דף הבית > זורם בדם
 זורם בדם
הוצאה: רותי בן דוד הוצאה עצמית
תאריך הוצאה: 05-2024
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 445
ניתן לרכישה גם במארז מארז יורשים בדם מארז יורשים בדם

זורם בדם

         
משתתף במבצע רות דוידסון
תקציר

לוסיה
אני סיימתי עם מאפיונרים.
נתתי את ליבי לאחד ואיבדתי אותו, אין סיכוי שאעבור שוב את הסבל הזה. אז מה אם הגוף שלי מגיב מחדש לגבר הראשון שאהבתי? הוא לא בשבילי.
לוקאס סנטורו מסמל את כל מה שהבטחתי לעצמי להתרחק ממנו. ואני מתכוונת לעמוד בהבטחה שלי.
בכל מחיר.

לוקאס
בתור היורש היחיד למשפחת סנטורו, מאז ומתמיד חונכתי להגן על מה ששייך לי. אבל האישה המרגיזה הזאת עושה כל שביכולתה להתנער מהאחיזה שלי.
אפשרתי לה ללכת פעם אחת. זה לא יקרה שוב.
היא תהיה שלי, בין אם זה מוצא חן בעיניה ובין אם לא.
ואני אגן עליה. כמו תמיד.
גם אם זה אומר שעליי להגן עליה מעצמה.

רות דיווידסון היא סופרת ישראלית, מכורה לקריאת רומנים ולכתיבת רומנטיקה. היא חובבת אוכל מושחת וחולמת לחיות על אי בודד בו תוכל לכתוב, לאכול, לישון ושוב לכתוב - בסדר הזה. זורם בדם, הוא הספר השני בסדרת יורשים בדם.

פרק ראשון

פרולוג

אביב 2008

היא משלמת מחיר יקר על היותה בת למשפחת סנטורו.

מסוגרת מהעולם החיצון. כל כך בודדה. בגיל שבו הדבר שמשוועים לו יותר מכול הוא חברה. אילו רק היה יכול, היה מסלק ממנה כל מחשבה שמעיבה על מצב הרוח שלה.

"הלב שלי דופק מהר כל כך." רומי מניחה את ידהּ על חזהּ ונושמת עמוק.

"הכול יהיה בסדר, מתוקה," אימו מעודדת אותה, "אני בטוחה שתמצאי מישהי שתמצא חן בעינייך."

רומי מזדקפת במקומה, מהנהנת ומהרהרת בדברי אימה. "ואם... אימא... מה אם אני לא אמצא חן בעיני אף אחת מהן?" העצבות והחשש שמשתקפים בעיניה מרגיזים אותו.

"מה זה משנה?" הוא שואל בחוסר סבלנות, "את הולכת לבחור לך חברה, כמו שבוחרים כלב שגר במכלאות. כל מי שתיקחי תהיה אסירת תודה לך לנצח, על שגאלת אותה מחיים אומללים."

עיניה של רומי נפערות בעלבון. היא בולעת את הרוק ומרכינה את ראשהּ, ולוקאס נוחר בתסכול. למה היא נפגעת מכל מילה ארורה שהוא אומר?

"לוקאס!" אימו מסובבת את ראשהּ מהמושב הקדמי וגוערת בו.

הוא מגלגל את עיניו ונתקל בעיניו של אביו, שיוקדות אליו בזעם שקט מהמראה הקדמית.

"מה שאחיך התכוון לומר, מתוקה," מבטו של אביו נוזף בו, כשהוא מדבר, "זה שהבנות בבית היתומים ישמחו לחברה, בדיוק כמוך. אין לך בכלל ממה לחשוש."

לוקאס מגחך בשקט ומביט החוצה מהחלון. אביו תיאר את הסיטואציה באופן הרבה יותר מעודן ממנו, אבל בעיניו אין שום חשיבות לאופן שבו הדברים נאמרים, כל עוד המטרה מושגת. והמטרה היא שרומי תקבל את מה שהיא זקוקה שלו. חברה.

אלוהים יודע שהבדידות שלה מעבירה אותה על דעתה, וכיוצא מכך – גם אותו. נמאס לו להקשיב לברבורים הבלתי פוסקים שלה על אלוהים יודע מה, או לסבול את העובדה שהיא רודפת אחריו לכל מקום.

היא נזקקה לחברה, והיא נזקקה לה מהר.

הוא היה מרוצה מאוד כשהוריו הסכימו איתו בעניין הזה. משם, הדרך לשכנע אותם שהם יכולים לתת לרומי את מה שהיא צריכה, הייתה מהירה. אימוץ חלקי של יתומה היה הפתרון המושלם.

היא תגיע בכל סוף שבוע, ופעמיים במהלך השבוע. הוא מקווה שזה מספיק כדי להוריד את רומי מהגב שלו. אין לו זמן או כוח להתייחס לשטויות שלה. היא נערה בת שתים־עשרה, והוא כבר גבר בן תשע־עשרה.

הדברים שמעניינים אותו יכולים לגרום לה לסיוטים בלילה. הוא מצחקק מעצם המחשבה על כך.

"מה כל כך מצחיק?"

לוקאס מסובב את ראשו אל רומי ובוחן את פניה. היא נראית כמו בובת חרסינה יפה ושברירית. יום יבוא, והיא תפיל מישהו על הברכיים עם המבט הזה שלה.

"שום דבר. פשוט חשבתי על משהו."

רומי נושכת את שפתה ונאנחת. "אולי תספר גם לי משהו מצחיק? אני כל כך לחוצה, שאני לא מצליחה לחשוב."

"את מדהימה. אני בטוח שלא תהיה ילדה אחת בבית היתומים שלא תתחנן להיות חברה שלך." הוא מחייך אליה.

"אתה חושב?" עיניה של רומי מאירות, וחיוך רחב נמתח על שפתיה.

לוקאס מהנהן ונשען לאחור.

"לגמרי."

הם יורדים מהרכב, הוא מרכיב את משקפי השמש ומביט בבניין האבן הגדול. רומי נעמדת לצידו ומשלבת את ידהּ בידו.

"אל תדברי על כסף. או בגדים. או נעליים. מה שלא תעשי, אל תגרמי להן לחשוב על מה את יכולה לקנות להן. את מבינה?"

רומי נאחזת בו בחוזקה ומהנהנת כשהם מתחילים לעלות במדרגות בעקבות הוריהם.

"כן, לוקאס. אני מבינה."


"מי את?" לוסיה מביטה בילדה בשמלה הצהובה בחשדנות.

היא לבושה ומסורקת בצורה שהיא מעולם לא ראתה לפני כן. אבל מלבד זאת, היא מביטה בערוגת הפרחים שלה כאילו רוצה לגעת בה. והיא ממש לא מתכוונת לתת לילדה, שלבושה כל כך מוזר, להרוס לה ערוגה שלקח לה חצי שנה לגדל.

"מי, אני?" הילדה בשמלה הצהובה פותחת את עיניה בבהלה, ולוסיה בוהה בה בשעשוע.

"כן, את. אני לא רואה אף אחד אחר באזור."

עכשיו לחייה נצבעות סומק ורוד, שגורם לה להידמות לבובה.

"אוה... נכון. אני רומי. ואת?"

לוסיה מתקרבת אליה מעט וניצבת בינה לבין ערוגת הפרחים שלה. "לוסיה," היא מחייכת, "וזאת ערוגת הפרחים שלי."

רומי נרתעת לאחור ומשפילה מבט. "אני מצטערת, לא התכוונתי לגעת לך בדברים."

לוסיה מכווצת את גבותיה בתימהון. זו הפעם הראשונה שמישהו מתנצל בפניה. תחושה מוזרה מציפה אותה לפתע.

"את רוצה לראות אותם? שתלתי את כולם בעצמי."

כשרומי מרימה את פניה ומחייכת אליה, היא מחווה לה בידהּ להתקרב אליה. "את יתומה?"

"לא," רומי מנידה בראשהּ לשלילה, "ואת?"

לוסיה מביטה בפרחים היפים שלה. "כן. השאירו אותי כאן אחרי שנולדתי. לא רצו אותי."

"למה?"

לוסיה שומטת את כתפיה. "אני לא יודעת." שתיקה רכה נופלת ביניהן. היא שונאת את החלק הזה, שבו אנשים מרחמים עליה. לוסיה משפילה את ראשהּ ובוהה בפרחים הצבעוניים שלה.

"יש להם שמות?" הקול של הילדה בשמלה הצהובה גורם לה להזדקף ולהביט בה בעיון. אלו לא רחמים שמשתקפים בעיניה. רק סקרנות.

"ברור שכן," לוסיה מחייכת, "אני אגלה לך אותם."


לוקאס שואף את עשן הסיגריה, ואז נושף לאט.

הוא מצמצם את מבטו מאחורי משקפי השמש שלו ומביט ברומי ובילדה לצידה, שמשחקת איתה.

הילדה לוחשת באוזנה ושתיהן צוחקות. חיוך מעטר את פניו בתגובה. סוף כל סוף, היא צוחקת.

הוא ממשיך לעשן ומביט בהן בריכוז. הילדה שניגשה אל רומי בעלת שיער שחור ארוך וצבע עור שזוף. הן כל כך שונות במראה, ועם זאת, החיבור ביניהן כל כך ברור לעין.

"הכול סודר. רומי תתחיל בפגישות בעוד מספר דקות."

לוקאס מהנהן לחיוב, זורק את בדל הסיגריה לאדמה ודורך עליו. "זה נחמד, אבא. אבל..." הוא מסתובב אליו ומחווה בראשו לכיוון הבנות. "אני לא חושב שהיא תזדקק לפגישות."

אביו עוקב אחרי מבטו ורואה את רומי מחייכת וצוחקת.

שניהם מכניסים את ידיהם לכיסי המכנסיים בדיוק באותו האופן. לא ערים כלל לדמיון ביניהם. עיניו של לוקאס סוקרות את הנערה שמשחקת עם רומי, בקפידה. היא יפהפייה, ללא ספק. ילדונת, אבל עדיין יפה. כשהן יגדלו תהיה לו עבודה כפולה ומכופלת.

"אוה, זה מצוין," פרנקו ממלמל מאחוריו, ולוקאס מחייך בסיפוק, "זה ממש מצוין."

חורף 2015

"מה זה, מתוקה?"

לוסיה מחייכת ופותחת את ידהּ, כשאנג'לה סנטורו מתקרבת ומתיישבת על הספה לצידה.

"שרשרת," היא משיבה בעיניים בורקות, "עם תליון בצורת לב."

אנג'לה מביטה בשרשרת שנחה בידהּ ומחייכת. "היא חמודה. תתחדשי."

לוסיה צוחקת בקול, ומחייכת עוד יותר.

"היא לא כל כך חדשה. יש לי אותה מאז שרומי טסה ללונדון ללימודים שלה. אבל... רק עכשיו אני אעשה בה שימוש."

אנג'לה פוערת מעט את עיניה בסקרנות, וליבה של לוסיה מנתר מהתרגשות בקרבה.

"הלב בשרשרת... הוא מסמל את ליבי. הערב אני עומדת להעניק אותו לרודריגו."

"לוסיה, מתוקה, כמה מרגש." אנג'לה אוחזת בידיה ומחייכת אליה ברוך.

במשך כל שבע השנים, שחלפו מאז רומי הופיעה בבית היתומים, אנג'לה התייחסה אליה כמו בת בית. לא עניין את לוסיה שמרבית הבנות בבית היתומים טענו שהיא נקנתה בכסף, כדי לשמש חיית מחמד אנושית לרומי.

כולם יכולים לומר מה שעולה על רוחם.

היא יודעת את האמת.

החיבור בינה לבין רומי אמיתי.

הבדידות שהייתה כל כך מוכרת לשתיהן, חיברה ביניהן מייד.

אנג'לה סנטורו לא ניסתה מעולם להיות האם שלא הייתה לה, ולוסיה הודתה לה על כך בליבה, בכל יום שעבר. החום והאכפתיות שהיא הרעיפה עליה היו יותר ממספיקים.

"אני כל כך לחוצה," לוסיה מגחכת ונשענת לאחור, "אין לך מושג."

אנג'לה חופנת את פניה ומחייכת חיוך רחב.

"תנסי להירגע. אני בטוחה שרודריגו נבון מספיק כדי להבין את משמעות הלב שאת מעניקה לו."

דמעות עולות בעיני לוסיה, והיא ממצמצת במהירות כדי שייעלמו.

אנג'לה יודעת היטב מי זה רודריגו.

היא יודעת לאיזו משפחה הוא שייך.

ועדיין, היא לא מבקשת ממנה דבר מלבד להיזהר ולשמור על עצמה.

אפילו פרנקו סנטורו בכבודו ובעצמו איחל לה בהצלחה בסופו של דבר. הוא חשש בהתחלה, ואפילו הביע הסתייגות מהקשר ביניהם, אבל מכיוון שרודריגו לא יורש, הוא התרצה.

אנג'לה ורומי שכנעו אותו לאפשר את הקשר הזה.

פרנקו אומנם דאג לה כבת חסותו, אבל היא עצמה לא הייתה בת סנטורו. היא הניחה שהנסיבות עבדו לטובתה ולטובת רודריגו, למרות היריבות בין המשפחות.

היא ידעה שהיא דורכת על לא מעט יבלות עם הקשר שלהם, אבל לא באמת היה אכפת לה.

אחרי שקיבלה את האישור של כולם, היא הרגישה בנוח עם הבחירה שלה, והאהבה שלה אל רודריגו רק גדלה מיום ליום. הוא גורם לה להרגיש כל כך יפה ומיוחדת. כאילו היא האישה היחידה בעולם.

"הוא יבין," לוסיה סוגרת את ידהּ סביב התליון, "אחרת, אני אחנוק אותו עם השרשרת במו ידיי."

אנג'לה צוחקת, ולוסיה נושמת עמוק ומאלצת את עצמה להמשיך לחייך.

"אני הולכת להתארגן," היא קמה מהספה והולכת לכיוון החדר שלה, "תאחלי לי בהצלחה."

אנג'לה סנטורו מביטה בה בגאווה רכה.

"בהצלחה רבה, מתוקה. אני מחזיקה לך אצבעות."

לוסיה עולה בגרם המדרגות לכיוון חדרי השינה ונתקלת בלוקאס. הוא ניצב בדרכה, וכשהיא זזה הצידה, הוא זז יחד איתה.

"מה אתה רוצה, לוקאס?"

עיניה מביטות בו בהתרסה חסרת סבלנות. אלוהים, היא שונאת את העובדה שהריח שלו עדיין גורם לברכיה לרעוד.

"מאיפה לכל הרוחות הבאת את הרעיון המטופש הזה של תליון בצורת לב?"

המומה, היא פוערת את עיניה ופיה, ואז צוחקת מעט.

"אתה צוטטת לשיחה שלי עם אימא שלך?"

הוא מגחך בזלזול ויורד מדרגה אחת לכיוונה.

"אין שום צורך לצוטט. את כל כך קולנית, שכל הבית שמע אותך."

היא מזדקפת, מסרבת להיות נבוכה.

אידיוט.

"אז? מה הנקודה שלך?"

לוסיה משלבת את ידיה על חזהּ ולא יכולה שלא לסקור את מראהו בשקיקה. מאז שראתה אותו לראשונה בגיל שתים־עשרה, לא הצליחה להתיק את מבטה ממנו.

יש דברים שלא משתנים.

לא ברור לה למה, אבל לוקאס היה יפה בעיניה מהרגע הראשון. למרות שיפה הוא לא ההגדרה המדויקת עבורו.

למעשה... יש בו משהו אפילו גס מעט.

אבל המראה שלו מצליח להרטיט משהו עמוק בתוכה, בכל פעם מחדש.

"הנקודה שלי היא..." הוא מצמיד את פניו אל פניה, "שאת מגוחכת."

זאת סתם משיכה מינית מעצבנת, לוסיה.

אל תתייחסי אליו.

את אוהבת את רודריגו.

אל תשכחי את זה.

"אולי אתה זה שמגוחך. מאזין לשיחות שלא קשורות אליך בכלל." הכעס שנוטף מעיניו כלפיה מוזר לה. לוקאס מאז ומעולם לא היה יותר מחביב אליה, לכל היותר. הוא תמיד הביט בה, כששיחקה עם רומי, וזה הכול. עם הזמן, היא מצאה את עצמה חושבת עליו בכל רגע פנוי שהיה לה.

לוקאס סנטורו היה ההתאהבות הראשונה שלה. על כל מה שמשתמע מכך.

למזלה, אף אחד לא לקח את ההתאהבות שלה ברצינות. אפילו לא היא בעצמה. ההידלקות שלה עליו הפכה להיות נושא לבדיחה בבית סנטורו, אבל עכשיו היא נגמרה. תודה לאל.

"בבית הזה, הכול קשור אליי."

ליבה הולם בחוזקה בחזהּ, וחום גופהּ מתלהט. הוא עומד קרוב אליה, עד שהבל פיו מתנגש בפניה, וחום גופו עוטף אותה. לוסיה עוצמת את עיניה בחוזקה ומנערת מעט את ראשהּ. היא חייבת להפסיק להתרגש ממנו.

היא מאוהבת ברודריגו.

רק בו.

כל העניין הזה עם לוקאס הוא סתם אשליה מטופשת.

לוסיה פוקחת את עיניה ומכריחה את עצמה להישיר מבט לעברו ולחייך. "הכול, חוץ ממני."

היא נעה הצידה במהירות ועוקפת אותו במעלה המדרגות, מרוצה למדי מעצמה. ידו אוחזת בזרועה, מסובבת אותה אליו, והיא נבהלת לרגע.

"יש הגדרה למישהי כמוך. את יודעת?"

לוסיה מכווצת את גבותיה ותוהה, מאין מגיע כל הכעס שלו כלפיה?

במשך ארבעת החודשים שחלפו מאז שרומי נסעה ללונדון, הוא השתנה לחלוטין. הוא נראה זועף בכל פעם שהוא רואה אותה. היא מרימה את גבותיה ומחייכת בהתרסה.

"איזו הגדרה? יפהפייה?" החיוך שעל פניה לא דבק בשלו.

לוקאס מושך אותה אליו עד שפניה צמודות לשלו ועיניו ממסמרות אותה למקומה.

"בוגדת."

זעם ועלבון מציפים אותה בפראות. לוסיה הודפת אותו ממנה ומתנשפת בכבדות.

"זה לא נכון, לוקאס. אתה יודע את זה."

לסתו ננעלת ועיניו מצטמצמות. הוא עולה וניצב מולה על אותה מדרגה. מתנשא מעליה. "שבע שנים את כמו בת בית פה. שבע שנים מזדיינות. זה בית סנטורו, לוסיה. למקרה ששכחת. לומבארדי, הם אויב כאן."

היא נרעדת לרגע, ואז זוקפת את גבּהּ בנחישות. "הוריך נתנו לי את ברכתם. אני לא מוכנה ש..."

"זה בגלל שלא אכפת להם ממך."

המשפט חותך בה כמו סכין.

"מה אמרת?"

לוקאס מגחך ומתקרב אליה, עד שהיא מתחילה לסגת לאחור.

"שמעת אותי. לא באמת אכפת להם ממך. את סתם ילדה יתומה שקנינו כדי שלרומי יהיה במה לשחק. את באמת חושבת שלהורים שלי אכפת מהאושר שלך?"

לוסיה בולעת את הרוק בפיה וממצמצת בכבדות. מכל הדברים הנוראיים שהוא יכול היה לומר לה...

"כן. אני חושבת שאכפת להם מאוד מהאושר שלי."

בניגוד אליך.

היא מניעה את ראשהּ מצד לצד בייאוש ומסובבת לו את גבּהּ, עולה אל הקומה העליונה.

כשהיא מגיעה אל חדרה, היא נהדפת עם גבּהּ אל הדלת. לוקאס ניצב מולה, מתנשף וזועם.

"מה אתה עושה? השתגעת לגמרי?"

עיניו נעות בפראות על פניה, כאילו מחפשות דבר מה.

"כנראה."

שפתיו נוחתות על שפתיה, ולוסיה פוערת את עיניה בתדהמה.

אנחת מחאה חומקת מבין שפתיה ונבלעת בפיו. הוא מעמיק את הנשיקה, ותחושת בערה מציפה אותה.

לרגע, היא מניחה לעצמה להיסחף. להתענג על הטעם שלו, כשלשונו משחקת עם שלה.

ידיו חופנות את צווארה ומלטפות את עורהּ באופן שגורם לה להתפתל תחתיו. הוא נצמד אליה עד שהיא נאנחת. הגוף שלו כל כך גדול וחם. וזה מרגיש כל כך טוב...

אלוהים.

"לא..." היא הודפת אותו ממנה, "לוקאס מספיק."

הם ניצבים זה מול זו, המומים ומתנשפים. שפתיה מעקצצות, והיא בקושי מצליחה להשתלט על הרצון שלה לגעת בהן.

"אני... אני עם רודריגו."

לוקאס נועל את לסתו, מבטו מצטמצם ועיניו סורקות את פניה. הוא נסוג צעד לאחור ומתכופף לרצפה. כשהוא מתרומם, הוא מגיש לה את השרשרת עם התליון.

אלוהים. היא נפלה לה מהיד, והיא אפילו לא הרגישה.

"קחי אותה," הוא מתרה בה בבוז, "אחרת איך תוכלי לתת לו את הלב שלך?"

נבוכה ומושפלת, היא שולחת את ידהּ ואוחזת במהירות בשרשרת שלה. חזהּ עולה ויורד בכבדות – עדות לסערה המשתוללת בקרבה.

לוקאס מקרב את פניו אל אוזנה, והיא עוצמת את עיניה כשהקרבה אליו גורמת לגופהּ שוב להידרך.

"כמו שאמרתי," קולו לוחש לה,

"בוגדת."

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס59 ₪ 98 ₪
דיגיטלי 150 ₪
מודפס 200 ₪
עוד ספרים של רות דיווידסון
דיגיטלי10 ₪ 20 ₪
קינדל 10 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il