פתיחת הנעילה

מספר ימים אחרי פרוץ המלחמה, מנותקים מהמפקדה ומהעולם שמחוץ למוצב, החלו חיילים לשקוע בחרדות, רבים לא תפקדו כלל וישנו ימים שלמים. הם ירדו מהקיפודים (כך כונו המבנים במוצב), ופתחו בשירה קצבית: "הנה באה הרכבת בואו ילדים לשבת..." כל אחד אחז בחגור חברו וכך צעדו בתור ארוך ומתעקל. אחר כך חזרו אל שקי השינה והתכרבלו. אנחנו המפקדים לא התייאשנו ולא הפסקנו לנסות ליצור קשר, אך מהר מאוד הבנו שאנחנו לבדנו במלחמת הישרדות, נלחמים על חיינו. את המכתבים שכתבנו למשפחותינו  קברנו כדי שלא ייפלו בידי האויב אם ניפול בשבי.

הכותב הוא דוד, חייל בן 20 ששירת במוצב הר דב במלחמת יום הכיפורים, 1973.

"פתיחת הנעילה" צועד עם הקורא יד ביד למרות הכאב, אל נבכיה של פוסט טראומה מורכבת שנוצרה בשדות הקרב. במהלך טיפול ארוך שנים בקליניקה לנפגעי הלם קרב נחשפו ציורים, קטעי כתיבה חופשית ונגינה, וככל שהלב הפצוע נחשף, עולה מתוכו קול חדש של תקווה.

הספר הזה מתאר מסע של ריפוי ובסופו של דבר הוא עדות לניצחון. הוא מציע כלים נפלאים, פשוטים וישימים עבור המתמודדים עם פוסט טראומה של חיילים ועבור הקרובים אליהם. יכול להיות שגם לכם הוא יביא מזור. 

"אם אתה אוחז בספר הזה, אני מזמינה אותך להציץ אל המסע שלי עם מטופליי. אולי תזהה בו משהו מעצמך, אולי תגלה בו שער לריפוי. כי גם אחרי הנעילה תמיד אפשר למצוא מפתח.

באהבה, אסתר מזרחי".

הסופרת אסתר מזרחי מלווה גברים ונשים בהתמודדות עם פוסט טראומה, משברי חיים ואתגרי זוגיות. היא מטפלת רגשית באומנויות ויועצת זוגית, דוקטורנטית בהיסטוריה של עם ישראל, טוענת רבנית, מגשרת ובוררת. בעבר הייתה מנהלת בי"ס ותמיד עסקה בחינוך ובטיפול, בהקשבה ובהעצמת מורים, תלמידים ומטופלים.

הקדמה:

“וכל זמן שחסר

גם שרטוט אחד

הגנוז בעומק הנפש...

עוד יש חובה

על עבודת האמנות להוציאו...“

(הקדמת הרב קוק ל“שיר השירים“)

את הספר הזה העליתי על הכתב לאחר שנים רבות של עבודה בקליניקה כמטפלת. הטיפול נעשה בדרך של פיענוח ציורים וטקסטים שיצרו חיילים בעקבות זיכרונות משדה הקרב. הקשבתי והתבוננתי בציוריהם ובכתיבתם המספרים באופן מרתק את המסע הפיזי והנפשי שחוו. במקביל כתבתי על הטיפול שהענקתי להם דרך היצירה – בציור או בכתיבה.

בספר זה ניסיתי לחבר את הניסיון והידע שהצטברו אצלי לאורך השנים ולהציג את התובנות שעלו ושיכולות לעזור לחיילים/ות המבקשים להשתקם ולמטפלים שיקבלו ממנו תובנות ורעיונות.

קראתי לספר בשם "פתיחת הנעילה" מכיוון שמשמעותו נעולה בתוכו. הסיפור המשמעותי ביותר הוא מלחמת יום כיפור, ביום זה מתקיימת בין היתר התפילה המיוחדת "תפילת הנעילה". תפילה זו היא התפילה החמישית והאחרונה של יום כיפור, והיא נאמרת ביום זה בלבד. זמנה כשעה וחצי לפני השקיעה, כשהחמה בראש האילנות והיא מסתיימת בתקיעת השופר. תפילה זו נועלת ומסכמת תקופה של חשבון נפש והרהורים על אודות מעשינו.

אבל לא רק מובן זה קיים בשם שבחרתי. דויד, שאפשר לומר שהוא גיבור הספר, פותח את הנעילה של סיפורי הלחימה שלו, אשר היו נעולים בתוכו שנים רבות . בכל השנים הרבות הוא  ניסה להתגונן באמצעות דרכים שונות להסתרתם. הרצון האמיץ לפתוח את הסיפור שהיה נעול שנים רבות בנבכי נשמתו התפרץ סוף סוף החוצה ושינה את חייו.

הספר עוסק במקרה אחד ומתאר את סיפוריו של דויד, שהיה חייל בסדיר בין השנים 1971–2023 (סדיר, מילואים ומילואים בהתנדבות). במהלך הטיפול תיאר דויד היתקלויות רבות עם מחבלים וחיילים סורים, כשלרגליו הנעליים האדומות שהלכו איתו בשטחי האויב. הנעליים היו איתו בכל מקום בקרבות, בעיקר במלחמת יום הכיפורים. בספר הן יוצאות ופותחות את פיהן ומספרות את המלחמות שבהן לחם, צועדות בעולמות התת מודע האפלים והמוזרים. במשך מלחמת יום כיפור לא חלץ דויד את הנעליים יותר מחודשיים, משום שתמיד היה בכוננות ובדריכות, דרוך לקראת כל משימה שאליה יקראו לו.

הספר נכתב מתוך רצון עז לשתף את החוויות המטלטלות, את הדילמות הקשות תוך כדי קרב, להסביר מה מרגיש מפקד כשפצועים והרוגים שהם חיילים תחת פיקודו שוכבים בשטח, זועקים לעזרה, מה חש חייל בן עשרים כשמפקדיו אומרים לו בקשר, "מעכשיו אתה לבד, תתמודד!"

בישראל מקשרים את המושג פוסט טראומה למלחמות שלנו. מאז קום המדינה הנושא בכותרות, אך המודעות עלתה בחמישים השנים האחרונות, בעיקר מאז מלחמת יום הכיפורים.

הפוסט טראומטיים (PTSD) המוכרים ביותר בישראל הם הלומי הקרבות. הלומי קרבות הם קבוצה של פוסט טראומטיים המתמודדים עם תגובה נפשית לאירועים שנחוו במהלך שירותם בצבא או בעת השתתפותם במלחמה. הלומי הקרבות חוו מפגש קרוב עם מוות ואימה, עם פציעות וחורבן, והזיכרונות המלווים אותם עלולים להקיף את כל החושים – ממראות דרך ריחות ועד למגע ורעש.

למדינת ישראל היסטוריה למודת קרבות, וכתוצאה מכך חיים בתוכנו אנשים רבים אשר סובלים מהלם קרב. התסמינים הפיזיים הבולטים והדומיננטיים ביותר של הלם הקרב הם עייפות כרונית, תגובות איטיות לסיטואציות שונות וגם תסמינים המאפיינים חרדה – כאבי ראש, סחרחורות, קוצר נשימה וכאבי שרירים. בתסמינים הנפשיים קשה מאוד לטפל והם עשויים להופיע ללא כל התראה מוקדמת, לכן הלומי קרבות רבים מעדיפים להישאר בבית, לא לצאת לעבוד ולהימנע ממפגשים חברתיים, מחשש שמא יחוו אפיזודה פוסט טראומטית בציבור ויגרמו מבוכה וצער לעצמם ולאחרים. הלומי קרבות נוטים לשקוע בדיכאונות כבדים, חלקם מתקשים ליצור קשר עם הסביבה, חווים שינויים קיצוניים במצבי רוח ומגלים נטייה להתמכרות לחומרים שמפחיתים את הכאב הנפשי, כמו סמים, אלכוהול או משככי כאבים.

ברוב המקרים הטיפול בפוסט טראומה הוא טיפול ממושך, שדורש מהמטופל מאמץ כביר ושיתוף פעולה. כל זמן שהחוויה חיה בתוכו, הוא חש שהזמנים הם אותם זמנים, או שהעונה אותה עונה, או שהריחות אותם ריחות, או טריגרים נוספים שמחזירים אותו לחוויה הקשה שחווה בשדה הקרב, אשר יקשו על הלום הקרב להיחלץ מהמצב הנפשי הפוסט טראומטי.

הטיפול מאפשר לאדם הפוסט טראומטי לדעת להתמודד עם כאבו, לאסוף כוחות ולקיים שגרת חיים נורמטיבית ובריאה יותר ככל שניתן, למרות הצל שמלווה את חייו והפצע שבנפשו. במקרים קיצוניים ביותר הטיפול התרופתי יכול לעזור, אך צריך לשלב בו עזרה נוספת, שיחות מתוך קרבה נפשית, הקשבה ואמפתיה. יש לייצר אווירה טובה סביב המטופל וליצור עבורו תחושה שאהובי נפשו נותנים בו אמון ומאמינים בסיכוייו להחלמה. על הסביבה הקרובה לתת למטופל להאמין שבאמת אכפת לה ממנו, שהוא רצוי ואהוב, שבלעדיו לא הייתה לנו ארץ לחיות בה. במהלך הטיפול ולמעשה מהמפגש הראשון, חייב להיווצר אמון בין המטפל לבין מטופל. על קרובי משפחה מדרגה ראשונה להיות מעורבים ולקבל הדרכה, ייעוץ וסיוע כדי לתמוך במטופל המעוניין להיחלץ ממצבו הנפשי ולא להתקבע בתוכו.

הלם קרב מכונה "הפציעה השקופה", מכיוון שפעמים רבות הפגיעה אינה נראית מבחינה חיצונית. רבים הסובלים ממנה מרגישים בושה נוראית ואינם משתפים במצוקתם. הם חווים בדידות כואבת שמקשה עליהם עוד יותר את התפקוד היום־יומי ושעלולה אף לגרום להידרדרות המצב.

מי שחווה פוסט טראומה נוטה לאבד אמון באנשים, הוא יחוש דחוי ואף עלול לפתח נטייה לפחד מנטישה, לכן חלק משמעותי בטיפול מתרכז ביצירת קשר ומרחב בטוח ואמין, שבו יוכל המטופל להרגיש מחוזק ומוגן.

ישנם כלים נפלאים לטיפול מתחומי יצירה שונים: כתיבה, ציור, מוזיקה ומדיטציה.

הציור משקף את מה שמתחולל בנפשו של האדם ומאפשר למטופל לבטא את הקושי ולהביע אותו על גבי הנייר. דרך הציור יכול המטופל לשחזר את המקום, הזמן, הסיטואציה והחוויה שבהם היה נתון. הוא מאפשר הסתכלות נקודתית על הדף, שמסמל את העולם ומייצג את הבעיה או החוויה הקשה שעבר המטופל בעולמו הפרטי ואת מה שמתחולל בנפשו. זאת ועוד, פעולת סיפור הטראומה באמצעות כתיבה, באופן המתווך בידי מטפל מקצועי, עשויה "לסדר" את הנרטיב מחדש ולאפשר למטופל לנתב את מסלול החוויה הטראומטית מהסיפור הדומיננטי לסיפור המועדף.

חשוב לעודד את המטופל הפוסט טראומטי לחזור לאותו מקום שבו נוצרה הטראומה, לערוך מפגש עם חיילים באותו מקום שבו התרחש האירוע ולספר עליו. באמצעות מפגש כזה, המטופל יזכה להערכה ולעידוד על פועלו מצד הנוכחים המאזינים לו. פעולה זו יכולה לעזור לו להכיר בחשיבות התפקיד שמילא בפעילות הצבאית, גם אם במהלכו יצופו בדמיונו זיכרונות של מראות קשים. חשוב שהחייל יכיר בנחיצות המלחמה ובצדקת הלחימה באויב.

בעקבות שנים של טיפול בהלומי קרב בקליניקה עלו בי שאלות רבות החורגות מתחום חדר הטיפולים. ברצוני לשתף אתכם, קוראים יקרים, בשאלות, מחשבות והרהורים שעלו במוחי:

- האם גם חייליו של שאול המלך סבלו מפוסט טראומה?

- האם חייליו של דוד המלך סבלו מפוסט טראומה?

- למה בזמננו הפוסט טראומה תופסת מקום דומיננטי כל כך בחיים?

- מדוע חיילים רבים אינם רוצים להוריד את המדים ולחזור לחיים האזרחיים כשהם שבים מהקרב?

– מדוע רבים מהחיילים רוצים לחזור למקום שבו התנהלו הקרבות ואף ממשיכים להתנדב באופן אובססיבי?

– מדוע גופם בבית ונפשם עדיין בקרב, למרות שלא נפצעו או שכבר החלימו מפציעה פיזית?

כדי להשיב על השאלות הללו ולחשוף את הפיל שבחדר, אפנה להיסטוריה היהודית, היסטוריית המלחמות מתקופת המלכים שאול ודוד. שאול המלך נכשל בשתי מלחמות – בקרב מכמש ובמלחמה בעמלק. הוא השאיר את אגג העמלקי בחיים, במקום להרוג אותו על פי צו האל. במעשה הזה המלך שאול נכשל כלפי העם וכלפי הציווי האלוקי. הוא בעצם לא סיים את המלחמה, הוא לא השמיד טוטאלית את העמלקים. שאול הפסיק לנצח. למעשה הטראומה גברה עליו, הוא פחד להילחם כנגד גוליית ולא הציג מנהיגות ראויה. שאול גייס שלושת אלפים מהמובחרים שבבחורים והעסיק אותם במרדפים אחר דוד ואנשיו. הוא שינה את ייעוד הצבא, ובמקום לדאוג למשימות לאומיות אמיתיות של העם העסיק את צבאו בצרכיו הפרטיים. הוא ראה בדוד את האויב המשמעותי שלו, במקום להילחם באויביו האמיתיים שאינם מבית ושסיכנו את עם ישראל. בסופו של דבר גרם שאול להידרדרות מדינית של הממלכה ופגע בביטחון המדינה.

התורה מצווה אותנו לזכור כי העמים נלחמים בשם בשר ודם ואילו עם ישראל נלחם בשם ה‘. דוגמה לכך היא מלחמת דוד וגוליית. הפלשתים האמינו בגוליית, לכן ברגע שגוליית נפל במלחמה, נפלו כולם איתו. לעומת זאת עם ישראל נלחם בשם ה‘, כפי שהסביר דוד לגוליית: “ואנכי בא אליך בשם ה‘ צבאות אלוקי מערכות ישראל אשר חרפת“ (שמואל א, יז מה). התורה מדריכה את הלוחמים איך להתנהג בזמן מלחמה:

“וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם" (דברים כ ג).

לעומת שאול, דויד הגיע ברוח ובתעוזה גדולה, באומץ לב, בתושייה ובאמונה עמוקה. הוא הצליח לשלב בין הרוח והרצון לנצח. הוא שינה את החשיבה המקובעת של העם מאי־נצחון ועד לניצחון המיוחל והמוחלט.

בספר זה ברצוני לעורר חשיבה חדשה ולפתוח צוהר לשינוי בהרגלים. בקריאה בפרק יח שבתהלים ניתן למצוא בדבריו של דוד המלך את תיאור הדרך האסטרטגית שבה האמין, המובילה אל הניצחון במלחמה.