני להימנע מלזרות מלח על פצעי הזולת, גם כאשר אותו מלח נובע כולו מהאושר האבהי שלי. במקום זה נכנסתי איתה לוויכוח תאולוגי וביישתי אותה. לא יכולתי להתאפק. זאת הייתה עבורי הזדמנות מפתה לבחון את יחסיי עם הבורא על רקע הסנוקרת הנוראה שהכניס לי ישר בפרצוף, בלי התראה מוקדמת.

"רגע, אני רוצה להבין, גברת זינגר," שאלתי, כאילו הייתי התובע המחוזי באפיזודה שחוקה של דרמת בית משפט. "לדברייך, אלוהים לא רצה להרוג את התינוקת שלנו, אבל הוא לא הצליח להתנגד לעין הרע?"

"לא, זה לא מה שאמרתי," התפתלה אשת הרב, שכל מה שרצתה היה לעזור לי מעט ולשכך את כאבי ופתאום מצאה את עצמה מטרה לחיציי השנונים במטווח הגיהינומי שהוא נחלתם של הורים שכולים מאז שחר ההיסטוריה.

"לפי השיטה שלך, יש לנו מצד אחד את אלוהים," המשכתי בחוסר רחמים של מי שכלו ממנו רחמים, "ומצד שני יש לנו את העין הרע. ועין הרע — הוא הרג לנו את התינוקת, אף על פי שאלוהים התחנן וביקש על נפשה. בורא העולם, מלך היקום, כרע נפל שדוד לפני אלוהי העין הרע?

"האם אפשר בכלל להעלות על הדעת שתינוקת תמות נגד רצון השם?" לעגתי לה כמו שרק אָבֵל מרוט המתפתל בכאבי אובדנו מסוגל ללעוג. מסכנה, עלובה, כמה לא הגיע לה העונש הזה.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של אוריון - הוצאה לאור
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 34 ₪
מודפס 68 ₪
דיגיטלי 39 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 39 ₪
מודפס 82 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il