דף הבית > אדוני הבוס
אדוני הבוס
הוצאה: דיווה - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 02-2024
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 272
קופון: KAN

אדוני הבוס

         
תקציר

"אוליאנה?" קולו של הגבר בצד השני נשמע מופתע. "מה זה? מים זורמים?"
"מי זה?" כמעט החלקתי באמבטיה, מתיזה מים לכל הכיוונים. "אלכסנדר מלקין?"
"כן, זה אני. צאי מהר, הרכב ליד הכניסה לבית שלך."
"איזה רכב?" הזזתי את הנייד מהאוזן והסתכלתי על השעון. תשע בערב.
"רכב של העבודה!" קולו הרועם של הבוס נשמע מהצד השני של הקו. "יש לך חמש דקות!"

אוליאנה מתקבלת לעבודה כעוזרת הצמודה של אלכסנדר מלקין, הבעלים של סוכנות שחקנים ואמנים, והיא מייד קופצת למים עמוקים וצריכה להוכיח לכולם שזה לא גדול עליה.
הכוכב הראשי מנסה להפיל אותה ברשתו.
הצוות הנשי בסוכנות לא מחבב אותה במיוחד.
הבוס שלה חושב שהיא צריכה להיות אישיות ללא מין וללא חיים אישיים.
ולכל הקלחת הזאת נוספה נסיעת עבודה לארץ הקודש.
התמהיל הזה מניב חום אימים, צילומי סרט קולנוע במדבר, יומן סודי שנעלם במפתיע ובוס מטריף שמשיל את חליפתו וגורם לאוליאנה לחלום עליו גם כשהיא ערה.

אדוני הבוס הוא סיפור רומנטי מתוק ומשעשע.
סטלה גריי הוא שם העט של סופרת הכותבת בז'אנר הרומנטי ומעדיפה להישאר אנונימית. זהו ספרה השני שמתורגם לעברית. ספרה הראשון הסכם חסר רחמים זכה לאהבת הקהל הישראלי.

פרק ראשון

פרק 1


אוליאנה
המזכירה יצאה מהמשרד והניחה לגבר בשנות הארבעים לחייו לחלוף על פניה. זה היה המועמד החמישי ברציפות שיוצא משם שפוף ובמבט מושפל.

"הבא בתור," היא אמרה במבט קפוא ללא רגש. היא הייתה אישה בלונדינית יפה, גבוהה ורזה בחליפת מכנסיים אפורה, חולצה עם צווארון גבוה ותסרוקת קפדנית. היא הביטה במועמדים הנותרים במבט אדיש וחזרה פנימה, משאירה את הדלת פתוחה למחצה. קמתי מהכיסא והלכתי לעבר חדר העינויים, כך קראתי לחדר שבו נערכו הראיונות. כל המרואיינים לפניי נכנסו לשם עם ניצוץ בעיניים ויצאו מושפלי מבט.

"הציגי את עצמך." הקול היה שייך לאישה אחרת.

במשרד היו שלושה אנשים. המזכירה הבלונדינית, שכעת ישבה ליד שולחן המחשב והקלידה במחשב הנייד. האישה שפנתה אליי, שישבה על כורסת עור ושיערתי שהיא בשנות הארבעים לחייה — אישה מטופחת, עם מניקור יפהפה, איפור מושלם ושיער אסוף. גם היא הייתה לבושה בחליפת מכנסיים. היא החזיקה מחברת ועיפרון בידה והסתכלה עליי במבט בוחן. חיכיתי שהריאיון יתחיל. היא התחילה עם שאלות סטנדרטיות — כאילו לא עברה על קורות החיים שלי.

והאדם השלישי במשרד היה גבר. הוא היה לבוש בחליפת עסקים, שערו קצר, לחייו מגולחות בצורה מושלמת והוא הרכיב משקפיים. הוא קרא עיתון, נשען על הקיר ליד החלון והתעלם ממני לחלוטין. מאבטח, החלטתי, מעבירה את תשומת ליבי לאישה שמולי. אז היא הבוסית.

"אוליאנה ריבקינה," חייכתי מעט, סידרתי את המשקפיים שלי והתחלתי בנאום ששיננתי לפני כן פעמים רבות מול המראה בבית.

"יש לי תואר במשפטים, סיימתי בהצטיינות. עבדתי במשך שנה במחלקה החוזית של תאגיד קורשונוב. התפטרתי לפני שלושה ימים ואני מעוניינת להתחיל לעבוד פה. הסיבה לפיטורים היא הרצון לבחון את עצמי במקצוע חדש. אני אחראית, עומדת בלחצים ו..."

"את רק בת עשרים ושלוש," האישה קטעה אותי בעודה רושמת דבר מה במחברת שלה, "ומתוכן עבדת רק שנה. מאיפה הביטחון עצמי המופרז הזה?" היא הביטה בי במבט ספקני.

לעזאזל! דמיינתי את הרגע הזה כל כך הרבה פעמים, ובכל זאת נלחצתי מעט. אסור לי להפגין חולשה. חייכתי אליה ועניתי ברוגע.

"לא מדובר בביטחון עצמי מופרז. כל מה שמניתי זה עובדה."

וזו הייתה האמת. אומנם עבדתי רק שנה בתאגיד קורשונוב, אבל כולם יודעים שכל שנה במקום העבודה הזה היא כמו שלוש שנים. כמה דברים הספקתי לראות וללמוד שם בזמן הזה. אז שום דבר כבר לא יכול להפחיד אותי, לא שעות נוספות, לא מס הכנסה, לא חוזים עם מאות סעיפים. גם לא שיקרתי לגבי יכולת עמידה בלחצים. לגבי לחץ, זה כבר סיפור אחר ובשביל זה יש כדורי הרגעה טבעיים. אהבתי את העבודה הקודמת שלי, אבל הבנתי שהתקדמות בסולם הקריירה בלתי אפשרית שם. כל התפקידים המכובדים תפוסים על ידי ותיקים, ואף אחד לא יפנה לי את מקומו. אז החלטתי למצוא משהו חדש, מעניין ומאתגר יותר. נרשמתי לכמה אתרים לחיפוש עבודה ושלחתי קורות חיים, אבל לא הייתי לחוצה למצוא עבודה מהר. רציתי לנוח כמה שבועות, אבל אז התקשרו אליי והזמינו אותי לראיון עבודה לתפקיד העוזרת הצמודה של סוכנו האישי של מקס סטאר.

"את מאורסת?" האישה פנתה אליי שוב. בגלל ההרגל המעצבן שלה לרשום בלי סוף הערות במחברת, הדבקתי לה בראשי את הכינוי 'כריש עיפרון'.

"לא, אין לי חתן."

"סבתא חולה שזקוקה לטיפול מתמיד?" היא התעקשה. הרמתי גבה כשהיא קפצה משאלות על חתן לקרובי משפחה חולים.

"לא. אף אחד לא מחכה לי או תלוי בי. אפילו לא חתול," עניתי ברוגע. לאחר מחשבה מסוימת הוספתי, "אבל אם איעלם לגמרי, ההורים שלי ייכנסו לפאניקה. אז לא כדאי לכם לרצוח אותי ולמכור את האיברים שלי."

שלושה זוגות עיניים הביטו בי לפתע באי־הבנה, אפילו המאבטח עזב את העיתון ובהה בי.

"סתם צחקתי. זו הייתה בדיחה." רשמתי בראשי באותיות מודגשות לענות בהמשך רק על השאלות ששואלים אותי ולא לסטות מהן, הם לא מבינים בדיחות.

"יש לך הרגלים רעים?" הכריש צמצמה את עיניה והמשיכה להפגיז אותי בשאלות.

"לא."

"תחביבים?"

"העבודה האהובה שלי היא כל מה שאני צריכה, אני מקדישה לה את כל זמני."

"חובות בבנקים? הלוואות? משכנתא?"

"שום דבר כזה."

"את גרה בדירה שכורה?"

"לא, בדירה בבעלותי. קיבלתי אותה בירושה מסבתא שלי."

"כמה שפות את יודעת חוץ מרוסית?"

"שתיים," שיקרתי ללא נקיפות מצפון. ידעתי לדבר אנגלית בצורה מושלמת וצרפתית בליווי מילון ותנועות ידיים במקרה הצורך.

"הישגים אתלטיים?"

"מעולם לא איחרתי לעבודה." למראה פניה ההמומות של הכריש הסברתי, "ארבעים דקות במטרו ומשם כמעט קילומטר ברגל. האם זה לא נחשב הישגים אתלטיים?"

היא נאנחה בכבדות, עיקלה את שפתיה כלפי מטה בצורת קשת ואז נאנחה פעם נוספת.

"יש לך רישיון נהיגה?"

"כן. יש, אבל ברכבת התחתית הרבה יותר נוח, אם את שואלת."

"ברור," היא נאנחה שוב. קולה נשמע מתוסכל כל כך, כאילו היא מוסרת לי אבחנה חשוכת מרפא. "אסביר לך כמה דברים. כמובן, בתנאי שתתקבלי לעבודה, תצטרכי לחתום על חוזה שבו אנו נאשר את שעות העבודה הלא שגרתיות שלך, את נכונותך לטוס לכל מקום בעולם עם המעסיק שלך וסעיפים נוספים."

"זה דומה מאוד לעבודה הקודמת שלי, רק שהמשכורת שאתם מציעים גבוהה יותר. אני אוהבת לטוס, ואני רגילה לישון מעט שעות."

הכריש הרימה את גבותיה, שמרה על שתיקה והעבירה מבט שואל ולא מרוצה אל המאבטח, ששוב קרא עיתון.

"אלכסנדר מלקין, מה דעתך על המועמדת הזו?"

המאבטח קיפל את העיתון לארבעה חלקים, הוריד את משקפיו והסתכל עליי. באותו רגע הבנתי שטעיתי. ככה לא מסתכלים מאבטחים, רק מעסיקים. איך פישלתי ולא קלטתי מי הבוס כאן!

הגב זקוף מדי, ההליכה בטוחה מדי, אבל הדבר העיקרי, כמובן, הוא המבט בעיניים האפורות הכהות המכוונות אליי — מבט חודר, מהפנט ובוחן.

הסוכן של מקס סטאר — כוכב קולנוע רוסי ולאחרונה גם עולמי, ניגש ומשך מעט לאחור את הצווארון של שמלת סוודר הקשמיר שלי.

"אני לא רוצה לראות אותך שוב בלבוש כזה," הוא אמר בשקט. התקבלתי לעבודה? הוא יהיה הבוס שלי?

"יש לכם קוד לבוש מסוים?" הסתכלתי לעבר המזכירה ואל הכריש. לשמחתי דיברתי בקול רגוע. "תנחו אותי איך עליי להתלבש ואני בהחלט אתקן את זה." הבחנתי בהנהון קל של הכריש, ככל הנראה סימן לאישור.

"רגינה, תסבירי לה את כל מה שהיא אמורה לדעת," אלכסנדר מלקין נופף במשקפיו לכיווני, נאנח וחלף על פניי בדרכו לצאת מהמשרד.

"סבטלנה, תפזרי את הקהל, תגידי להם שאיישנו את המשרה ושאם יהיה לנו צורך את תתקשרי ותזמיני אותם לריאיון נוסף." המזכירה זינקה מכיסאה ורצה אחרי הבוס.

"ובכן, נלך. אנחנו מקבלים אותך לתקופת ניסיון. המסמכים שלך איתך?" אמרה רגינה, האישה שחשבתי שהיא הבוסית, בזמן שהיא קמה מהכורסה.

הנהנתי וסימנתי לעבר התיק שהחזקתי בידי, עדיין לא מאמינה שהתקבלתי לעבודה. לא ציפיתי שמייד יעסיקו אותי. ככל הנראה ההלם עדיין הופיע על הפנים שלי, כי הכריש פתאום חייכה.

"את מועמדת מספר עשרים ושבע בשלושת הימים האלו. חשבתי שאנחנו הולכים לסבול עוד כמה ימים של ראיונות עבודה, אבל לא, כנראה אלכסנדר מלקין ראה בך דבר מה, אז תשמרי על המזל שלך." חייכתי באושר, סידרתי את השמלה וחשבתי לעצמי שאולי בכל זאת לבשתי אותה לא לחינם, אבל אז רגינה הוסיפה, "בלבוש הזה אל תופיעי יותר בעבודה, הוא יפטר אותך מייד. בשבילו, כל העובדים הם יצורים חסרי מין, אז אל תחשבי על שום מצבים רומנטיים פה. תעריכי את זמנך ואת זמננו, אוליאנה. המשכורת ממש טובה, ואת תקבלי ניסיון כזה שתוכלי במהלך הזמן לפתוח סוכנות משלך... אם תצליחי להחזיק מעמד כאן, כמובן."

הגעתי הביתה כמו על כנפי חלום. אני לא יודעת מה בדיוק משך אליי את מלקין, אבל האושר שלי היה בשיאו. רציתי לחגוג את התפקיד החדש שלי, אבל דבר ראשון, לא היה לי עם מי, ודבר שני, לא היה לי זמן. עוד באותו היום הייתי צריכה לערוך סידורים רבים, לקנות לעצמי כמה חליפות מתאימות — חליפות מכנסיים מכופתרות עד הצוואר ובגוונים אפורים. הייתי צריכה לבחור בקפדנות אפילו את הנעליים, ושיהיו ללא עקבים, שכן הבוס אסר על נעלי עקב.

למחרת בבוקר הלכתי למרפאה פרטית שבה הייתי צריכה לעשות בדיקות דם ולעבור בדיקה אצל רופאים מומחים, כחלק מתהליך הקבלה שלי לעבודה. עד הצהריים כבר הייתי מותשת נפשית ופיזית, אבל התאפסתי על עצמי ונסעתי למכון יופי, שם טיפלו בשערי ובמראה הכללי שלי. יצאתי משם בשיער מבריק, גבות מושלמות, מניקור מדהים בצבעי פסטל וארנק ריק. זה לא שלא היו לי חסכונות, אבל לא הייתי רגילה לבזבז אותם על מכוני יופי או על בגדים. את שארית הערב ביליתי בניסיון להעביר את הזמן, אז חזרתי על החומר שלמדתי באוניברסיטה. פחדתי לראות שוב את אלכסנדר מלקין, דמיינתי לעצמי שהוא יביט בי, ינענע את ראשו ויאמר, 'טעיתי, את לא מתאימה. הבא בתור.'

מהמחשבות האלו נכנסתי שוב ללחץ, אז לקחתי כדור הרגעה וחיסלתי קופסת גלידה. לבסוף נרדמתי, לא ברור מתי, והתעוררתי בבהלה מהשעון המעורר, כשפניי מקומטות וחותם של כף גלידה על לחיי.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי66 ₪ 45 ₪
מודפס196 ₪ 99 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי32 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 69 ₪
עוד ספרים של דיווה - הוצאה לאור
דיגיטלי38 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי38 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי96 ₪ 78 ₪
מודפס294 ₪ 177 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס 59 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס 59 ₪
קופון: KAN
דיגיטלי 38 ₪
מודפס 98 ₪
עוד ספרים של סטלה גריי
דיגיטלי 38 ₪
מודפס 98 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il