דף הבית > במוחן של רוצחות סדרתיות
במוחן של רוצחות סדרתיות
הוצאה: ספרי ניב - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 07-2023
קטגוריה: עיון / ספרות מקצועית
מספר עמודים: 263

במוחן של רוצחות סדרתיות

         
תקציר

בספר זה מוצגים מעשיהן של הרוצחות הסדרתיות הנוראיות ביותר שחווה העולם.

הספר מתמקד במניעים שהביאו אותן לרצוח מספרים בלתי נתפסים של בני אדם.

פרק מיוחד נכתב על רוצחות סדרתיות נאציות שחרגו מגבולות האנושיות.

 

פרופ' מריסה הריסון, אחת מהחוקרות המובילות בעולם של רוצחות סדרתיות, טענה: "אנשים אומרים 'מה עוד יכולה אישה במצב הזה לעשות?' בפעם האחרונה שבדקתי, לצאת מהדלת ולעולם לא לחזור, זאת תמיד אופציה. אנו עדיין מחפשים דרכים למזער פשעים של נשים".

 

במהלך שנות עבודתי ומחקרי נתקלתי במקרים שבהם לא ניתן להגדיר את הגבול שבין הרוצחות הסדרתיות לטורפים בטבע. בספר הזה אני מעביר לכן ולכם את אותם מקרים, ומשתף בהתלבטויות הקשות הנלוות בתיאור המקרים הללו.

 

"ד"ר אבי זלבה, אישי, מעביר בצורה מרתקת את הידע הרב שצבר בתחום. כתיבתו, כמו הרצאותיו, קולחת וסוחפת. הוא מצליח להציג תובנות ומסקנות ייחודיות המעוררות עניין רב."

פרופסור מן המניין תמר אלמור, המכללה למנהל

 

"ד"ר אבי זלבה הוא מרצה מרתק. זהו ספרו השני, המביא לכדי ביטוי את הידע הרב של המחבר. הוא מרצה מעולה המשכיל להעביר בכתיבה את עולמן האפל והמזוויע של הרוצחות הסדרתיות שהטילו אימה. ממליץ מאוד לקרוא."

ד"ר בן ציון רובינפלד, גנטיקאי ומנהל מכללות ברנר

 

אבי זלבה הוא ד"ר לקרימינולוגיה וסגן ניצב בדימוס במשטרת ישראל. במסגרת שירותו במשטרה ואחריו נפגש עם שוטרים וסוכני אכיפת החוק, הכליאה והשיקום במקומות רבים בארץ ובעולם. בשנים האחרונות הוא מרצה במגוון תחומים.

פרק ראשון

מבוא

 

"גם נשים יכולות לרצוח, וזו טעות קטלנית לחשוב שהן לא יכולות"

פרופ' מריסה האריסון (Marissa Harrison)

כאשר אנשים שמעו על כוונתי לכתוב ספר על רוצחות סדרתיות הם הגיבו בתדהמה. הם חשבו שבחרתי בנושא לא נכון מאחר שלדעתם לא קיימות רוצחות סדרתיות. התפיסה הזאת, שקיימים רק רוצחים סדרתיים גברים, היא פשוט לא נכונה אם כי זהו מיתוס פופולרי. בשנת 1998 ג'ון דוגלס, פרופיילר מ־FBI, טען בכינוס של הבולשת האמריקאית כי "אין רוצחות סדרתיות". תקשורת החדשות והבידור מנציחה סטריאוטיפים שלפיהם רוצחים סדרתיים הם כולם גברים, ואילו נשים אינן עוסקות במעשי אלימות ורצח נוראים, כל שכן סדרתיים. גם שרשרת הרציחות של איילין וורנוס (שעליה נעשה הסרט "מונסטר"), שהחלה שנה לאחר הכרזתו של דוגלס, התקבלה כאירוע יוצא דופן שרק חיזק את הכרזתו.

רוצחות סדרתיות בהחלט קיימות משחר ההיסטוריה ועד ימינו, אבל המניעים שלהן שונים באופן משמעותי משל גברים. בניגוד לרוצחים סדרתיים גברים, מניעים כגון סדיזם, פנטזיות מיניות וקיום יחסים מיניים על כלל הפראפיליות והפטישים בדרך כלל אינם משמשים המניעים המרכזיים עבור רוצחות סדרתיות נשים, ולעיתים קרובות המניע הזה עבורן הוא שולי, שלא כמו אצל רוצחים סדרתיים גברים. גם בתחום הפרעות אישיוּת כמו פסיכופתיה או היסטוריה של התעללות בילדות אפשר למצוא מעט מאוד רוצחות סדרתיות שיש להן מניעים מיניים או סדיסטיים.

שלא כמו רוצחים סדרתיים גברים, אשר מונעים לעיתים קרובות על ידי תשוקה מינית, רוצחות סדרתיות נוטות לנקוט גישה פרגמטית הרבה יותר בנוגע למעשה הרצח שלהן. כמו כן, רוצחות סדרתיות נוטות הרבה יותר מרוצחים סדרתיים לחסל בני אדם למטרות רווח או נקמה.

בניגוד לרוצחים סדרתיים גברים, שבדרך כלל מתמקדים בקורבנות לא ידועים, נשים נוטות לרצוח גברים שהם הכי קרובים אליהן מבחינה רגשית ופיזית – במיוחד בעלים או מאהבים אך לא רק – והן, בדרך כלל, רוצחות כדי לשפר את חייהן מבחינה כלכלית ונפשית.

אמצעי התקשורת תייגו והפכו את הרוצחת הסדרתית הנשית לפופולרית באמצעות שימוש בדמותה התרבותית של "האלמנה השחורה". נקבות עכביש האלמנה השחורה טורפות את הזכרים לאחר שהן מזדווגות עימם. הן יכולות לעשות זאת מאחר שהנקבות גדולות יותר מהזכרים. הנקבה תופסת את הזכר לאחר ההזדווגות ומזריקה לגופו ארס, ומכאן מקור שמה של האלמנה השחורה, המשמש לעיתים כינוי לאישה שרצחה את בעליה. הרוצחת הסדרתית מסוג "האלמנה השחורה" היא אישה שרוצחת שני בעלים או מאהבים או יותר למטרות רווח כספי או חומרי. רוצחת "האלמנה השחורה" הופיעה בסרט הקלאסי משנת 1944 "רעל ותחרה" בכיכובו של קרי גרנט. הסרט מתאר שתי אחיות שרוצחות קשישים על ידי הגשת יין מעורבב בארסן. בהערת אגב, מעניין לציין כי בישראל הורשע גבר ברצח של שתי נשים שאיתן התחתן כדי לזכות בכספן. הוא אינו היחיד בעולם אך מספרם של רוצחים סדרתיים גברים כ"אלמנים שחורים" הוא זניח למדי.

למרות שהן מהוות פחות מ־20% מכלל הרוצחים הסדרתיים (האחוזים הללו כוללים גם את השתתפותן בצמדים של הרכבים שונים המבצעים רצח סדרתי), נשים יעילות מאוד בפעולת הרציחה עצמה ובדרך כלל הן משתמשות בשיטות שקטות ומסודרות כדי לרצוח לעומת הרוצחים הסדרתיים הגברים. השיטות שבהן הן משתמשות לרצח סמויות יותר או נעשות בפרופיל נמוך יותר, כגון רצח על ידי הרעלה, שהיא הבחירה המועדפת עליהן. שיטות רצח נוספות שזוהו גם בחקר רוצחות סדרתיות כוללות דקירה, חנק, טביעה ובמקרים נדירים ירי.

רוצחות סדרתיות מעורבות לעיתים קרובות בגניבה, בהונאה או במעילה לפני שהן הופכות לרוצחות סדרתיות הרוצחות מתוך מניע חומרני. למרות שרוב הרוצחות הסדרתיות רוצחות תמורת כסף או רווח אחר, יש גם רוצחות שעושות זאת למען תשומת הלב והאהדה שהן מקבלות בעקבות מותו של מישהו שטיפלו בו. לכן אין זה נדיר עבור נשים אלו להיות מועסקות כמטפלות בבתי אבות לקשישים או כאחיות במרפאות ובבתי חולים. כפי הנראה רובן, אם לא כולן, לוקות בתסמונת מינכהאוזן על ידי שליח (Munchausen Syndrome by Proxy), שהיא – כפי שהגדיר אותה במאמר משנת 2002 הפסיכיאטר ד"ר הרברט שרייר (Herbert A. Schreier): "פסיכופתולוגיה של הפוגע שיכולה לנבוע כבר משלבי התפתחותו הראשונים. בנוכחות מנגנוני הגנה בלתי בשלים, חֲסָרִים רגשיים שונים בתקופת הילדות עשויים להביא להפרעת אישיות המאופיינת גם בצורך חוזר שאינו מודע, לשימור צורכי העצמי על אגו שלם (Integral) חיוני ומתפקד. ייתכן שגם גורמים אלה מביאים להתנהגות נרקיסיסטית שאין בה מקום לאחר ואף פוגעת בו בתת מודע, לצורך השגת רווח ראשוני, כמו בהפרעה הנדונה".

רוצחות סדרתיות פועלות בדרך כלל בסביבה שהן מכירות היטב, כגון ביתן או מתקן בריאות שבו הן מועסקות. לעיתים רחוקות הן מחפשות קורבנות בשטח פתוח ולא מוכר, כפי שעושים לעיתים קרובות רוצחים סדרתיים, אלא לרוב הן מוצאות קורבנות בתוך משפחתן או במקום עבודתן.

לפעמים רוצחת סדרתית תשתף פעולה עם רוצח סדרתי כחלק מזוג רוצחים סדרתיים. במקרים כאלה, בדרך כלל האישה תהיה הכנועה יותר מבין השניים ותעזור לבחור קורבנות כדי לרצות את בן זוגה הגברי הדומיננטי. לעיתים נדירות, האישה בצמד תהיה הדומיננטית.

מעניין לציין שהרוצח הסדרתי עם מספר הקורבנות הרב ביותר בהיסטוריה הוא אישה. זו הרוצחת הסדרתית ארז'בט (אליזבת) באטורי (בהונגרית: Báthory Erzsébet), שנולדה ב־7 באוגוסט 1560 וכונתה "רוזנת הדמים". אליזבת הייתה רוזנת ממשפחת באטורי המפורסמת בהונגריה. לאחר מות בעלה, הרוזנת וארבעה משתפי פעולה עינו, תקפו מינית ורצחו כ־650 נערות ונשים צעירות. באופן מדהים, אליזבת מעולם לא נשפטה או הורשעה בפשעים כלשהם בעצמה. כדי להרגיע את הציבור, בשנת 1610 הוכנסה הרוזנת למעצר בית בטירת צ'אכטיצה (Csejte) בהרי הקרפטים, שם שהתה עד מותה ארבע שנים מאוחר יותר בשנת 1614.

בתאריך 3 בדצמבר 2020 פורסם בשבועון "דיסקבר" (DISCOVER) מאמר של קודי קוטייר (Cody Cottier) בנושא: "רוצחות סדרתיות קיימות, אבל המניעים שלהן שונים. עבריינים גברים עשויים לקבל יותר פרסום, אבל אין להם מונופול על רצח סדרתי". בחרתי להביא כאן חלקים נרחבים מהמאמר הזה.

כך הוא כתב: "בשנת 1985 פרסם הקרימינולוג אריק היקי (Eric Hickey) את המאמר האקדמי הראשון, למיטב ידיעתי, על רוצחות סדרתיות". בהערת אגב אוסיף כי חשוב לציין שעד שנות ה־70 של המאה הקודמת, הקרימינולוגיה התעלמה מעבריינות נשים באופן כמעט גורף. ההתייחסות לנשים בכלל - אם הייתה קיימת - הייתה כאל קורבנות או כאל נשים שהפן האלים והפלילי הקיים בהן לא נובע מאישיותן אלא כתוצר של החברה והתרבות הרווחת. קוטייר ממשיך: "המחסור במחקרים על נשים נבע מהנחה מסוכנת למדי, שלפיה נשים אינן מסוגלות לרוע ולאלימות הדרושים לפשעים מחרידים כאלה. בתחילת הקריירה שלו, בשיחה עם סוכני FBI בכנס, היקי תיאר מקרה שבו פנו אליו לייעוץ בלשים ממשטרה בעיר גדולה. במקום היה עבריין לא מזוהה שרצח במשך שנתיים שמונה אנשים, שכולם הורעלו. היקי אמר לסוכנים כי הוא חושד שמדובר ברוצחת סדרתית. תגובת הסוכנים בכנס תאמה את תגובת השוטרים שהתייעצו עימו על המקרה: 'אין רוצחות סדרתיות', הם טענו בלהט".

בהמשך עבודתו היקי בדק מקרים של רוצחות סדרתיות כבר במאה ה־19, שאת חלקם אני מציג בספר הזה. "הן תמיד היו", הוא אומר, "פשוט לא הכרנו בהן". לדעתו של החוקר, דיווחים אחרים מראים שהן פעלו כרוצחות סדרתיות אפילו בשנים קודמות, בסביבות תחילת המאה ה־16, דוגמת אליזבת באטורי, הרוזנת ההונגרייה שהזכרתי לעיל. אומנם היקי נוטה "לזלזל במספרים העצומים האלה", אבל זו עובדה כי גם נשים אחראיות לשפיכות דמים שלא סופרה, הן פשוט פועלות על פי דפוס פעולה עדין יותר. מחקרים מראים שרוצחות סדרתיות פעלו לפני הספירה הנוצרית ובמהלך כל ההיסטוריה, אך בהיקפים פחותים משל רוצחים סדרתיים.

בדיוק כמו ברצח בודד, שבו שיעור הנשים הרוצחות אינו מייצג את שיעורן באוכלוסייה, כך גם ברצח סדרתי, המוגדר כרצח של לפחות שני קורבנות שבוצע בהפרש של לפחות עשרים וארבע שעות בין כל רצח ועל ידי אותו רוצח, ובמקרה הזה רוצחת. בשנת 1900 כ־40% מסך כל הרוצחים הסדרתיים היו נשים, בעוד בתחילת המאה הנוכחית סך הרוצחות הסדרתיות ירד לשיעור של 11% מסך כל הרוצחים הסדרתיים, על פי נתונים מאוניברסיטת רדפורד ואוניברסיטת חוף המפרץ של פלורידה. בעשורים האחרונים, האחוזים אף ירדו ונעים בין 5% ל־7%. שכיחות הרוצחות הסדרתיות יציבה, כאשר בכל עשור נתון פועלות רק כמה עשרות, ואפילו כאשר המספרים של רוצחים סדרתיים גברים נסק ליותר מ־700 רוצחים סדרתיים פעילים ברחבי העולם בשנות השמונים, לא נרשמה עלייה דומה בקרב רוצחות סדרתיות. "אני לא חושב שאי פעם יהיה נחשול", כתב קוטייר.

המחבר מוסיף מעין הערת אזהרה לכולנו: "אבל יש התוהים אם הטקטיקות הערמומיות של רוצחות המסוות את מספרן, עוזרות להן לחמוק מלכידה על ידי סוכנויות אכיפת החוק. הן מתוארות לעיתים קרובות כ'רוצחות שקטות': הן בדרך כלל לא שוחטות באכזריות חסרת מעצורים ואינן מענות את הקורבנות. ב־50% מכלל המקרים הן מעדיפות שימוש ברעל. הן גם נוטות לרצוח בבית או בעבודה, ובכך מושכות פחות תשומת לב מאשר מסעות רצח אקראיים באזורים מרוחקים הנפוצים בקרב גברים רוצחים סדרתיים. במאמר משנת 2013 שמנתח את המאפיינים של רוצחות סדרתיות כתבה הסוציולוגית אמנדה פארל שהן רוצחות, בממוצע, במשך פרקי זמן ארוכים יותר מעמיתיהן הגברים".

הניגוד הבולט ביותר בין רוצחים סדרתיים גברים לנשים הוא המניע. באופן גורף, גברים הורגים למען הנאה ושליטה מינית, אבל עבור אישה זה נדיר מאוד להרגיש את אותה תשוקה מעוותת. "עבורן", אומרת פרופ' מריסה האריסון, פסיכולוגית אבולוציונית, המניע הוא "בהחלט כסף". כאשר היא ועמיתיה עשו את ההשוואה הראשונה של נתונים על רוצחים סדרתיים משני המינים בשנת 2019, המניע היה בין ההבדלים הברורים ביותר: הם מצאו כי 75% מהרציחות של גברים היו מיניות, ו־52% מהרציחות הנשיות היו כלכליות. הנתונים גם אישרו את ההנחה כי נשים נוטות הרבה יותר להרוג אנשים שהן מכירות, ולעשות זאת באמצעות הטכניקות הסטריאוטיפיות (עבור נשים, לפחות) של הרעלה או חנק - פעולות שלא תמיד משאירות סימנים ברורים של אלימות מכוונת כמו קליע בגוף הקורבן או סימני דקירות.

מייקל קלהר (Michael Kelleher) וסי. אל. קלהר (C. L. Kelleher), שכתבו את הספר "הרצח הנדיר ביותר: הרוצחת הסדרתית הנשית", סיווגו נשים לבדן לשבעה ארכיטיפים, כולל האלמנה השחורה (רוצחת בני זוג, קרובי משפחה וחברים) ומלאך המוות (רוצחת את אלו שנתונים להשגחתן).

למרות ההסתייגויות שמניתי אפשר להניח שהנתונים של האריסון ועמיתיה - שנלקחו מ־55 רוצחים סדרתיים מכל מין, חושפים פיצול ברור לאורך קווי המגדר, הן במניע והן בשיטה. "הסטטיסטיקה בעצם גיבתה את מה שכולם כבר חשבו", אמרה האריסון. היא עצמה עונה על השאלה המתבקשת: מה מסביר את החלוקה הבינארית הזאת? לדברי ד"ר האריסון: "שורשי השוני הכה ברור בין המינים נעוץ במורשת הצייד־מלקט הקדמונית שלנו". התיאוריה שלה מתבססת על פסיכולוגיה אבולוציונית, שמסבירה את ההתנהגות האנושית בהקשר של ההתאמות שעזרו לאבות ולאימהות שלנו לשרוד ולהעביר הלאה את הגנים שלהם בסביבה הקדמונית. אם זה נכון שבמשך מאות אלפי שנים גברים צדו ונשים ליקטו, הרי דרכי הרצח המודרניות שלהם הן תוצרי לוואי של המורשת הזאת.

במסגרת זו, נראה שהממצאים של האריסון מתאימים. גברים נוטים יותר לצאת ולעקוב, או "לצוד", את קורבנותיהם, ללמוד את השגרה שלהם ואת פעילותם ברשתות החברתיות, כפי שאדם פרהיסטורי אולי למד בדרך של ניסוי וטעייה. נשים, לעומת זאת, נוטות "לאסוף" את הקרובים אליהן. קרוב ל־80% מהרוצחות הסדרתיות מכירות את קורבנותיהן, ולעיתים קרובות הן חיות או עובדות איתם.

הפסיכולוגיה האבולוציונית עשויה לעזור להסביר גם את המניעים שלהן. רוברט טריברס (Robert Trivers), שהיה החלוץ בתחום, יישם את הרעיון להתנהגות ההזדווגות. בעיקרו של דבר, זו מהות האינטרס העצמי ברבייה: בגלל שיכולת הפריון שלהן מוגבלת, נשים ירצו וישאפו ליהנות מתמיכה ארוכת טווח של בן זוג – חי או מת. אבל גברים, עם מאגר תאי הזרע הבלתי מוגבל שלהם, נהנים מחיפוש הזדמנויות הזדווגות מרובות. תיאוריה זו, שתורגמה להיגיון המעוות של רצח סדרתי, מציעה שנשים הורגות כדי להשיג משאבים, וגברים כדי להפיץ את זרעם בקרב כמה שיותר נשים. ברור, לפחות במקרה האחרון, שאין כל תועלת אבולוציונית עבור גבר שהורג את האישה שיכולה ללדת את ילדו. הדבר נכון גם לגבי נשים שהורגות את ילדיהן. אלה לא החלטות רציונליות, אומרת האריסון, אלא סטיות פתולוגיות של התנהגות אנושית רגילה. היא אינה טוענת שפסיכולוגיה אבולוציונית יכולה להסביר את כל הניואנסים של רצח גבר לעומת אישה. גם הסוציאליזציה בוודאי משחקת תפקיד: הנורמות המגדריות שגברים הם תוקפניים ונשים הן פסיביות נאכפות על פני מאות אם לא אלפי שנים, והן דוגמאות לחינוך התנהגותי בין־דורי רב עוצמה.

רודיארד קיפלינג כתב את השיר "נקבת המינים", ורבים נטו לזלזל בכתיבתו. לאחר שלעיתים קרובות הסיק מסקנות סקסיסטיות לחלוטין, מהתנהגות הדוב והקוברה, הפזמונים של קיפלינג טוענים ומראים כי "הנקבה קטלנית יותר מהזכר". ד"ר מריסה האריסון טוענת כי "גם נשים יכולות לרצוח, וזו טעות קטלנית לחשוב שהן לא יכולות". היא צודקת!

חוקרי המשטרה וסוכני הבולשת הפדרלית האמריקאית יקפידו לתת שם רגיל לרוצח או הרוצחת הסדרתית (כך הסביר לי חוקר מהבולשת האמריקאית: "אם נעניק לעבריין כינוי דמוני או אכזרי - יהיה קשה יותר לתפוס אותו מכיוון שכך אנו מתייחסים אליו כבעל תכונות בלתי אנושיות. מבחינתנו הם בני אדם ואנו נתפוס אותם").

אמצעי התקשורת לעומת חוקרי המשטרה יעניקו לרוצחות הסדרתיות כינויים כמו: מפלצת, אשת כחול הזקן, יוצרת המלאכים וכדומה כדי להדגיש את מידת האכזריות של אישה שבחרה להיות רוצחת סדרתית, ולהגביר בכך את התעניינות הציבור במעשיה. לא נדירים המקרים, כפי שניתן לראות גם בספר זה, שכמה רוצחות סדרתיות קיבלו את אותו כינוי בתקופות זמן שונות שבהן הן פעלו. אמצעי התקשורת סומכים על הזיכרון הקצר של הקוראים ועל הסקרנות המקברית בעת שישתמשו בכינויים מושכי תשומת לב ועניין מצידם של האנשים הקוראים, שומעים וצופים בשקיקה במקרה רצח סדרתי.

באופן כללי, רוצחות סדרתיות בוחרות בשיטות אלימות פחות לעומת עמיתיהן הגברים, והן גם נוטות יותר להכיר את קורבנותיהן. רוצחים סדרתיים גברים צדים את קורבנותיהם, ויש סיכוי גבוה פי שישה שהקורבן יהיה זר. מחקר של רוצחות סדרתיות שנעשה על ידי ד"ר מריסה האריסון מאוניברסיטת פן סטייט האריסבורג מגלה כי כ־92% מהרוצחות הסדרתיות הכירו את קורבנותיהן. כמעט 67% מהן היו קשורות לקורבנותיהן, 34% יהרגו את הבעל או בת הזוג וכ־44% יהרגו את ילדיהן. נשים רוצחות סדרתיות גם מנצלות את תפקידן כמטפלות. המחקר של האריסון מצא כי כ־40% עבדו בתחומים הקשורים לבריאות כגון סיעוד, וכ־22% היו מטפלות ישירות כגון שמרטפיות או אימהות.

מאפיינים המשותפים לרוצחות סדרתיות:

היסטוריה של מחלות ילדות, התעללות פיזית, מינית או שימוש בסמים.

רובן משכילות.

רובן נשים לבנות מהמעמד הבינוני עד הגבוה.

32 הוא הגיל הממוצע שבו הן מבצעות את הרצח הראשון.

רוב הרציחות נעשות בפרברים.

היו נשואות יותר מפעם אחת בממוצע.

רוצחות סדרתיות מדגימות תכונות פסיכופתיות. הן הורגות עבור מניע עיקרי שבגינו גם גברים רוצחים: שליטה. גברים מבטאים את שליטתם באמצעות אונס ואכזריות. נשים מבטאות את שליטתן באמצעות הריגה ישירה של הקורבן שלהן ותפיסת בעלות על רכושם. רוב הרוצחות הסדרתיות מסווגות כרוצחות על בסיס כלכלי. רוצחת סדרתית נוטה יותר לרצוח למטרות רווח כספי, שיפור איכות החיים או נקמה.

קטגוריה אחרת של רוצחות סדרתיות שהזכרתי לפני כן נקראת "מלאכיות המוות", או "יוצרות המלאכים" שבה רוצחות סדרתיות מועסקות לעיתים קרובות בתעשיית הבריאות ואינן בהכרח הורגות למען רווח כספי אלא למען רווח רגשי כגון תשומת לב, כוח ושליטה. סוג זה של רוצחות סדרתיות יכול לפעול מתוך אחד או יותר מהמניעים הבאים, שחלקם הגדול יקושר לסוגים שונים של תסמונת מינכהאוזן:

רוצחת הרחמים, שמאמינה כי קורבנותיה סובלים ולכן היא רוצחת אותם.

הסאדיסטית, שמשתמשת במעמדה כדרך להפעיל כוח ושליטה על קורבנותיה חסרי הישע.

פסאודו מושיעה, שמסכנת את חיי הקורבן בדרך כלשהי ואז "מנסה להציל" אותם. חלקן סובלות מתסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח, חלקן מעמידות פנים שהן מנסות לבצע החייאה כשכל אותו הזמן הן יודעות שהקורבן שלהן כבר מת וזה לא יעזור, אבל ינסו לעשות רושם ולהיראות כמי שעושות מאמץ עילאי להציל את הקורבנות שהן האחראיות לסבל ולפגיעה שלהם.

הציפיות החברתיות של התפקיד והמעמד של נשים ביססו את הרעיון שנשים לא יכולות להיות רוצחות סדרתיות. אולם רוצחות סדרתיות אכן מסתובבות בינינו, גם היום. הן נועזות, מסוכנות ונבונות יותר מרוצחים סדרתיים, ולכן הסיכוי לתפוס אותן נמוך יותר.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של ספרי ניב - הוצאה לאור
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 79 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 93 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 103 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 103 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il