דף הבית > אדיקטד 2 - בחזרה אליך
בחזרה אליך
הוצאה: אדל - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 12-2023
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 270
ניתן לרכישה גם במארז ספרים סדרת אדיקטד ספרים סדרת אדיקטד

אדיקטד 2 - בחזרה אליך

         
משתתף במבצע יום הבריאות העולמי - מודפס
תקציר

* התמכרויות * סודות * מערכת יחסים הרסנית

שמי לילי קאלוויי, נסיכת 'פיזל', אבל בפנים אני לא הרבה יותר משבר כלי.
לורן הייל, החבר הכי טוב שלי ובן זוגי, נמצא בגמילה, והשגרה החדשה שלי גוזרת עליי להסתפק בפנטזיות. ככל שעובר הזמן שבו אנחנו לא יחד אני מבינה איזו מפלצת אני, ואני תוהה אם לורן בכלל עדיין ירצה אותי כשיצא מהגמילה, כשיהיה אדם אחר לגמרי, טוב הרבה יותר מכפי שהוא היה לפני כן ואני אהיה... טוב, עדיין אהיה אני.
אני כמהה לשיפור, אך בלי נוכחותו של לורן בסביבה, ההתמודדות קשה אף יותר. הצורך לשמור על סודי הנורא, הסוד שעלול להרוס את המשפחה שלי אם יתגלה אי פעם, מכביד עליי באופן שמעולם לא תיארתי לעצמי שאפשרי. ברור שזו תקופת מבחן, אולי המבחן הכי משמעותי שהיה לי בחיים, ואני לא בטוחה שאהיה מסוגלת לעמוד בו.

כריסטה ובקה ריצ'י כובשות את העולם בסדרת אדיקטד שעשתה סנסציה ברשתות החברתיות. מעריצי גוסיפ גירל, חברים ואופוריה ישתגעו על הספר הזה, שעלילתו מתרחשת בעולם מלא תאווה, תהילה, גברים ששווה למות למענם וחברויות חזקות יותר מקשר דם. בחזרה אליך הוא הספר השני בסדרה.

פרק ראשון

1
דפקתי את הכול.

זו המחשבה היחידה שעוברת לי בראש כשאני מביטה סביבי. די־ג'יי משמיע מוזיקה מהרמקולים התלויים על הקירות בזמן שאנשים שותים כל מיני משקאות צבעוניים. דייזי, אחותי הצעירה, לוגמת בירה מכוס אדומה והולכת אחרי חברותיה הדוגמניות. אני חוששת שהיא תמצא איזה בחור ותנסה לשדך בינינו כדי להסיט את מחשבותיי מלורן הייל. לפני חמש שעות האמנתי שמסיבת בית תהיה בחירה בטוחה. זו הייתה טעות.

טעות ענקית.

אני צריכה להיות במיטה מתחת לשמיכה ולישון לאורך כל המולת הסילבסטר בבית שלי ושל רוז. רק לפני כמה ימים לורן, החבר הכי טוב שלי, בן הזוג שלי, האיש שהוא כל חיי, הלך לגמילה. רוז ואני בילינו את כל יום שני באריזת חפציי. עברתי על תמונות, חפצי נוי וחפצי ערך ובכיתי בהתפרצויות אקראיות. חוץ מבגדים ומוצרי טיפוח כל מה ששלי הוא גם שלו. הרגשתי שאני עוברת גירושים. אני עדיין מרגישה ככה.

אחרי זמן מה רוז התקשרה למובילים ושילמה להם כדי שיסיימו לארוז את כל מה שהיה בדירה הישנה שלי ולפרוק הכול בביתנו החדש. היא קנתה וילה בת ארבעה חדרי שינה ליד פרינסטון, המשתרעת על חמישה דונמים של אדמה ושיש לה מרפסת לבנה שמקיפה את כל הבית. לבית יש תריסים שחורים, ושתולים סביבו פרחים סגולים. הבית מזכיר לי את הבתים בסוואנה, בדרום ארצות הברית. כשאמרתי לה את זה, היא הניחה את ידיה על מותניה, בחנה את הבית ואמרה בחיוך, "יש בזה משהו."

הבידוד שלי מגברים לא מונע ממוחי לטייל במחוזות רעים. אני בעיקר דואגת ללורן. אני מתהפכת בלילה, וכדי לתת למוח מנוחה אני צריכה לבלוע מנות גדולות של כדורי שינה.

אני מתגעגעת אליו. לפני שהוא עזב מעולם לא דמיינתי עולם בלעדיו. הגרון שלי נסתם בכל פעם שאני חושבת על זה וראשי מסתחרר. הוא לקח איתו חתיכה ממני. כשאמרתי לרוז את זה, היא טפחה על כתפי ואמרה שאני מתנהגת בצורה לא רציונלית.

קל לה להגיד. היא אינטליגנטית, בטוחה בעצמה ועצמאית. כל מה שאני לא.

אני לא חושבת. אני לא חושבת שהרבה אנשים באמת יכולים להבין איך זה שמישהו שאת כל־כך קשורה אליו נקרע ממך. יש לנו מערכת יחסים הדדית, לא בריאה ותלותית. אני יודעת את זה, ואני מנסה להשתנות, לצמוח גם בלי לורן, אבל למה זה צריך להיות תנאי?

אני רוצה לגדול איתו. אני רוצה להיות איתו. אני רוצה לאהוב אותו בלי שאנשים יגידו לי שהאהבה שלנו היא יותר מדי.

יום אחד אני מקווה שנגיע לשם, ותקווה היא כל מה שיש לי עכשיו. היא הכוח המניע שלי, מה שמחזיק אותי על הרגליים.

הימים הראשונים שעברתי לאחר שהוא עזב לגמילה עינו אותי, אבל זה עזר שהתחבאתי בחדר שלי. סירבתי לראות את העולם האמיתי עד שאוכל להתגבר על הדחפים החזקים ביותר. עד עכשיו, הכלתי את הצרכים המיניים שלי על ידי טביעה באהבה עצמית. זרקתי מחצית מאוסף הפורנו שלי כדי לנסות לפייס את רוז ולשכנע את עצמי שאני בדרך להחלמה כמו לורן, אבל אני לא בטוחה שזה המצב. לא כשבטני מתכווצת מהמחשבה על סקס. אבל בעיקר, אני רוצה לעשות איתו סקס.

אני דואגת שיש סיכוי סביר שאגרור איזה בחור לשירותים ולרגע אעמיד פנים שהוא לורן כדי להשביע את הרעב. אני לא צריכה להיות כאן, במסיבת בית.

המרחק מדברים פרועים עזר עד כה. אני אפילו לא קרובה לרגעים הכי פרועים שלי, אבל בכל זאת, זה מספיק כדי לדחוף אותי למקום רע.

כשדייזי התקשרה והזמינה אותי למסיבת בית, דמיינתי כמה אנשים מרימים כמה שוטים בעודם מצטופפים סביב הטלוויזיה וצופים באיזו הופעה של זמר או להקה. לא דמיינתי שאהיה באיזו דירה באפר איסט סייד עמוסה בדוגמנים. אני בקושי מצליחה לזוז בלי להתחכך באנשים, ואני לא מעיזה להסתכל במה או במי התחככתי.

הייתי צריכה להגיד לדייזי 'לא'. אני חווה הרבה פחדים מאז שלורן עזב, אבל הפחד הגדול ביותר שלי הוא לאכזב אותו. אני רוצה לחכות לו, ואם אני לא חזקה מספיק כדי למעוך את הכפייתיות הזאת לפני שהוא יחזור מהגמילה, אז הקשר שלנו באמת ייגמר. לא יהיו עוד לילי ולורן. לא עוד אנחנו. הוא יהיה בריא ואני אהיה תקועה לבד בדרך הבטוחה להרס עצמי.

לכן אני חייבת לנסות. גם אם משהו במוח שלי אומר לי ללכת על זה, אני כל הזמן מזכירה לעצמי מה יחכה לי אם לא אחכה לו.

ריקנות. בדידות. אאבד את החבר הכי טוב שלי.

בהתאם להוראתה המלומדת של רוז, שקראה על התמכרות למין, וכך גם קונור, אבל זה כבר סיפור אחר, אני צריכה לחפש פסיכולוג מתאים לפני שאשתתף באירועים חברתיים שבהם יהיו שלל פיתויים שאולי לא אעמוד בהם.

לדייזי אין מושג על ההתמכרות שלי. רוז היא היחידה במשפחה שמודעת לבעיה שלי, ואני מקווה שככה זה יישאר. בכל זאת לא אמרתי לדייזי לא. כשניסיתי לסרב היא השתמשה במשפט 'אני אף פעם לא רואה אותך' וזה הספיק כדי לגרום לי לוותר מרוב רגשות אשם. היא סיימה את דבריה בכך שאמרה שאני אפילו לא מודעת לעובדה שהיא נפרדה מג'וש במהלך חג ההודיה.

זו הייתה טעות מספר אחת. לשאול 'מה שלום ג'וש?' בטלפון הבוקר. ואני חשבתי שאני כזאת מתוחכמת כי אני זוכרת איך קוראים לו והכול.

אני עד כדי כך לא מעורבת בחיים שלה. לא רק שלא זכרתי את מעמד הרווקות שלה, הרגשתי מבול סוער של חרטת אחיות. הייתי צריכה להגיד 'כן' כדי לפצות אותה. אני לילי בגרסה 2.0, הבחורה שמנסה להיות חלק מהעולם של המשפחה שלה, וזה אומר לבלות זמן איכות עם דייזי, לדאוג שהיא תקפוץ בחזרה לבריכת ההיכרויות, במיוחד אם יש דוגמנים מבוגרים מדי עבורה שמנסים לתפוס אותה ברשתות שלהם.

אז הנה אני, בבירור לא מוכנה למסיבה כזאת.

"אני כל־כך שמחה שאנחנו כאן יחד!" קוראת דייזי בפעם השלישית, "אני אף פעם לא רואה אותך." זרועה נכרכת סביב כתפי ומושכת אותי לחיבוק מגושם. אני כמעט אוכלת את השיער הזהוב שלה, הכמעט בלונדיני. אנחנו נפרדות ואני מרחיקה את אחד התלתלים שלה משפתיי המבריקות.

"סליחה," היא אומרת, מנסה למשוך לאחור את שערה, אבל ידיה מלאות, בירה באחת וסיגריה בוערת בין שתי אצבעות היד האחרת. "השיער שלי פאקינג ארוך מדי." היא נאנחת בתסכול, עדיין נאבקת עם השיער. בסופו של דבר היא משתמשת בכתף ובצווארה כדי לנסות לדחוף את שערה מהחזה שלה, ונראית כאילו היא עוברת איזה התקף כשהיא עושה את זה.

שמתי לב שדייזי מקללת יותר כשהיא מתעצבנת, וזה בסדר, אבל אני בטוחה שאימא שלנו תצטרך להקדיש שעות נוספות למדיטציה כדי לשכוח מהפה המטונף של דייזי.

בדיוק בגלל זה לא אכפת לי שהיא מקללת הרבה. שתעשה מה שבא לה, מבחינתי. דייזי צריכה להיות דייזי לשם שינוי, ואני רוצה לראות אותה מתרחקת מהטפרים הנוירוטיים של אימא.

היא מניחה את המרפק על כתפי לתמיכה. אני נמוכה מספיק כדי להיות משענת ידה. "ליל," היא אומרת, "אני יודעת שלורן לא כאן, אבל אני מבטיחה שאני הולכת להסיט את דעתך ממנו הלילה. אין דיבורים על גמילה, שום אזכור של קומיקס או משהו שיזכיר לך אותו. כלום, בסדר? אלה רק אני ואת וקבוצה של חברים."

"את מתכוונת לקבוצה של אנשים מושכים מאוד." אני משתמשת בטרמינולוגיה הנכונה. אני מוקפת אנשים יפים שיכולים לרוץ לאורך החוף בסגנון 'משמר המפרץ' ולגרום לגל של עוררות מינית. או שהם יכולים ללכת על מסלול בזמן שהקהל בוהה בהם ולא בבגדים. לפחות זה מה שאני הייתי עושה.

זה הופך אותי לאדם הכי מכוער כאן? אני כנראה הבחורה היחידה שאיננה דוגמנית. אני מהנהנת. זה בסדר. אני בסדר עם זה. יש פה מלא עשיריות כשאני ממוצעת פלוס, אין לי בעיה אם זה.

היא פולטת עשן מבין שפתיה ומחייכת. "לא כולם נראים טוב. מארק נראה כמו גרביל באור גרוע. עיניו קרובות מדי זו לזו."

"והוא מקבל עבודות?"

היא מהנהנת בחיוך. "יש קווי אופנה שמתאים להם הלוק המוזר. את יודעת, הגבות העבותות, רווח גדול בשיניים."

"הא." אני מנסה למצוא את מארק הגרביל, אבל הוא לא נמצא בשום מקום.

"הלוואי שהיה לי מאפיין בולט מגניב יותר."

מאפיין בולט? נשמע כמו לקבל פטרונוס קטלני בעולם הקוסמים. אם כי אני בטוחה שגם שלי יהיה גרוע. נגיד, סנאי או משהו.

אני מנסה להחליט מה התכונה האופיינית לה, סורקת את החותלות השחורות שלה, את החולצה האפורה הארוכה ואת הז'קט הצבאי שלה. אין עליה טיפת איפור. עורה חלק ורענן בצבע אפרסק מושלם. "יש לך עור נהדר," אני אומרת, חושבת שפתרתי את החידה. אני כזאת טובה. כמעט טפחתי לעצמי על השכם.

הגבות שלה מתרוממות והיא חובטת בשובבות בירך שלי בשלה. "לכל הדוגמניות יש עור טוב."

"אה." אני מבינה שאצטרך לשאול. "מה הדבר שהכי מזוהה איתך?"

היא מכניסה את הסיגריה שלה אל בין שפתיה ואז מנופפת בשערה. "זה," היא ממלמלת, תוחבת את הסיגריה בחזרה אל בין אצבעותיה. "שיער ארוך־ארוך, כמו של נסיכת 'דיסני'. ככה קוראים לזה בסוכנות שלי." היא מושכת בכתפיה. "הוא אפילו לא כזה מיוחד. יש היום פאות מדהימות, כל אחת יכולה להשיג שיער כמו שלי."

הייתי אומרת לה לגזור אותו, אבל היא לא יכולה. הסוכנות שולטת במראה שלה, וזה גם כנראה היה גורם לאימא דום לב. "יש לך שיער הרבה יותר יפה משלי," אני אומרת. שלי שמנוני לרוב. אני כנראה צריכה לחפוף אותו יותר.

"לרוז יש את השיער הכי יפה," אומרת דייזי, "האורך שלו מושלם והוא סופר־מבריק."

"כן, אבל אני חושבת שזה מפני שהיא מסתרקת מאה פעמים ביום, כמו הילדה המגעילה ב'נסיכות קטנות'."

שפתיה של דייזי מתעוותות בחיוך. "הרגע השווית את אחותנו לנבלית?"

"היי, נבלית עם שיער טוב," אני מתגוננת, "היא תעריך את זה." אני מקווה.

דייזי מסיימת את הסיגריה ומכבה אותה במאפרת קריסטל המונחת על מדף האח. "אני שמחה שאת כאן."

"את כל הזמן אומרת את זה."

"כי זה נכון. את תמיד עסוקה. אני מרגישה שלא דיברנו הרבה מאז שעזבת ללימודים."

אני מרגישה עוד יותר גרוע. דייזי צעירה בהרבה מפופי, אחותנו הבכורה, ורוז ואני בטח גרמנו לה להרגיש מבודדת, בודדה. העובדה שאני מכורה ומתנכרת לכל המשפחה שלי לא עזר. "גם אני שמחה להיות פה," אני אומרת בחיוך גדול ואמיתי. גם אם זה אולי המבחן הכי גדול שלי מאז שלורן עזב לגמילה, לפחות אני יודעת שעשיתי משהו נכון. לבוא לכאן, לבלות עם דייזי, זו התקדמות. פשוט התקדמות מסוג אחר.

פתאום עיניה נדלקות. "יש לי רעיון." היא תופסת בידי לפני שאני מספיקה למחות ואנחנו יוצאות מהדירה ופונות למסדרון. היא רצה לעבר חדר המדרגות, מושכת אותי אחריה.

אני רק מתרגלת לדייזי האימפולסיבית הזאת, שלפי רוז כנראה קיימת כבר שנתיים. כשעברנו לבית החדש שלנו הזמנו את דייזי לעזור בעיצוב. בסיור שלה בווילה היא הבחינה בבריכה שבחצר האחורית. אפילו שעדיין חורף, חיוך שובב עיקם את פניה. היא טיפסה מחלון חדר השינה של רוז אל הגג והתכוננה לקפוץ למים מגובה שלוש קומות. לא חשבתי שהיא תעשה את זה. אמרתי לרוז, "אל תדאגי, זה בטח סתם קטע של תשומת לב," אבל אז היא הורידה את הבגדים ופשוט קפצה לתוך המים.

כשהוציאה את הראש מהמים וחייכה את חיוך הדייזי הגדול והדבילי ביותר שלה, רוז ואני היינו המומות, אבל היא צפה על הגב בבריכה ובקושי רעדה.

רוז אמרה שכשאימא לא בסביבה דייזי נוטה להשתגע, ולא בסגנון של 'אני הולכת לשתות את הצער שלי ולהסניף קוק כדי למרוד'. היא פשוט עושה דברים שאימא שלנו לא הייתה מוכנה לשמוע עליהם, ודייזי יודעת שאנחנו סלחניות יותר.

כשרוז ראתה שדייזי שרדה את הקפיצה בלי שום פציעה, היא רק קראה לה טיפשה ועזבה את הנושא. אימא הייתה משתוללת שעה שלמה ולא מפסיקה לציין כל פציעה שהייתה יכולה להרוס את קריירת הדוגמנות שלה.

יותר מכול, אני חושבת שדייזי פשוט רוצה להיות חופשייה. אני מניחה שהתמזל מזלי לחמוק מחינוכה הקפדני של אימא. אבל אולי לא. לא יצאתי מושלמת. אפשר אפילו לומר שאני דפוקה לגמרי.

אנחנו מטפסות במדרגות לקומה הגבוהה ביותר ודייזי מסובבת את הידית. הקור הנושך דוקר את זרועותיי החשופות. היא לקחה אותי לגג. "את לא מתכננת לקפוץ, נכון?" אני שואלת בעיניים פעורות, "אין בריכה לנחות בה פה."

היא נוחרת בזלזול. "אני יודעת." היא משחררת את ידי ומניחה את הבירה שלה על הקרקע. "את רואה את הנוף?"

גורדי שחקים מעטרים את העיר, ואנשים משלחים לשמיים זיקוקים מבניינים אחרים. הצבעים מתפצחים ברקיע בהתלהבות של החגיגות הערב. מכוניות צופרות למטה, תורמות לאווירה הנכונה ללילה הזה.

דייזי פורשת את זרועותיה באוויר ושואפת עמוקות, ואז צורחת במלוא הריאות.

"שנה טובה, ניו יורק!" השעה רק עשר וחצי, אז טכנית זה עדיין ערב ראש השנה האזרחית. ראשה מופנה אליי. "תצעקי, לילי."

אני משפשפת את צווארי החם וחשה חרדה. אולי זה המחסור בסקס. אולי סקס הוא הדבר היחיד שיעזור לי להרגיש טוב יותר. אז מה זה אומר, סקס הוא הסיבה או הפתרון? אני כבר לא יודעת. "אני לא מהצועקות." לורן לא היה מסכים לזה. לחיי מסמיקות.

דייזי פונה אליי, "בחייך, זה יגרום לך להרגיש טוב יותר." אני בספק. "לפתוח פה גדול," היא מתגרה. "נו, באמת, אחות גדולה."

אני היחידה שחושבת שזה נשמע סוטה? אני מסתכלת מעבר לכתף. כן, אנחנו לבד.

"תצעקי איתי." היא קופצת על קצות אצבעותיה ומתכוננת לצעוק שוב, אבל עוצרת כשאני לא שותפה להתלהבות שלה. "את חייבת להשתחרר, לילי. רוז היא המתוחה בדרך כלל." היא תופסת בידי. "נו, בחייך." היא מובילה אותי קרוב יותר אל קצה הגג.

אני משפילה מבט. אלוהים אדירים. אנחנו בגובה מטורף. "אני מפחדת מגבהים," אני אומרת ומתרחקת לאחור.

"ממתי?"

"מאז הייתי בת שבע והארי צ'יזווטר דחף אותי מראש המתקן בג'מבורי."

"אה, כן. שברת את היד, נכון?" היא מחייכת. "לא קראו לו צ'סווטר?"

"לורן המציא לו את הכינוי." הזמנים הטובים.

היא מהנהנת. "נכון. לורן הכניס זיקוק לתיק שלו כנקמה." חיוכה דועך. "הלוואי שהיה לי חבר כזה." היא מושכת בכתפיה, כאילו כבר אין סיכוי לזה, אבל היא עדיין צעירה, היא תמיד יכולה להתקרב למישהו. מצד שני, כשהיא נגררת אחרי אימא שלי לכל מקום, נראה שיש לה פחות זמן לחברים מאשר לכל אחת מאיתנו.

"או־קיי, די לקשקש על לורן. הוא היה אמור להיות מוקצה מכל השיחות הערב, זוכרת?"

"שכחתי," אני ממלמלת. רוב סיפורי הילדות שלי קשורים בו. אני יכולה למנות מעט מאוד מקומות שבהם הוא לא היה איתי. טיולים משפחתיים? הוא היה שם. פגישות מחזור? הוא היה שם. ארוחות ערב של משפחת קאלוויי? הוא היה שם.

ההורים שלי היו יכולים באותה המידה לאמץ אותו. לעזאזל, סבתא שלי תמיד אופה לו את עוגת הפירות המיוחדת שלה, בלי שום סיבה. היא שולחת לו עוגה מדי פעם. הוא הקסים אותה איכשהו. אני עדיין משוכנעת שהוא עשה לה עיסוי בכפות הרגליים או משהו מגעיל כזה.

"בואי נשחק משחק," מציעה דייזי בחיוך מסחרר, "נשאל זו את זו שאלות. אם תטעי בתשובה, אצטרך לעשות צעד לעבר הסף, ואותו הדבר הפוך."

"זה לא נשמע כיף." גורלי יהיה תלוי ביכולת שלי לענות על שאלות.

"זה משחק אמון," היא אומרת בעיניים נוצצות, "חוץ מזה, ככה אכיר אותך טוב יותר. זה דבר כזה רע?"

עכשיו אני לא יכולה להגיד לא. היא בוחנת אותי, אני חושבת. "טוב." אקפיד על שאלות קלות כדי שהיא תדע את התשובות ולא אצטרך להרגיש את הלב שלי קופץ מחזי.

היא ממקמת אותנו כך שנעמוד אולי שני מטרים מהסף. שיט. זה לא הולך להיות כיף.

"מה תאריך יום ההולדת שלי?" היא שואלת.

פניי מתחממות. אני יודעת את זה. אני יודעת שכן. "פברואר." תחשבי לילי, תחשבי. תשתמשי בתאי המוח האלה שלך. "עשרים בפברואר."

שפתיה עולות לחיוך. "טוב! תורך."

"מתי יום ההולדת שלי?"

"באחד באוגוסט," היא אומרת. היא אפילו לא מחכה שאגיד לה שהיא צודקת, היא יודעת שכן. "כמה חברים רציניים היו לי?"

"תגדירי רציני." אני לא יודעת את התשובה. אפילו לא הייתי מודעת לכך שהיא התחילה לצאת עם מישהו עד ששמעתי את השם 'ג'וש' נזרק בזמן שקנינו שמלות לאירוע הגאלה.

"כאלה שהבאתי הביתה כדי לפגוש את אימא ואת אבא."

"אחד," אני אומרת בהנהון לא בטוח.

"שניים. את לא זוכרת את פטריק?"

אני מזעיפה פנים ומגרדת את זרועי. "פטריק?"

"ג'ינג'י, רזה. נערי כזה. הוא נהג לצבוט לי את הישבן, אז נפרדתי ממנו. הייתי בת ארבע־עשרה." היא מתקרבת צעד נוסף אל הקצה כי ברור שאני האחות הכי גרועה אי פעם.

אני נאנחת בכבדות, מבינה שהגיע תורי. אני מנסה לחשוב על שאלה טובה, אבל כולן כוללות את לורן איכשהו. בסוף אני מוצאת משהו סביר. "איזה תפקיד שיחקתי ב'הקוסם מארץ עוץ'?" הייתי רק בת שבע, ולבקשתו של לורן, אבא שלו משך בחוטים והוציא אותו מההופעה כדי שלא יצטרך לשחק את איש הפח. לורן היה מאושר שלא היה צריך לעשות חזרות עם יתר הכיתה. הוא ישן בחלק האחורי של החדר, פיו פעור, בזמן שניסינו לשנן טקסטים. אני מתגעגעת אליו.

"היית עץ," אומרת דייזי. "רוז אמרה שזרקת תפוח על דורות'י ועשית לה פנס בעין."

אני מצביעה עליה. "זה היה בטעות. אל תיתני לרוז להפיץ שקרים." הסיפור הזה נמצא בארסנל שלה נגדי, אני נשבעת. דייזי מנסה לחייך, אבל זה חיוך חלש. אני יכול לראות שמערכת היחסים שלי עם רוז היא משהו שמרגיז אותה, אז אני נותנת למילים שלי להתאייד.

היא שואלת, "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה?"

אני אמורה לדעת את זה, לא? אבל אין לי מושג. "אסטרונאוטית," אני זורקת.

"חמוד." היא פוסעת צעד קדימה. "אני לא בטוחה מה אני רוצה להיות." אני מביטה. "זו הייתה שאלה מטעה. זה לא הוגן."

היא מושכת בכתפיה. "היית רוצה דקה לחשוב על זה?"

אני מסתכלת על המרחק שלי מהקצה ואז על המרחק שלה. עוד שני צעדים והיא שם. "לא, תודה." אני נטרפת מזה שהיא עונה נכון על השאלות שלי, ומרגישה אשמה על כך שאני עושה עבודה גרועה בלענות על שלה. נראה לי שהיא ידעה שאכשל במשחק הזה. אולי היא רוצה להפסיד, וככה לא אוכל לומר לה לקפוץ למטה. לא אם הכול חלק מהמשחק.

אלוהים, אני מקווה שזה לא המקרה כי בטני מתהפכת מהמחשבה. נראה יותר ויותר סביר שכן. "מה השם האמצעי שלי?" אני מנסה משהו קל.

"מרתה," היא אומרת וצוחקת. "לילי מרתה קאלוויי. זה לא מדכא להיקרא על שם סבתא שלנו?"

"מי שמדברת, פטוניה." גם השם השני שלה הוא שם של פרח.

"את יודעת מה בנים תמיד שואלים אותי?"

"מה?"

"כבר קטפו לך את הפרח1?" שמעתי את זה בעבר. עיניה פוגשות את עיניי לרגע. "נו, וקטפו לי?"

הקור נוגס בצווארי. "זאת השאלה הבאה שלי?" היא מהנהנת. "את בתולה," אני אומרת, מהוססת. לא? בפעם האחרונה שדיברנו על זה, שיחקנו משחק על היכטה המשפחתית. דייזי וגם רוז אמרו שהן עדיין בתולות. היא פוסעת צעד קדימה, מגפיה נוגעים בקצה. מה?! "את משקרת," אני אומרת בבהלה.

מתי, לעזאזל, היא איבדה את הבתולים שלה? למי?!

היא מנידה בראשה ושערה מתנופף ברוח. היא תוחבת קווצת שיער אל מאחורי האוזן.

"זה היה עם ג'וש?"

"לא," היא אומרת בקלילות, כאילו זה לא ביג דיל. אולי רק בשבילי זה כן. האמת, ניסיתי להדחיק את הזיכרון של הפעם הראשונה שלי. זה היה מביך, וזה כאב קצת. בכל פעם שאני חושבת על זה, אני מתחילה להסמיק אז קברתי את זה עמוק, עמוק בנבכי נפשי.

"מי? מתי? את בסדר?"

"לפני כמה חודשים. אני לא יודעת. בנות דיברו על סקס בכיתה, איך היה להן וזה. רק רציתי לראות איך זה יהיה. היה בסדר, נראה לי. ממש לא כיף כמו לעשות את מה שאנחנו עושות עכשיו." היא מניעה את גבותיה בשובבות.

"אבל עם מי?" בבקשה, אל תהיי כמוני, זה כל מה שאני יכולה לחשוב עליו.

"איזה דוגמן. הצטלמנו יחד, והוא חזר לשבדיה אז אל תדאגי, לא תיתקלי בו כאן."

אני לומדת כל־כך הרבה על דייזי הלילה. זה קשה לעיכול. אני מרגישה כאילו הרגע דחפתי לעצמי לפה מגש פיצה שמנוני שלם ועוד רגע אקיא. "בן כמה הוא?" בבקשה לא בעילה בהסכמה. אני לא יודע אם אני יכולה להחזיק את הסוד הזה.

"שבע־עשרה."

אני נרגעת. "רוז יודעת?"

דייזי מנידה בראשה. "לא סיפרתי לאף אחד. את הראשונה. לא תגידי כלום, נכון? אימא תהרוג אותי."

"לא, אבל אם את מתחילה לקיים יחסי מין, את חייבת להיזהר."

"אני יודעת." היא מהנהנת. "את חושבת... את חושבת שתוכלי לקחת אותי למרפאה? אני רוצה לקחת אמצעי מניעה."

"כן, אני אקח אותך." עוד סוד שאצטרך לשמור מהמשפחה, אבל את זה אשמור בשמחה. היריון לא מתוכנן אפשר למנוע, ובנות לא צריכות להתבייש לקחת גלולות. "רק תבטיחי לי שלא תשתגעי ותשכבי עם הרבה בחורים סתם." כי זה מה שאני עשיתי, ותראי מה יצא ממני.

"אוי, לא הייתי עושה דבר כזה." היא מכווצת את אפה ובטני צונחת. זו הסיבה לכך שאני לא יכולה לספר לאף אחד במשפחה שלי על ההתמכרות שלי. רוז צדקה, הם פשוט לא יבינו.

"אני רוצה ללכת לקולג'?" היא שואלת שאלה נוספת כחלק מהמשחק שלנו. אני אפילו לא זוכרת אם זה התור שלה או שלי.

"אני לא יכולה לחזות את העתיד."

"אני רוצה ללכת לקולג'?"

"זו שאלה טובה מאוד... שאין לי תשובה עליה. את רוצה?"

היא מנידה בראשה. "לא. עדיין לא. אני רוצה להגיע לגיל שמונה־עשרה ולהצטלם בלי שאימא תהיה שם איתי. אוכל לנסוע לצרפת לבד ולראות את פריז בלי שאימא תקבע לי את המסלול. את יודעת, השנה היא אפילו לא הרשתה לי לראות את ה'לובר'."

"זה נורא."

דייזי מהנהנת. "כן, ממש השתגעתי מזה." ואז המגף שלה עולה על אדן הגג העשוי בטון. הלב שלי מתכווץ.

"או־קיי, מספיק עם המשחקים!" אני מרימה ידיים. "בואי נחזור פנימה."

דייזי מחייכת מאוזן לאוזן ומתיישבת על מעקה הגג, בגובה של עשרים קומות. היא פורשת את זרועותיה וצועקת, "אני אליל מוזהב!"

אוי, אלוהים. הציטוט מ'כמעט מפורסמים' לא מפיג את הפאניקה שלי. היא צורחת בכל כוחה ואז צוחקת צחוק מתגלגל. זמן האיכות הזה הלך קצת רחוק מדי. "טוב, נגמר המשחק. ניצחת. ברצינות, עוד שנייה פורצות לי אבעבועות רוח." או לפחות פריחה שתיראה ככה. אני מתחילה לצעוד, מפחדת מדי להתקרב ולמשוך אותה למטה בעצמי. מה אם אמשוך והיא תיפול לאחור כמו בטלוויזיה? ככה אנשים מתים.

דייזי קמה ומתחילה ללכת על הקצה כאילו זה חבל מתוח. "זה לא כזה מפחיד. באמת, זה כאילו..." היא צוחקת, "זה כאילו העולם נמצא בקצות אצבעותיי. את מבינה למה אני מתכוונת?"

אני מנידה את ראשי עד שכואב לי הצוואר. "לא, אין לי מושג על מה את מדברת. מישהו הפיל אותך על הראש?" זה נראה די סביר כרגע.

ואז היא קופצת. אל משטח הגג המכוסה חצץ. אני נושמת לרווחה. היא מרימה את הבירה שלה בדרכה אליי וכורכת זרוע סביב כתפיי. "יכול להיות שאחת המטפלות הפילה אותי על הראש. אולי זה מסביר למה אני לא חכמה כמו רוז."

"אף אחד לא חכם כמו רוז." אף אחד, אולי מלבד קונור קובלט.

"נכון," היא אומרת בצחוק ופונה אל הדלת. "עכשיו בואי נראה אם אנחנו יכולות למצוא לך בחור לוהט."

כן, זה לא הולך להיות טוב.

1 בסלנג אמריקאי: כבר לקחו את הבתולים שלך?

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי66 ₪ 45 ₪
מודפס196 ₪ 99 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי32 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 69 ₪
עוד ספרים של אדל - הוצאה לאור
עוד ספרים של כריסטה ריצ'י בקה ריצ'י
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il