דף הבית > המזכירה התמימה
המזכירה התמימה
הוצאה: שלגי - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 03-2024
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 209

המזכירה התמימה

         
תקציר

המיליונר האיטלקי ברונו ג'יאנלה הוא אדם קפדן, חסר סבלנות ולעיתים אפילו קצת  שחצן.

קייתי, העוזרת האישית של ג'וזף, סנדקו, משתדלת להעלם מהשטח כשהוא מגיע לביקורים,

ובכלל לא מתלהבת כשהוא מחליט להעביר את המשרד שלו לביתו של ג'וזף אחרי שזה מובהל

לבית החולים בגלל חשש להתקף לב. אבל ברונו לא מסתפק בכך. הוא גם מחליט שקייתי תישאר

לגור בבית ואפילו תהפוך למזכירתו. זה אמנם לא אידיאלי מבחינתו, אבל בשלב הזה אין לו ברירה.

חוץ מזה, יש בה משהו לא ברור. לא ברור ומיוחד...

 

 

 

 

פרק ראשון

1

ברונו עומד להגיע, הוא חוזר בטיסה מניו-יורק, וקייתי ידעה שהיא בשום אופן לא תוכל לעשות כהרגלה ולהיעלם ברגע שהוא יגיע.

ברונו ג'יאנלה הפחיד אותה מאוד. היא פגשה בו לראשונה לפני שמונה-עשר חודשים, כשהיא הגיעה לראיון עבודה שהיה בעצם רק תוספת שולית למילות הפתיחה שלו – הוא רק רצה להכיר אותה קצת, בהתחשב בתפקיד שהיא תמלא בחיי סנדקו. זו היתה השעה ומחצה הכי מייגעת בחייה, ולא נותר בה ספק שהיא תצליח להסתדר עם הגבר הזה רק אם יהיה לה מינימום קשר איתו.

מאז היא הצליחה להפוך לאשפית ההתחמקויות. ביקוריו אצל סנדקו היו קצרצרים, לא תדירים ותמיד מתוכננים מראש. ברונו ג'יאנלה, כך היא החליטה, לא אוהב להיות ספונטאני. פעולה מתוך דחפים לא זכתה להערכתו של אדם שנראה כאילו הכול היה אצלו מתוכנן בדיוק של שניות. היא הייתה אסירת תודה על כך כי זה אפשר לה לתכנן לצאת מהבית בתזמון מעולה – כדי לא להיתקל בו או לראות אותו רק לשנייה בדרכו לתוך הבית.

הפעם, בכל אופן, לא ניתן יהיה לחמוק ממנו בקלות.

ג'וזף סנדקו הובהל לבית החולים בגלל חשש להתקף לב אתמול אחר הצהריים. זה היה הלם, וברגע שהמצב נרגע קצת היא טלפנה לבן הסנדקות שלו וסיפרה לו מה קרה. העובדה שהיא נאלצה לחייג כמעט תריסר מספרים לפני שהיא הועברה אליו לבסוף למשרדו בניו-יורק אמרה הרבה. וכשהיא הצליחה לדבר איתו סוף-סוף הוא רמז לה באופן לא סמוי ביותר שהיא לא התקשרה אליו מהר מספיק. מיד לאחר שהיא הצליחה לתת לו הסבר מגומגם כלשהו לגבי הקשיים שלה לאתר אותו הוא מיהר להודיע לה שהוא יוצא בחזרה לאנגליה מיד, ושהוא מצפה שהיא תהיה בבית כשהוא יגיע למחרת. נקישת ניתוק השיחה כשהיא היתה באמצע המשפט היתה תזכורת טובה לכך שיש לה סיבה לשנוא את הגבר הזה.

לא שיש טעם לחשוב על הבלתי נמנע, היא חשה עתה, עיניה ממוקדות על שביל הכניסה בייאוש עצבני של אדם שממתין לחבל התלייה. היא התמקמה בכורסא בגון החלודה הדהויה לפני שעה, כשהצעידה הלוך ושוב ברחבי הבית הפסיקה להוות תרגול שמגביר את האומץ, ולא זזה מהמקום האסטרטגי שלה מאותו הרגע. היא חשבה שאם יהיה לה זמן להתרגל למראה שלו לפני שהוא ייכנס לבית כרוח סערה, אולי יהיה לה סיכוי להתחשל לקראת ההשפעה הלא נעימה שלו.

בכל מקרה, התוכנית לא עבדה, כי ברגע שהמונית נכנסה במהירות לשביל הגישה כל השלווה התפוגגה כמסך עשן והבטן שלה החלה להתהפך.

במגעיה הספורים עם ברונו ג'יאנלה, קייתי תמיד חשבה שלא הוגן שעוצמה, עושר ותבונה יכולים להתחבר למראה נאה כזה. מגיע לו להיות מכוער. או לפחות בעל מראה ממוצע. במקום זה, היה לו מראה כהה מדהים שגרם לנשים לסובב אחריו את הראש בתדהמה. שער כהה ומבריק, בצבע זהה לצבע עיניו, פה רחב וחושני ומבנה עצמות פנים שנראה כאילו גולף ביד אומן באופן מושלם.

אבל לדעתה של קייתי, פניו היפות מאוד הפגינו קרירות קבועה, עיניו מרוחקות ומנוכרות, ופיו עוין.

כשזמן קצר לאחר שהיא התחילה לעבוד עם ג'וזף הוא אמר לה במידה מסוימת של גאווה אצורה שאסור לזלזל בבן הסנדקות שלו כשמדובר בבנות המין השני, קייתי שמרה על שתיקה ותמהה אם היא היחידה שחסינה בפני מה שנחשב לקסם המיתולוגי שלו.

היא הסתכלה בברונו בחשאי כשהוא שילם לנהג המונית, הרים את תיק המסמכים היקר שלו ופנה להסתכל בזעף בבית. מרחוק קייתי היתה יכולה לשטות בעצמה שהוא בשר ודם. הוא נע, הוא מדבר, הוא מרוויח הרבה כסף והוא מעסיק מכובד. וכמובן – הוא מעריץ את סנדקו. היא קלטה את הרגש בעיניו בכמה הזדמנויות כשהיא היתה בסביבה בבית. לא יכול להיות שהוא עד כדי כך נורא.

ואז הצלצול העיקש בפעמון הכניסה ניתץ את האשליה, וקייתי מיהרה לדלת הכניסה כדי לפתוח לו. ברגע שהיא הניחה עליו את מבטה היא ידעה איך היא תרגיש. שלומיאלית, נבוכה, פשוטה נורא ומרושלת.

למען האמת, כשהיא פתחה את הדלת החליקו עיניה בלי כוונה מהדמות הגברית שהתנשאה מולה והיא כחכחה בגרונה בעצבנות.

"היכנס, ברונו. טוב… טוב לראות אותך." היא צעדה לאחור כדי שהוא יוכל לחלוף על פניה, והוא נכנס, בקושי מעיף מבט לעברה. "איך היתה הנסיעה שלך? בסדר?" קייתי סגרה את דלת הכניסה ונשענה עליה כדי לשאוב ממנה מעט תמיכה.

ברונו נכנס לחדר הכניסה והשתהה בפתח מעט כדי לקלוט את אווירת הבית. הבית היה בסגנון הישן, בהתחשב בעובדה שסנדקו היה פרופסור. ברונו סב לאחר מכן על עקביו כדי לעמוד מול הדמות שנשענה על דלת הכניסה.

אם היה משהו שעצבן את ברונו, זה היה לראות מישהו רועד מפחד מולו – וקייתי ווסט נראתה כך. שערה החום המתולתל הסתיר את פניה המורכנות וכפות ידיה היו לפותות מאחורי גבה כאילו היא מתכוננת בכל רגע לפתוח את הדלת במשיכה ולברוח בריצה.

"אנחנו צריכים לדבר," הוא אמר בפסקנות, בשאננות של אדם שרגיל לחלק פקודות, לומר דברים בגילוי לב ולזכות לציות. "ואני לא מתכוון להמשיך לעמוד פה כדי לנהל את השיחה הזו, אז למה שלא תתרחקי מהדלת הזו ותכיני לשנינו תה?"

ג'וזף לא הפסיק להלל ולשבח אותה, אבל ברונו בשום אופן לא הצליח לתפוס למה. הבחורה הזו בקושי הוציאה מילה מהפה. אם יש לה אישיות קורנת ונבונה כנראה היא משתדלת מאוד להסתיר אותה כשהוא בסביבה. הוא כמעט צקצק בלשונו מרוב כעס כשהיא חלפה על פניו בדרכה למטבח.

כשהם נכנסו למטבח הוא אמר לה: "עכשיו ספרי לי מה קרה. ואל תשכחי שום פרט." הוא התיישב בכבדות באחד מכיסאות האוכל והתבונן בה כשהיא מילאה את הקומקום במים והוציאה שני ספלים מהארון.

ברונו הרגיש פה מוזר ללא נוכחות סנדקו. זה לא מצא חן בעיניו. למרות סגנון חייו הראוותני, הדירות שלו בפריז, לונדון וניו-יורק, הבית הזה ייצג בעיניו את הדבר הקבוע היחיד בחייו, וסנדקו היה חלק בלתי נפרד מהבית. המחשבה שייתכן שמצבו חמור יותר מאשר הוא העלה על דעתו, שהוא עלול למות, העבירה בו צמרמורת.

עובדה שלא גרמה לו להיות נחמד יותר לבחורה הלחוצה שהיתה עסוקה בהכנת התה.

"מתי בדיוק זה… קרה?"

"אמרתי לך בטלפון. אתמול." קייתי לא נדרשה להתבונן בו כדי לדעת שעיניו קודחות בה חורים.

"אכפת לך להסתכל עליי כשאני מדבר אלייך? אי-אפשר לנהל שיחה עם מישהי שמתעקשת לדבר לתוך ספל תה!"

קייתי הסתכלה בו בצייתנות ומיד הרגישה שהיא מאבדת את שיווי המשקל. "הוא גמר לשתות תה ו…"

"מה?"

"אמרתי שהוא גמר ל…"

"לא, לא, לא," ברונו הניף את ידו בביטול לשמע דבריה. "אני שואל על איזה תה הוא שתה… היה משהו שאולי גרם ל… להתקף הזה? הם בטוחים שזה היה התקף לב? לא משהו אחר? אולי זו היתה הרעלת מזון?"

"ברור שהם בטוחים! הרי הם רופאים!"

"זה לא אומר שהם אלוהים. כל אחד יכול לטעות." הוא לגם מעט מהתה ואז החל לשחרר את עניבתו בתנועות עצבניות, למשוך אותה מעט למטה כדי שיוכל לפתוח את שני כפתורי החולצה העליונים.

קייתי התבוננה בו בהשתאות, מפוחדת, כמו אדם שמתבונן בגורם מסוכן ובלתי צפוי. כמו נחש קוברה.

"זו לא היתה הרעלת מזון," היא אמרה, ונזכרה שהוא אמר שהיא מדברת לתוך ספל התה. היא התאמצה לא לעודד אותו להעביר עליה ביקורת שוב. "הוא אכל רק קצת לחם שמגי ואני אפינו לפני כן ושתה תה. הוא הרגיש טוב כשהוא אכל, אבל אז הוא אמר שיש לו הרגשה משונה, שהוא צריך ללכת לשכב." קייתי הרגישה איך דמעות עולות בעיניה כשהיא נזכרה שהתברר שהתחושה המשונה היתה דבר הרבה יותר רציני. האופן שבו הוא כשל ותפש בחזהו והתקשה לבטא את המילים…

"עשי לי טובה, אל תבכי! מספיק קשה לי להתמודד עם מה שקרה גם בלי שתייללי!"

"סליחה," היא מלמלה. "אבל פחדתי כל-כך כש… כשזה קרה. זה היה כל-כך לא צפוי… אני יודעת שג'וזף מתקרב לגיל שבעים, אבל זה לא גיל זקנה, נכון? לא בימינו." היא ויתרה על התה, שלו היא לא היתה זקוקה מלכתחילה, ופכרה את ידיה בעצבנות בחיקה. לפחות כך הוא לא יוכל לראות אותן ולהאשים אותה ברגשנות יתר. "ולא היה שום סימן… ביום שלפני כן יצאנו לטיול בגן. לחממה. הוא מאוד גאה בסחלבים. הוא בודק אותם מדי יום. לפעמים הוא מדבר אליהם."

"אני יודע," אמר ברונו בזעף. ג'וזף כתב לו מדי שבוע, תמיד לביתו בלונדון, משם שלחו אותם אליו לרחבי העולם. הוא עשה מאמצים לערוך לו היכרות עם טכנולוגית המחשב, ציין באוזניו את יתרונותיו הרבים של הדוא"ל, אך אף שסנדקו הנהן בהסכמה והשמיע קולות התלהבות לשמע הישגי המחשב, הוא התעקש להשתמש בדרך התקשורת הישנה. ברונו היה מוכן להישבע שהמחשב המתוחכם שהוא הביא לסנדקו עדיין יושב בחדר הארונות, שהוא אינו בשימוש ושהוא צובר אבק.

ברונו ידע הכול על הסחלבים של ג'וזף ועל מגוון המחלות שתקפו אותם מעת לעת. הוא ידע הכול על מה שקורה בכפר. הוא ידע הכול על קייתי ווסט ועל כך שהיא היתה אוצר בעיני ג'וזף במהלך שמונה-עשר החודשים שבהם היא עבדה אצלו.

"בוודאי היו סימנים…" הוא התעקש. הוא דחף את הספל הצדה והפחיד את קייתי כשהוא רכן קדימה והשעין את זרועותיו על השולחן.

"כלום. הייתי אומרת לך אם היה משהו – איזה דבר שרואים, או סימן אזהרה…"

"באמת?" הדאגה לדודו הכניסה נימה חדה וצינית לקולו. ברונו ג'יאנלה לא היה רגיל לפאניקה שמילאה אותו כרגע. סיפור חייו לימד אותו מגיל צעיר ששליטה היא אחד מהשלבים החשובים בדרך להצלחה. אם אדם רוצה לשלוט בחייו, הוא חשב בלבו, עליו לשלוט בהם ללא פשרות.

"למה אתה מתכוון?"

"אני מתכוון," הוא אמר בעודו קם ופוסע ברחבי המטבח הביתי כמו פנתר שיצא מכלוב זה עתה, "שקשה לומר שהצפת אותי במידע על מצבו הבריאותי של ג'וזף, נכון? למען האמת…" הוא השתתק לרגע והטה את ראשו בהרהור "…אף פעם לא קיבלתי ממך שום מידע עליו! למרות העובדה שהבהרתי לך בצורה חד-משמעית כששכרתי אותך שחלק מהתפקיד שלך הוא לעדכן אותי לגבי מצבו הבריאותי!"

"זה לא הוגן!" פרץ תדהמה כעוסה גרם ללחייה להסמיק לשמע האשמותיו. "אני עובדת בשביל ג'וזף, ואני לא… אני לא חושבת שצודק לצפות ממני לספר לך סיפורים מאחורי גבו."

היא ציפתה שהוא ימשיך להציק לה, אך ברונו הנהן במקום זה והמשיך לפסוע ברחבי המטבח. אם זה יימשך, קייתי חשבה, היא תחטוף התמוטטות עצבים ותגיע כמו ג'וזף לבית החולים.

"ואיך בית החולים?" ברונו חקר אותה כה במפתיע שהיא התנתקה מהרהוריה על עצביה המרוטים.

"הוא טוב מאוד, ברונו. נסעתי לשם הבוקר, ועדיין לא הרשו לי לבקר אותו, אבל אמרו לי שמצבו יציב."

"טוב, זה בכל זאת משהו, אני מניח. מה המרחק של בית החולים מפה?"

"נסיעה של ארבעים דקות בערך. תלוי בעומס התנועה בכניסה לעיר. אמרו לי שאפשר יהיה לבוא לבקר אותו מאוחר יותר."

"אז נצא מפה בארבע וחצי."

קייתי הנהנה ושאלה את עצמה אם זה העיתוי המתאים לשאול את השאלה שהציקה לה מהרגע שבו הוא בישר לה בדרכו המתנשאת שהוא מגיע בטיסה: עד מתי הוא מתכנן להישאר?

הוא כבר היה בדרך לדלת כשהיא התעשתה וכמעט רצה אחריו. היא האטה רק כשהיא הגיעה לחדר הכניסה.

"ובכן…" היא אמרה בעליזות ושמרה מרחק כשהוא הושיט את ידו להרים את תיק הנסיעות שלו. לא תיק גדול, היא נרגעה כשהיא ראתה.

"כן?" גבות חומות התרוממו כשברונו שם לב שהיא מהססת.

"אתה… אתה בחדר הרגיל. אתה יודע. עלה במדרגות, פנה שמאלה, בסוף הפרוזדור. אני… שמתי לך מגבת…" היא צעדה קדימה בהיסוס. "העניין הוא ש…"

"נו, קדימה, קייתי, תגידי את זה."

"טוב, העניין הוא ש… אני מתכוונת לומר שמגי ואני שאלנו את עצמנו אם… טוב, רק עד מתי אתה מתכנן להישאר. אני מתכוונת," היא מיהרה להמשיך כשהבעת הסקרנות הפכה להבעת זעף, "זה יעזור לה מאוד מבחינת ה… אתה יודע, האוכל והדברים האלה." היא הרגישה שפניה הולכות ומסמיקות כשהוא האזין לגמגום שלה בדממה.

"אתן לא צריכות לטרוח בגללי," בישר לה ברונו. הוא הפנה לה את גבו והלך לעבר המדרגות בעוד קייתי צופה בו ומבינה שבעצם הוא לא ענה על השאלה היחידה שהיא השתוקקה שהוא יענה עליה.

בפרץ אומץ לא אופייני היא עלתה במהירות במדרגות בעקבותיו והגיעה לדלת חדרו קצרת נשימה בדיוק ברגע שבו הוא שמט את התיק על המיטה, נפטר מהעניבה והשליך אותה על התיק.

"כן?" הוא נאנח בקוצר רוח, נפנה לעברה והחל לפתוח את כפתורי חולצתו.

קייתי מיקדה את מבטה בפניו וניסתה לא לראות את החזה השזוף שהופיע לעיניה בפעולה הסתמית שלו.

"הבעיה היא ש…" היא כחכחה בגרונה והשפילה את מבטה לבהונות נעלי הסירה החומות שלה. "אם אתה מתכנן להישאר פה… אתה יודע, יעזור לנו אם תוכל להודיע לי מה אתה מצפה ממני…" בדממה המאיימת שהשתררה בעקבות השאלה המהוססת הזו היא הבינה לפתע שהיו לדבריה קונוטציות שלהן היא לא התכוונה. גל אימה חלף בה. "התכוונתי לבישול," היא מיהרה לומר. "ג'וזף ואני אכלנו בדרך כלל את ארוחת הבוקר והצהריים ביחד. אני…"

"למה את עושה את זה?"

"סליחה?" היא הגניבה מבט לעברו והתחלחלה לראות שעתה הוא פשט את חולצתו לגמרי כך שלא היה ניתן להימנע מלראות את חזהו השרירי.

"למה את מתעקשת להתנהג כמו סייעת? לשמוט את הכתפיים כאילו הדבר שהיית הכי רוצה הוא שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותך?"

"אבל אני באמת סייעת," אמרה קייתי. היא שילבה את זרועותיה והכריחה את עצמה לא להיבהל מנוכחותו המחניקה.

"במובן הרשמי של המילה," הוא מיהר להשיב. "אבל את גם המלווה של ג'וזף וחלק חשוב מאוד מחייו. למרות הספקות הראשוניים שלי… נראה שעלית על הציפיות שלי." הוא נשמע מופתע מכך. "אם כך, את לא מתאימה בדיוק לקטגוריה של משרתת, אז תפסיקי להתנהג ככה. אין צורך שתדאגי בקשר להכנת הארוחות שלי למשך תקופת שהותי פה," הוא המשיך בקול החד שגרם לה לרצות להצדיע. "אני מסוגל להסתדר בכוחות עצמי."

"ג'וזף יהיה מזועזע לחשוב ש… שאתה צריך להיעדר מהעבודה בגללו," אמרה קייתי בכנות. אבל היא לא הוסיפה שסנדקו לא מפסיק להתפעל מהגבר המוכשר והכריזמטי שהוא גידל מגיל נעוריו.

"הוא יזדעזע לא פחות אם הוא יחשוב שלא הייתי מסוגל להקדיש לו זמן כשהוא היה זקוק לי. רצית לומר עוד משהו?"

קייתי נדהמה מכך שיחסית למישהו שצריך להיות חד-אבחנה הוא מסוגל מצד אחד לבקר אותה על כך שהיא מתנהגת כמו משרתת, ומצד אחר להתייחס אליה כאילו היא כזו.

"לא," היא מלמלה והסמיקה בזעם כשהיא הבחינה שכף ידו מתקרבת לחגורת העור של מכנסיו. הוא לא מתכוון לפשוט אותם, נכון? עד לאן הוא יגיע לפני שנוכחותה תתחיל להביך אותו?

הידע של קייתי בגברים היה מוגבל מאוד. עד גיל עשרים ושלוש היו לה רק שני חברים, שניהם בחורים נחמדים שכלפיהם היא חשה חיבה. יחסי הידידות הבסיסיים בינה לביניהם אפשרו לה להמשיך לשמור איתם על קשר.

היה לה קשה לדמיין לעצמה את אחד מהם מתפשט מול אישה שהוא לא מכיר.

"בסדר." קולו של ברונו היה מבטל. "אם ככה, אני אפגוש אותך למטה בארבע וחצי בדיוק." הוא הפנה את גבו לדמות המתכווצת וידע שהיא הלכה רק כשהוא שמע את הדלת נסגרת בשקט מאחוריה.

למרות המלמולים המעצבנים שלה הבחורה העלתה כמה טיעונים טובים, ביניהם אחד שעליו ברונו חשב בעצמו במהלך הנסיעה הנה.

העבודה שלו. בשום אופן הוא לא היה מעלה על דעתו להקדיש לסנדקו ביקור קצרצר. ג'וזף הוא אחד מבני האדם היחידים בעולם שחשובים לו. הכאיב לו לגלות עד כמה הוא המעיט להיפגש איתו במהלך השנה האחרונה. הוא הצליח לספור רק פגישות קצרצרות מעטות, שבהן הוא הצליח להימלט מעבודתו התובענית. ברונו ידע שאם הוא ייעלם עתה וסנדקו ימות, הוא לא יהיה מסוגל לסלוח לעצמו.

הוא יוכל להתגורר בדירתו בלונדון ולעבוד במשרד בלב העיר, הוא הניח, אבל אפילו זה ידרוש ממנו נסיעות ארוכות.

הוא חשב על הבעיה בעודו מתרחץ באמבטיה. למרות שהוא היה בנסיעות במשך רוב היום, המחשבה על השלמת שעות שינה לפני הנסיעה לבית החולים לא הלהיבה אותו. שינה, באופן כללי, נראתה לו תמיד כמו כורח, אבל בסך הכול בזבוז זמן. הוא נמשך למיטה רק אם היתה בה אישה מושכת, ולמען האמת, על אף שהסקס היה מספק, הוא אף פעם לא רצה להמשיך להישאר עם מישהי מתחת לשמיכה ולפטפט.

עד שהוא התלבש ועבר על כמה דוא"לים הוא הספיק לחשוב על פתרון. אמנם הפתרון לא אידיאלי, הוא חשב בעודו קולט את הדמות המהוססת שהמתינה לו בחדר הכניסה כשהוא יצא מחדרו שעה וחצי לאחר מכן, אבל זה מה שיש.

"ג'ימבו הוציא את הריינג'-רובר מהחניון," אמרה קייתי במהירות כשברונו לבש את הז'קט שלו. היה חודש מאי. השמים היו בהירים, אך היתה באוויר צינה שהבטיחה שלכל מי שיצא החוצה בבגדים דקים יהיה עור אווז. קייתי חשבה במרירות מה שברונו קלט כהרגלו את קוד הלבוש. מכנסיים חומים, חולצה משובצת וז'קט זמש שהצליח להיראות שחוק ובלוי באופן אותנטי וגם אופנתי מאוד ויקר להחריד. איך הוא עושה את זה? איך הוא מצליח להיראות מחוספס ומתוחכם בעת ובעונה אחת?

היא הרגישה את הפרץ המוכר של חוסר הביטחון העצמי כשהיא הסתכלה על הלבוש שלה. היא לבשה חצאית סטרץ' אפורה שהגיעה עד מתחת לברכיים, סוודר בז' תפוח ואת ז'קט הקורדרוי האפור חסר הייחוד. ברונו תמיד גרם לה להרגיש כה מסורבלת. במהלך כל השנה היא הרגישה נינוחה מאוד בבגדיה. הם היו שימושיים ועמידים, והצליחו להסתיר גזרה שעוררה בה חוסר ביטחון. היא תמיד נזכרה בגזרתה כשהיא היתה בחברתו.

"ג'ימבו?" ברונו נעצר וקימט את מצחו, וקייתי הנהנה.

"ג'ים פארקס, האיש שמטפל בגינה ועושה כל מיני עבודות אחזקה בבית. פגשת אותו."

"אם את אומרת." גם אם הוא פגש אותו, הוא לא זכר את זה.

"בכל מקרה, המכונית מחכה לנו בחוץ. אם תרצה אני יכולה לנהוג." למרבה אכזבתה, הוא הנהן.

קייתי היתה נהגת טובה והיא היתה רגילה לנהוג במכוניתו של ג'וזף. היא נסעה באופן קבוע העירה מדי שבוע ביום החופשה שלה לערוך קניות והסיעה את ג'וזף לכל מקום שהוא ביקש, שלא היה מרוחק, כמובן. היא התרגלה להילוכים הישנים. כמה פעמים היא אפילו נסעה במכונית לקורנוול לבלות את סוף השבוע עם הוריה.

כל זה לא עזר לה כלל להיות עצבנית פחות כשהיא התניעה את המכונית והחלה לנסוע בשביל, כשעיניו השחורות היוקדות של ברונו צופות בכל תנועה שלה. זה הזכיר לה מבחן נהיגה, אולי משהו גרוע יותר. לפחות הבוחן שלה במבחן הנהיגה היה אדם נחמד כבן חמישים שהשרה עליה נינוחות, לא כמו האיטלקי למחצה השחצן שלא יהסס להעיר הערות קטלניות על יכולת הנהיגה שלה אם היא תעביר את ההילוכים באופן גס מדי.

היא התקשתה להתרכז בשיחה הנעימה למדי שבמהלכה הוא שאל אותה על עומס התנועה בלב העיר ועל האופן שבו היא מבלה בימים הפנויים שלה. היא היתה מודעת מדי לכך שהוא מתבונן בה מכדי להירגע.

היא השמיעה אנחת רווחה ארוכה למראה בית החולים שהופיע מרחוק כשהוא הנחית עליה את הפצצה שלו.

"חשבתי על מה שאמרת לי לגבי החופשה שלי מהעבודה, ואני מסכים שג'וזף לא ישמח לחשוב שאני מאלץ את עצמי להישאר פה כי אני מרחם עליו."

קייתי הגניבה לעברו מבט, והשיבה את מבטה במהירות לכביש העמוס שבו היו הרבה מעגלי תנועה קטנים ורמזורים. היא פנתה ימינה לעבר הכניסה לבית החולים. העובדה שהוא חשב בכלל על משהו שהיא אמרה הפתיעה אותה, אפילו בלי התוספת שהוא מסכים איתה בנושא כלשהו.

"כן, זה מה שהוא יחשוב." היא השמיעה אנחת רווחה כשהיא חשבה על מה שעומד לקרות. הוא עומד לעזוב בקרוב. אך קודם כול הוא רוצה שהיא תרגיע את נקיפות המצפון שלו. "הוא גאה מאוד, אתה יודע. הוא ישנא את המחשבה שאתה ריחמת עליו כדי כך ש… שאתה הזנחת את העבודה שלך." היא קימטה את מצחה וניסתה לדמיין לעצמה איך זה כשהעבודה עומדת מעל הכול. "יש לך דירה בלונדון, לא?"

"כמובן," אמר ברונו בכעס. "תראי את מה שקורה במגרש החנייה הזה. ייקח לנו שעות למצוא מקום חנייה. היית צריכה להגיד לי שהחניון פה גרוע. הייתי מזמין לנו מונית שתיקח אותנו הנה."

"נמצא מקום חנייה," מלמלה קייט בעודה סורקת את המכוניות בחיפוש אחר מקום חנייה שיתמוך בטענתה האופטימית. "אנחנו פשוט צריכים סבלנות."

ברונו צקצק בלשונו בביטול והסתכל בזעף החוצה מבעד לחלון. "אנשים מחשיבים סבלנות יותר מדי. אם מחכים למשהו יותר מדי זמן הוא נעלם לפני שמשיגים אותו. אם הייתי מחכה בסבלנות שעסקות יגיעו אליי, לא הייתי מצליח להרוויח כסף שיספיק לי לאוכל."

"אבל לא מדובר פה בעסקות, ברונו. מדובר במציאת מקום חנייה בחניון." עיניה התבהרו כשהיא ראתה מישהו יוצא בנסיעה לאחור ממקום חנייה בשורה המקבילה, והיא התחילה לנסוע קדימה כדי להחנות במקום הפנוי. "הנה," היא אמרה בסיפוק. "נכון שאמרתי לך שנמצא משהו?"

"דיברתי על הדילמה שלי… בנוגע לעבודה," ענה ברונו ועבר במהירות על הניצחון הקטן שלה, וקייתי מיד הרגישה מובסת.

"אה, כן. אולי כדאי שנדבר על זה אחרי שנבקר את ג'וזף?" היא כבר הרגישה איך היא מתעודדת כשהיא חושבת על ג'וזף. העובדה שהוא הפך לדמות משמעותית בחייה במהלך שמונה-עשר החודשים האחרונים לא הפתיעה את קייתי. כבת יחידה, היה לה מאז ומעולם כשרון ליצור קשר עם אנשים מבוגרים ממנה, וג'וזף לא היה יוצא מהכלל. הצירוף של ביישנותו, תבונתו ועדינותו הקסימו אותה מהרגע הראשון ומעולם לא היתה לה סיבה לשנות את דעתה. היא הרגישה איתו בנוח גם כשהם התווכחו על נושאים שונים שתפשו את תשומת לבו בחדשות, וגם כשהם ישבו בדממה ידידותית בסוף הערב לפני שהוא שכב לישון.

היא קיוותה שהוא יהיה מסוגל להיפגש איתם עכשיו, ואולי אפילו לפטפט איתם, והיא היתה רוצה להעביר את הציפייה שלה בשקט במקום שיכריחו אותה לענות לגבר שיושב לצדה.

"אנחנו נדבר על זה עכשיו, כך נראה לי," בישר לה ברונו בפסקנות. הוא פתח את דלת הזכוכית ועמד בצד כדי לתת לה לחלוף על פניו. "אני רוצה להתמקד בג'וזף כשאני אפגש איתו, לדעת שהסדרתי את העניין הזה של העבודה לשביעות רצוני. למען האמת…" הוא הביט סביבו. "בטח יש פה איזו קפטריה. אני בוודאי אוכל לגמור לומר את מה שיש לי לומר בתוך רבע שעה, ואז נוכל ללכת לבקר את ג'וזף."

קייתי השתלטה על הדחף להצדיע. היא ידעה שעדיף לה לא להביע דעה שונה משלו, לכן היא הציעה את בית הקפה שהיה בהמשך קומת הקרקע. הקפה שם היה נורא למדי, אבל הם יוכלו לשבת, ובכל מקרה, נראה לה הגיוני לעשות את מה שהיא אמורה לעשות, להנהן כשהוא אמר לה שהוא נוסע ללונדון כדי שהוא יוכל להמשיך לעבוד, ולהסכים שזה הפתרון המתקבל על הדעת היחידי. לפחות ככה גם היא תוכל להרגיש שהמשא ניטל מעל כתפיה אם העניין יסתדר.

"מה תרצי?" ברונו שאל בלי להסתכל עליה כשהוא תפש את מקומו בתור הקצר, כף ידו מונחת על אחד המגשים החומים.

משום מה שאלותיו הישירות של ברונו תמיד הצליחו לערער את שלוותה, דבר שלא קרה לה עם אחרים. מובן שכשהיא חשבה על כך היא לא הבינה למה. אפילו כשהוא התנהג באופן נורמלי, אם ניתן לומר שיש משהו נורמלי באופי שלו, בכל זאת היתה בו אגרסיביות שהוציאה ממנה את הדברים הכי גרועים בה.

"הלו?" היא שמעה אותו אומר. הוא הסתובב סוף-סוף להסתכל בה, כך שלרגע מבטם הצטלב ותחושת בעירה פשתה בגופה. "יש פה עוד מישהו חוץ ממך? או שהחלטת לרחף בין העננים?"

"סליחה," אמרה קייתי. היא מצמצה והסיטה את מבטה. "אני אשתה קפה."

"תרצי לאכול משהו?"

"לא. תודה."

עיניים שחורות זעופות סקרו אותה בחטף ונעצרו בפניה הסמוקות. "כמה את אוכלת? ג'וזף דואג שתאכלי כמו שצריך? הוא יכול להיות קצת מפוזר בנוגע לדברים הבסיסיים. כמו אוכל, למשל." הוא ניצב עתה ליד מכונת הקפה ולחץ על כפתורים להכנת שני ספלי קפה בעת שקייתי עמדה מהצד ונדהמה מאופן החלפת הנושא.

"ברור שאני אוכלת." היא הסתכלה לעבר השולחנות השקטים בכמיהה.

"את נראית כמו שק עצמות מתחת לבגדים האלה שלך."

בן רגע הוא הצליח לגרום לה להיות חסרת ביטחון לגבי גופה. מאז גיל ארבע-עשרה, כשהיא הסתכלה מהצד איך חברותיה קיבלו ירכיים וחזה, ואת כל יתר הדברים שמושכים בנים, קייתי פיתחה תחושה פנימית שדקיקותה, שדיה הקטנים וגזרתה הנערית צריכים להיות מוסתרים בכל מחיר. בגדים רחבים ומסתירים הפכו לתלבושת החביבה עליה, אף שהוריה אמרו לה שוב ושוב שהיא יפהפייה. היא תמיד ידעה שאסור לה להאמין להם. הוריה מעריצים אותה. הם היו חושבים שהיא יפה גם אם היו לה שלושה ראשים וזנב.

עתה היא ידעה שעליה להגיב על ההערה הלא רצויה הזו בהערה חדה, במשפט שיעמיד אותו במקומו, אבל שום דבר לא עלה לה בראש. במהלך השתיקה הקצרצרה הוא המשיך לדבר, בלי להתחשב ברגשותיה.

"את צריכה לפתח את הגוף שלך."

"לפתח אותו בשביל מה? בשביל להיות מתאגרפת?" קייתי אמרה בפרץ רגש והפעם הוא הסתכל בה במבט סקרני למדי, גבותיו הכהות מתרוממות בהשתוממות לשמע הרמת הקול שלה.

"אני לא בטוח, היות שהזכרת את זה, בהתחשב בזה שאת כל-כך משתדלת להסתיר את הגוף שלך מתחת לבגדים כמו של סבתא," ענה ברונו חלקות, אך הסרקזם שלה תפש את תשומת לבו, ולפתע התוכניות שלו בנוגע לעבודה לא נראו כה מדכאות במעשיותן בסופו של דבר.

"בואי נשתה את הקפה שלנו, ואני אספר לך מה בדיוק החלטתי בנוגע לעבודה. למה שלא תלכי לתפוש לנו שולחן – עדיף אחד נקי – ואני אצטרף אלייך אחרי שאשלם?"

הוא צפה בקייתי בהסח הדעת כשהיא חצתה את בית הקפה לעבר אחד מהשולחנות שמאחור, אך מחשבותיו כבר התגלגלו. הוא לא חשב שהיא תתנגד לתוכניתו, ובכל מקרה, אין לה ברירה.

אך הבעיות שלו לא הסתכמו רק בעבודה. איזובל האטון-סמית, האישה שאיתה היה לו קשר רומנטי כרגע, אולי היתה התגלמות האישה המבינה בנוגע לנסיעותיו התדירות לחו"ל, אך היה לו ספק אם היא תשמח לשמוע שהוא תקוע בכפר, במרחק נסיעה של שעה וחצי ממנה.

איזובל פיזרה רמזים לגבי זה שהגיע הזמן שהוא ישתקע במקום אחד לתמיד, ותיבלה את דבריה באמירות שקופות מדי לגבי טבע הקשר ביניהם ולגבי המהירות שבה הזמן חולף.

ברונו ידע שהוא היה צריך להיות הרבה יותר תקיף בתגובתו לדבריה הישירים על התחייבות ועל השעון הביולוגי, אך משום מה הוא לא הגיע לזה, ונתן למצב לגלוש. אולי, כך הוא חשב עתה, מחלתו של ג'וזף היא דרכו של הגורל לומר לו שהגיעה השעה להשתקע. בעת שהוא שילם לבחורה בקופה בהסח הדעת על שני ספלי הקפה ועוגת השמרים שהוא קנה לעצמו תהה הוא אם איזובל היא האישה שהוא מחפש. האישה הזוהרת, בעלת הקשרים הנכונים והבלתי תובענית כשמדובר בעבודתו.

הוא העיף מבט לעבר הפינה שם ראה את קייתי מסלקת כמה פירורים מהשולחן. הוא החליט לטפל בכל עניין בזמנו.

קודם כול העבודה, אחר-כך החברה שלו – ובכל מקרה, הוא יטפל בשני הנושאים האלה רק אחרי שהוא יהיה בטוח שסנדקו בריא.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי29 ₪ 25 ₪
מודפס 59 ₪
דיגיטלי92 ₪ 78 ₪
מודפס294 ₪ 177 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
עוד ספרים של שלגי - הוצאה לאור
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של קת'י וויליאמס
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 29 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il