* גרמפי-סאנשיין * הפרשי גילים * האח של החבר של אחותי

שמי דייזי קאלוויי, אני הצעירה בבנות משפחת קאלוויי ובהחלט המופרעת ביותר ביניהן. אף שרייק מדוז נוטה להתייחס אליי כאל ילדה, יש לי קריירה כדוגמנית־על, אני יודעת היטב מה אני רוצה, ואני רוצה אותו. רייק מדליק, אולי הגבר הכי חתיך והכי שווה שפגשתי, אבל הוא אגוז קשה לפיצוח ובהחלט ראוי להגדרה משלו למונח 'מנוול'. מצד שני, כשכל העולם חושב שאני משוגעת, אני יודעת שרק נפש משוגעת כמו שלי תוכל להכיל את הטירוף שלי. רייק הוא נפש חופשייה, בדיוק כמוני, ומי מסוגל להבין אותי טוב יותר ממנו?

הרבה בעיות עומדות בדרכי. רייק מבוגר ממני בכמה שנים, ואם זה לא מספיק, אז הוא גם אחיו של לורן הייל, החבר של אחותי. גם אם אי פעם היינו מסוגלים להתגבר על כל המכשולים האלה, עדיין נתמודד עם בעיה ענקית בדמותם של ההורים שלי ואחיותיי, שלא לדבר על כך שנסכן גם את מערכת היחסים העדינה שנרקמה בין רייק לבין אחיו.

כריסטה ובקה ריצ'י כובשות את העולם בסדרת אדיקטד שעשתה סנסציה ברשתות החברתיות. מעריצי גוסיפ גירל, חברים ואופוריה ישתגעו על הספר הזה, שעלילתו מתרחשת בעולם מלא תאווה, תהילה, גברים ששווה למות למענם וחברויות חזקות יותר מקשר דם. פרח בחממה הוא הספר החמישי בסדרה.

פתק מרייק

החיים שלי לא קונבנציונליים, לא נורמליים ומלאים במצבים מביכים. אם אתם נעלבים בקלות משפה גסה ומדיבורים לא הולמים, עשיתם פאקינג פנייה לא נכונה איפשהו בדרך. לא תבינו אותי אם אתם לא יכולים להתמודד איתי, ואני לא מתכוון להסביר את עצמי.

אני אמיתי. אני גס. אני מה שמרתיע אתכם, אז אני מזהיר אתכם עכשיו. תתרחקו כי ברגע שתיכנסו לחיים שלי, לא אתן לכם לעזוב.

פרולוג
רייק

כל יום שני היה אותו הדבר. לא משנה אם הייתי בן עשר, שתים־עשרה, חמש־עשרה או שבע־עשרה, נהג בשם אנדרסון הגיע לבית שלי בפרברי פילדלפיה בצהריים, ואחרי נסיעה של עשר דקות הוא הוריד אותי בקאנטרי קלאב. אבא שלי ישב באותו שולחן בפינה האחורית, ליד אותו חלון שהשקיף על שני מגרשי טניס. הוא הזמין את אותו אוכל, פילה מיניון עם ויסקי בן מאה, ושאל את אותן שאלות.

"איך בלימודים?"

"בסדר," אמרתי. היה לי ממוצע ציונים של 100. הייתי רק בן שבע־עשרה, ומגייסים מקולג'ים כבר ניסו לאתר אותי לנבחרת האתלטיקה. טיפסתי על סלעים בכל זמן פנוי שהיה לי, ולהטטתי בין שני ענפי הספורט. עוד בתיכון תכננתי לעצמי תוכנית בראש. רציתי ללכת לקולג' כדי לרוץ. לא תכננתי לגעת בסנט מהכסף שלו. קרן הנאמנות שלי יכולה הייתה להירקב מבחינתי. התכוונתי להתרחק מאבי ומאימי ככל שרק אוכל. סוף־סוף תהיה לי קצת שלווה ואשכח מכל השקרים שלהם.

אבא לגם מהוויסקי. "אימא שלך לא מספרת לי מה קורה איתך, ואתה לא אומר יותר ממילה אחת בכל פעם, אז מה אני צריך לעשות? להתקשר לזרים כדי לשאול עליך? למורה שלך? הוא יחשוב שאני הורה גרוע."

בהיתי בשולחן, לא נוגע בכריך העוף. כשהייתי בן עשר כן אכלתי. את ההמבורגרים תמיד אכלתי כשהייתי בן אחת־עשרה, אבל בגיל חמש־עשרה התעוררתי והשלמתי עם זה שאני אוכל עם מפלצת. "אין לי מה להגיד," אמרתי.

"התחרשת? איך היה השבוע שלך? מה אתה עושה עם עצמך? זו לא שאלה קשה." הוא שתה את כל הוויסקי בלגימה אחת. "מגוחך," הוא מלמל והצביע עליי, אצבע מושטת מעל הכוס שלו. "אתה אמור להיות הבן האינטליגנטי." הוא סימן למלצר שיביא לו מנה נוספת.

שריריי נמתחו כשהוא הזכיר את לורן ושנאה לוהטת הציפה את כל גופי. לא הייתה לי שליטה על הכעס הזה. הוא אכל אותי כמו שריפה ביער. "אפשר לקצר פה?" שאלתי, "יש לי דברים לעשות."

המלצר הגיע ומילא לאבא רבע כוס. הוא דחק בו להמשיך, והמלצר מזג עוד, עד שהיא התמלאה. "הוא גם רוצה אחת," אמר אבא.

לג'ונתן הייל היו מיליארדי דולרים מחברת 'הייל', חברה למוצרי תינוקות. הוא שילם לצוות הקאנטרי קלאב כדי שישתקו לגבי זה שאני קטין. זה כבר היה נורמלי בשלב הזה. הבטן שלי התכווצה למראה האלכוהול. החלטתי רק ארבעה ימים לפני כן להפסיק לשתות. ידעתי שבכל יום שני אבא יבחן אותי ולא התכוונתי לומר לו שהפסקתי.

המלצר מזג לי, סגר את בקבוק הקריסטל ואז הלך בלי לומר מילה. "תשתה," התעקש אבי.

"אני לא אוהב ויסקי."

הוא הטה את הראש. "ממתי?"

"מאז שזה המשקה האהוב עליך."

אבא הניד בראשו. "אתה ואחיך אוהבים למרוד, ממש פרחחים קטנים."

"אני לא דומה בשום דבר לזין הזה."

"איך אתה יודע? מעולם לא פגשת אותו."

"אני פשוט יודע." תפסתי את הברך שלי שהתחילה לקפוץ. רציתי לעוף משם. לא יכולתי לדבר על לורן.

תמיד ידעתי שיש לי אח למחצה. זה לא היה קשה להסיק שגם הילד של ג'ונתן הייל יהיה קשור אליי. חלקנו את אותו האב, אבל ההורים שלי מעולם לא אמרו את זה בגלוי עד שהייתי בן חמש־עשרה. אחרי שאימא התלוננה על ה'ממזר', ביקשתי מאבא לפרט. בסוף הוא נתן לי שלוש עובדות שהבהירו את התמונה שכבר התחלתי לבנות.

אחת: הוא בגד בשרה, אימא שלי, עם איזו אישה אחרת כשהייתי בן כמה חודשים.

שתיים: האישה 'האחרת' נכנסה להיריון, ילדה את לורן שנה אחרי שאני נולדתי והשאירה אותו עם ג'ונתן לפני שברחה.

שלוש: אני גרתי עם שרה. אחי למחצה גר עם אבא שלנו וכל העולם האמין שהוא בנה של שרה, לא אני. אני הייתי מדוז. חלקתי את שם המשפחה שלי עם המשפחה הלוזרית של אימא שלי בניו ג'רזי, שאף אחד לא רצה שום קשר איתה. אימא שלי הייתה שרה הייל. אבא שלי היה ג'ונתן הייל, ואני הייתי בן של אף אחד.

אחרי שהאמת הכואבת התבררה, אבא שלי תמיד הזכיר את לורן. הוא תמיד שאל את אותה שאלה ולא רציתי לשמוע אותה באותו יום.

הוא ניפץ את הכוס שלו. "איך נעשית כזאת נמושה?"

לא האמנתי שחשבתי שהוא מגניב כשהייתי בן תשע. הוא התנהג כאילו אנחנו חברים, נתן לי לשתות מהוויסקי שלו. אב ובנו. כאילו הוא אהב אותי מספיק כדי לעבור איתי על כמה חוקים. עתה תהיתי אם כל זה היה רק טריק שנועד להפוך אותי לאומלל כמוהו. "הייתי מעורב בתאונת דרכים," אמרתי פתאום.

הוא נחנק מהוויסקי וכחכח בגרונו. "מה? למה אני שומע על זה רק עכשיו?"

"תשאל את אימא."

"הכלבה הזאת — "

"היי," קטעתי אותו. נמאס לי לשמוע אותו יורד עליה. נמאס לי להקשיב לאימא שלי לועגת לו. כל מה שרציתי זה ששניהם יפסיקו. הם התגרשו עוד לפני שמלאה לי שנה. מתי הריבים האלה ייגמרו כבר?

הוא גלגל עיניים, אבל נראה שוב רציני, מודאג יותר. אם היה לב בחזה של ג'ונתן, הוא היה שקוע עמוק מתחת לאוקיינוס של אלכוהול. "מה קרה?"

"נתקעתי בתיבת הדואר של השכן." אני לא זוכר איך הגעתי הביתה. מתברר שעברתי בארבעה רמזורים אדומים. הפלתי גדר. התעלפתי על ההגה והתעוררתי לאחר ההתרסקות. לא הייתי בדרך הביתה ממסיבה. שתיתי לבד במגרש הכדורגל של בית הספר של לורן. שנאתי את אקדמיית 'דלטון'. אותי הכריחו ללכת למכינת 'מייבלווד', שעה מהבית שלי, כי אימא לא רצתה שאראה את פניו של לורן כל יום, ומפני שהיה אסור שמישהו ידע שאני הבן שלה.

אז לורן הלך לבית הספר הקרוב יותר, איפה שאני הייתי אמור ללמוד, בזמן שאני סולקתי. שנאתי אותו עד עמקי נשמתי. אימא עזרה לעורר את הזעם המחליא הזה. היא כל הזמן אמרה 'אח שלך עף על עצמו, שוחה בכסף שלנו. אם אתה רוצה להיות בסביבה של המפונק של ג'ונתן הייל, לא תגיע לשום מקום'.

הייתי מהנהן וחושב 'כן, הבן־זונה הזה'. ואז היה עובר זמן והייתי מתחיל לפקפק בכל דבר. אולי כדאי שאפגוש אותו. אולי כדאי שאדבר איתו.

אבל הוא ילד עשיר ומפונק. כמוני.

לא כמוך. לא אכפת לו משום דבר חוץ מעצמו.

כמוני.

לא כמוך.

הוא לוזר שיכור.

כמוני.

אתמול חשבתי ללכת לאימא ולומר משהו. חשבתי להגיד לה להתגבר על הריב המטומטם הזה, להפסיק להתלונן על שג'ונתן בגד בה ולהפסיק להעסיק את עצמה בחיים של הילד הממזר שלו.

"לורן הייל הושעה מפני שהבריז מיותר מדי שיעורים, שמעת את זה?" היא הייתה שואלת אותי עם ניצוץ חולני בעיניים. כישלון של לורן היה כישלון של ג'ונתן ובשבילה זה היה שווה ערך להצלחה, אבל לא יכולתי להגיד כלום. מי אני שאגיד לאישה לשכוח דבר כזה? בגדו בה. הגיע לה לכעוס, אבל הייתי צריך לראות את השנאה הזאת אוכלת אותה במשך כמעט שני עשורים. לא היה שום צדק בכאב שלה, רק בדידות.

עמוק בתוך הבור של הלב שלי רק רציתי שהיא תשחרר, כדי שגם אני אוכל.

אז כן, אבא שלי הרס את אימא שלי ואולי אם היא הייתה חזקה יותר, היא הייתה יכולה להמשיך הלאה. אולי אם הייתי בן טוב יותר, הייתי יכול לעזור לה.

נסעתי ליד 'דלטון' ופרץ בי הזעם הלוהט הזה כי אף אחד לא הכיר אותי באמת ב'מייבלווד'. הם ראו את רייק מדוז, כוכב נבחרת הריצה, תלמיד מצטיין, ילד שנענש כמעט כל יומיים כי פאקינג קילל יותר מדי. ללורן היו את שני ההורים שלי על הנייר. היה לו את שם המשפחה. הייתה לו ירושה של מיליארד דולר.

אפילו לא ידעתי כמה הם סיפרו לו. אם הוא ידע עליי או לא. לא התמקדתי בזה. לא הצלחתי להתגבר על העובדה שהוא גנב אותם ממני. לא היה לי דבר מלבד צעקות וצרחות שליוו גירושים מסובכים. אני הילד האמיתי של ג'ונתן ושרה הייל, אז למה, לעזאזל, הייתי צריך להעמיד פנים שאני הממזר? למה נתנו ללורן את החיים שאני הייתי אמור לחיות?

על המגרש, הורדתי את בקבוק הוויסקי. לא שמתי לב שזה שרף בכלל. שברתי את הבקבוק על הקורה וקיוויתי שלורן הוא שחקן כדורגל כדי שהזכוכיות יחתכו את רגליו, ובכל פעם שהוא ירגיש כאב, זה יהיה בגלל משהו שאני עשיתי.

למחרת בבוקר התעוררתי אחרי שכמעט הרגתי את עצמי ואת כל מי שהיה בדרכי. היה קר בתוכי ולא רציתי להיות ככה. הבטחתי לעצמי שאבא שלי לא יהרוס אותי, וגם לא אחי למחצה או אימא שלי. התכוונתי לתפוס את החיים שלי בידיים ולהתעשת.

אני ארוץ. אלך לקולג'. אמצא את השקט שלי.

זין על כולם.

אבא שלי נרגע. "תיבת דואר היא לא עניין גדול. אח שלך עשה דברים גרועים יותר." הוא הניד בראשו ואז עיניו הבהבו אליי וידעתי שהשאלה עומדת לבוא. "אתה רוצה לפגוש אותו?" פתחתי את הפה, אבל הוא קטע אותי. "לפני שאתה אומר לא, תקשיב לי. הוא חי חיים שונים מאוד ממך — "

"די, סיימתי עם החרא הזה." לא רציתי לבזבז יותר אנרגיה על לורן. סיימתי.

"לא קל לגדול עם השם הייל. הכסף שלנו מגיע ממוצרים לתינוקות. הוא סובל הרבה הקנטות — "

"אני לא שם זין," גיחכתי. שנינו חיינו בשקר, אבל השקר שלי היה גרוע יותר. "אף פעם לא יכולתי לספר לאנשים מי אתה, והוא כן. אימא אמרה שאנשים יתייחסו אליי אחרת אם ידעו שאבא שלי מנכ"ל של חברה ששווה מיליארד דולר, אבל במציאות, שניכם ניסיתם להסתיר אותי." נשענתי לאחור על הכיסא ושילבתי זרועות. לעזאזל, היא נאלצה לשמור על 'הייל' כעל שם המשפחה שלה, תנאי בהסכם הגירושים, בזמן שאני נשארתי מדוז.

"לא בדיוק," הוא אמר, "ניסינו לכסות על העובדה שלורן לא היה הילד של שרה. היא הייתה בהיריון רק פעם אחת. לא יכולנו להצדיק את שניכם בלי להרוס את המוניטין שלי."

בגלל זה אימא נאלצה לסתום את הפה על הבגידה. כדי להגן על ג'ונתן. זה אכל אותה, אבל היא עשתה את זה בשביל הכסף. לא חשבתי שסכום כלשהו של כסף שווה את הכאב שהביאו השקרים האלה. הכול היה בשביל הרושם החיצוני. "למה בחרת בו?" שאלתי, "למה לורן הוא לא זה שמוסתר?"

"ככה הדברים הסתדרו. היה קל יותר שתיקח את שם הנעורים של אימא שלך. ללורן הייתה רק אפשרות אחת, וזה היה אני."

חרקתי שיניים. "אתה יודע, אני מספר לכל החברים שלי שאבא שלי מת. לפעמים אני אפילו מוצא דרכים מתוחכמות להרוג אותך. אה, כן, אבא שלי טבע בתאונת שיט; נספה ביכטה המוזהבת שלו בזמן שחרבן על האסלה."

הוא כמעט צחק. הוא חשב שזה מצחיק. "תקשיב, ג'ונתן," הוא אמר.

"רייק," יריתי. "כמה פעמים אני צריך להגיד לך את זה?" לא רציתי את השם שלו יותר ממה שרציתי את הגנים שלו.

הוא נאנח. "לורן לא כמוך. הוא לא טוב בספורט. אני לא חושב שהוא עבר מבחן בחיים שלו. הוא מבזבז את הפוטנציאל שלו במסיבות. אם היית פוגש אותו, היית יכול לעזור."

"לא," אמרתי, מניח את אמות ידיי על השולחן ונשען קדימה, "אני לא רוצה שום קשר עם הבן שלך, אז תפסיק להעלות את זה."

הוא הוציא את הארנק והעביר לי תמונה, תמונה שהוא הראה לי כמה פעמים בעבר. לורן ישב על מדרגות האחוזה שלו, שם גדל. תמיד חיפשתי קווי דמיון בתווי הפנים שלנו ונגעלתי מהם. היה לנו את אותו צבע עיניים, רק ששלו היה יותר ענברי משלי. פניי היו חדות יותר, אבל המבנה דומה, שנינו רזים ולא מגושמים. הוא לבש עניבה כחולה וחולצה מכופתרת לבנה, המדים של 'דלטון'. הוא לא הסתכל על המצלמה, אבל הלסת שלו הייתה חדה, לא דומה לשום דבר שאי פעם ראיתי. הוא נראה כמו ילד מתנשא, כאילו העדיף לפתוח בירות עם החברים שלו ולא לשבת שם.

"הוא אחיך."

החלקתי את התמונה בחזרה אליו. "הוא אף אחד מבחינתי."

ג'ונתן סיים את כוס הוויסקי השנייה ושלשל את התמונה לכיסו. הוא רטן בשקט על אימא שלי, הכלבה, שמעולם לא רצתה שאפגוש את לורן, בדיוק כפי שסירבה ליצור איתו קשר. עד כמה שידעתי, לורן חשב, כמו כולם, ששרה היא אימא שלו. אולי מישהו מתישהו יאמר לו את האמת, שהוא הממזר.

1
רייק
כעבור תשע שנים

אני רץ. אני לא בורח ממשהו. יש לי יעד: קצה הרחוב הארוך, שלאורכו יש ארבעה בתים קולוניאליים ודונמים של עשב רטוב. הכי מבודד שיכול להיות. שש בבוקר, השמיים בקושי מוארים מספיק כדי לראות את כפות רגליי החובטות באספלט.

אני אוהב את שעות הבוקר המוקדמות. אני אוהב לראות את השמש זורחת יותר מאשר לראות אותה שוקעת.

אני ממשיך לרוץ. הודות למלגת ספורט בקולג' ולטיפוס על סלעים, ספורט שהוא באמת תשוקה מבחינתי. אני לא צריך לחשוב על לשאוף ולנשוף, אני פשוט עושה את זה.

אני שומע את נעליו של אחי חובטות בבטון מאחוריי. הוא מנסה לעמוד בקצב שלי, אבל הוא לא רץ אל דברים. אחי תמיד בורח. אני מקשיב לכובד פסיעותיו ורוצה לתפוס בידו ולמשוך אותו לפניי. אני רוצה שהוא יהיה משוחרר מכל עול, קליל, שירגיש את האופוריה שבאה עם הריצה, אבל מכבידים עליו יותר מדי דברים. אני לא מאט כדי לתת לו להדביק את הקצב. אני רוצה שהוא ידחף את עצמו הכי הרבה שהוא יכול. אני יודע שהוא יכול, הוא רק צריך לנסות.

אנחנו מגיעים לקצה הרחוב, לעץ אלון. לורן נושם בכבדות. "אתה לא יכול לרחם עליי פעם אחת?" הוא שואל ומסיט את שערו ממצחו.

"אם הייתי מאט עוד יותר זה היה נחשב לקצב הליכה." הוא מגלגל עיניים. הוא נמצא במקום לא טוב כבר כמה חודשים והריצה הייתה אמורה לשחרר קצת מהמתח. זה לא עוזר. הוא כורע ומשפשף את העיניים. "מה אתה צריך?" אני שואל.

"כוס ויסקי עם קוביית קרח אחת. אתה חושב שאתה יכול לעשות את זה בשבילי, אח גדול?"

אני שונא כשהוא קורא לי ככה, בכזה זלזול. אני יכול לספור על ידי את מספר הפעמים שהוא קרא לי אחי בחיבה או בהערצה. אולי אני לא ראוי לזה. ידעתי עליו כמעט כל חיי ואפילו לא אמרתי שלום. בכל פעם שאבא שלי שאל אם אני רוצה לפגוש את אחי, סירבתי.

כשהייתי בקולג' חשבתי שהשלמתי עם העובדה שלעולם לא אכיר אותו. הפסקתי לשנוא אותו על עצם קיומו. הפסקתי להקשיב לאימא שלי מגנה ילד שאין לו שום אשמה בלידתו. הפסקתי לדבר עם אבא כי לא הייתי צריך אותו. אני משתמש בקרן הנאמנות. אני חושב שזה תשלום על כל השקרים שהייתי צריך להסתיר בשביל השמוק המזדיין הזה.

יום אחד, זה כל מה שנדרש כדי לשנות את חיי. הייתי באיזו מסיבת ליל כל הקדושים בקולג' ובחוץ הייתה קטטה. צפיתי בארבעה חברים מנבחרת האתלטיקה, זו שאני הייתי הקפטן שלה ב'פן', הולכים מכות עם איזה בחור. זיהיתי אותו מהתמונות שאבא הראה לי.

הוא לא היה מוקף חבר'ה פרועים שריסקו בירות על ראשים של אנשים, כמו שדמיינתי. הוא היה לבד. החברה שלו התערבה בוויכוח כדי להגן עליו, אבל זה היה מאוחר מדי. אחד מהם הכה את אחי ואני עמדתי מהצד וראיתי את זה. באותו הרגע הבנתי כמה טעיתי. לא ראיתי איזה בן־זונה עם מיליון חברים וכסף עד הסנטר. לא ראיתי ספורטאי כמוני. ראיתי בחור שרצה לקבל אגרוף, שביקש להרגיש את הכאב. ראיתי מישהו פגוע ושבור.

כל הזמן הזה רציתי לחיות את החיים שלו. שנאתי לשחק את הממזר המנודה כשהייתי באמת הבן הלגיטימי, אבל אם התפקידים שלנו היו הפוכים, אם הייתי חי עם אבי האלכוהוליסט, אני הייתי מיוסר, שיכור, חלש ובודד כמוהו.

אבא ניסה להגיד לי שלורן הוא לא הילד הפופולרי כמו שחשבתי. הוא היה אאוטסיידר, בדיוק כמוני. ההבדל היה שלי היה כוח להגן על עצמי. אבא לא ירד עליי כמו שהוא ירד עליו. אפילו לא חשבתי על האימה שבאה עם חיים לצד ג'ונתן.

הייתי עיוור, יכולתי לראות רק את הבעיות שלי, לא יכולתי לדמיין שגם לורן קיבל עסקה די מחורבנת.

באותו לילה, במסיבה, נטשתי את ההשלמה הכוזבת שבניתי לעצמי. זו לא הייתה תגובת בטן. החלטתי להתערב, ומאז שעשיתי את זה לא היה לי רגע אחד של חרטה. "אתה רוצה ויסקי? למה שלא אדחף אותך לפני רכבת משא? זה בערך אותו דבר."

הוא פולט צחוק היסטרי. "אתה בכלל יודע איך אני מרגיש?" הוא פורש את הזרועות. "אני מרגיש שאני פאקינג יוצא מדעתי, רייק. תגיד לי, מה אני אמור לעשות? שום דבר לא עוזר עם הכאב הזה. לא לרוץ, לא לזיין את הבחורה שאני אוהב. שום דבר."

לא הייתי בנעליו. לא עד כדי כך. "הדרדרת," אני אומר, "אבל אתה יכול לחזור למקום הטוב שבו היית." הוא מניד בראשו. "אז מה?" אני מצמצם את עיניי. "אתה הולך לשתות בירה? אתה הולך להוריד בקבוק ויסקי? ואז מה? תהרוס את מערכת היחסים שלך עם לילי? אתה תרגיש חרא בבוקר. אתה תרצה להיות פאקינג מת."

"מה אתה חושב שאני רוצה עכשיו?!" הוא צועק, "אני שונא את עצמי כי שברתי את הפיכחון שלי. אני שונא את העובדה שאני במקום הזה בחיים שלי שוב."

"היית נתון בהרבה לחץ."

"גם אתה, ולא ראיתי אותך נשבר."

"זה לא אותו הדבר." לא שתיתי כבר תשע שנים. "אמרו דברים מזעזעים בתקשורת, לו. התמודדת כמו שידעת. אף אחד לא מאשים אותך. אנחנו רק רוצים לעזור לך." כולנו נהיינו מופע לכלל הציבור, תמיד תחת עין העדשה בגלל בנות קאלוויי, שהן בנותיו של טייקון משקאות קלים. זה לא כיף בכלל. אני חובש כובע בייסבול כדי לנסות להסתתר, אבל למרבה המזל לצלמים יש דברים טובים יותר לעשות מאשר לצלם אותנו מוקדם בבוקר. הם ינסו לצלם אותנו בצהריים.

"אתה לא מאמין להם, נכון?" הוא שואל פתאום, קולו עדיין קשה.

"למי?" אני שואל.

"לחדשות, לכל הכתבים האלה. אתה לא חושב שאבא באמת עשה לי את הדברים האלה?"

מישהו סיפר לעיתונות שג'ונתן מתעלל פיזית בלורן. השמועות רק המשיכו להסלים מאז. אני לא יודע אם אבא שלנו יכול להרביץ לו... או להטריד אותו מינית. אני לא רוצה להאמין, אבל יש רמז של ספק שאומר אולי.

"פאק, זה פשוט לא נכון!" הוא צועק.

"בסדר, בסדר." אני מרים ידיים. הוא ככה מאז ההאשמות, מעוצבן וכועס, ומחפש דרך לתקן דברים. אלכוהול היה הפתרון שלו, לצערי.

אבא הגיש תביעת דיבה, אבל לא משנה מה תהיה החלטת בית המשפט, זה לא ישנה את הדרך שבה אנשים מכפישים את אבא, מרחמים על לורן. אין דרך חזרה. "אתה צריך להמשיך הלאה," אני אומר, "אל תדאג לגבי מה שאנשים חושבים."

לורן מביט בשמיים כאילו הוא רוצה לרצוח להקת ציפורים. "אתה אומר את זה כאילו זה הדבר הכי קל בעולם. אתה יודע כמה זה מעצבן?" הוא מביט בחזרה אליי.

"אמשיך להגיד את זה רק כדי לעצבן אותך." בשביל מה יש אחים גדולים? הוא נאנח בכבדות. אני משפשף את ראשו בשובבות ואז מכוון אותו לכיוון הבית שלו. אני מוריד את היד מכתפו והוא נעצר באמצע הכביש, הגבות שלו נפגשות.

"לגבי הנסיעה שלך לקליפורניה." הוא מתרחק. "אני יודע שלא שאלתי על זה חודשים. הייתי שקוע מדי בעצמי."

"אל תדאג." אני מסמן עם הראש אל הבתים הלבנים. "בוא נלך להכין ארוחת בוקר לבנות."

"חכה." הוא מושיט יד. "אני חייב להגיד את זה."

אבל אני לא רוצה לשמוע את זה. כבר החלטתי, אני לא נוסע לקליפורניה. לא כשהוא במקום רע עם ההחלמה שלו. אני הספונסר שלו, אני חייב להיות כאן.

"אני צריך שתלך," הוא אומר. אני פותח את הפה, והוא קוטע אותי. "אני כבר שומע את הטענה המטופשת שלך, ואני אומר לך ללכת. טפס על ההרים שלך, תעשה כל מה שאתה צריך לעשות. אתה מתכנן את זה כבר הרבה זמן ולא אהרוס לך את זה."

"אני תמיד יכול לתכנן נסיעה אחרת. ההרים לא בדיוק זזים לאנשהו." רציתי לטפס לבד בשלושה מקומות שונים ביוסמיטי מאז מלאו לי שמונה־עשרה. אני מתכונן לזה כבר שנים, אני יכול לחכות עוד קצת.

"ארגיש כמו חרא אם לא תיסע," הוא אומר, "ואשתה, אני יכול להבטיח לך את זה. אני לא צריך אותך," הוא אומר בזדון, "אני לא צריך שתחזיק לי את היד. אני צריך שתהיה אנוכי כמוני פעם אחת בחיים כדי שלא ארגיש כמו זין מוחלט בהשוואה אליך, בסדר?"

אני מתכווץ. הייתי אנוכי במשך כל־כך הרבה שנים. לא שמתי עליו זין. אני לא רוצה להיות האדם הזה שוב, אבל הוא מתחנן בפניי. אני שומע ׳בבקשה, לך'. "בסדר," אני אומר מתוך אינסטינקט, "אסע."

הוא פולט נשיפה ומהנהן לעצמו. מעניין כמה זמן הוא סוחב את זה. אני לא יכול להסביר למה אני אוהב אותו כל־כך. אולי מפני שהוא האדם היחיד שמבין איך זה כשג'ונתן עושה עליך מניפולציות למטרות שלו. או אולי כי אני יודע שעמוק בפנים יש נשמה שזקוקה לאהבה יותר מכל אחד אחר, ואני לא יכול שלא לתת לה את זה. אני מניח את זרועי סביב כתפיו. "אולי יום אחד תצליח לעקוף אותי."

הוא פולט צחוק יבש. "אולי. אם אשבור לך את שתי הרגליים."

אני מחייך. "אתה בכלל מהיר מספיק כדי לעשות את זה?"

"תן לי מקל לקרוס ונראה."

"אין סיכוי, אח קטן." אני לא אומר את זה בבוז. בחיים לא.