דף הבית > אהבה בין הטיפות
אהבה בין הטיפות / רוני שינקמן
הוצאה: קוראים - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 2019
קטגוריה: פרוזה וסיפורת
מספר עמודים: 144

אהבה בין הטיפות

         
משתתף במבצע מבצע החודש
משתתף במבצע מבצע החודש
תקציר

על ההר היפה ביותר שראיתי, מול אגם סן פדרו בגואטמלה, נשבר לרוני הלב. היא ישבה ובהתה באגם, ויכולתי לראות שבפעם הראשונה בחייה היא פשוט לא יודעת מה לעשות.” חייה של רוני שינקמן,

צעירה בשנות ה20, קיבלו תפנית לאחר שחוותה פרידה דרמטית. היא התחילה לכתוב את שעל ליבה, ולשתף את חבריה בפייסבוק ואת קוראי הבלוג שלה באתר הבלוגים “מה וזה”. עד מהרה הבלוג תפס תאוצה, ויותר ויותר קוראים הצליחו למצוא את עצמם בין השורות ולהזדהות עם המילים הכתובות בשנינות בוטה, בגילוי לב חושפני במיוחד וברגישות רבה. בסיפוריה, מציבה רוני מראה בפניה ובפני הקוראים, המשקפת את המציאות שלא תמיד קל להודות בה ולהתמודד איתה, ועם זאת – מקרינה חוזק, עוצמה ואופטימיות. רוני שינקמן, ילידת 1992, מחולון, סטודנטית לתואר ראשון במדעי המדינה וספרות באוניברסיטת תל-אביב, החלה את דרכה ככתבת נוער ב”מעריב לנוער”. במקביל, פירסמה בלוג פופולארי באתר “4GIRLS”.

“אהבה בין הטיפות” הוא ספר הביכורים שלה, המאגד את מיטב הפוסטים שפירסמה ברשת לצד סיפורים הרואים כאן אור לראשונה.

פרק ראשון

הצד שלו, הצד שלי
הצד שלו:
אף פעם לא היו חסרות לי בנות. לא חברות ולא בנות של להעביר איתן את הזמן. אף פעם לא האמנתי ב”ידידות”. תמיד אמרתי שזה משהו שבנות המציאו לעצמן כדי לבלות עם כמה בנים במקביל ולהרגיש בסדר עם זה. את אלה שהגדירו את עצמן “ידידות” שמרתי במקום שמוקדש לשעות שמשעמם לי בשיעורים או באמצע הלילה.

אבל אחת מהן הייתה שונה. לא יודע אם לקרוא לה “ידידה”. יצאתי איתה. יותר מזה, יכול להיות שאפילו אהבתי אותה. אבל זה היה קצר. היא הייתה קטנה כזאת, מישהי שבא לך להעיף באוויר בכל פעם שאתה רואה אותה. לא הייתי מגדיר אותה כוסית. לא כי היא לא כזאת – פשוט, האופי שלה נכח שם יותר מהמראה, למרות שנראתה פצצה. אבל מה שעניין אותי ב-20 הדקות הראשונות שפגשתי אותה, הפסיק לעניין אותי בדקה ה-21.

ידיד משותף הכיר בינינו. היה לה חבר. תמיד היה לה חבר. כשאני חושב על זה, מעטות הפעמים שנתקלתי בה כשהייתה “רווקה”. וזה מוזר, כי לצד כל החברים שלה, תמיד היו לה ידידים. היא הייתה כמו הבנות הטום-בוי האלה, ש”מזיינות” גברים. פמיניסטיות במסווה של מגניבות. אבל היא לא “זיינה” אף אחד, ומערכות היחסים שלה תמיד היו רציניות וארוכות. והידידים שלה תמיד היו נוכחים. גם אם היא לא הייתה נפגשת איתם, הם תמיד היו ברקע, בשיחות הוואטסאפ או בצ’אט המעצבן הזה של הפייסבוק, תמיד הם היו שם. והיא, מצידה, דאגה לטפח את הקשר עם כל אחד מהם, כולל איתי, להשקיע את מידת ההקשבה הרצויה או אפילו לדבר איתנו בטלפון שעות, העיקר שנהיה מרוצים.

היא הייתה מהבחורות האלה שנותנות לך להרגיש שאתה הכי טוב בעולם, שאם מישהי לא רוצה אותך - זו היא שמטומטמת, וזה פשוט לא הגיוני שהיא לא רואה כמה מדהים אתה. אבל היא גם ידעה לתת לך בראש. לכעוס עליך כשהתנהגת בצורה שלא נראתה לה, לפעמים אפילו ממש להתעצבן עליך.

ואהבתי את זה. ככל שהיא התעצבנה יותר, ידעתי שהיא מקשיבה לי יותר. אילו הייתי מספר לחברים שלי את מה שסיפרתי לה, הם היו משתיקים אותי ואומרים שאני גיי שאוכל את הראש ושאלך למצוא חברה. ואם כבר מדברים על למצוא חברה, זה היה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי, אבל היא הייתה הדבר הכי קרוב לזה.

יום אחד היא נפרדה מהחבר שלה.

פתאום היא הייתה רווקה ולא ידעה מה לעשות עם הסטטוס הזה. היא הייתה רגילה להסתכל על כולם בבוז, לזרוק “יש לי חבר” ולסובב את הראש. אבל היא למדה מהר מאוד להתמודד עם המצב החדש, שיחקה עם הסינגל כמו זמרת מקצועית, הראתה נוכחות בכל מקום, עד שגם לה נמאס מהעמדת הפנים הזאת.

וכשהיא הייתה נשברת, היא הייתה נעלמת, גם לי. יכולתי להתקשר אליה במשך שעות, וההודעה הקבועה של “אני במרתף” – הקומה התחתונה ונטולת הקליטה של בית הוריה - הייתה נשלחת שוב ושוב. התעצבנתי. לא הבנתי איך ברגע כל כך קריטי, דווקא כשאני צריך אותה, היא פשוט נעלמת. לא עונה, מתעלמת.

לקחתי החלטה. אם ההר לא בא אל מוחמד, מוחמד יבוא אל ההר. הסתכלתי על ההודעה האחרונה שלה “במרתף” ועל ה”נראה לאחרונה” שלה, והחלטתי להוציא אותה מהבית, לעשות לה קצת טוב.

נסעתי אליה, אחותה פתחה לי את הדלת, הביטה בי במבט מוזר, אבל הכניסה אותי הביתה, כי הייתה רגילה שאנשים שונים ומשונים באים אל הבית. ירדתי במדרגה הראשונה והתחרטתי. הסתובבתי לאחור. מה אני צריך לרדוף אחרי מישהי שאני אפילו לא מזיין? היא הרי השתמשה בי. היא משתמשת בכולם. אולי חוץ מהחבר לשעבר הזה שלה שהיא שבויה שלו. כשהיא תצטרך אותי, היא תמצא אותי. כשיתחשק לה להיות עם אנשים אחרים, היא תיעלם. ואני בטח אזרום עם כל הגחמות האלה. אולי כי אני מזוכיסט. אולי כי אני רוצה לשמור על הסיכוי.

סגרתי אחריי את דלת ביתה, ועם הטריקה קיבלתי הודעה “יש מצב שהיית פה? הרחתי אותך”

אולי באמת יש בה איזה קסם? הלוואי וידעתי.

הצד שלי:
פעם היה לי חבר. הוא היה החבר הכי מושלם בעולם. הכי יפה, הכי חכם, הכי קרבי, הכי גבוה, הכי חזק, הכי הכי. גם כשממש התאמצתי למצוא חסרונות, לא הצלחתי. במבט לאחור, אני עדיין לא מצליחה.

לצידו היו לי גם מיליון ידידים. לכל אחד מהם היה את הסגנון שלו, הייחוד שלו. לכל אחד מהם היה אצלי תפקיד שונה. כל אחד ידע בדיוק מתי להתייצב אצלי. היה את הידיד שמערכת היחסים בינינו תמיד הוגדרה כידידות. הוא היה חבר של החבר, והגבולות היו ברורים ומוסכמים.

והיה גם עוד אחד, שאיתו זה היה שונה. הוא היה שם כשקשה והיה שם כשעצוב, היה שם כשטוב והיה גם כשרע. היה שם, באפלטוניות מוחלטת, כשהחבר סגר שבת ונשארתי לבד בחורף. הוא ענה לי לטלפון גם באמצע המצבים הכי מביכים, וידע תמיד מתי צריך לעצור הכל ולבוא אליי, כי עכשיו צריך.

בניגוד לידיד השני, את הידיד הזה, החבר שלי לא ממש אהב. הוא תמיד אמר שיום יבוא ויהיה בינינו משהו, ואני התייחסתי לדברים שלו בביטול. בעיקר כי אני בעצמי לא האמנתי לזה.

התכחשתי לכל אפשרות שיהיה בינינו משהו. הרי איך יהיה? ההודעות הכי ארוכות בינינו היו “רדי, ביי”, רוב הבילויים שלנו היו בעיקר בתוך האוטו, כשהוא נוהג ואני אוכלת לו את הראש. הוא היה מבריח אותי מבית הספר והיינו מחפשים את יוגו ברוטשילד במשך שעות, או הולכים באמצע הלילה לארוחות בארומה שפתוחה 24\7, בדרך כלל אחרי שהוא היה מסיים עם הבת התורנית של אותו יום.

ידעתי עליו הכל. את כל הסודות שלו: איך משחקים בבנות ואיך שוברים לבאה את הלב, ואיך מחזיקים מישהי גם אם היא ממש רוצה כבר ללכת. הוא לא חסך ממני שום סיפור, ואני הייתי מזועזעת בכל פעם מחדש. מערכת היחסים בינינו הייתה חזקה יותר משל יעל ורוני דואני, אז איך אני אהיה איתו?!

לא עבר הרבה זמן, עד שאני והחבר הבנו שזה לא זה. אחרי כמה פרידות וחזרות, נמאסתי עליו והוא הראה לי את הדרך החוצה, בלי סיכוי לחזור שוב. במקום להרגיש כאב לב, הרגשתי הקלה. זו לא אני שלא רוצה, זה הוא. ושוב חזרתי לבכות על הכתף התומכת של הידיד הנאמן, שהיה שם כדי להגיד את כל המילים הנכונות ולעשות לי הכי טוב בלב.

הוא ידע להשרות עליי כאלה רוגע ובטחון, עד שהרגשתי כל כך בטוחה, שברגע אחד של שכרות, על מדרכה, בגשם סוחף שלא היה מבייש את האפקטים הטובים ביותר של הוליווד, התנשקנו.

לא היינו לבד, והחברים שהיו סביבנו, נותרו בהלם. במשך כמה דקות הרגשתי בסרט, בהזיה, בחלום. כשהתנתקנו זו מזה, התחברתי בחזרה למציאות. הבנתי שזה לא יכול לקרות.

לא דיברתי איתו אחרי זה. התנתקתי מכל קשר ומכל מגע. נבהלתי מהאפשרות לאבד את החבר הכי טוב שלי. הוא ניסה ליצור איתי קשר, אבל נעלמתי. בכל פעם שהיה מתקשר, הייתי שולחת את ההודעה הקבועה של “אני במרתף”, והוא היה מוותר. ואחר כך מנסה שוב.

בערב אחד, עצוב במיוחד, תוך כדי דפדוף בתמונות באלבום משותף שלנו, ראיתי שהוא התקשר ארבע פעמים, שלח הודעה: ״אני צריך אותך״, אבל לא הייתי מסוגלת לדבר איתו. שוב החזרתי הודעה: ״אני במרתף.״

שעה לאחר מכן, נכנס מישהו הביתה. שכבתי במיטה, אבל ריח מוכר הצליח להקים אותי. הסתכלתי סביבי, ניסיתי להקשיב לקולות, אבל לא ראיתי ולא שמעתי אף אחד. צעד אחד נשמע במדרגות, ואחריו עוד צעד, שלא התקדם לכיווני. ושוב פתיחת דלת, שוב טריקה. יכולתי להישבע שהרחתי את הריח שלו, שהוא היה אצלי בבית. החלטתי שלמרות שאולי אצא פאתטית, אשלח לו הודעה.

עברה שעה. הוא לא ענה. אבל אני כבר הייתי בטוחה: הוא היה פה.

והוא יהיה שלי!

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 107 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 91 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 97 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 93 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 89 ₪
עוד ספרים של קוראים - הוצאה לאור
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
קינדל38 ₪ 30.4 ₪
מבצע החודש
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
קינדל38 ₪ 30.4 ₪
עוד ספרים של רוני שינקמן
מבצע החודש
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
קינדל26.6 ₪ 21.28 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il