דף הבית > 4-415-197
4-415-197
הוצאה: פראג (הפצה מנדלי)
תאריך הוצאה: 2022
קטגוריה: עיון / ספרות מקצועית עידן חדש
מספר עמודים: 312

4-415-197

         
תקציר

ספרו של אלחנדרו חודרובסקי מהווה מעין סיכום ומעבר בין תחנות חייו, ויצירתו, במסע מהמם ומהפנט, פורץ גבולות וז'אנרים, חודרובסקי במאי קולנוע ותיאטרון (חודרובסקי עצמו מכנה אותם אקטים) סופר ומשורר שחקן ופנטומימאי, מטפל, מיסטיקן, ציר, פסל, מורה, טארוטולוג, מרפא מאגי, אלו רק מקצת התארים של האיש המופלא הזה.

 

חייו של אלחנדרו חודורובסקי הם יצירת אמנות המשובצת באירועים פלאיים ובחוויות יוצאות דופן – מהפעילות בחוג המשוררים הצ'יליאנים של שנות הארבעים, דרך תנועת הסוראליסטים בצרפת, הקמת קבוצת 'תיאטרון הפאניקה', ההתנסות בקולנוע אקספרימנטלי פסיכדלי, שחזור קלפי הטרוט של מארסיי ועד לעבודתו כשולייתה של אחת השמאניות המרפאות הגדולות במקסיקו ושבעקבותיה פיתח את שיטת הטיפול המהפכנית ששינתה את חייהם של אלפי אנשים, הפסיכומאגיה – שיטת טיפול באמצעות אומנות מרפאת שצמחה מחקירותיו אודות סוריאליזם, חלומות צלולים, אלכימיה, זן בודהיזם, ושמאניזם.

 

חודורובסקי, יליד 1929, לוקח אותנו בתחנות חיו הסוערות ומציג בפנינו את תפיסת עולמו הפסיכומאגית – ריפוי דרך עולם הסמלים על ידי פעולות סוראליסטיות, תיאטרליות, לא רציונליות, שבאות לשנות את מהלך המציאות. עבור חודורובסקי, זו תפקידה של האמנות: לרפא. ברמה האישית והחברתית כאחד. אמנות שאינה מרפאה, כדבריו – היא אינה אמנות.

פרק ראשון

דיוקן האמן כדמות פּאנית1

אחרי ערבים ארוכים שהעברתי בספרייתו של אלחנדרו חודורובסקי בניסיון להבין את הפסיכומגיה, שאלתי אם יסכים לרשום לי אקט, והוא ענה שהעבודה על הספר הזה בחברתו היא כשלעצמה אקט חזק דיו. למה לא?

האמת היא שאלחנדרו הוא בפני עצמו אקט פסיכומגי מהלך על שתיים, דמות ״פּאנית״ לעילא, ובהחלט אדם שחברתו פוערת כמה סדקים בסדר היקום שלנו, הצפוי כל כך למראית עין.

״ז'וֹדוֹ״ הוא לא רק במאי שהותיר את חותמו בדברי ימי התיאטרון, יחד עם אָרַבָּל וטוֹפּוֹר, חבריו לתנועה המכונה בשם ההולם כל כך ״פאניקה״, הוא לא רק יוצר סרטי פולחן כמו ״אֶל טוֹפּוֹ״ ו״ההר הקדוש״, שהאמריקנים המקסימים מקדישים להם תזות ויצירות מלומדות, הוא לא רק סופר, מחבר ספרי קומיקס שנהנה מהאפשרות לעבוד עם גדולי המאיירים שלנו, אב מסור לחמישה ילדים שמנהל מערכת יחסים קרובה עם כל אחד מהם כיום — הוא גם קורא טארוט יחיד במינו, שחושיו המבריקים הדהימו רבים. הוא הליצן התזזיתי של ״הקברט המיסטי״, שממלא את האולם בקביעות, מכוח פרסום מפה לאוזן ותו לא בתקופה שהקהל הפריזאי מדיר את רגליו מאירועים, הוא הקוסם הבינלאומי — כמעט מתבקש לומר הבין־כוכבי, בהשראת מביוס — שכוכבי רוק ואמנים מהעולם כולו צובאים על דלתו...

האיש הזה, יליד צ'ילה ממוצא רוסי, שהתגורר שנים רבות במקסיקו ואחר כך הכה שורש בוַנסֵן, הוא דמות שהסופרים של ימינו לא היו מעזים ליצור, אדם שידע ליישם את כוח הדמיון בכל פינות קיומו הרב־ממדי.

ביתו, תצרופת חכמה של סדר ואי־סדר, של ארגון ושל תוהו, עשוי בדמות יושבו, ובפשטות — בדמות החיים. חוויה בפני עצמה היא לבוא אל המנבטה הזאת הזרועה ספרים, סרטים, צעצועים... אולי תפגוש שם את הציירים מביוס, בּוּק או בֶּס, וגם חתול, אישה עלומת מוצא שכמו משגיחה על המשפחה לזמן־מה... זהו אתר של עוצמה פיוטית, ריכוז אנרגיות רוחשות ועם זאת נשלטות.

יש להדגיש שהעבודה עם דמות פּאנית איננה גן של שושנים. בראש ובראשונה מפני שלוחות זמנים, לוחות שנה ושאר האילוצים שמושלים בזמנם של תושבי כדור הארץ זרים לגמרי לז'ודו. אחרי שהשלמנו את התרמית הקדושה הוא הציע שאעזור לו להעלות על הכתב את ההרפתקה הפסיכומגית שלו, ואז הבנתי שיהיה עלי להתמסר כל כולי לעניין. איתו אין תכנונים, אין תאריכים קבועים זמן רב מראש, אין רישום מסודר של פגישות: הדברים נעשים בו ברגע. הכול אצלו מסחרר. לא שאינו מסוגל להכפיף את עצמו למשמעת ולהישמע ללוחות זמנים, נהפוך הוא; אבל בסופו של דבר, יש פה תעלומה: איך האיש הזה, שברגע שנשלמו שיחותינו הפסיכומגיות פנה ליצור סרט בעל שם פרובוקטיבי (״גנב הקשת בענן״) — איך הוא מסוגל לביים סרט עתיר תקציב, להשתלט על כוכבי־על כמו פיטר אוטול, עומר שריף או כריסטופר לי, לכפות את חזונו על מפיקים להוטים וחרדים במידה שווה, ובו בזמן לא לרשום שום התחייבות עתידית, להתחייב בספטמבר להרצאה בחודש מארס בלי לשמור את התאריך בשום פנקס, כך שלקראת המועד יש לצוד אותו מחשש שהוא שכח לגמרי את ההתחייבות וייעלם לעברו האחר של העולם?

לאלחנדרו אין ספק בטבעה העוויתי של המציאות, ויש בו משהו מרתק ומתיש שמתגלם בעוצמה בכל מעשיו. תנו לו קהל, ורק לעתים נדירות הוא יעמוד בפיתוי להעביר אותו על דעתו. הפנומן הזה, דרום־אמריקני מובהק במובן זה, שיודע להיות העדין והעניו שבאדם פנים אל פנים, עשוי בהרף עין להתגלגל לאופרה בארוקית בסגנון סרטיו, שהגרוטסקה בהם מתעמתת עם הרצינות, והגסות עם הקדושה. הוא ניצב תמיד בשוליים, רוקד על הקו הדק המפריד בין יצירה לפרובוקציה מיותרת, בין חידוש למתקפה פראית על הטעם הטוב, בין תעוזה לזימה... מביוס, המאייר הגאוני של ספרי הקומיקס בסדרת האינְקָל, מכיר את השיטות הללו אחרי יותר מחמש־עשרה שנות עבודה משותפת, ורואה בהן את ״הטכניקה שמשמשת את אלחנדרו כדי למוטט את התנגדות היקום״...

כך או אחרת, עם ״ז'ודו״ הדברים תמיד מסתדרים, למרות הטראומות שנגרמות לעצבי המארגנים. אין מי שיודע כמוהו לקחת מצב חסר תקנה למראה ולהפוך את המציאות כמו גרב.

אולי אספר כאן אנקדוטה מייצגת של הפיכת המציאות הזאת, שאפשר לצפות לה מרגע שהעזת להצטרף לצעדיו.

הוזמנו והסכמנו להשתתף יחד ביריד שנתי שסוחרי ירקות אורגניים מתחככים בו עם מוכרים של אמבטי ג'קוזי ואנשי תורת הנסתר על כל גווניה: כוהני אמא טבע, עורכי ספרים ומרפאים אלטרנטיביים... שגיאה טקטית? בכל אופן, כשהגעתי לוַנסֵן כדי לאסוף את גיבורי מצאתי אותו שקוע בכתיבת קומיקס וממאן להתנתק מעבודתו כדי ללכת לנאום ב״לה מרז'ולן״, כפי שאמר בעליזות שכזו...

אבל אני התעקשתי, אמרתי שמצפים לנו ושאנחנו לא יכולים להפר את הבטחתנו. לבסוף התרצה ז'ודו הרוטן להיכנס למכוניתי, אף שכל הנסיעה לא הפסיק לומר: ״אני לא מרגיש את זה, אתה יודע... אני לא חושב קֶה אנחנו צריכים ללכת ללה מרז'ולן...״

כשהגענו ליעדנו, מצאנו את אשר יגורנו, כלומר אולם פתוח לארבע הרוחות, בלי הגברה ובלי כיסאות לקהל, וכמאה אנשים שלא באו לשמוע את חודורובסקי אלא, בשל בלבול בתוכנייה, את דוקטור וֶסטלַנד החביב, מחברם של רבי מכר בתחום הרפואה האזוטרית... רתחתי מזעם, וידידי המבריק קלט במבט אחד את גודל האסון והטיח בי בקול גזירת הגורל: ״רררואה! אני אמרתי לך!״ ואז רצה פשוט לעזוב...

בת זוגי חשה אחר ז'ודו והתחננה שידבר בכל זאת. אין ספק שאלחנדרו לא אדיש לטיעוני אישה; הוא חזר כלעומת שהלך ואמר לי בעגת הכלאיים שלו: ״בּוּאֵנו, הם רררוצים לשמוע דוקטור וסטפאלר, אוקיי, למה לא תציג אותי כאילו אני הוא? תגיד להם קֶה אני דוקטור ויזן־ויזן ואני כבר אדבר איתם...״

היום אולי הייתי נענה לאתגר; אבל בימים ההם עדיין הייתי חדור מדי ברעיון המקובל שלפיו דוקטור וסטלנד הוא דוקטור וסטלנד, ז'יל הוא ז'יל וז'ודו — ז'ודו... עיקרון המציאות שלי מנע ממני להשתתף בנשף המסכות הזה. על כן הצגתי את ידידי המסוכן בכמה מילות שגרה מגומגמות, והוא התייצב קוממיות מול הקהל המבולבל ופנה אליהם בטון מפייס: ״תשמעו, אני לא דוקטור וסטפאלוס; אבל זה לא משנה, לאדם אין חשיבות! אז תדמיינו קֶה אני דוקטור ויזן־ויזן ותשאלו אותי כל השאלות שלכם. האיש לא משנה, אני אענה לכם כאילו הייתי דוקטור ווּף־ווּף...״

בתחילה הוכה הקהל אלם, אך כעבור זמן קצר הוא נכנע לכישוף והצטרף למשחק וז'ודו, מול עינַי הנדהמות, קצר הצלחה אמיתית. עד מהרה החלו אנשים לשטוח בפניו את טרדותיהם והוא, בקולו המתנגן, עודד את הקהל המאולתר לנצל עד תום את ההזדמנות שיד המקרה העניקה להם: ״שימו לב, תשאלו טוב־טוב שאלות שלכם, זאת הפעם האחרררונה קֶה אני בא ללה מרז'ולן...״

אלחנדרו נעצר בדוכן של הוצאת דֶרווי לקנות את ספרו של דוקטור וסטלנד (״בכל זאת, כדאי שאני אדע מי זה דוקטור וסטפאלר הזה, לא?״), המשיך לקפטריה ושם, מוקף עדת מעריצים עצומה, המשיך בעדינות בלתי נדלית לחלק עצות והערות מוארות.

כך קרה שאחר צהריים שהתחיל במה שנדמה כאסון הסתיים בהתעלות.

יש לציין גם את חושיו המדהימים: לא נדיר שאלחנדרו פוגש אדם בפעם הראשונה ואז יורה בו מטווח אפס איזו אמת נסתרת אודותיו, ומשרה כך על בן שיחו את הרושם המערער שהוא נמצא במחיצתו של מכשף יודע־כול.

יש לי חבר — נקרא לו קלוד זלצמן — שלא ישכח איך ערב אחד, אחרי הרצאה בלתי נשכחת כשלעצמה, ישבנו בבית קפה בכיכר סן סולפיס וז'ודו החליט בלי כל התראה, אך בעדינות אופיינית, לפצוח באחד מאותם גילויים קטנים שהוא מחזיק בסודם: ״שמע לי, זלצמן, אפשר לדבררר אתך? אתה חבר של החבר שלי, אז אני ארשה לעצמי לדבר אתך, סִי? שמע, זלצמן: כשאני מסתכל עליך אני רואה בן אדם קֶה האופי שלו חצוי: השפה העליונה שלך שונה מאוד מהתחתונה״ (הצצתי בקלוד והבחנתי בפעם הראשונה בפרט הזה בהופעתו, אף שהיה בולט מאוד). ״יש לך שפה עליונה דקה מאוד, שפה של אדם רררציני, רררוחני, כמעט קשיח! זאת שפה של סגפן... אבל השפה התחתונה שלך הרבה יותר עבה, בשרנית, זאת שפה של איש חושני, שאוהב עונג. כן, שני הצביונים האלה נמצאים בך, ואתה צררריך ליישב ביניהם...״ בפני עצמה, ההערה הזאת פשוטה בתכלית, אבל היא הכתה בידידי, והוא עמל כפי שמעולם לא עמל קודם לאחד את שתי הנטיות האלה בתוכו — נטיות סותרות לפי היגיון פני השטח, אך משלימות בהיגיון העומק.

איני יודע כמה אנשים שמעתי מספרים כך איך אלחנדרו, בעזרת קלף מחפיסת הטארוט שלו או בכוח ההתבוננות שלו לבדו, סיכם במילה את קשיי הרגע שלהם, חשף לאור יום איזה סוד טמיר מהווייתם.

יום אחד הבאתי אליו ידידה שעליה לא ידע דבר ופגש אותה אז לראשונה, וצפיתי בנשימה עצורה איך אפילו בלי שתשאל אותו שאלה, הוא מסכם בכמה משפטים, אחרי שפתח לה בקלפים, את מהות המצב שהיא נמצאת בו. מה הפלא שגיבורנו מעורר תשוקות ומסירות.

ז'ודו יושב על כס מלכותו, וסביבו נחיל נאמנים ש״הקברט המיסטי״ הוא המיסה הקדושה שלהם. יש בהם כאלה שזה שנים אינם מחמיצים אף טקס ומלקטים בחרדת קודש כל אמירה מוזרה של מורם ורבם...

זה המקום לומר שאינני מחשיב את עצמי לאחד מצאן מרעיתו. גם אם ״האיש הכמעט צעיר״ שהוא אני יכול ללמוד דבר או שניים מ״האדון הכמעט זקן״ (במונחים ששימשו את אלחנדרו באחרית הדבר לספר התרמית הקדושה), השיחות בינינו התנהלו בעיקר כשיחות בין ידידים. מכאן התמיהה הבריאה שבה הגבתי לעתים לאמירותיו, ותוצאתה הברוכה שהיא לאלץ אותו לדייק בחשיבתו.

כי הגאוניות שלו מרתקת, אך היא משרה גם ספקנות, ולפעמים אפילו תרעומת: עד כמה שחושיו הבוטים מדייקים במקרים רבים, לעתים הם נראים מעט חפוזים. אחרי שרואים אותו חורץ טיפולי בזק במסגרת ״הקברט״, או מכריז במסיבה שהוא מתיר קשרים פסיכולוגיים ותיקים באבחת עץ משפחה בתוספת קורט ״פסיכומגיה״, הצופה האוהד ששימר קמצוץ חוש ביקורתי עשוי להתנודד בין הערצה לספקנות, בין תדהמה לפקפוק. הערצה ותדהמה — כי ההופעה של אותו שחקן שאין שני לו, יכולתו לנהל את האנרגיה של אולם ובו חמש מאות איש והעובדה שניכר לעין שטענותיו תמיד קולעות למהות הדברים, מעתיקות את הנשימה. ספקנות ופקפוק — כי הערבים האלה, הדחוסים צחוק ורגש, שבמהלכם הסבל האנושי מוצג בתעוזה מטורפת, שבהם תסביכים וטראומות נחשפים לאור היום ומטופלים בידי ״רב האמן״ בתערובת חכמה של חדות תפיסה, הפרזה וטוב לב, יוצרים סוגה חדשה, סוגת ״מופע המציאות״ הרוחני־אנליטי. אנו יוצאים מהאולם מפותים ובה בעת חסרי שקט, ותוהים לגבי ההשלכות האמיתיות והתוצאות לטווח ארוך של כל אותם זוטי דברים אמנותיים־טיפוליים.

יש בו משהו מעוקר השיניים הימיביניימי ומ״דוקטור דוֹקסי״ רוכל השיקויים, בבעל החזון מוַנסֵן שמתאר את עצמו במילים ״רמאי קדוש״. אבל אחרי ככלות הכול, החזות הזאת של ״הנוכל העל־טבעי״, שהיא חלק מהותי מדמותו של ז'ודו, פועלת בשירות אנרגיית חמלה נדירה. אפשר באותה מידה לומר על אלחנדרו שהוא בודהיסטווה ברוטב דרום־אמריקני — רוטב חריף, חריף מאוד...

לא עניין של מה בכך להיות רמאי קדוש; מתחת להפרזה ולקלילות למראית עין של האמן החריג הזה חבויים קפדנות רבה — קפדנות ייחודית לו, אבל קפדנות — כוח יצירה בלתי נדלה, חזון שירי עמוק וגם, אני מאמין, הרבה טוּב.

כי יש לו לב טהור, לאיש הזה. ז'ודו אולי מלך, אך הוא אינו מנצל לרעה את הכוח המוחלט שהעניקו לו אחדים מנתיניו. הוד מעלתו הוא המוקיון של עצמו, ולעולם אינו מהסס להגחיך את תורתו־שלו בליצנות הגונה. הוא אמנם אינו תמיד סולד ממחוות תלמידיו, אך בסופו של דבר אין לו עניין שיסגדו לו. חודורובסקי, אדם חסר אנוכיות במהותו — כפי שנוכחתי במו עינַי פעמים רבות — היה ונותר מבחינתי יצור הרואה נכוחה את כישרונותיו ואת מגבלותיו. כאדם שהזדמן לו לפגוש מאסטרים אמיתיים — כמו אג'ו טקטה היפני, שהטביע עליו את חותם מדיטציית הזֵן — הוא יודע לא להיות גורו במובן הצר והאצילי של המילה, אלא גאון עדין ומערער שלווה, שכל אחד עשוי לצאת לדרך לצדו.

״תגדלי קצת!״, הטיח ז'ודו פעם בבתו אֵזֵ'ני בת העשרים; והיא ענתה: ״ואתה תקטן קצת!״. העובדה שאלחנדרו עצמו הוא שסיפר לי, לא בלי גאווה, את התשובה הנאה הזאת של פרי חלציו מעידה רבות על אישיותו.

חודורובסקי, משרת האמת המתמסר מדי פעם לפיתויי הזייפן, אקרובט מוגזם שמבקש רק לשתוק ולכפוף את ראשו בפני העולים עליו, שייך בוודאי לגזע מטורפי החוכמה. אם הליצן המיסטי באמת עשוי להשרות היקסמות או רתיעה — ולפעמים שתיהן גם יחד — אנו יוצאים נשכרים מהתוודעות לאיש הזה בכל עושרו הפנימי.

חודורובסקי פרסם רומנים רבים וחיבר ספרי קומיקס לא מעטים, אך הוא חיכה לגיל הפרישה כדי להעלות על הכתב את הקרוב ביותר ללבו. במיומנות כשל קרלוס קסטנדה, אילו זה עסק בתיאטרון, אלחנדרו הוביל אותי בשיחותינו במסע קסום. למסע הזה אתם מוזמנים כאן. הטקסט שלהלן — אוטוביוגרפיה אמנותית־רוחנית ובה בעת חיבור על סוג טיפול חדש, חלון פתוח אל עולם שהשירה מתגלמת בו בדמות התפרעות, שהתיאטרון נעשה בו לקרבן טקסי ושבו מכשפה אמיתית מאוד, חמושה בסכין מטבח, מרפאת חולי סרטן, מחליפה לבבות ומזינה את חלומות הלילה — יישאר, אני מקווה, עדות לכך שיצור מממד בלתי רגיל חלף בקרבנו.

ז'יל פארסֶה

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של פראג (הפצה מנדלי)
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il