ילדה מתוקה וחכמה עטופה בחום על ידי בני משפחתה, חיה קרוב לטבע בכפר נידח באתיופיה, ושומעת שוב ושוב על החלום הגדול להגיע לירושלים.
יום אחד זֶב־אָדֶרוּ בת הארבע־עשרה נפרדת מהוריה וממשפחתה כדי להגשים חלום, ויוצאת למסע לירושלים עם הדוד שלה ומשפחתו. היא בקושי שורדת את תלאות המסע הארוך והמסוכן דרך סודן, שכולל צעידה של קרוב ל־700 ק"מ.
בארץ היא פוגשת את הפער שבין המציאות והחלום, ומתמודדת עם קשיי קליטה, בדידות וגעגועים קשים למשפחתה. המכתבים שלבסוף מגיעים מבני משפחתה מעוררים בה ציפייה אינסופית לפגוש אותם. בהמשך היא נישאת והופכת לאמא הלוחמת למען שוויון זכויות והזדמנויות לילדיה. היא מוצאת את מקומה בעבודה בקיבוץ תל יצחק, ממשיכה לחדד את זהותה, לחזק את הקשר עם השורשים שלה, ומגלה את העוצמות הנדירות שיש בה ובסיפור חייה.
מרקאן פורש תמונה היסטורית מרתקת, מלאה חיות ועומק, על סיפורה של העדה האתיופית בארץ.
רחל (זֶב־אָדֶרוּ) דאויט היא אמא לשלושה ילדים. מרקאן הוא ספרה הראשון.
באוקטובר 2018 צעדה בהיסוס אל סדנת הכתיבה שלי רחל דאויט. בסדנה "מסע הגיבורה שאני" אנו חוזרות אל אפיזודות מעברנו, מנכיחות ואוספות את הסיפור שאנו נושאות. מהרגע שרחל החלה לספר על המסע שלה מאתיופיה לישראל, חברות הקבוצה ואני היינו המומות. עד אז שמענו על העלייה מאתיופיה דרך התקשורת, אך הפעם הקשבנו לסיפור ממקור ראשון.
רחל שיתפה עימנו גם את סיפור ההתמודדות שלה בארץ, כנערה בפנימייה ישראלית שנמצאת בארץ ללא הוריה, ובהמשך איך התמודדה כאישה וכאם עם אפליה וגזענות מצד הרשויות, מוסדות החינוך והשכנים. ישבנו מולה בפיות פעורים, מלאות הערכה ורואות את גדולתה. האישה שנראתה עדינה ושקטה, התגלתה כבעלת עוצמות ומעוררת השראה.
אדם זקוק לספר את הסיפור שלו על מנת להכיר את עצמו ואת כוחותיו. הנכחת הסיפור בכתיבה, הקראתו מולנו, חברות הקבוצה, וההאזנה שלנו, העניקו לסיפור תוקף שרחל לא קיבלה מספיק ממנו עד כה.
רחל קיבלה תוקף לסיפורה כשסיפרה לנו אותו, אך יש סיפורים שאם יקבלו הדהוד גדול יותר – יתרמו לא רק לכותב, אלא גם תהיה בהם תרומה משמעותית לחברה. סיפורה של רחל הוא בהחלט סיפור כזה, שיאפשר לאנשים רבים לראות את הקהילה האתיופית בעיניים חדשות, ולקבל תובנות על החלום שמועבר מדור לדור, על נחישות ואמונה, כמיהה וכיסופים, ועל החיים לאחר העלייה לארץ.
במשך שנתיים רחל כתבה את הטקסטים בנחישות ובהתמדה, וארזה אותם לכדי סיפור. בהמשך בחרנו, ערכנו ושזרנו את הפרקים, כדי שהספר יוכל לשמש מעין ייצוג של הקהילה האתיופית בישראל.
הספר שנוצר הוא סיפור ישראלי, נשי, על גבורת היומיום, על בחירה באקטיביות מול גזירות גורל, על הליכה עם הלב באומץ ובראש מורם. אני מתרגשת על ההזדמנות להיות חלק מהיציאה לאור של היצירה המשמעותית הזו.
"מרקאן" הוא סיפור של נערה, סיפור של משפחה, סיפור של עדה וסיפור של עם. הוא פורש תמונה מלאת צבעים וריחות מחייה של ילדה מאושרת בכפר יהודי באתיופיה, הגדלה לקראת צומת חשוב בחייה.
רחל מתארת איך נפלה ההחלטה לצאת למסע ללא הוריה, את קשיי המסע דרך סודן – מסע ארוך, מפותל וטראומטי לרבים, דרך עיניה של בת ארבע־עשרה שנפרדה מהוריה ומשפחתה כדי להגשים חלום. בהמשך נגלה את קשיי הקליטה שלה במעבר החד מחיי הכפר הנידח הטובל בטבע ובחקלאות – לפנימייה בארץ, ואת תהליך ההסתגלות שלה בחברה הישראלית שלא הייתה ערה לגודל הפער, ולא זיהתה את הנקודות החלשות והמחלישות של קליטת עולי אתיופיה בארץ.
רחל מספרת את סיפורה בצורה כובשת, נוגעת ללב, מרתקת, ולעיתים עוצרת נשימה ממש.
מעבר לאורחות החיים והמאורעות, הסיפור חושף איכויות של עדינות, תבונה רבה, עוצמה רגשית ויכולת ביטוי מרשימה. אנחנו נחשפים ליכולת ההתבוננות העצמית של נערה בת ארבע־עשרה שעלתה לארץ בגפה, לאינטליגנציה הרגשית הגבוהה, שמאפיינת את בני המשפחה כולם, ומתבטאת ביחס חם ומקבל, במתן כבוד, במסירות וביושר. תיאור המפגש המחודש עם בני משפחתה, אחרי שנים של ניתוק, מרגש לאין שיעור, והוא ללא ספק אחד משיאי הספר.
קורות חייה של רחל ואופייה גם הפכו אותה לאישה עוצמתית שיודעת לעמוד על שלה ולהילחם למען ילדיה, מה שנגלה בהמשך.
סיפורה של רחל הוא דרך נפלאה וכובשת לקבל מידע בלתי אמצעי ויקר מפז, במגוון רבדים, על עולמה של העדה האתיופית, על רוחה ועל אורחותיה, על האתגרים שבני העדה התמודדו עימם בתקופה שלפני מבצע שלמה ולאחריו, על פרידות וחיבורים מחדש, על שמחה ואבל, על שאפתנות ועל ויתור, על הדרה והשתלבות, ועל הגשמה.
היה לי לכבוד ולעונג רב לערוך את הספר.
הכפר מָאוּוָרִי הוא כפר של יהודים, והוא מוקף הרים ורכסים, גבעות ועמקים. מסביב לו עוד כפרים ולכולם נהר אחד משותף, גוּרֶמְבַּבָּה, מקור המים. הבית שלנו עומד לבדו על "טָרָרִית" (גבעה), ונמצא בחלקו האמצעי של מָאוּוָרִי, שיש בו רק בתים אחדים, בין מָאוּוָרִי עליון ובין גוּשְקוֹ (מָאוּוָרִי תחתון).
הבית הכי קרוב לבית שלנו הוא הבית של סבא בִּיַדְגִילִיִי, אבא של אבי. במורד הגבעה, במרחק של ארבע מאות מטר, יש עוד בתים של השכנים. מסביב לבית יש שדות, שלנו ושל עוד אנשים שמגדלים כל מיני יבולים.
במבט מהבית, על הנוף, בכל עונה רואים צבע שונה – יבולים בגבהים שונים לפי זמן זריעתם וקצב גדילתם. בחורף השדות היו ירוקים. העצים צימחו עלים ירוקים חדשים אחרי שירד מטר.
באביב קישטו את הכפר פרחים. הבולטים שבהם היו חרציות, וכל הכפר נראה צהוב. אז גם החיטה והשעורה התחילו להתייבש והפכו זהובות, ומוכנות לקציר. רוח קלה הייתה מכופפת את יבולי השדה מצד לצד, כולם לאותו כיוון, וזה היה מראה מרהיב. חבריי ואני היינו יושבים שעות ומשקיפים מהגבעות.
בקיץ הכול היה יבש. הרבה אפור וחום. פה ושם ראינו עץ זית ירוק או קֶנְצֶ׳ב (חלבלוב רותמי), שיש לא מעט ממנו בכפר ובסביבה.
בסתיו העצים נשארו ערומים וחומים בשלכת, חוץ מעץ הזית והחלבלוב הרותמי שנשארו ירוקים כל השנה. האדמה הייתה אז ריקה, ללא זרעים, וזה היה הרגע שבו האיכרים התחילו לחרוש את האדמות חריש קל, כדי להכין את האדמה לחריש הסופי ולזריעה, אז צבעה החום של האדמה התחזק.
מהבית רואים הרים ורכסים ועמקים. רחוק בכיוון מזרח רואים את המפל של אָמוֹרָה גֵדֶל. גם הריחות משתנים לפי העונה, אבל הם תמיד ריחות של טבע, ריח אדמה. אין שם ריחות של תעשייה, מכוניות ודלק. גם חשמל ומים זורמים אין בכפר.
שלוש מאות מטר מהבית שלי עוברת אחת הדרכים המובילות מכפר לכפר, ומגיעה אף עד לעיר גוֹנְדָר.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
