הקסם של עזיזה

"טבעת התגלגלה על הרצפה ונעצרה לרגליה. היא הייתה יפה ומשובצת באבן חן אדומה. שוב התכופפה עזיזה, עיני דאוד עוקבות אחריה. היא אספה את הטבעת בידה והרימה אותה כדי לבחון אותה באור השמש. פתאום הבזק של אור סנוור אותה, והיא הרגישה שהיא מתרוממת וטסה במהירות מסחררת".

לכולנו יש כוחות חבויים שמתגלים ברגע האמת, אבל רק כשנבטח בעצמנו ובצדקת דרכנו. הערכים שלנו הם המצפן, וכולנו תקווה שנדע לפעול להגן עליהם. ספר זה מדגיש את העוצמה שבדו־קיום ובפתיחות לאחר לאור אתגרי התבגרות של בחורה שיודעת את האמת שלה ושאינה פוחדת לפעול וכך גם להגשים את חלומותיה.

דניאל קפלו כותב בהשראת הגברים והנשים העוצמתיים בסיפורו המשפחתי — מבגדאד ובודפשט עד לירושלים וברוקלין —שנשארו נאמנים לדרכם למרות כל האתגרים והמכשולים ושבגלל דחפם הפנימי הבלתי פוסק זכו לבנות ולהיבנות.        

פרק 1

רואים את האור

היום היה אביבי, וחום נעים שרר עם משב רוח קליל. עזיזה שמעה את ציוצי הציפורים של עבאדי, בעל החנות הסמוכה לחנות הבדים של משפחתה. “מתי אימא תגיע?״ שאל דאוד אחיה. “אני כבר רעב!״

“עוד מעט,״ הפטירה עזיזה. היא ידעה שאימה לא תוכל להיעדר מהבית לזמן רב — שרה השכנה מסכימה לשמור על אחיה התינוק רק לזמן קצר. “הנה היא,״ אמרה עזיזה כשראתה את אימה מתקרבת לחנות בצעדים נמרצים.

“קחו את האוכל שלכם,״ אמרה אימם. “אני חייבת לחזור הביתה מהר. הכול בסדר כאן?״

“כן, אימא,״ אמרו עזיזה ודאוד יחד, פיותיהם כבר מלאים בפיתה טרייה.

“אודליה!״ הם שמעו קריאה מעבאדי. “תגידי לשרה להביא מזון לציפורים.״

אימם הנהנה לאות הסכמה ואז חייכה אליהם ואמרה, “אני חייבת לחזור הביתה. שיהיה לכם יום טוב, מתוקים!״ היא הסתובבה ומיהרה לעזוב.

“עוד יום משעמם,״ חשבה לעצמה עזיזה. “לפחות יהיה לנו מה לאכול.״

היא ודאוד לא היו מוכרי הבדים הכי נלהבים בשכונה, ושניהם העדיפו ללמוד בבית הספר. לדאוד עוד לא מלאו עשר שנים, ועזיזה חגגה את יום הולדתה השמונה־עשר רק לפני חודש.

פתאום הבחינה עזיזה בכך שציוצי הציפורים פסקו. היא הרימה את עיניה וראתה אותו בחנות של עבאדי. “המבה,״ היא סיננה לדאוד, והלב שלה החל להלום בחוזקה. היא ראתה אותו יוצא מהחנות של עבאדי. שני בריונים הלכו אחריו, סוחבים שקים מלאים.

העיניים של המבה פגשו את עיניה.

“אבא שלנו מת, ואימא לבדה בבית. בבקשה!״ היא התחננה.

הפה של המבה התעוות, ועל פניו נפרש חיוך מרושע. “לא נרצה שיאונה לה כל רע,״ אמר וסימן לבריוניו להיכנס לחנות בנפנוף יד. הבריונים החלו לחטוף בדים יקרים ולדחוס אותם לשקים. עזיזה ודאוד הסתכלו זה על זה במבטים חסרי אונים. הכעס החל לבעבע במוחו של דאוד, ופניו האדימו. הוא עשה צעד קדימה, אך עזיזה עצרה אותו. “לא,״ היא לחשה.

הבריונים היו מהירים ויעילים, ולא עבר זמן רב בטרם כבר עמדו מחוץ לחנות. עזיזה ניגשה לדלת כדי לסגור אותה. היא לא ידעה איך תפרוק את רגשותיה — התסכול הציף אותה, נוסף על הכעס ועל העצב הרב.

לפתע הבחינה ביריעת בד שחור שנשמטה מידיהם של הבריונים. “מה זה?״ היא שאלה בניסיון כלשהו להרחיק את חשבון הנפש שעוד תצטרך לעשות עם עצמה. היא התכופפה והרימה אותה. הבד התנפנף קצת באוויר, וצליל מתכתי הפר את הדממה. טבעת התגלגלה על הרצפה ונעצרה לרגליה. היא הייתה יפה ומשובצת באבן חן אדומה. שוב התכופפה עזיזה, עיני דאוד עוקבות אחריה. היא אספה את הטבעת בידה והרימה אותה כדי לבחון אותה באור השמש.

פתאום הבזק של אור סִנוור אותה, והיא הרגישה שהיא מתרוממת וטסה במהירות מסחררת.