דף הבית > האלים באים
האלים באים
הוצאה: פראג (הפצה מנדלי)
תאריך הוצאה: 2021
קטגוריה: ספרי ביוגרפיה וזיכרונות היסטוריה טיולים ומסעות
מספר עמודים: 246

האלים באים

         
תקציר

הספר "האלים באים" עוסק באחת החידות הגדולות ביותר של ההיסטוריה והיא הקמת הערים והמדינות הראשונות, יש מאין, לפני כ-5,500 שנה. במשך אלפי שנים חיו בני אדם בכפרים, והתקיימו בהרמוניה, שגשוג ושלום, החברה הייתה שוויונית, ומעגל קבלת ההחלטות היה משותף. ואז, בתפנית לא מובנת הם החלו לחיות בערים בהנהגתם של מלכים כהנים, פיתחו את הדת והחוק, את הכתב והלמידה, את הסחר הבינלאומי והרדיפה אחר עושר. בני אדם החלו לזהות את עצמם עם תרבויות וערי ממלכה, אלים וגיבורים, לבנות מקדשים וארמונות. ונשאלת השאלה: מי היו האלים? הייתכן כי הם היו מבקרים מהחלל החיצון?

פרק ראשון

כרונולוגיה

הספר שלפניכם מתייחס לשלוש תקופות:

התקופה הראשונה היא החל מזמן תחילת ההיסטוריה והקמת מערך הערים הראשונות בארץ ישראל בסוף האלף ה-4 לפנה"ס וכלה בהיעלמותם המסתורית והפתאומית של הערים והתרבות לאחר 900 שנה, במאה ה-24 לפנה"ס. במחקר ההיסטורי קוראים לתקופה זו "ברונזה קדומה", והיא מקבילה לזמן קיום הממלכה העתיקה במצרים. אני בחרתי לקרוא לתקופה הזו "זמן תחילת התרבות". צאו ולמדו, אם כן, שבכל פעם שיופיע המונח "זמן תחילת התרבות", הכוונה מבחינה כרונולוגית היסטורית היא לתקופת הברונזה הקדומה (3200-2350 לפנה"ס).

התקופה השנייה קשורה להגעת העמים השמיים המערביים לארץ ישראל (הכנענים) לפני כ-4,000 שנה, התפתחות תרבות כנענית מזהירה, שבשנים האחרונות מתגלה עליה עוד ועוד מידע (כולל אתרים מופלאים ולא מוכרים שעליהם ארחיב בהמשך). התקופה של פריחת התרבות הכנענית בארץ מקבילה לתקופת הממלכה התיכונה במצרים ושלטון ההיקסוס (אנשים ממוצא כנעני). היא מתחילה בתחילת המאה ה-20 לפנה"ס ומסתיימת בסוף המאה ה-16 לפנה"ס, במחקר ההיסטורי היא נקראת "תקופת הברונזה התיכונה 2" ונוהגים לחלק אותה לשניים: ברונזה תיכונה 2א' עד המאה ה-18 לפנה"ס, תקופה שבמהלכה התקיימה ממלכה מצרית עצמאית וחזקה שנקראת הממלכה המצרית התיכונה, וברונזה תיכונה 2ב', מהמאה ה-18 לפנה"ס ועד המאה ה-16 לפנה"ס, תקופה שבה חלקים ממצרים נשלטו על ידי ההיקסוס. שתי התקופות הן זמן פריחה של ערי המדינה הכנעניות, ואני בחרתי לחבר ביניהן ולקרוא להן "התקופה הכנענית". צאו ולמדו, אם כן, שבכל פעם שיופיע המונח "התקופה הכנענית" הכוונה מבחינה כרונולוגית היסטורית היא לתקופת הברונזה התיכונה 2א' ו-2ב' (2000-1550 לפנה"ס).

התקופה השלישית היא מסוף המאה ה-16 לפנה"ס ועד לאמצע המאה ה-12 לפנה"ס, זמן שבו התפתח שלטון מצרי ישיר בארץ ישראל - כנען. ב-1550 לפנה"ס פרעה יעחמס מייסד את ממלכת מצרים החדשה וכובש את ארץ ישראל, שהופכת למחוז מצרי (באופן כזה או אחר). מסיבה זו קראתי לתקופה זו "התקופה הכנענית מצרית". היא מקבילה לזמן קיום הממלכה החדשה במצרים, ונקראת במחקר ההיסטורי תקופת "הברונזה המאוחרת" (1550-1200 לפנה"ס). צאו ולמדו, אם כן, שבכל פעם שיופיע המונח "התקופה הכנענית מצרית", הכוונה היא לתקופת "הברונזה המאוחרת".

הספר "האלים באים – תחילת ההיסטוריה בישראל", עוסק אם כן בשלוש תקופות שאינן מוכרות מספיק בהיסטוריה של הארץ: "זמן תחילת ההיסטוריה" (ברונזה קדומה), "התקופה הכנענית" (ברונזה תיכונה), והתקופה "המצרית כנענית" (ברונזה מאוחרת), המשתרעות על פני פרק זמן של אלפיים שנה, שבמהלכו מתחוללים שיאים של תרבות, אמנות, דת ורוחניות, המקבילים לשלבים השונים של קיום מצרים העתיקה וממלכות מסופוטמיה.

תחילת ההיסטוריה

לפני 5,000 שנה הוקמו הערים הראשונות בעולם תוך כדי התפתחות הדת והמוסדות החברתיים, ארגון של מדינה, ריבוד חברתי והתמקצעות, פיתוחים במלאכות ובראש ובראשונה המצאת הברונזה, שיפורים בחקלאות והתחלה של מפעלי השקיה גדולים, התפתחות התחבורה, המצאת הגלגל והעגלה, ביות השור והחמור, המצאת הכתב, בניית מקדשים ומבנים מונומנטליים, ועוד. כל הדברים הללו קרו בו זמנית. ונשאלת השאלה איך זה קרה? ולמה?

מה הביא לכך שלפני כ-5,000 שנה הפסיקו בני האדם לחיות בכפרים והתחילו לחיות בערים גדולות בנות עשרות אלפי אנשים, שבהן היו כוהנים, מלכים, שווקים, בעלי מלאכה, חלוקה לתפקידים, עשירים ועניים, מקדשים, ארמונות, השכלה ודת, מערכת חוקים ומיסים. מי המשוגע שמבכר לגור בעיר במקום בכפרים שבהם כמעט כל אחד מגדל את מזונו בעצמו, יש שוויון יחסי ושיתוף פעולה, קשר לטבע ובעלי החיים, עושר של פולקלור ופסטיבלים, וביטחון של השתייכות חברתית ודרכי קיום שהוכיחו עצמם במשך אלפי שנים?

האדם כמו התנתק מכור מחצבתו, מאימא שלו, אימא אדמה. אליה היה קשור במשך 6,000 שנה לפני כן, מתחילת המהפכה החקלאית ועד לתחילתם של שומר ומצרים. בפרק הזמן הארוך שמכליל את "התקופה הניאוליתית" ו"התקופה הכלקוליתית" (ושאנחנו נקרא לו "זמן תרבות האלה"), בני האדם היו קרובים יותר לטבע. האדם שחי בכפר לא איבד את הקשר עם מחזורי האביב והסתיו, החורף והקיץ. הוא בא במגע יומיומי עם החיות והצמחים, רובם מבויתים, אך בכל זאת חולקים חיים משותפים איתו. האזורים הטבעיים והפראיים היו ממש על סף ביתו. בני האדם זרעו ברינה וקצרו ברינה, החברה הייתה הרמונית וללא מלחמות מיותרות, המנהיגות היו נשים כוהנות, נביאות, שקידשו את המלאכות וידעו לייעץ ולהדריך את הקהילות שלהן. האלה הגדולה שלטה בצדדים השונים של חיי אדם, במיוחד בכל מה שקשור ללידה, פריון ומוות. המיניות הייתה מקודשת וכך גם האמנויות השונות, כגון מוזיקה, ריקוד, ציור, כיור ופיסול, אריגה וטווייה, ולימים גם צורפות. האסתטיקה על כל ענפיה טופחה.

וכך, בסוף זמן תרבות האלה (הכלקוליתית - 4500-3200 לפנה"ס) מגיע היישוב הכפרי בארץ ישראל לשיא. ישנם מאות יישובים במקומות שנחשבים ללא מיושבים לאחר מכן, כמו הנגב או הגולן. התושבים של אותם כפרים בונים מתחמים מגליתים אדירים, כגון רוג'ום הירי וגל יתרו בצפון, ורמת סהרונים בנגב, וזה מראה על יכולת למאמץ משותף והרמוני של התושבים. האמנות מתפתחת וכך גם המלאכות.

אם כן, מה קרה שגרם לכל זה להשתנות? מדוע תרבות האלה שהתקיימה בשגשוג, שלווה והרמוניה בכפרים (חלקם גדולים) במשך אלפי שנים פינתה את מקומה להופעתן של ממלכות וערים, לתחילת הזמן ההיסטורי כפי שאנחנו מכירים אותו, על כל מה שהתלווה אליו. מה הביא להקמתן של ערים גדולות כגון אורוכ בשומר, ממפיס במצרים וערד בישראל, ולהופעת חברה מורכבת המחולקת למעמדות?

החוקרת הפמיניסטית רובי רוהרליך לאהוויט (Rohrlich-Leavitt) טוענת שהמעבר לערים קשור למעבר מהגמוניה נשית לגברית ותחילת העידן הפטריארכלי. לדבריה, התקפות של שבטים נוודים על החברה החקלאית הביאו להתגבשות תרבות של לוחמים וערכים גבריים. אנשים הצטופפו למרכזים שיכלו להגן על עצמם. במרכזים (ערים) אלו התפתחה שכבת ניהול, גם כתוצאה מצרכים קיומיים אחרים, כגון אספקת מזון סדירה למול בצורות ואסונות טבע. שכבת הניהול התמקדה במקדש ונוצרה תיאוקרטיה, וכך ב-3,500 לפנה"ס איבדו החקלאים בשומר את עצמאותם.

הכהונה הזדקקה לעץ, אבן, אבנים יקרות ומתכות להקמת המקדשים, מה שהביא להתפתחות מעמד של סוחרים שצברו עושר והפכו לכוח בפני עצמו. החלה תחרות על משאבים ושאיפה להתפשטות וכיבושים. אלי החקלאות הפכו לאלי המלחמה, מיליטריזם הוביל לאימפריאליזם. המלחמות הכרוניות הביאו להיווצרות ערים מבוצרות, שהזדקקו למשאבים והעדיפו את השדות שלהן בקרבתן. הדבר הוביל לחפירת תעלות השקיה ולתלות של החקלאים באספקת מים מרכזית. אמצעי הייצור והעושר התרכזו בידי מעטים ונוצרו הבדלי מעמדות, וכך נוצר גם מוסד העבדות.

רוהרליך מציגה תפישת עולם פסימית לגבי תחילת התרבות, שטוענת שבבסיס הכול היה מיליטריזם ודומיננטיות גברית, וכי הופעת הערים הייתה התרחקות מקיום אנושי הרמוני וטוב. היא מסתמכת בטיעוניה בעיקר על הממצאים משומר, שם הייתה מלחמה בין ערי מדינה, והפרשנות המטריאליסטית של ממצאים ובעיקר כתבים מאותה תקופה. אלא שבחינה של הכתבים העתיקים עצמם מראה תמונה אחרת, של חברה שואפת צדק, שתמכה במסחר (שלא יכול להתקיים בזמן מלחמה), שאמנם עסקה פה ושם במלחמות, אלא שזה היה עיסוק משני ואילו המוקד היה התמיכה בחיים. רוהרליך מפספסת את הממד הדתי העמוק של הקדמונים, לא קוראת נכון את הכתבים, מפרשת לא נכון את הממצאים הארכיאולוגים, וטועה לגבי התנאים שהביאו להקמת הערים.

אם נבדוק את מצרים, שהיא מקבילה לשומר, הרי שבמצרים היה כוח ארגון ויכולת עצומה לגייס אנשים. הם הצליחו להביא בכל שנה עשרות אלפי אנשים לביצוע פרויקטים ציבוריים כגון בניית הפירמידות ולרכז אותם במקום אחד (המחקר הארכיאולוגי מראה שהעובדים היו אנשים חופשיים שנהנו מתנאים טובים ועשו את עבודתם מרצון). במצב זה לא הייתה שום בעיה לשליט המצרי לצייד את אנשיו בכלי נשק ולהצעיד אותם במסע כיבושים אל שאר העולם, וארץ ישראל תחילה. אבל השליטים המצריים מעולם לא עשו זאת, מכיוון שזה לא היה חלק מתפישת עולמם. יתרה מזאת, במשך 1,500 שנה, עד שחדרו למצרים פולשים זרים (ההיקסוס) והשתלטו על חלק מאדמותיה, לא הייתה במצרים מרידה, מלחמת אזרחים, מלחמה בין ערים או חלקים שונים של הארץ. רק עם הקמת הממלכה החדשה מתחילה מצרים לכבוש טריטוריות, לנהל מלחמות, ומופיע מוסד העבדות. במילים אחרות, בזמן תחילת ההיסטוריה לא היו כמעט מלחמות.

מחקרים אנתרופולוגיים של חוקרים כגון אשלי מונטגיו (Montagu) על התוקפנות האנושית,[3] מראים שהחברה האנושית לא בהכרח נוטה למלחמה ומאבק, ושדווקא העיקרון של שיתוף הפעולה והעזרה ההדדית הוא שעזר לבני האדם להתמודד בזמני משבר ומצוקה.[4] העדויות הארכיאולוגיות מגלות עולם שליו יחסית, וכך גם בארץ ישראל בזמן תחילת ההיסטוריה. השאלה הגדולה היא האם באמת המלחמה היא מורשתו הטבעית של האדם, האם היא כורח בל יגונה שרק המודעות המתקדמת של העולם החדש יכולה לשים לו סוף?

המחקרים הארכיאולוגיים מראים אחרת. בתקופות קדומות מלחמות לא היו הכלל אלא היוצא מהכלל. האנתרופולוג יונתן הס (Haas), שכתב את הספר "אנתרופולוגיה של מלחמה",[5] מראה שבתקופת איש המערות אירועי האלימות היו בודדים ונדירים (הוא טוען שהמצב בחברות השבטיות של פעם היה הרבה יותר טוב מאשר המצב בחברות השבטיות כיום). עם המעבר לחקלאות במקומות שונים בעולם אמנם יש יותר אירועי אלימות, אבל הם נמשכו תקופות קצרות ובמקומות מסוימים בלבד. הס מצא שבזמן תרבות האלה (התקופה הניאוליתית והכלקוליתית, 9,500-3,500 לפנה"ס), רוב היישובים מוקמו במקומות נטולי ביצורים שקשה היה להגן עליהם, ושהם לא נשרפו או נהרסו באופן מלאכותי. ההופעה של מלחמה באמנות או של פגיעות מלחמתיות בשלדים היא נדירה, וכנראה שהיו תקופות ארוכות של שלווה ושגשוג.

ההופעה של המלחמה כמלווה את האנושות מופיעה רק עם הקמת הערים ותחילת ההיסטוריה, אבל לא בכל מקום, ונמצאה קשורה בחלקה לרצון של שליטים לצבור כוח ולמאבק על משאבים. יחד עם זאת, אין שום הוכחה לכך שמלחמה היא מרכיב הכרחי בחברה האנושית או שהיא היוותה מצב טבעי של האדם. כשמסתכלים על ההיסטוריה האנושית רואים שהיו תקופות ארוכות של שלום ושגשוג ללא קונפליקטים במרחבים גדולים, כמו למשל במצרים ב-1,500 השנים הראשונות לקיומה.

השאלה הגדולה היא האם השליטים שהכוח היה בידם ניצלו אותו לטובת החברה או לטובת עצמם מתוך רצון לצבור עוד ועוד כוח. השאיפה לכוח מביאה למלחמות, ולעומת זאת מחויבות מוסרית עמוקה יכולה להביא שליט לנקוט בדרכים של שלום. כאן נכנס תפקידה של הדת או כמובילה לפנאטיות ומאבק, או ככוח מאזן ומאפשר המנסה להרבות טוב בעולם וליצור סדר במקום של כאוס. התפישה הדתית של הקדמונים במצרים ובשומר (ברוב המקרים) הייתה דתיות עמוקה ומחייבת שחיפשה את הדרכים להיטיב עם החברה והסתפקה במה שיש לה.[6]

אלא שחוקרים (כגון רוהרליך) המתבוננים על החברה ההיסטורית דרך משקפיים של ימינו, רואים רצף של מלחמות עקובות מדם במשך אלפי השנים האחרונות, ולא כך הוא. עידן המלחמות החל "רק" לפני 4,000 שנה, ובעקבות כך מופיעות חברות שמאופיינות בניצול ומאבקי כוח, כפי שהיה באימפריה הרומית. עד אז המלחמות היו מרכיב משני בהוויה האנושית, התגבשות הערים והחברה קרתה מכיוון שאנשים באמת ובתמים האמינו באלים ושיתפו פעולה מרצון בפרויקטים משותפים כגון בניית הפירמידות.

הקדמונים היו דתיים מאוד במובנים רבים, הם האמינו בסדר קוסמי שנקרא "מא" בשומר ו"מאע'ת" במצרים, הקובע את גורלות האדם ואת התנהלות היקום והעולם. הם ניסו לארגן את חייהם לפיו סדר זה תוך התייחסות לאלים ולחיים לאחר המוות. הם חיו את חייהם בשמחה ורווחה מתוך תחושה של הכרת תודה על היותם חלק מחברה אנושית משותפת בחסות האלים, ובמסגרת זו הם האמינו באמת ובתמים במוסדות המדינה ומנהיגיה המיתולוגיים.

ההיעלמות של תרבות האלה והתחלת העיור וההיסטוריה האנושית אינן קשורות להתגברות המרכיב הפטריארכלי והתגברות המלחמות. ייתכן שתהליך כזה קרה במקומות אחרים בעולם בתקופות מאוחרות יותר (למשל בבלקן), אבל במזרח התיכון לפני 5,500 שנה השינוי נבע מהופעת האלים שהביאו איתם דת חדשה, שינוי תפישתי שקסם לבני אדם, ואותו אני מכנה "תרבות מאגית". זאת הייתה התפתחות, שאפשר לקרוא לה "טבעית", של האבולוציה החברתית רוחנית אנושית, ועל כך נכתוב בפרקים הבאים.

הופעת האלים

הגורם החדש המשפיע על תחילת ההיסטוריה והקמת ערים הוא הופעת האלים, שלא היו קיימים בסוף זמן תרבות האלה. אין לנו בתקופה זו מיתולוגיה של אלים, סיפור בריאת עולם, מקדשים גדולים, כהונה וכיוצא בזה. המרכיב החיוני בהקמת הערים הראשונות, שמשום מה נוטים להתעלם ממנו מכיוון שהוא ה"ברור מאליו", הוא הדתי. הערים התפתחו סביב מקדשים, בתחילה הוקמו מקדשי ענק ורק אחר כך התפתחו הערים, ולא להיפך.

האמונה היא זו שאפשרה פיתוח מתחמים מקודשים גדולים כבר בזמן תרבות האלה (לדוגמא מעגל האבנים של רוג'ום הירי בגולן). זה היה ריכוז המאמץ האנושי המשותף הראשון. ומכאן שהיכולת האנושית לשתף פעולה בהקמת מפעלים כבירים מופיעה לראשונה בהקשר הדתי. מעגלי האבנים הענקיים ברחבי העולם היו פרי מאמץ משותף של בני אדם, וכך גם המבנים והמקדשים המגליתים האחרים. המשמעות של הקמת רוג'ום הירי ברמת הגולן היא שלאותם אנשים שהקימו את הגלגל יש את היכולת גם להקים עיר. מידת המאמץ שנדרשה להקמת המתחם האדיר של אווברי באנגליה, היא זו שנדרשה גם להקמת הערים הראשונות. היכולות לגייס כוח אדם לטובת הקמת המתחמים המגליתים היא זו שגם פרצה את הדרך להקמת הערים.

זאת ועוד, הערים הוקמו לראשונה כערי מקדשים ונשענו על מיתוסים דתיים. הדבק המלכד בין בני האדם ובינם לבין השלטונות היה הדת. אם בעבר הייתה זו השמאנית שייעצה היכן להקים את הבית או איך לעבד את השדה, הפעם היה זה המלך שייעץ היכן להקים חומות וקבע איפה מותר לבנות בתים, ואנשים מטעמו פיקחו על העבודה. החומות שמסביב לערים הראשונות לא היו רק להגנה, אלא גם כדי לסמל את גבול העולם החדש. מתחם מקודש שהוא העיר, שבמרכזה מקדש, גבעה ראשונית שבה מתגבש החומר מתוך התוהו. העיר הייתה מעין מיקרוקוסמוס של היקום וחיקוי מעשה הבריאה, והיה לה זכות קיום ובכורה בכוח המקדשים שבתוכה.

תחילת ההיסטוריה אופיינה בהופעה של מורכבות וריבוד חברתי, כלומר היו מעמדות שונים, כמו גם חלוקה לא שוויונית של כוח ועושר, ומהלך זה קשור לדת. נוצר מעמד כוהנים במשרה מלאה, לא עוד שמאנים כפריים שעובדים בשדה כמו כולם, ושרק בטקסים יש להם תפקיד מיוחד. אלא כוהנים נבחרים שנפרדים מעם ומבלים את חייהם במקדש, כמו גם שליטים כוהנים שנחשבים לעיתים לבני גזע אחר ולהם זכויות יתר בתוקף היותם נציגי האלוהים.

דת היא מושג כללי ומטעה, ישנם סוגים שונים של דתיות כשם שישנם סוגים שונים של אמונה. הדת החדשה שהופיעה בתחילת ההיסטוריה שונה מדת האלה שהתקיימה קודם לכן. הדת של האלים, בין אם יהיה זה אוסיריס במצרים או האנונקי בשומר, לימדה את בני האדם דרכי חיים משותפים בערים והביאה להקמת החברות ההיסטוריות הראשונות. הדת הזו כיוונה לשמיים ולא לאדמה, ובתור שלב ראשון נבנו מקדשי שמיים על פני האדמה, ואלו הזיגוראת והפירמידות.

הקיבוץ של עשרות אלפי אנשים ביחד בפעם הראשונה בהיסטוריה יצר מעין תת מודע קולקטיבי של עיר, שניתן להרגיש בו עד היום כשנכנסים לעיר גדולה, וזה אפשר התפתחות של רעיונות מורכבים ומתקדמים שהביאו להמצאת הכתב, שהיא למעשה הסמל של תחילת ההיסטוריה, ונעשתה בהקשר דתי (ולא בהקשר כלכלי של ניהול המקדשים כפי שנוטים להסביר כיום). האלים הם אלו שגילו את הכתב לבני האדם, והוא שימש בראש ובראשונה בכדי להלל אותם, ולאחר מכן בכדי לכתוב חוקים ותקנות של החברה שנובעים מהאלים.

לבני האדם הייתה שפה קודם לכן, ומעניין עד כמה עשיר היה אוצר המילים שלהם לפני המצאת הכתב. אפשר לבדוק זאת על ידי מעבר על הכתבים הראשונים וחיפוש מושגים מופשטים. כשמתבוננים במושגים כגון "מעורפל" או "רדוד" רואים שרבים מהם באים מהשוואות אל הטבע, ומכאן שזו יכולת ההשוואה של האדם הנבון שהביאה לידי כך שהוא יוכל להשליך מדבר לדבר, מתחום מושגים אחד לאחר. בתקופת האבן הדבר בא לידי ביטוי בציורי מערות מופלאים, בפסלונים מורכבים וסמליים ובמערכת סמלים שמופיעה בעיטורים (של כדים למשל). ההשלכה מעולם הטבע לעולם האנושי באה לידי ביטוי בשילוב מוטיבים של חיות בצלמיות אדם, וכן הלאה.

מרגע שנוצר התת מודע הקולקטיבי (או אם תרצו "השדה האנרגטי") של העיר, האינדיבידואל יכול היה לזנוח את ההשתייכות השבטית והמשפחתית שלו ולמצוא מקלט בהשתייכות העירונית, הוא הפך להיות תלוי בעיר ואי לכך גם לתומך בה. אדם עבד לפרנסתו במקצוע כלשהו לפי צרכי והכוונת השלטון והדת, שהיו היינו הך. נוצר עולם סגור בפני עצמו, שמרגע זה והלאה הדרך הייתה פתוחה בפניו להתפתח בנתיב עצמאי לפי בחירתו, וזאת היא התרבות האנושית. מה שקרה הוא שבמידה רבה הקשר המשפחתי-שבטי נותק, וכך גם הקשר עם הטבע והמחזורים של החקלאות ואימא אדמה, ואילו המקדש והפרויקט המשותף הפכו לחזות הכול. קשה לנו כיום להבין עד כמה הייתה לפירמידות ולמקדשים באורוכ חשיבות עצומה בקרב תושבי העיר, שלמעשה החליפו את המקום הקדוש בטבע.

האימפולס של הערים, הממלכות וההיסטוריה, נועד או כוון לנתק אותנו מהקשר הסימביוטי אל האימא ולאפשר לנו בניית סביבה מלאכותית שתחבר אותנו אל האלים, או במילים אחרות אל היקום שמחוץ לכדור הארץ. סוף הפרהיסטוריה הוא גם סוף זמן תרבות האלה, שהייתה תרבות של הרמוניה עם הטבע, דת שמתרכזת באימא הגדולה ובמסתרי האדמה. תחילת ההיסטוריה היא זמן הופעת המאגיה והתיאורגיה (זימון כוחות אלוהיים) כמוקד התייחסות אנושי דתי עיקרי, תחילת עידן המקדשים והאלוהויות החיצוניות.

תרבות מאגית

כיום אנחנו מחונכים לחשוב שלא חשוב איפה נהיה, מה שכן חשוב הוא התחושות שיש לנו בלב והמחשבות שיש לנו בראש, כלומר האם אנחנו מחוברים עם המוזה, אלוהים, שמחת חיים, כל אחד יקרא לזה בשם שיבחר בו. השאלה היא אל מה אנחנו מחוברים. זהו סוג של מחשבה וביטוי של תרבות שאני קורא לה "תרבות מיסטית", שהאדם שהציג אותה לעולם הוא משה במעמד הר סיני, והדת שהפיצה אותה היא היהדות. בתורה כתוב "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך" (דברים ו', 6-7). ה"דברים" הם עשרת הדברות, והם נחרתים על הלב ומקוימים בכוח האהבה. במילים אחרות, היהדות הנחילה לעולם את התפישה המוסרית והמיסטית, וזהו אחד משני הבסיסים שעליהם נבנו התרבות ואורח המחשבה המערביים (הבסיס השני הוא המחשבה הלוגית-מדעית והאמנות של היוונים).

בתרבויות העתיקות של מצרים ושומר לא די היה באהבת האלים בלב בלבד (אם כי זה היה חשוב מאוד), אלא צריך היה לנקוט פעולות מסוימות בכדי להתקרב לאלים, פעולות שנבעו ממדע המאגיה. במילים אחרות, מה שחשבת ומה שהרגשת נקבע על ידי צורת הבניין שבו אתה שוהה, הצבע של הקירות בחדר שלך, הבגדים והתכשיטים שאתה לובש, האם נעשו טקסים מסוימים של טיהור והטענה, האם נאמרו הלחשים הנכונים. המחשבות והרגשות של האדם נקבעים במידה רבה על ידי מה שקיים מחוץ לו, החל ממערך הכוכבים בשמיים וכלה בחומרים שהוא בא איתם במגע. זוהי תפישה מאגית שהתדרדרה עם השנים לאמונות טפלות בקמעות ועין הרע, ולכן היא נחשבת על ידינו כפרימיטיבית ונחותה.

הקדמונים האמינו בכל ליבם בקיומם של עולמות מקבילים ובכך שהם הגורם המכריע בחייהם. אותם עולמות נשלטים על ידי האלים, וקשורים לחלקים האנרגטיים בגוף האדם, כמו הנפש והנשמה. המקור של כל הדברים נמצא בעולמות הרוחניים, שם קיימת חוקיות השולטת על עולם התופעות. הדבר מופיע בתפישה הדתית המצרית, אך גם המסופוטמית, ומתבטא באמונה בשלל נושאים, החל מאסטרולוגיה ונומרולוגיה וכלה בתחומים הנושקים למיסטי מצד אחד וללוגי מצד אחר, כגון מוזיקה, אדריכלות ואמנות.

עם תחילת ההיסטוריה הופיעו מערכי מחשבה מאגיים מפותחים ומורכבים בתרבויות מצרים ושומר שהתייחסו אל בני האדם וסביבתם, שבמרכזם עמדו האלים, ייצוגים עילאיים של בני אדם וחיות במובן הפשטני שלהם, והופעות של כוחות ועקרונות יקומיים במובן העמוק יותר שלהם. מערכי מחשבה דתיים חדשים אלו הם הסיבה האמיתית להיווצרות הערים, שהיו סוג חדש של יישוב אנושי, ולהתפתחות בתי ספר, כתיבה, מיתולוגיה, מוזיקה, שירה, ובמיוחד דת מסוג חדש שמתבטאת בהקמת מקדשים, פולחן דתי וכהונה.

מערכי המחשבה החדשים מביאים להתפתחות סדר חדש בחברה, קבלת מרותם של שליטים מלכים, כוהנים, ערכי מוסד ומערכות חוק. לא מדובר היה בכלי בידי השלטון כדי לדכא את ההמונים, אלא להיפך; התפישה הדתית החדשה של מערכת חוקים אלוהית והתנהגות מוסרית מכוח צו פנימי וחיצוני הביאה להתפתחות מערכות החוקים, הערכים והמנהגים של זמן תחילת ההיסטוריה. הם לא היו יכולים להתפתח אם לא הייתה קבלה ויכולת הכלה שלהם. הרעיונות שנמצאים בבסיס מערכת החוקים, הערכים והמנהגים של הערים החדשות לא הומצאו באופן מקרי ככלי שליטה על ידי המלכים, אלא הם באו מלמטה, באופן שונה ממה שהיה עד אז, באורח בלתי צפוי ושלם.

התערבות חיצונית

חוקר הפרהיסטוריה הידוע פייר דה שארדן, שהיה גם מיסטיקן ואיש דת קתולי, הציע שישנה נקודה כלשהי בעתיד (נקודת "אומגה"), המושכת כלפיה את התפתחות התרבות והמין האנושי בעזרת רשת של קשרי אהבה ורוחניות, לכיוון של התפתחות אבולוציונית שבמרכזה היווצרות אטמוספרה מסוג חדש של מחשבות. אם כך הדבר, הרי שהיא זו שגרמה להופעת הערים הראשונות וההמצאות של תחילת ההיסטוריה. במשך אלפי שנים חיו בני האדם בהרמוניה עם הטבע ועם אימא אדמה, אלא שיש באדם משהו שהוא מחוץ לכדור הארץ, שנקרא לרוב הרוח או הנשמה. לאחר שנים של טיפוח על ידי האימא, הבשיל הזמן להתבגר ולהתחיל מסע שבמהלכו המין האנושי יוכל לגלות את החלקים בתוכו ששיכים לעולם שמחוץ לכדור הארץ.

החברה העירונית, שאנחנו חלק ממנה היום, היא סביבת חיים מלאכותית. הלילה מואר במנורות חשמל, אנשים מגיעים ממקום למקום במהירות על-טבעית (רכבות, מטוסים, וגם מכוניות, אלא אם כן יש פקקים), מזג האוויר ממוזג, וכן הלאה. התפתחות הערים הראשונות היא תחילתו של המרוץ לקראת המקום שבו אנחנו נמצאים כיום, כלומר מנותקים מכדור הארץ. אבל לא צריך לראות את זה רק בהקשר שלילי (למרות שיש כזה). התפתחות ההיסטוריה, הערים והתרבות הביאה בתוך פרק זמן קצר יחסית של כמה אלפי שנים לידי כך שבני אדם יפנו את מבטם אל היקום, אל אלוהים, ולא רק אל אימא אדמה. המבט החדש הזה יביא להתפתחות של מודעות חדשה בעתיד.

דה שארדן מדבר על התערבות חיצונית, מופשטת ורוחנית, אבל היו גם חוקרים שטענו להתערבות חיצונית פיזית שהביאה להקמת הערים ותחילת ההיסטוריה. פלינדרס פיטרי (Petrie), מי שנחשב לאבי הארכיאולוגיה הסיסטמתית, לא הבין כיצד התחילה ההיסטוריה והתרבות ההיסטורית האנושית במצרים יש מאין, והחל לחפש תשובה לכך בחפירות בארץ ישראל. אחת ההצעות שלו הייתה שסוג אחר של אנשים הגיע למצרים ממקום אחר בעולם, שם הייתה תרבות מתקדמת ולא מוכרת, והוא זה שנהפך במצרים לגזע השושלתי, שאחד המאפיינים שלו היה גולגולת שונה בצורתה מזו של המצרים האחרים.

פלינדרס חשב על הקווקז כמקור "הגזע השושלתי", אבל התיאוריות האלטרנטיביות הנוכחיות הולכות רחוק יותר. אריך פון דניקן (Von Daniken) הציג בספרו "מרכבות האלים" תזה די משכנעת לפיה בתחילת ההיסטוריה ביקרו בכדור הארץ אנשים מכוכבים אחרים. ספרו התפרסם בשנות ה-60, העשור שבו חלליות אפולו טסו לירח, ודניקן הראה איך בתרבויות שונות מופיעים ציורי חלליות ואסטרונאוטים בחליפות חלל, וטען שהסיפורים שמופיעים בכל העולם על אלים שהגיעו מהשמיים, השמש והכוכבים במרכבות אש הם נכונים ומתייחסים לביקורים של חייזרים וחלליות ממקומות אחרים ביקום בתקופות היסטוריות שונות, וכי הם אלו שהביאו את המצאות התרבות והכתב לבני האדם.

ההתערבות החיצונית יכלה להיות בדמות חייזרים שבאו לכאן בחלליות ממקומות אחרים, כפי שטוען דניקן, או בדמות אנשים שהגיעו מתרבויות עתיקות שנעלמו כגון אטלנטיס, לפי חוקרים אחרים. כך או כך, אותה התערבות חיצונית, אולי אימפולס מהעתיד כפי שטען דה שרטן, היא זו שהביאה לכדי התפתחות הערים, ההמצאות הטכנולוגיות החשובות כגון הגלגל והברונזה, והקמת הממלכות הראשונות.

המהפכה העירונית

גורדון צ'יילד (Childe)[7] הוא האיש שהמציא את המונחים "המהפכה החקלאית" ו"המהפכה העירונית". הוא היה ארכיאולוג ואנתרופולוג משפיע ביותר שהתייחס להמצאות חומריות ואמצעי ייצור כציר של התנועה ההיסטורית (מושפע במעט מרעיונות מרקסיסטים).

לטענתו, באלף ה-4 לפנה"ס הופיעו כמה שיפורים חשובים בחקלאות שאפשרו למהפכה העירונית לקרות. ביות השור אפשר לרתום אותו למחרשה (שבתחילה הייתה עשויה מעץ) ועל ידי כך הושג כוח עבודה חזק שלא היה זמין קודם לכן, מה ששיפר את אפשרויות העיבוד של השדות, כולל חריש עמוק למניעת עשבייה לפני בוא החורף. הנהגת מחזור זרעים ושימוש נרחב יותר בזיבול טייבו את האדמה ואפשרו להסתמך על גידול רציף בשטח אחד. המצאת הגלגל והמסבים הביאה ליצירת עגלות שנסחבו על ידי שוורים (או חמורים), וכך התאפשר להרחיב את השטח שממנו צמחה תוצרת חקלאית. המצאת הברונזה אפשרה לייצר מתכות חזקות, ובעקבות כך כלים לחיתוך, עידור והפיכת האדמה. כל אלו ועוד הגדילו את התוצר החקלאי פי כמה ויצרו עודפי מזון.

לפי צ'יילד, עודפי המזון תרמו להקמת ערי מקדש כמקום איסוף ואחסון התוצרת החקלאית. המקדשים היו אלו שאספו ותיעדו את היבול וחילקו אותו מחדש לפי הבנת הכוהנים. סביב ערי המקדש התפתחו קבוצות של בעלי מלאכה שהיו תלויים לפרנסתם במקדש. הערים נוהלו על ידי מלכים כוהנים שקבעו את החוקים וריכזו בידם כוח שלא היה לפני כן. בכדי לנהל את ערי המקדש הומצא הכתב, ואכן צ'יילד טען שריכוז של אנשים מעל מסה קריטית מסוימת, בצפיפות ובאופן שלא מאפשר להם להתקיים מהאדמה (כלומר מחקלאות), מביא בהכרח לתחילת התרבות, הקמת ערים והמצאת הכתב.

במאמריו ובספריו מבדיל צ'יילד בין פראיים – ציידים לקטים, שהצפיפות של האוכלוסייה שלהם היא אדם אחד לעשרה מייל מרובע, לבין ברברים – חקלאים קדומים, שהצפיפות שלהם היא שניים ויותר אנשים למייל מרובע. כמו כן, הוא מבדיל בין התרבות החקלאית הקדומה לבין הערים והממלכות הראשונות, שבהן הצפיפות היא בממוצע שלושים איש למייל מרובע. לפי צ'יילד, בכפרים הניאוליתיים היו עד כמה מאות אנשים והם נטו לעבור מדי פעם למיקום אחר. החקלאי ייצר מזון בעיקר לעצמו ולמשפחתו, והעודפים היו קטנים ושימשו לסחר חליפין. כל אחד יכול היה לייצר בעצמו את כלי העבודה והבגדים שלו, ולכן לא הייתה התמחות וריבוד חברתי. בחברה החקלאית הקדומה הייתה שותפות מעצם העובדה שכולם עשו את אותם הדברים והתמודדו עם אותן בעיות. שיתוף הפעולה היה מובנה ואפשר שגשוג, והוא הועצם על ידי טקסים שנעשו במקום קדוש ובזמן מיוחד בשנה. הייתה מעין קונפורמיסטיות, שאפשר לקרוא לה שותפות "מכאנית".

אלא שבמקומות מסוימים בעולם כגון מצרים, מסופוטמיה, עמק האינדוס וסין, החקלאות בנהרות הביאה איתה שימוש בתעלות השקיה, מה שיצר עודף של תוצרת חקלאית מצד אחד וצורת ארגון עבודה חדשה מהצד השני. המצאות טכניות כמו המחרשה, הגלגל, העגלה, המתכות ומחזור זרעים משופר הביאו להגדלת התפוקה פי שלושים, וגידול האוכלוסייה הביא להתיישבות קבע של בעלי מקצוע, שעד אז נאלצו לנדוד בין הכפרים, מסביב למקדשים. כך התפתחו סביבם ערים שהגיעו לגודל של עד 20 אלף איש.

יש להניח שחלק גדול מתושבי הערים הקדומות היה עדיין כפרי, אלא שבנוסף להם היו גם קבוצות של מומחים לתובלה, בעלי מלאכה, כוהנים וכן הלאה. כל תושב נתן חלק קטן מהתוצר שלו כמס לישות דמיונית – אל שיוצגה על ידי המקדשים או למלך. מלבד היותם משרתי האל, הכוהנים תפקדו גם כמנהלים של אחוזות המקדש, שהיו חלק גדול מהנחלות החקלאיות.

בעלי המלאכה קיבלו את המזון שלהם מהמאגרים המרכזיים במקדשים, הם לא עבדו בצורה של סחר חליפין, אלא תחת חסות האלים. הכוהנים, השליטים והאנשים הקרובים לצלחת, קיבלו יותר וכך נוצר מעין מעמד שליט, שלא עבד אבל תרם לחברה בתפקידי ארגון ושליטה. לצורך כך הם היו צריכים להמציא שיטה של רישום וחישוב, וכך נולד הכתב. המצאת הכתב אפשרה התפתחות של מדעים כגון אסטרונומיה, מתמטיקה, והופעה של כתבים דתיים.

המקדשים היו מוקד וסמל לאיסוף עודפי תוצרת חקלאית ומסי התוצר. בכל עיר שומרית היה מקדש לאלים וזיגוראת, שייצגה את הר העולם, אלו היו המקומות שבהם התפתחו מוסדות מדינה, נכתבו החוקים ונערכו משפטים. הם היו המקום שבו הופיעו גם בתי הספר הראשונים. בצמוד למקדשים היו שווקים, בתי מלאכה, וגם אסם תבואה מרכזי. לידם הוקמו ארמונות השליטים, ובתי הקבע של כל המשרתים בקודש ובמנגנונים השלטוניים והכלכליים השונים.

העודף בתוצר אפשר לייבא מוצרים, והמסחר הפך להיות מרכיב מרכזי בתרבויות החדשות. וכך בעלי המלאכה קיבלו חומרי גלם ממרחקים והייתה להם משכורת קבועה מהמדינה. הם הפכו להיות תלויים במדינה ומזוהים איתה במקום עם השבט. בערים נוצרה סולידריות של חבר אזרחים התלוי זה בזה, סולידריות שתוחזקה והועצמה על ידי הדת.

ההבחנות של צ'יילד מלמדות אותנו שעם הופעת הערים חל גם שינוי והתפתחות בדת. הציידים לקטים ראו את הדת בטבע וציירו דמויות של חיות וצמחים, החקלאים הקדומים סגדו לאלה וביטאו את האמונה שלהם בסמלים מופשטים ובדמויות אנוש – אלה, ואילו במקדשים של הערים האלים מופיעים בדמויות של אנשים מהשמיים, אגדיים. הבחנותיו גם מלמדות אותנו שעם תחילת תהליך העיור וההיסטוריה מתפתחות האמנויות של ציור, פיסול, עיטור, אדריכלות מקודשת, מוזיקה וריקוד, וכמובן הכתב והספרות.

הארכיאולוג גרהם קלארק (Clark)[8] תומך בתיאוריות של צ'יילד, ולדבריו המעבר מברבריות לתרבות מודגם על ידי המעבר מקדרות ביד, שנעשית על ידי נשים בכפרים לתצרוכת עצמית, לקדרות של בעלי מקצוע, שנעשית על ידי גברים למכירה בשוק. מעבר זה הביא ליצירת מעמד של קדרים התלויים לפרנסתם בשליט, וזו דוגמא אחת להשתנות חברה. המסחר המתרחב היה שונה במהותו מהתקופה הקודמת בכך שהוא כלל מוצרים לצריכה יומיומית. המצאת ספינת המפרשים והתחבורה בעזרת בעלי חיים אפשר מסחר בקנה מידה גדול יותר מבעבר. המעבר מבעלות שבטית או כפרית לבעלות פרטית, לא רק על אדמות אלא גם על סחורות וכלים, הביאה להתפתחות הכלכלה, המצאות חדשות ושינויים חברתיים.

המצאת הכתב, לפי קלארק, קשורה למסחר ולא לשאיפות רוחניות. הוא מציין שהלוחות הראשונים נמצאו במקדש האדום באורוכ והם רשימות של סחורות, ושהסימנים מזכירים את ציורי המערות. בלוחות מופיעות שתי מערכות מספרים: האחת עשרונית ומקורה בעילם, והאחרת לפי הספרה שש ומקורה בשומר.

לפי קלארק, ככל שמורכבות החיים התגברה כך היה צורך רב יותר לגייס לעזרה כוחות בלתי נראים והדת התפתחה. הדחף הסופי להתפתחות התרבות היה עלייתן של שושלות מלוכה וההמצאה של ממלכות טריטוריאליות מאוחדות, ובחלק ניכר גם תופעת המלחמות. לדבריו למלחמה היה תפקיד כפול באבולוציה התרבותית: מצד אחד היא הייתה תוצאה של התקדמות חברתית וכנגדה, ומצד שני היא גרמה להתקדמות כזו. היכולת להרוס התקדמה בד בבד עם היכולת לבנות, והמשימה של המין האנושי כיום היא לשלוט על טכנולוגיית ההרס דרך מוסדות שנועדו לרווחת כל המין האנושי, ולכוון את האנרגיות האדירות שהשתחררו במהלך 5,500 שנות היסטוריה להתקדמות ומודעות.

קלארק מציג חזון מעורר השראה של התפתחות האנושות, אבל הניתוח שלו של ממצאי העבר לוקה בחסר. הוא לא מביא בחשבון כתבים הרבה יותר עתיקים מהלוחות המסחריים של מקדש אורוכ שהתגלו במצרים (פלטת נערמר) ושעליהם אני מרחיב בספר זה, וטועה בניתוח ההשתלשלות ההיסטורית, מכיוון שהופעת הדת החדשה והמקדשים קדמה להופעת הערים ולא להיפך. גם צ'יילד חסר בניתוח ההיסטורי המטריאליסטי שלו. השאלה היא מה הביא בני אדם לאגור עודפים לאחר שבמשך אלפי שנים הם למדו להסתפק במה שיש להם ולהודות על כך? חייב היה להיות שינוי בפרדיגמה בכדי שתופעה זו תתאפשר. עד היום ניתן לראות חברות מסורתיות ברחבי העולם, שלא אוגרות ומייצרות מזון מעבר למה שהן צריכות, ובוודאי שלא סוחרות בו.

בפרקים הבאים אעמיק בסיבות האחרות (והעיקריות לפי דעתי) שהביאו להקמת הערים ברחבי העולם, ואתייחס באופן מפורט לערים הראשונות שקמו בישראל.

זמן תחילת ההיסטוריה בישראל

המהפכה העירונית מופיעה בישראל במקביל להתפתחויות המפתיעות בשומר ובמצרים. בעבר נהגו לחשוב שבמקביל להקמה של ערי המדינה בשומר והממלכה המצרית לא חלו אירועים רבים בישראל, אבל כיום, עם הגילויים של הארמון בתל ירמות, העיר הגדולה בתל אסור, המקדשים במגידו, האסמים בתל ירח והבתים במתחם לביאה, התמונה הזו משתנה לחלוטין.

נכון שלא היו בישראל מפעלים של חפירת תעלות השקיה שהצריכו ריכוז של כוח עבודה וארגון יעיל כפי שקרה בתרבויות נהר ברחבי העולם, אבל היו התפתחויות חומריות אחרות שיצרו צורך בצורת ארגון אנושי חדשה – כלומר הקמת ערים, כהונה, מלוכה וחברה מורכבת. וכך, לפני 5,000 שנה, ובאופן חלקי גם קודם לכן, מופיעות ערי ממלכה בישראל, בדומה לשומר, חלקן גדולות ומרשימות, ומתקיימים מפעלים ציבוריים המחייבים יכולת מרשימה של ארגון וגיוס כוח אדם.

אחד הדברים שקרו בארץ ישראל עם תחילת ההיסטוריה הוא ביות הזית והגפן, והתחלה של חקלאות מטעים המאפיינת את ישראל עד היום. הזית והגפן נותנים פרי רק לאחר כמה שנים, והתוצר שלהם מחייב עיבוד – הפקת שמן זית מהזיתים ויין מהענבים, והוא מיועד למסחר ולא רק לתצרוכת עצמית. הגידולים החדשים חייבו ארגון מסוג שונה מכפי שהיה עד לתקופתם, ותכנון לטווח ארוך. השוק של התוצר החקלאי הישראלי היה בעיקר מצרים, וכיוון שזו הייתה ממלכה בשיא כוחה באלף ה-3 לפנה"ס, שווה היה להשקיע ולייצר אדמות חקלאיות ראויות על ידי בניית טרסות, דישון, ואפילו מילוי אדמה (כל המרכיבים הללו התגלו בשדות ליד ערים עתיקות בישראל כגון ירמות).

ההמצאות החדשות של זמן תחילת ההיסטוריה במסופוטמיה ומצרים היו ישימות ביותר בישראל ובוודאי שהגיעו לכאן מיד לאחר הופעתן. המצאת הגלגל והעגלה אפשרה ניוד התוצרת החקלאית משדות רחוקים אל המרכז העירוני, ועל ידי כך גם להגדלת השטחים החקלאיים, העברת אדמות ודשן, וייצוא הסחורות לארצות רחוקות. עזר רב למסחר המתפתח הייתה המצאת המפרש, ששינתה לחלוטין את אפשרויות ההובלה בים והספנות (כנראה שחלק גדול מהייצוא של ישראל למצרים היה בדרך הים). ביות השור והחמור אפשרו לרתום אותם למחרשות, שלימים נבנו מהמתכת החדשה – ברונזה, וזה נתן כוח עבודה משמעותי שאפשר את עיבוד השדות החדשים. בזכות הכלים, כוח העבודה ומחזור הזרעים המשופר, השתלם לעבד חלקות אדמה גדולות יותר באופן אחיד ותעשייתי.

במילים אחרות, החקלאות בישראל השתנתה מחקלאות ביתית המסתמכת על עבודה עצמית, לחקלאות תעשייתית המסתמכת על ההמצאות החדשות וכוח עבודה שכיר. שינוי זה נתן עודפי תוצר שיועדו בעיקר לייצוא, שהסתמך על התפתחות הסחר הבינלאומי והשיפור באמצעי התחבורה. כתוצאה מכך התאפשר שגשוג שתמך בקיום יישובים גדולים, ואלו אפשרו יישוב קבע של בעלי מלאכה ופיתוח סדנאות, והצורך בארגון העבודה (ממש כפי שמתאר צ'יילד, אבל בווריאנט מקומי) הביא להקמת ערים גדולות שאופיינו בריבוד חברתי, חלוקת עבודה, מעמד שליט והזדהות דתית מקומית.

אלא שבניגוד לשומר ומצרים, בישראל של אותה תקופה לא נמצא כתב, כך שמעבר לעדויות הארכיאולוגיות קשה לנו לפענח את מה שקרה באותה עת של תחילת ההיסטוריה. לכן אנחנו צריכים ראשית דבר לפנות למה שקרה לא רחוק מאתנו במצרים ושומר, מה גם ששם היה עיקר ההתרחשות. במילים אחרות, לפני שנבחן מה קרה כאן בארץ, ראוי להכיר קודם את הפלא הגדול שקרה משני צדדינו, ואחת השאלות הקשות שעולות היא מדוע מרכיבים של התרבות השומרית והמצרית, כמו למשל הכתב או בניית הפירמידות, לא מופיעים בארץ ישראל?[9]

הארכיאולוגיה של ישראל מתייחסת לארץ כאילו היא פלנטה נפרדת ולא קשורה כלל למה שקרה סביבנו. אנשים שראו ואף השתתפו בבניית הפירמידות הגדולות בגיזה באו לבקר בארץ, סחרו עם הארץ, וכך גם אנשים מישראל ביקרו במצרים. אנשים ממסופוטמיה שהגיעו לישראל הכירו את הזיגוראתים והמקדשים המופלאים, הם דיברו עם אנשים, התארחו בבתיהם, החליפו דעות ומידע. אנחנו יודעים שהיו השפעות שומריות על תרבות מצרים העתיקה בציור, פיסול, אדריכלות והמצאת הכתב, ויש להניח שהיו השפעות דומות גם על ארץ ישראל.

הארכיאולוגיה הארץ ישראלית מדגישה את המסחר שהתקיים עם מצרים בתחילת ההיסטוריה, אבל מתייחסת לכך כמו למסחר המתנהל במטוסים ולא כמו שיירות של בני אדם שעוברים ממקום למקום. מצרים הייתה תרבות עם רוחניות מתקדמת, ספרות, אמונה, מדעים כגון רפואה, אדריכלות, ציור וכתיבה ברמה הגבוהה ביותר. יש להניח שהיו השפעות והופעות של התרבות המצרית בישראל, ושלא מדובר רק בחרפושיות שנמצאו באתרים ארכיאולוגים.

בכדי להבין את נס ההופעה הפתאומית של התרבויות ההיסטוריות המתקדמות בישראל, המהפכה העירונית שמשמעה שינוי באורחות החיים ודרך ארגון החברה, ובכדי לקלוט את משמעות הקפיצה האבולוציונית שכולנו חלק ממנה עד היום ואיך היא מופיעה בישראל, לא מספיק להסתמך על הסברים חומריים, אלא צריך להתבונן גם בהתפתחות האמונה והדת, והדרך לעשות זאת היא להתבונן תחילה בתרבויות הגדולות הסמוכות אלינו - שומר ומצרים.

[3] מונטגיו, אשלי (1978). על התוקפנות האנושית, עם עובד.
[4] הספר של האנתרופולוג הבריטי אשלי מונטיגו (Ashley Montagu (1905-1999 על התוקפנות האנושית מראה שהאדם הוא לא בהכרח חיה רצחנית, אלא טבעו האמיתי הוא שיתוף פעולה, הוא כתב גם ספר שנקרא "העליונות הטבעית של נשים", הוא היה תלמידם של רות בנדיקט ופרנץ בועז ומומחה לאבוריג'נים של אוסטרליה, נחשב להומניסט
[5] Haas, J. (Ed.). (1990). The anthropology of war. Cambridge University Press.
[6] ובהקשר של מצרים, יש תיאוריה של רוברט קרניירו (Carneiro) לפיה המעבר מברבריות לתרבות נעשה במקומות שבהם היה שטח מוגבל של חקלאות מוקף בשטח צחיח, במקומות מוקפים בשטחים פוריים. במקרה של סכסוך בין שבטים או התרבות האוכלוסייה אפשר היה להגר למקום אחר, אבל במקומות כמו מצרים או מסופוטמיה, שמסביבם יש מדבר, היה צריך לקבל את מרות המנצחים או ללמוד להסתדר יחד באותו השטח, וזה הביא לפיתוח האמצעים הטכנולוגיים, כגון תעלות השקיה, בכדי לתמוך בגידול האוכלוסייה.
[7] Childe, V. Gordon. "The urban revolution." The town planning review, 21.1 (1950): 3-17.
[8] White, Leslie A. "FROM SAVAGERY TO CIVILIZATION. By Grahame Clark. London, Cobbett Press, 1946, pp. IX+ 112, 24 Figs., IV Pls. 7s 6d.-HISTORY. By V. Gordon Childe. London, Cobbett Press, 1947, pp. 86, 10 illustrations. 7s 6d." Antiquity 22.88 (1948): 217-218.
[9] המרחק מאזור נחל הבשור למרכזי התרבות במצרים הוא 400-500 ק"מ, כלומר כשלושה שבועות הליכה בסך הכל. המרחק בין צפון הארץ למרכזי התרבות במסופוטמיה הוא 1000-1500 ק"מ, כלומר כחודשיים הליכה.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 42 ₪
מודפס 92 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 85 ₪
דיגיטלי 42 ₪
קינדל 42 ₪
מודפס 92 ₪
דיגיטלי 42 ₪
קינדל 42 ₪
מודפס 107 ₪
עוד ספרים של פראג (הפצה מנדלי)
עוד ספרים של זאב בן אריה
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il