המפלצת

“במראה אני רואה אותי. אני נורמלי. סטודנט. נוסע על סקייטבורד, משוגע על ים. אבל אני חלק ממך, אז האם זה אומר שיש לי עוד צד? האם זה אומר שאני מסוגל לעשות את הדברים שאתה עשית? האם זה אומר שאף פעם לא אהיה ממש נורמלי?”

לילד היו שאלות.

לא האשמתי אותו.

הוא שמע עד כה רק צד אחד, וזה לא היה הצד שלי.

“למה שנאת את אימא שלי?”

זה היה סיפור ששווה לספר אותו, אבל כדי לעשות זאת הייתי חייב להתחיל מההתחלה, מהזמנים שבהם התחלתי בהרג ובעינויים, מהזמנים שבהם הייתי באמת ובתמים מאושר. בימים שזיכו אותי בכינוי שלי, מפלצת.

המפלצת מאת סופרת רבי המכר מרני מאן הוא רומן מתח אפל שתופס את הקורא בבטן מהרגע הראשון ולא מניח עד לדפים האחרונים של הספר. זה ספר על מהות האופל, על מהות החיים שנוצרו מתוך מציאות בלתי אפשרית ועל הרצון לתקן את כל מה ששבור בהם.

סדרה בת שלושה ספרים. הספר הראשון בסדרה הוא כלואים, והספר השני בסדרה הוא החיה. הספר הזה הוא המשך ישיר של הספר החיה. מומלץ לקרוא אותו קודם לספר הזה.

הקדמה
שאנק
יום לפני השחרור
התיישבתי על הרצפה המטונפת ברגליים פרושות לפנים ובברכיים מקופלות מעט. לא היה מספיק מקום בתא הארור הזה כדי להתמתח לגמרי. גם אם הייתי שוכב על השמיכה המסריחה שקראתי לה מיטה, עדיין לא היה לי מספיק מקום להתמתח עד הסוף. חוץ מזה, השמיכה הייתה קשה בדיוק כמו הרצפה, והתחת שלי כאב בטירוף.
כלא מזדיין.
הורדתי מבט לפיסת הנייר שהחזקתי ביד. החזקתי אותה שעות וקראתי פעם אחר פעם את המילים שהילד כתב, עד ששיננתי את כולן. עוד כמה מכתבים היו חבויים במזרן המאולתר שלי, כמה נוספים במרווח הקטן שבין האסלה לקיר, וחבילה נוספת בבקבוק השמפו הריק.
שמרתי את כולם, עד האחרון שבהם.
אמרתי לעצמי ששמרתי עליהם מפני שזה היה הבידור היחיד שהיה לי בתא, אך בכל פעם שהבטתי במכתבים, בכל פעם שכף ידי ליטפה את הנייר, הרגשתי משהו בחזה, משהו שהרגשתי רק פעם אחת בעבר. הייתה זו הרגשה שהפכה אותי לפגיע.
רגשות לא היו הקטע שלי. פגיעות לגמרי לא הייתה הקטע שלי. אבל השולח לא היה סתם ילד. הוא היה הילד שלי.
הוא נכנס לחיי כשהייתי בפסגת הקריירה, כשחבריי בירד ודייגו ואני ניהלנו את בית הכלא המחתרתי המצליח ביותר בדרום אמריקה. בנינו אותו באי מרגריטה, אי קטן קרוב לחוף המערבי של ונצואלה. אנשים מכל העולם שכרו את שירותינו כדי שניפטר מאויביהם. עינינו אותם באכזריות, ניקזנו את נשמותיהם, שרפנו את גופותיהם והשלכנו את אפרם לאוקיינוס.
זה היה אז.
כעת הייתי בצד הלא נכון של הסורגים.
פאק, הכול השתבש בקצב מסחרר.
אספתי את המכתבים שהיו מפוזרים ברחבי התא ופרשתי אותם על השמיכה. לא יכולתי לקחת את כולם איתי. כל הדפים בערמה אחת יהיו גדולים מדי כדי להיכנס לי לתחת. אחד הכללים המגוחכים בכלא היה שמותר היה לעזוב את הכלא רק עם מה שנכנסת איתו. מבחינתי, היו אלה הבגדים שלבשתי בלילה שבו השומרים גררו אותי לפה, ושהיו מכוסים בדם קרוש ובשכבה עבה של פיח שחור.
בחרתי במכתב עם המשפט שהכי מצא חן בעיניי. זה היה מכתב שהגיע אתמול. המכתב שבו נכתב 'אני מצפה לשחרור שלך, שאנק'. מחר בבוקר, אגלגל את החרא הזה, אעטוף אותו בפלסטיק ואכסה אותו ברוק ואז אכניס אותו לחור התחת שלי. לאחר מכן, אצא מהמקום המזדיין הזה.
בינתיים, נשענתי בגבי על הקיר הקר ושקעתי בזיכרונות, בדיוק כפי שעשיתי מאז נכלאתי.
נזכרתי בימים ובלילות הארוכים ומלאי השעשוע.
נזכרתי בצרחות שלה.
נזכרתי בצרחות של כולם.
נזכרתי בטוי המתוק והכנוע שלי, הגבר היחיד שאי פעם אהבתי.
אני יודע שישנם אנשים שמוצאים את אלוהים בכלא. חלקם מתבוססים בחרטות שלהם, אוחזים בדלת התא ומתחננים להזדמנות חוזרת, לסליחה. לי לא היו חרטות וגם לא חיפשתי שאלוהים – או שמישהו אחר – יסלח לי. לבקש סליחה אומר שאצטרך להודות בכך שעשיתי משהו שגוי.
הייתי אדם חף מפשע ורק ניסיתי לחיות את חיי.
ופאק, כמה החיים האלה היו טובים; מלאים בסקס, בעינויים ובדם.
אז איך נעשיתי אסיר? זה לא משהו שאספיק לספר בשעות הספורות שנותרו לי פה. זה סיפור שייקח זמן לספר. זה היה הקטע בתקופת מאסר ארוכה.
היה לי זמן לזכור את הכול.
זמן לכתוב את זה.
זמן לשלוח את זה לילד.
הוא היה צריך לדעת מי אני באמת.
הוא היה צריך לשמוע את זה ממני.
והוא שמע.

האק
כשהרגשתי כאב מפלח בחלק האחורי בגרון, כמו להב של סכין שחתך את הגרוגרת שלי, זרקתי את הטלפון הנייד על השולחן. לא יכולתי להמשיך להסתכל על ההודעה של ג'ק. מכיוון שהיא עדיין הופיעה על המסך, לחצתי על הכפתור כדי להשחיר אותו.
הייתי צריך למחוק את היסטוריית ההודעות שלנו, או לפחות להפסיק לקרוא אותן, אך במשך שבועות לא הצלחתי לבצע אף אחת מהאפשרויות האלה. בכל פעם שניסיתי, הרגשתי את הסכין, ובכל פעם זרקתי את הנייד כאילו הדבר הארור עלה באש.
מה שהייתי אמור לעשות הערב זה לספור את הטיפים שהבנות הרוויחו בערב הקודם ולהכניס את המזומן למעטפות כדי שייקחו איתן בסוף הערב. הייתי גם אמור להזמין אספקה – סדינים ושמיכות חדשים לחדרים הפרטיים, שמני עיסוי, חומרי סיכה וקונדומים עבור הבנות העובדות.
'לשירותך', מכון הליווי האקסקלוסיבי שפתחתי לפני חמש שנים, דרש את תשומת ליבי המלאה. הוא לא קיבל אפילו חצי ממנה וזה היה חייב להשתנות. לאף אחד לא היה אכפת מהמכון כמוני. איש לא יחליף אותי בזמן שמחשבותיי אינן נמצאות בעבודה ויוודא שהדברים עובדים חלק.
אף אחד, חוץ מג'ק.
הוא נתן לי את הכסף להקים את העסק ועזר לי לפקח על הדברים בגרנדה, בצד השני של האוקיינוס, המקום שבו גדלתי.
עכשיו, לא היה לי איש חוץ מעצמי.
ניערתי את הראש כדי להפסיק לחשוב על ג'ק והושטתי יד לטלפון המשרדי כדי להזמין ארוחת ערב. באותו הרגע לכד את תשומת ליבי המסך העליון, שהיה אחד מתוך עשרים ושמונת המסכים שהיו תלויים על הקיר, והציגו את כל חלקי המועדון: את החדרים הפרטיים, את דלפק הקבלה, את הטרקלין ואת המוזיאון. המוזיאון היה מעין חלון ראווה, שמאחוריו חיכו הבנות, לבושות בתחפושות או בתחתונים ובחזיות, ופיתו את הלקוחות לבחור אותן באמצעות שפתיהן ואצבעותיהן.
המוזיאון היה ריק לגמרי.
שמעתי את הכיסא מתרסק על הרצפה לאחר שקמתי ממנו ואת דלת העץ נטרקת כשדחפתי אותה בכוח לעבר הקיר. רגליי הוטחו במרצפות כשמיהרתי לרדת את שתי הקומות לכיוון החלק האחורי של דלפק הקבלה.
"לוואן," אמרתי כשנעמדתי מאחוריה. היא הסתובבה בכיסא. סימנתי לה בעזרת האצבע להיכנס למסדרון וחיכיתי שתתקרב אליי. "למה, לעזאזל, המוזיאון ריק?"
היא הצמידה את ידיה זו לזו מתחת לסנטרה, כאילו נשאה תפילה. "אני מצטערת, אדוני. ממש מצטערת."
"אל תצטערי," אמרתי בכעס וניסיתי לדבר בשקט כדי שאף אחד מהגברים במקום לא יצליח לשמוע אותי. "רק תשיגי לי עוד בנות."
"אני לא יכולה, אדוני. כל הבנות נמצאות עם לקוחות."
"התפקיד שלך הוא לדאוג לכך שיהיו פה לפחות ארבעים בנות בכל עת. מחסור בבנות איננה אפשרות." חרקתי שיניים. "את יודעת את זה."
ידעתי שזו לא הייתה הסיבה היחידה לכך שהתעצבנתי.
אבל על זה, יכולתי להשתלט. על ג'ק, לא.
"אני יודעת, אדוני, אבל חלק מהן התקשרו והודיעו שהן חולות. לא היה לי זמן —"
"לוואן, כל מה שאת עושה זה לתת לי תירוצים. אני לא רוצה לשמוע תירוצים. אני רוצה לשמוע איך את מתכננת לתקן את זה."
הצוואר שלה היה דק כל־כך, שיכולתי לראות את הדופק שלה פועם. "בבוקר, לאחר המשמרת, אסע לכפר ואמצא בחורות חדשות להעסיק. לא אאכזב אותך שוב, אדוני."
זה לא יפתור את הבעיה שניצבנו בפניה כעת – מוזיאון ריק ומעל עשרה גברים שישבו במכון שלי ורצו לבזבז את כספם על הבחורה שתגשים להם את הפנטזיות, והם לא יכלו לעשות את זה.
היינו הרבה יותר טובים מזה.
"לוואן!" המשכתי לדפוק את האגרוף בקיר, והרגשתי את הקיר מתעקם בכל מכה.
"בבקשה אל תדאג, אדוני."
אל תדאג?
בכל ערב נכנסו מבעד לדלתות המכון שלי כמעט מאה תיירים בריטיים ואמריקאים. אף אחד מהם לא דיבר תאית1. לוואן הייתה הבחורה היחידה כאן שדיברה אנגלית שוטפת, לכן הייתי זקוק לה בדלפק הקבלה. בפעמים האחדות שהחלפתי אותה, הלקוחות לא הגיבו באופן חיובי. נראה שלא אהבו שגבר מקועקע וכבד, שהיה הרבה יותר מפחיד מאשר מסביר פנים, קיבל את פניהם, לכן נשארתי למעלה ככל שיכולתי וניהלתי את העניינים מאחורי הקלעים. אבל הכפר בשעה כזו לא היה בטוח, ולכן לא יכולתי לשלוח אותה באותו הרגע.
"אני מצפה שעד מחר אחר הצהריים קבוצה של בנות תשב במוזיאון הזה. אני רוצה שהן יעניקו את המציצות הכי טובות בבנגקוק, שהכוס שלהן יהיה צר והתחת שלהן מוכן ומזומן. אני רוצה שתמצאי את הזונות הטובות ביותר, את שומעת אותי?"
"כן, אדוני. לא אאכזב אותך."
"כשאת יוצאת לשם, דברי עם הגברים שמחכים ותסדרי את זה."
"כן —"
הרמתי את היד כדי לקטוע אותה. לא רציתי לשמוע אותה אומרת שוב 'אדוני'. הסתובבתי והלכתי לכיוון המשרד, מקלל את לוואן לכל אורך הדרך.
היא עבדה ב'לשירותך' מיום הפתיחה. היא הכירה את הכללים ואת סוג המוניטין שניסיתי לשמר.
מוזיאון ריק?
כבר עדיף שאסגור את הדלתות של המקום הארור הזה וזהו.
הזונות האלה לא היו חולות. היו להן חיים קשים ולפעמים המצב בבית לא אפשר להן להגיע לעבודה. לא הסכמתי לקבל את זה כתירוץ. הייתי צריך נשים שיילחמו כדי להיות כאן, שיעריכו את סכומי הכסף הלא שפויים ששילמתי להן, סכומים שלא היו מרוויחות באף מקום אחר, ברדיוס של שלוש מאות קילומטרים, וזאת מפני ש'לשירותך' היה שונה. הוא לא היה כמו יתר מכוני הליווי בסביבה. הוא היה יוקרתי ויקר מאוד.
כשהגברים מאסדות הנפט הגיעו לחוף, הם ציפו לשני דברים – לאלכוהול איכותי ולנשים נקיות וצייתניות. הם השיגו את זה כאן. הגברים האלה היו מחצית מקהל הלקוחות שלנו. המחצית השנייה הייתה מורכבת ברובה מתיירים, והאחוז שנותר היו מקומיים עשירים.
הטעות של לוואן עלולה הייתה להביא לכך שהלקוחות שהגיעו הערב יצאו מבעד לדלת ולא ישובו לעולם. זה עלול היה להביא לכך שהם ידברו עם חבריהם ובכך יטרפדו לי לקוחות נוספים. לא יכולתי לאפשר לזה לקרות. זו הייתה הסיבה לכך שכל עשרת הגברים שחיכו בטרקלין עמדו לקבל מציצה בחינם באותו ערב.
כשהגעתי לגרם המדרגות השני, הנייד שלי החל לצלצל. השם 'ראדה' הופיע על המסך וקיללתי שוב.
"את לא יכולה להמשיך להתקשר אליי."
"אני יודעת. פשוט התגעגעתי לשמוע את קולך ו..."
והיא התגעגעה אליי.
ידעתי כי גם אני הרגשתי כמוה.
לכל הרוחות.
"תגידי לי שהכול טוב," אמרתי, "שאת עושה חיל בבית הספר." הבטתי במסכים. "שאף אחד לא פוגע בך."
שמעתי אותה נושמת נשימה ומחזיקה אותה כמה שניות. "דבר לא השתנה מאז הפעם האחרונה שהתקשרתי."
זה אומר שהיא הייתה עדיין באותה הדירה, למדה שלושה קורסים ומלצרה בערב – דברים שיכלה לעשות כאן. מכל הנשים שהייתי איתן, ראדה הייתה היחידה שביקשתי ממנה לעבור לדירה שלי, בקומה השלישית של המכון. אמרתי לה מראש שהדבר היחיד שאני צריך ממנה הוא אמון. שתאמין לי שלא זיינתי אף אחת מהבחורות שלמטה, ושתאמין לי שהיה אכפת לי ממנה מספיק כדי לרצות לישון לצידה בכל לילה.
היא החזיקה מעמד שישה חודשים.
קנאה הרסה את מערכת היחסים שלנו. כשעזבה, לא חזרה לכפר שלה. היא נסעה ללונדון.
התיישבתי ליד שולחן העבודה, הצמדתי את אצבעותיי אל מצחי ועיסיתי את הקרקפת לפני שכאב הראש יכרסם את דרכו ישירות לתוך הגולגולת שלי. "אני צריך שתגידי שלום," אמרתי, "והפעם לצמיתות."
"אני רוצה. זה פשוט כואב."
דפיקה עדינה נשמעה על הדלת ואחריה, "אדוני? אני יכולה להיכנס?"
"חכי רגע," אמרתי לראדה. "כן, לוואן, תיכנסי."
"אני רואה שכלום לא השתנה. כל העולם עדיין נמצא בראש סדר העדיפויות שלך," נבחה ראדה.
התעלמתי מראדה והתבוננתי בלוואן פותחת את הדלת מעט ומכניסה רק חלק קטן מפניה. "אדוני, ישנה בחורה למטה שמבקשת אותך."
"מי זו?"
"לא יודעת, אדוני. היא לא הסכימה לומר לי את שמה."
לפתע הרגשתי מלא תקווה. "היא מחפשת עבודה?"
"אני..." העובדה שהיססה גרמה לי להרגיש שמשהו אינו כשורה. "לא נראה לי."
"אז מה היא רוצה?" זזתי לקצה הכיסא, וחיפשתי על גבי המסכים. כעת חיכו שבעה גברים בטרקלין. בדקתי את יתר המסכים כדי לראות אם היו שם נשים שלא זיהיתי.
"איפה היא?"
"בחוץ, אדוני. מאחורי הבניין."
פניה השתנו והכרתי את ההבעה. הייתה לה את אותה הבעת פנים בכל פעם שהייתה צריכה למסור חדשות לא נעימות. לוואן אולי עבדה במכון ליווי, אך המקום לא הקשיח אותה ולו במעט. "מה היא רוצה, לוואן?"
"מצאתי אותה על הרצפה, ליד הפחים, מכוסה בדם. היא בכתה ולחשה את שמך. היא לא הייתה מוכנה להגיד שום דבר נוסף."
עצמתי עיניים ונזכרתי בחלק מהנשים שהגיעו לכאן בעבר. נזכרתי בכינים, בחבורות, ברעידות, בבכי קורע הלב. "אני חייב לנתק," אמרתי לראדה.
"ברור," היא רטנה, מזכירה לי את הצד שבה שאליו לא התגעגעתי. "תמיד יש משהו עם הבנות האלה."
"אני כבר לא צריך להקשיב לשטויות שלך יותר ואני לא מתכוון לעשות זאת. אל תתקשרי אליי שוב." החלקתי את הנייד לתוך הכיס ואמרתי ללוואן, "קחי אותי אליה."
הלכתי בעקבות לוואן במורד המדרגות ודרך המסדרון, בכיוון ההפוך לטרקלין. ברגע שפתחה את הדלת האחורית, ראיתי שיער כהה מפוזר על החצץ ובחורה ששכבה בתנוחת עובר ורעדה.
"תחזיקי אותה פתוחה," אמרתי ללוואן והצבעתי על הדלת.
ככל שפתחה את הדלת עוד, כך הסתנן עוד אור החוצה והאיר את הבחורה. הלכתי סביבה עד לראשה, שהיה מקופל לתוך החזה שלה. "ביקשת לראות אותי. אני פה."
יבבות נפלטו משפתיה המוסתרות. "האק?"
"כן."
"זה באמת אתה? אתה כאן?"
היא נשמעה אמריקאית על פי המבטא.
"כן." ירדתי על ברכיי וחיכיתי שתראה את פניה. "למה את מחפשת אותי?"
זו לא הייתה הדרך שבה הדברים התנהלו בדרך כלל. תמיד קיבלתי שיחת טלפון ראשונית שנתנה לי את כל הפרטים שהיו למוכר. ואז, אם הייתי מעוניין, הייתי נותן לאחד משומרי הסף מספיק מזומן עבור העסקה והוא היה הולך לרציפים וחוזר עם הבחורה.
"האק," היא בכתה ברכות, "האק."
"אם לא תתחילי לדבר אעזוב אותך כאן בחוץ," הזהרתי אותה.
הסקרנות הביאה אותי אליה, אך היא לא תשאיר אותי פה. לא התכוונתי לתת לאיזו בחורה שחיפשה נדבה לעבוד עליי. היו מספיק כאלו בעיר ואני לא ניהלתי בית תמחוי.
"החלטה שלך," אמרתי לאחר שחלפו כמה שניות.
כשעמדתי לסגת, יד קטנה נשלחה ותפסה בקרסולי. "אל תלך, בבקשה. אני מפחדת. כואב לי." ככל שדיברה יותר, כך בכתה יותר. "זה כואב כל־כך."
האור שהאיר אותה מהדלת לא היה מספיק אז הוצאתי את הנייד מהכיס, הדלקתי את הפנס והחזקתי אותו מעליה. "תראי לי את פנייך."
היא כופפה את צווארה לאחור בהדרגה ונאנחה כאשר האור סנוור את עיניה. התנועה חשפה פנים שהוכו באופן אכזרי. היא נראתה כאילו התקלחה בפחם. מוגלה נזלה מהחתכים. קצות עיניה ומצחה היו מכוסים דם, וכך גם שערה. שפתיה נראו כאילו נלעסו. מהנשימות שלה חשדתי שסבלה גם מחבלות פנימיות. "למה את כאן?" שאלתי.
ידיה זזו והיא התרוממה בזהירות. ידעתי כמה כוח הייתה צריכה לשם כך, והרעשים שפלטה היו אינדיקציה לרמת הכאב שחוותה. כשהצליחה לבסוף לנשום, דם טפטף על שיניה הקדמיות. "הוא אמר..." מבטינו נפגשו. בשנייה שנדרשה לה כדי למצמץ, הרגשתי שוב את הסכין. הפעם, הרגשתי את הדקירה בחלק האחורי בלשון. "הוא אמר שתעזור לי."