החיה

בכלא הזה אנחנו לא רק סוהרים; אנחנו חיות.

תפסתי את האשמים.

כלאתי אותם בבית הכלא שלנו.

עיניתי את גופיהם ואת נפשותיהם.

רצחתי מאות.

מעולם לא זיהיתי אף אחד מהם, עד שראיתי את פניה.

עד הצרחה ההיא.

נשכרתי כדי לקחת את חייה,

אבל קודם לכן, יהיה עליי להבין איך בדיוק היא הרסה את חיי.

החיה מאת סופרת רבי המכר מרני מאן הוא רומן מתח אפל שתופס את הקורא בבטן מהשנייה הראשונה ולא מניח עד לדפים האחרונים של הספר. זה ספר על מהות הפחד, על מהות החיים בצל איום בלתי נגמר ועל האשליה שבחיים לכאורה יש הכול, אך ניטלת מהם זכות הבחירה.

סדרה בת שלושה ספרים. הספר הראשון בסדרה, כלואים, והספר האחרון בסדרה, המפלצת.

פרולוג
טיילר
לפני שנתיים
פעמים רבות חשבתי על יום מותי, אך מעולם לא האמנתי שאהיה ברת מזל מספיק למות בשנתי או שאחטוף התקף לב ואמות תוך דקות. מה שבסופו של דבר יגזול את נשמתי ממני יקרה לאט ויגרום לי כאב רב מאוד. מותי לא ינבע מסיבות טבעיות.
למה?
כאשר את מבצעת פשעים מחרידים, השלכות מעשייך יחזרו אלייך.
והם חזרו.
עשיתי הרבה דברים איומים למאות אנשים חפים מפשע. כתוצאה מכך, מותי היה עקוב מדם ומבעית כמו שדמיינתי. היה שם סכין. דם. קללות וצרחות. היה הרבה כאב.
הייתי לבד כשנשמתי את נשימתי האחרונה. אף אדם לא אמור להיות לבד כשהוא מת, אבל אני הייתי.
את מותי אני הבאתי על עצמי. חתכתי את הוורידים, לכל אורכן של ידיי. העדפתי למות בדרכי מאשר בדרכם.
האמת שלא הייתה לי ברירה. אם לא הייתי הורגת את עצמי הם היו שוחטים אותי ואז ג'יי היה מעביר את שארית חייו בחיפוש אחר האדם שרצח אותי. לא רציתי בכך; רציתי להציל אותו. רציתי שימשיך בחייו ויתאהב שוב.
הייתה לו הזדמנות לברוח מכל זה.
לי לא הייתה הזדמנות כזאת.
לא רק הלהב שהעברתי על פני עורי היה מה שהכאיב לי, אלא גם אהבתי כלפי ג'יי. כאשר נפלנו, נפלנו חזק, מהר ועמוק. נפלנו בתהום התשוקה. זו הייתה אהבה מהסוג שמעולם לא חשתי. אהבה שלא ידעתי שבכלל קיימת.
רק הבוקר אמרתי לו שאני אוהבת אותו. אלה היו המילים האחרונות שישמע אותי אומרת. הוא יוכל להשאיר את המילים האלה בליבו. הוא רק לא יוכל להשאיר אותי איתו, מכיוון שעכשיו שכבתי בשלולית של דם.
זה היה הסוף.
הסוף של טיילר ריצ'נס.
לא תתפרסם מודעת אבל בעיתון על אודות מותי, אך ידעתי מה יהיה כתוב אם הייתה מתפרסמת.
טיילר ריצ'נס, בת עשרים ושתיים, נפטרה בפתאומיות בארבעה עשר בינואר. טיילר עברה לסן דייגו מסנט. ג'ורג' שבקנזס כדי ללמוד באוניברסיטת סן דייגו. היא למדה מנהל עסקים והתמחתה ביחסים בין־לאומיים. היא השאירה אחריה זוג הורים, ריק וננסי ריצ'נס, וארבעה אחים אוהבים.
שאר הפסקה הייתה מתארת את הישגיי מהתיכון, את העבודה שלא באמת הייתה לי, ואת העובדה שאהבתי לטייל להנאתי על אף שכל הנסיעות היו לצורכי עבודה.
הכול שקרים.
אסור היה שמשפחתי תדע משהו על אופיים של חיי האמיתיים. זה היה חלק מהעסקה שעשיתי. אבל הפרתי חלק מתנאי העסקה הזאת כשהתחלתי לצאת עם ג'יי. הוא לא ידע עד כמה עמוק הייתי שקועה בעניינים ועד כמה עבודתי הייתה רצינית. הוא ידע שמערכת היחסים שלנו סיכנה את חיי, הוא רק לא ידע שהיא סיכנה גם את חייו.
זה היה שווה את זה.
כל שנייה שביליתי איתו הייתה שווה את זה.
היה שווה למות למענו.
בפעם האחרונה שראה אותי, הוא ראה את גופתי הקרה והמדממת על רצפת חדר האמבטיה שלו, מתה מזמן, על אף שלא רצה להאמין בכך.
זה לא היה מה שבאמת רציתי, אך זה היה חייב להיות כך. הוא היה חייב לראות אותי. להרגיש אותי. הוא היה חייב לדעת ולא לפקפק בשום דבר.
אלוהים, הוא חיבק אותי חזק.
הוא בטח חשב שחיבוק חזק כל־כך יחזיר אותי לחיים. הוא צעק, כאילו המילים היו יכולות להכניס אוויר לריאותיי ולהחיות אותי. הוא ניער אותי כאילו זה יגרום לעיניי להיפקח. הלוואי שהאהבה הייתה יכולה לתקן את כל הדברים שעשיתי.
זה לא היה כזה פשוט. עכשיו כבר לא הייתה דרך חזרה וכבר אי אפשר היה לבקש. כל הבקשות מתו כשהנשימה שלי האטה.
אך הרצונות המשיכו לחיות.
לפני שיספיק לקרוא את הפתק שלי ולסחוב את גופתי אל מחוץ לחדר האמבטיה, רציתי רק להעביר את אצבעותיי בשערו הארוך, העבה והשחור. רציתי להעביר את לחיי על פניו. רציתי לומר לו שוב שאני אוהבת אותו. כשהוא התייפח על צווארי, לא יכולתי לעשות שום דבר מהדברים האלה.
האם יסלח לי על שהרגתי את עצמי? על שהרסתי את מה שהיה לנו?
קיוויתי שכן.
קיוויתי שלאן שאלך לאחר זה, תהיה לי אפשרות לשמור ולהגן עליו. בזמן שהוא ימשיך הלאה, איאחז במה שהיה לנו פעם.
כאן, בשתיקה, נפרדתי לשלום.
הוא לא יכול היה להרגיש את מילותיי, אך הן הדהדו מתוך גופי. מילים של אהבה, מילים של תקווה. מילים שהתחננו ממנו לסליחה.
הקשר בינינו לא היה אמור לקרות בכלל, אך הוא שינה אותי, בסופו של דבר. מה שרציתי אז היה שונה לגמרי ממה שרציתי אתמול.
זה מה שגרם לזה – זה מה שהביא את הסוף.
עכשיו, זמן היה כל מה שעמד לרשותי. זמן לקחת אתכם אל ההתחלה ולהראות לכם היכן הכול השתבש. אך כדי שתבינו את ההווה, תצטרכו לשמוע על העבר.
זה לא היה רק הסיפור שלי.
זה היה הסיפור שלנו.

בירד1
הכנסתי את ידיי לתוך שערה של הזונה והטיתי את ראשה לאחור, כדי שאוכל לגמור לתוך גרונה. עיניה נצצו כשרוקנתי את עצמי על לשונה.
כששפתיה שחררו את קצה איברי, היא סובבה את החרא הזה בפה שלה לפני שבלעה. כלבה תאוותנית. היא רצתה כל טיפה לעצמה במקום לחלוק אותו עם הזונה שכרעה ברך לצידה.
שתי הבנות מצצו לי בתורות. ואז הבחורה משמאל עשתה איזו תנועה סיבובית עם הלשון וזה כל מה שהיה צריך כדי לגרום לי לגמור. חשבתי שתיחנק כשפגעתי בדבר המתנדנד הזה במעמקי גרונה, אבל היא לא נחנקה, היא אהבה את זה. היא גנחה ועפעפה בעפעפיה הארורים, כאילו נתתי לה כל מה שאי פעם רצתה.
ידעתי כבר עד כמה הבחורה משמאל אהבה למצוץ. זה היה הלילה הרביעי ברציפות שהיא מצצה לי. הבחורה מימין הייתה חדשה. השמאלית כרכה את שפתיה סביב האיבר שלי בכל ערב מאז הגעתי למיאמי. בשני הלילות הראשונים, היא כיסתה אותי בקונדום ומצצה לי עם הגומי. אתמול בלילה היא לא שמה את הקונדום וביקשה ממני להזהיר אותה כשאהיה קרוב. שחררתי את המטען שלי על לחייה, בין גוש שיער בלונדיני וכתם של אודם אדום. הלילה היא קיבלה את זה ישר בפה. תהיתי מה, לעזאזל, יקרה מחר.
"תנשקי אותי," אמרה הימנית לשמאלית וליקקה את שפתיה, "אני רוצה לטעום אותו."
השמאלית הסתובבה אליה לאט והוציאה לשון, והימנית כרכה סביבה את לשונה. היא אפילו הצליחה ללקק את הגוש הקטן והלבן מזווית שפתיה של השמאלית. הן התמזמזו, שפתיהן המלאות והמבריקות השתפשפו אלה על אלה כמו נקניקיות קטנות שנדחסות לתוך צנצנת צפופה. הן לא הפסיקו להביט בי כל הזמן.
כלבות מוכשרות.
"עכשיו תורי," אמרה הימנית קטעה את הנשיקה והושיטה את ידיה אליי.
הבטתי מטה אליה. "למה?"
"שתאכיל אותי בזרע שלך."
אחזתי בפטמה שלה ולחצתי. "אוו." היא מחתה בשפתיים פתוחות, ריר נשפך משפתה התחתונה. "לאט, חמוד. אני לא יכולה לסבול את זה חזק כל־כך. אני במחזור."
צחקתי, הכנסתי את הזין למכנסיים וסגרתי את הרוכסן. "בשבילך," אמרתי לשמאלית והנחתי שני שטרות של מאה על השולחן עבור זה שגמרתי לה בפה. "ואחד עבור החברה שלך." השארתי שטר שלישי על משטח הזכוכית.
"נתראה מחר?" שאלה השמאלית.
הרגשתי את הנייד שלי רוטט בכיס אז הוצאתי אותו.
שאנק: שדה התעופה. תשע מחר בבוקר.
ליטפתי באצבעותיי את סנטרה של השמאלית. "מצטער, אבל לא, מתוקה."
יצאתי מהחדר, והנחתי לדלת להיטרק מאחוריי. מצאתי כיסא בצד הטרקלין. זה היה מועדון החשפנות הפופולרי ביותר במיאמי. הרקדניות היו ברמה גבוהה כל־כך, שתכשיטים היו מוצמדים אל בין רגליהן. אני לא הייתי בקטע של בחורות שצריכות הרבה מדי תחזוקה. גם לא ממש הייתי בקטע של מועדוני חשפנות, אך הייתי חייב תעסוקה, מאז חזרתי לארצות הברית. עבר זמן רב מאז הייתי כאן ועדיין לא התאקלמתי. לא הייתי רגיל לכל השמש ולמשאיות המזון. ולחיוכים. לא היו הרבה חיוכים במקום שגרתי בו בוונצואלה, או בכלא שבו עבדתי. היו רק בטון וסורגי מתכת.
וצרחות.
זה היה כל מה ששמעתי, והייתי מטורף על זה.
והיו גם בכי והבטחות. כולם הבטיחו הבטחות לאחר שנכלאו בתא. התפקיד שלי היה לטפל באסירים – לנטר את התנועות שלהם בכלא, לדאוג לארוחות שלהם, לעונשים שלהם. הייתי הסוהר, השובה, המענה – היו לי תארים רבים ולכולם הייתה משמעות אחת – חייתי בחשיכה.
פה, במיאמי, הכול היה קליל מדי, כמו החוטיני הצהוב והמבריק שהחתיכה ההיא לבשה על הבמה המרכזית. לא היו צרחות סביבי. אפילו לא שמעתי גניחות כאב מהשמאלית כשזיינתי אותה עמוק בגרון. רק היבבה השטחית מהימנית, כשתפסתי לה את הפטמה. אבל הצליל הזה היה כלום. הוא לא היה אפילו יבבה, לעומת הקולות ששמעתי בדרך כלל.
התגעגעתי לצרחות.
הייתי זקוק להן.
"המלצרית עברה פה כבר?"
סובבתי את הראש ובחנתי את האישה שהתיישבה לצידי. היא לא הייתה לבושה כמו יתר הבחורות שהסתובבו במועדון. היא לבשה מכנסי עור שחורים וגופייה באותו הצבע. על פי תנועת שדיה ידעתי שהיא לא לבשה חזייה.
"לא ראיתי אותה," אמרתי.
"שיט. אני צריכה משהו חזק." היא הסתכלה על שפתיי כאילו רצתה להטביע בהן את שיניה. "ומשכר."
"אני יכול למלא את הצורך הזה."
היא הביטה לעבר הבמה וחייכה. בלונדינית אחת צעדה לכיווננו, ומשכה בקשר החזייה שלה. שדיה נפלו החוצה מהמשולשים הקטנים.
"אני לא מעוניינת בשום דבר שיש לך," היא השיבה.
"במה את מעוניינת?"
היא הסיטה את מבטה מהבמה אליי. "בה."
הסתכלתי שוב על הבלונדינית. הציצים שלה היו גדולים יותר משחשבתי, הרבה יותר ממה שנכנס בכף היד, ופטמותיה היו גדולות יותר מקצה לשוני. גם התחת שלה היה רציני ביותר. הזין שלי התקשה לנוכח המחשבה על החור הצפוף ההוא חולב אותי.
"מוצא חן בעיניך?" שאלה הבחורה שלצידי.
"היא לא רעה בכלל."
"היא החברה שלי." היא הביטה שוב בשפתיי. "אז, כמו שאמרתי, אני לא מעוניינת בשום דבר שיש לך."
זו הייתה כמעט הקלה לשמוע את זה, וזה היה גם אתגר רציני. הייתי עם לא מעט בחורות בי־סקסואליות, אך מעולם לא עם לסבית. יכולתי לדמיין את החשפנית הבלונדינית מוצצת לי כמו שהשמאלית עשתה מוקדם יותר, והברונטית שלידי יורדת לבלונדינית. תהיתי מה זיון עם גבר יעשה לברונטית. האם תיהנה מזה, או שתנסה למצוא משהו בחדר כדי לדחוף לי לתחת?
"איך קוראים לך?" היא שאלה.
"למה? את מתחרטת?"
"אין סיכוי. אבל אם אתה מתכונן לבהות בציצים של החברה שלי, אני חושבת שזה הוגן שאדע איך קוראים לך."
"קוראים לי בירד."
היא בהתה בבלגן הבלתי מאולף שהיה תלוי מסנטרי. "זה השם האמיתי שלך?"
'בירד' היה שמי לא מעט שנים. זה התחיל כשאסירה מספר 326, קיילי לאנג, נכנסה לכלא שלי. היא הייתה השבויה היחידה שיצאה בחיים מהכלא שלי. לפניה, כולם קראו לי בוש2. אהבתי יותר את השם 'בירד'.
"כך אני רוצה שתקראי לי," אמרתי.
"בסדר." היא משכה בכתפיה. "אז ספר לי מה אתה עושה, בירד?"
"הרבה דברים." הצצתי על פטמותיה ושמתי לב לכך שהן התקשו. "למה שלא תספרי לי על עצמך?"
"אני לילה." היא הושיטה את ידה ללחיצה.
אחזתי בה בחוזקה, כמו שהייתי עושה לגבר. הייתה לי הרגשה שהיא הייתה מסוג האנשים שלא אהבו מגע קליל. "מה בדיוק את עושה, לילה?"
"אפשר לומר שאני יועצת כלכלית."
"באמת?"
הבלונדינית שכבה כעת על הבמה, עם הישבן באוויר, רגליה פשוקות. לילה לא הורידה את מבטה ממני.
"אז תייעצי לי."
עיניה סרקו את מפרק כף היד שלי, כל הדרך במעלה הזרוע אל בית החזה ולמטה, לרגליי. "אתה לא נראה אדם מהסוג שיש לו את מה שאני מחפשת בלקוח. אני מעוניינת יותר בעשירים ובבני המעמד הגבוה."
"ובגלל האופן שבו אני לבוש, את מניחה שאני לא?"
לא חיכיתי שתענה; מה שהיא תגיד גם ככה יהיה מלא בבולשיט. בגדים שחורים וזקן לא אמרו לה שום דבר לגביי. "למה שלא תמשיכי לדבר, ואני אהיה זה שיחליט אם את שווה את הכסף שלי? תני לי את הפרטים."
"אני עוזרת לעשירים להשקיע את כספם."
"באופן חוקי?"
היא זזה לקצה הכיסא שלה – הצד שהיה קרוב ביותר אליי – ושילבה את רגליה. "אני מכירה את העיר הזאת. אני מכירה את האנשים שחיים בה. אני יודעת איזה הזדמנויות עומדות על הפרק. כל מיני הזדמנויות, תלוי מה אתה צריך. אתה רוצה שאפרט לך עוד, אך לצערי אני לא מכירה אותך, ואני לא יודעת אם אני יכולה לסמוך עליך."
"את לא צריכה להכיר אותי. הכסף שלי ידבר בעד עצמו."
"על כמה כסף מדובר?"
"את מתקדמת מהר מדי, לילה." העברתי יד על הזקן. "אני צריך להריח אותך. לטעום אותך. להרגיש אותך בין שיניי לפני שנדבר במספרים." ממבטה ראיתי שהיא הבינה בדיוק מה ביקשתי, וזה לא היה קשור למה שהיה לה בין הרגליים. "אני יוצא מהעיר לזמן מה. תני לי את מספר הטלפון שלך ואתקשר אלייך בפעם הבאה שאהיה בבית. אולי עד אז יהיה לך מה להראות לי."
היא הושיטה את ידה, ואני הנחתי את מכשיר הטלפון שלי עליה. הבטתי בה מקלידה את המספר שלה לפני שהיא החזירה לי אותו. "תן לי התראה של כמה ימים כדי לארגן דברים," היא אמרה.
הנהנתי ותקעתי שטר של עשרים בין לחיי ישבנה של חברתה לפני שיצאתי.