אריות הים 3 - זמן ומרחב

קודי רידג’, חייל ביחידת אריות הים, נעדר בעת פעולה מבצעית, ונחשב מת. לאחר שלוש שנים, שישה חודשים וארבעה ימים בשבי האויב, קודי מחולץ על ידי יחידתו. כשקודי חוזר הביתה הוא נאלץ להתמודד עם מציאות חדשה. ארוסתו, שאהבתו כלפיה החזיקה אותו שפוי בשבי, מאורסת ללא אחר מאשר דקס רדינג, חברו ליחידה. קודי, חדור נקמה, נשבע לעצמו לנקום במי ששבה אותו ולהחזיר לעצמו את כל מה שאבד לו בשנים שבהן נעדר, כולל את לייני.

עולמה של לייני רוזמונד, המנהלת עסק מצליח לעיצוב בתים ומאורסת טרייה, מזדעזע כשהיא מגלה שאהוב ליבה, שעד לאחרונה נחשב מת, חי ונושם. עם התקרבותה המחודשת לקודי, חוזר העבר שלה לרדוף אותה. האם אהבתה לדקס תשרוד את חזרתו של קודי לארצות הברית ולחייה? לייני מגלה שיש בכוחו של הזמן לשנות את הכול, והמרחב שנוצר בינה ובין קודי עלול להתגלות כבלתי ניתן לגישור, כאשר הדבר היחיד שעומד בינם לבין האושר הנצחי הוא גורל אכזרי ונקמה.

זמן ומרחב מאת רייצ’ל רובינסון, הוא הספר השלישי ואחרון בסדרת אריות הים שכבשה בסערה את פסגת רשימות רבי המכר בארצות הברית. הספר הראשון, מדהים בטירוף, וכן הספר השני, חקוק באבן, ראו גם הם אור בהוצאת אדל וכבשו את רשימות רבי המכר.

אני עוצמת את עיניי. שדה ראייתי נצבע בשחור

פרח נבול שלעולם לא יחזור

לב תשוש השבור לשניים

חיים איתו, חיים איתך

היגון אורב לי בצמרות העצים מוכות הרוח

לחישה מוטרדת בין משביה לא נותנת לי לנוח

חלון מלוכלך המשקיף אל העלטה

תשמע אותי, תראה אותי, זו זעקה שקטה

רמז להבטחה שמעולם לא התממשה

חיים איתו, חיים איתך

• לייני רוזמונט

פרק 1

קודי

אם הייתם מציצים לתוך הראש שלי, הייתם מוצאים קוד בינארי, נוסחאות ואין־ספור שורות של מספרים בשפת תכנות ממוחשבת – דברים שהיו גורמים למוחו של האדם הממוצע להתכווץ במחאה. בתוך הגולגולת שלי שוכנים ידע, מעשיוּת וחוכמה. אם היו מפרקים כל אחת ואחת ממאתיים ושש העצמות שלי, הייתם מוצאים אותה. עד כדי כך השורשים שלה נטועים עמוק בתוכי. היא מוסתרת היטב, תחובה עמוק במקום שבו אפילו הזמן בעצמו איננו יכול לגעת בה. דמנציה ומחלות אנושיות אחרות מסוגלות לגזול מהאדם את יכולות תודעתו, אך העצמות? הן מגנות על הכול. זה משהו שאתה לוקח איתך אל הקבר.

לייני רוזמונט היא האישה שמחזיקה את עצמותיי בבעלותה. כשפגשתי אותה, הייתה לה דרך מוזרה משלה לשזור את עצמה בחיי: חיים שלתוכם אף אחד אחר לא היה מסוגל לחדור, אך בכל זאת, היא הצליחה לכרוך את עצמה סביבי. עיניה התכולות הפראיות וגינוניה העדינים הציבו אתגר בפני הצד הטוב שבי. הצד הרע שבי בסך הכול רצה לזלול אותה בשלמותה, כדי להפוך אותה לשלי לנצח נצחים. מהרגע שבו עיניי התבייתו עליה, ידעתי שהחיים שלי ישתנו לעד – שהם יהיו מסובכים, מספקים.

פגשתי בה במהלך תקופה בחיי שבה הלכתי בתלם בלי לפזול לצדדים. עשיתי את מה שהייתי אמור לעשות – את מה שהיה מצופה ממני בתור קצין מצטיין ביחידת 'אריות הים'. כבר מזמן הותרתי את החיים האלה מאחור. האתוס של 'אריות הים' חזק מכדי להישבר בידי האדם הממוצע. חיילים ביחידת 'אריות הים' הם אנשים טובים. אני הייתי אדם טוב במשך זמן רב – מנהיגם של כמה מהאנשים הטובים ביותר בעולם. ואז עזבתי את 'אריות הים', פשוט מפני שכבר לא הייתי אמור להיות טוב ומוסרי. פשוט נזקקו יותר לכישוריי במקומות אחרים. אני עדיין צד מטרות יקרות מפז, ואחוזי הדיוק שלי בירי בכלי נשק קטלניים לא פחות, אבל עכשיו אינני נתון למרותו של איש. האתוס החזק לפיו נהגתי לחיות היה צריך למות מוות איטי כדי שאוכל להגשים את התכלית החדשה בחיי. האנשים שכעת נתונים למרותי בדרך כלל נמצאים מרחק שניות ספורות ממוות.

אני נשק קטלני להשכרה. יועץ. קבלן. גאון מחשבים. מומחה למלאכות רבות.

בימים אלה, אני בעיקר עזרה להשכרה, או סכין להשכרה, ובעצם מסוגל לענות על כל דרישה שאפשר לדמיין כשזה נוגע לחיסול של בן־אדם. האתוס החדש שלי תובעני פחות מהקודם; לוודא את ההריגה, לקטול את הרשע ולעולם לא להתעכב על עבודה למשך תקופה ארוכה מדי. הגעתי לנקודה בחיי שבה צברתי לעצמי מוניטין ידוע לשמצה וסביב השם שלי נכרכה רשימה ארוכה של שמועות, והרשימה הזאת ארוכה לא פחות מרשימת החיסול שלי. כישוריי הגופניים, כאשר משולבים באהבתי לטכנולוגיה ובקיאותי בה, הופכים אותי לכלי קטלני במיוחד. אני המנהל בפועל של חברת 'רידג' קבלנות' שייסדתי לא מזמן, וזה עסק חוקי, לכל הדעות. כל זמן שאני מקיף את עצמי באנשים חכמים ודיסקרטיים שתומכים בי ועוזרים לי לנהל מבצעים, הכול מתנהל על הצד הטוב ביותר. חברת 'רידג' קבלנות' מתנהלת בעזרת גברים שניחנו בכל המאפיינים שהוזכרו לעיל ויותר מכך, מפני שהגברים המדוברים הם בדיוק כמוני, רובם חיילים לשעבר ביחידת 'אריות הים', רעבים לחיים שהותירו מאחור, משתוקקים לחוש את אותה ההתרגשות שאי אפשר למצוא בשום מקום עבודה אחר. אני שמח להעניק להם את ההזדמנות לטעום שוב מפרץ האדרנלין המוכר. למרות שמדובר בחברה חדשה, שיעור ההצלחה שלנו חסר תקדים. אני יכול לעבוד מכל מקום. זו ברכה וקללה גם יחד.

כרגע אני נמצא בדירתי בניו יורק, בינות לעננים ולערפיח של העיר, העסוקה מדי מכדי לעצור ולהכיר בכך. אני מעדיף את הדירה בניו יורק על פני יתר הבתים שלי, מפני שאני יכול להתמזג ברקע, להסתתר על ידי המולת החיים. לייני מרבה לבקר בניו יורק למטרות עבודה, וזו סיבה נוספת שבגללה הדירה הזאת היא אחת האהובות עליי. כך אני יכול לעקוב אחריה. ובכן, לא לעקוב אחריה כמו איזה שמוק מטורלל, אלא פשוט לבדוק מדי פעם בפעם מה קורה איתה – רק כדי להזכיר לעצמי מה היה פעם, לפני שהשקעתי את כל חיי בעבודה.

הודות לידע שלי בטכנולוגיה, אני יכול לעשות הרבה יותר מאשר רק לדעת מה קורה איתה, והעובדה הזאת עוזרת לי לישון טוב בלילה. אני מתגעגע לתקופה שבה ניהלתי חיי חברה, חיי הישנים חסרים לי, אך יותר מכול, אני מתגעגע ללייני.

אני משאיר את הטלוויזיה דולקת אך הצלילים מושתקים לחלוטין. אני עושה את זה רק כדי שיהיה מקור אור שיאיר את דירתי החשוכה. זה משכך את תחושת הבדידות. כל מה שעליי לעשות כדי לזכות למנה מהחיים של יתר האנשים בעולם זה להציץ בפניהם המוכרות של השחקנים באיזה סיטקום מצליח מרצדות על המסך, או אפילו לצפות במחוות פניה המוגזמות של איזו כוכבת ריאליטי. לא שאפשר להתגאות במצב שאליו התדרדרה החברה שלנו, אבל זה מה שנחשב נורמלי בעיני רוב האנשים. אני לא צריך לשמוע את הקולות שלהם. אני מסתפק בצפייה בתווי פנים אנושיים.

"אל תסמכי עליו," אני אומר, מחייך בזחיחות לעבר הטלוויזיה. אין שום ספק שבסופו של דבר השחקנית תמצא את עצמה עם לב שבור ועם יותר מטענים רגשיים מכפי שכל גבר הגון ירצה לקחת על עצמו. היא לא מבינה את זה. הן אף פעם לא מבינות את זה.

אני מקיש על המקלדת בעודי נוגס בפיית בקבוק המים. הבקבוק נתלה מפי כמו עצם מפיו של כלב. אלה לא מים. אני לוגם מעט מהנוזל ומעיף מבט באחד משלושת מסכי המחשב בעת שנשמע צליל התראה. "איזה כיף," אני נוהם מסביב לפיית הבקבוק. עבודה חדשה. אני שומר את המידע בכונן קשיח מוצפן, ומתחיל לנסח תוכנית. לא כל העבודות דורשות טקטיקות זהות. אם מישהו בוחר לשכור את שירותיה של חברת 'רידג' קבלנות', דבר אחד ברור כשמש: הוא דורש חשאיות וזו מילת המפתח, והמטרה היא מנוול בעל דרג בכיר. תמיד הרגתי אנשים רעים. במובן הזה, העבודה שלי לא השתנתה הרבה. עכשיו אני לא צריך להתמודד עם ביקורת באמצעי התקשורת או הרים על גבי הרים של ניירת. אני משיב להודעה, מיידע את הלקוח שאני יכול לספק את מה שהוא צריך.

אני לוגם לגימה ארוכה מהבקבוק, שפייתו עדיין אחוזה בין שיניי, בעודי מעיף מבט לעבר הטלוויזיה ולוחש, "אמרתי לך." אני מניד בראשי לנוכח הקונפליקט הברור מאליו. אף אחד כבר לא זוכה לחיות באושר ובעושר, אני חושב לעצמי. אפילו לא האידיוטים בטלוויזיה. חוויתי קונפליקט משלי בתקופה שבה הייתי אדם טוב והגון. למרבה הצער, זה לא נמשך לנצח. כל זמן שזה היה מנת חלקי, זה היה מתוק. כל מה שנותר לי כעת אלה זיכרונות מלייני רוזמונט; ראשה שנטה לאחור בפרץ צחוק, חיוכה הישר, הלבן והשובבי, רגע לפני שהכניסה אותי לתוך הפה שלה, האופן שבו שרבבה את שפתיה בזמן שקראה אימיילים, ניחוח שערה לאחר שהתקלחה, האופן שבו עיניה נמלאו רגש והבהיקו כשלחשה, 'אני אוהבת אותך, קודי רידג'.'

אני בולע את הגוש שעולה בגרוני לנוכח הזיכרון האחרון הזה. אינני תולה בה את האשמה. לא, אי אפשר להאשים את לייני בסיומה האומלל של פרשיית האהבים שלנו. האשמה רובצת בכבדות רק על כתפיי. אני שולח את ידי מטה בהיסח דעת ומשפשף את הצלקות העמוקות והמשוננות בקרסוליי, ומתכווץ ברתיעה לנוכח הסיוט שהן מקרינות על גבי מסך תודעתי.

"הבני־זונות מסתתרים שם. אני יודע זאת," נוהם סטיב, זיעה ניגרת מפניו, מורחת את הצבע השחור המעטר את מצחו. השטח שבו אנחנו נמצאים ענקי, ג'ונגל עצום ורותח. הלחות הומצאה פה, ואני חושש שאני עלול למצוא פה את מותי. יחידת המודיעין מסרה לנו את מיקומם של המזדיינים. אנחנו נקלעים באופן בלתי צפוי למזג אוויר גרוע, ומטחי הגשם הורסים את החגיגה למצעד הדפוק הזה שאנחנו מצעידים פה. אנחנו נמצאים רחוק מהמטרה, ואני מתחיל לחשוב על תוכנית ב'. זה לא סיפור גדול. אני שולט במצב. האימונים הקשים שעברתי לאורך השנים הכינו אותי היטב. הכול יהיה בסדר, מפני שכך חייב להיות. חיים שלמים תלויים בהחלטות שלי.

"לא, הם לא. דבר בשקט!" אני משיב בקול חלש ככל האפשר. אני מעיף מבט לעבר המקום שאליו הוא מחווה, אך בן רגע מחליט שהוא טועה. כבר סרקנו את האזור הזה, לא? כל־כך הרבה ירוק מזוין. בשלב הזה הכול נראה אותו הדבר. אני מתכופף בסמוך לצמח טרופי שנראה כאילו הוא מסוגל להרוג אותי, אם המזדיינים שאנחנו מנסים לתפוס לא יעשו זאת קודם לכן. כל מה שאני יכול לעשות כעת, בתור האחראי על כל העסק הזה, זה להודות לאלוהים על כך שהזמן לא משחק תפקיד. יש לנו שפע של זמן, אני פשוט צריך להיערך מחדש. אני שולף טאבלט קטן ומנסה להבין היכן נחתנו והיכן ממוקמות הסירות שאמורות לחלץ אותנו. אנחנו יכולים לחזור בפעם אחרת. אני לוחץ על הכפתור שבקסדתי, יוצר קשר עם הפיקוד בבסיס ואומר להם שככל הנראה אפשר לתאר את המצב הנוכחי כ'דפוק'. "חיובי," אני משיב, מתאמץ לשמוע את הנאמר מבעד לקולות הגשם השוטף ולרחשי בעלי החיים המהדהדים ברחבי הג'ונגל הלח. אני מצמצם את עיניי לנוכח החופה הירוקה המבהיקה הפרושה מעליי. הגשם הולך ומתגבר. אני מסמן לסטיב ולמאבריק בזמן שהם מצביעים במורד ההר לעבר האדוות הקטנות במי הנהר. הסירות שלנו מגיעות, תודה לאל. אני מסמן להם, מיידע אותם שאני מתכוון להתקדם לעבר מקום גבוה יותר. למעלה יש קרחת יער קטנה שממנה התקשורת תוכל להתבצע בצורה יעילה יותר.

מאבריק מהנהן ומרים את הרובה כדי לחפות עליי. סטיב מכוון את הנשק שלו לעבר הצד השני באופן מיידי, כדי לשמור עליי מאחור. חברי הצוות שלנו, שנמצאים מאחורינו לאורך גדות הנהר, ממשיכים ללכת בעקבותינו – כולם מצייתים לפקודה החרישית שלי. הם מתקדמים לעבר הסירות. אני נע באופן מהיר וחרישי ככל האפשר לעבר קרחת היער. הציוד הכבד מאט את צעדיי בבוץ הסמיך. אני נאנק, מעיף את החרק הענקי שמנסה להידחק לתוך גרוני ומתחיל למסור את המידע במכשיר הקשר. לאחר כמה דקות, אני מתחיל לפרק את האנטנה ולארוז את המכשיר. הגיע הזמן להסתלק מפה, לכל הרוחות. אני מוכן להתחפף מהגשם הזה.

הרגעים האלה, של הסחת דעת מינימלית, אלה הרגעים שעליהם אני משלם, ובגדול. אני חש בנשימה חמימה, חש דקירה חדה בצווארי, ואחר כך שום דבר. הגוף שלי נעשה רדום. אני נופל אל האדמה. פאק! בהלה אוחזת בקרבי, והיא אמורה לעזור לי לבצע את העבודה שלי, אבל ברגע זה, ברגע היחיד שבו יש לבהלה חשיבות, זה לא קורה. מבעד לשדה ראייתי המטושטש, אני קולט את הסירות המתקרבות ואת אחיי עולים עליהן בבטחה. הם מוגנים. הסירות נראות רחוקות בזמן שהם גוררים את גופי הרפה בבוץ המצחין, שבו הציוד שלי מותיר טביעות חדות. כל הציוד שסחבתי איתי לא מביא לי כל תועלת. זו האירוניה במיטבה. הם יראו אותי. האחים שלי חייבים לראות אותי. אני לא יכול לצעוק. אני לא יכול לזוז. אני פה! אני מתפלל שמישהו מהם יעיף מבט בכיווני. הם הולכים ומתרחקים מהחוף, ותקוותי היחידה להישרדות מתפוגגת ונעלמת. בזמן שתיערך ספירת ראשים הם יקלטו שאני נעדר. מישהו יישלח כדי לחפש אותי, אך כבר לא אהיה פה. אנשים נוספים יישלחו לחפש אותי, אך יהיה מאוחר מדי. אשלם את המחיר על החלטה אחת. אני נגרר עמוק יותר לתוך הירוק הזוהר, הרחק מעוגן הביטחון שלי. בפעם הראשונה, אני מדמיין שזה הסוף שלי. המהלומה הניצחת. האם הם ישספו את גרוני? קרוב לוודאי שבכלל לא ארגיש את זה. האם זה יהיה מהיר? או שמא יענו אותי עד אין קץ? הם ירצו מידע. הם יחזיקו אותי בחיים. אני שומע את אחיי קוראים בשמי. קולותיהם נשמעים רחוקים. חיי מבזיקים לנגד עיניי, והדבר העיקרי שאני רואה בחזיוני זה את לייני. לייני היפה שלי. אני נאחז בזיכרון שלה צוחקת, זרועותיה כרוכות סביב צווארי, גופה צמוד לגופי בכזאת חוזקה שהבושם שלה פולש לאוויר שלי. אני יכול לטעום אותה, כאילו שפתיה עוטפות את שפתיי. זה הדבר בתוכו אני טומן את עצמי, מפני שהיא הדבר החשוב ביותר בחיים. ליבי פועם למענה. למשך כל הפעימות שנותרו לו. אני מתמקד בפעימות האלה: ליי־ני. ליי־ני. ליי־ני.

שעה ששמי הנזעק לעבר הרוח הולך ודועך, אני נתקף אימה. דקירה נוספת בצוואר. הפעם אני חווה קהות חושים וחשיכה. לא כלום. אני נעלם, ואיתי נעלמת גם האימה. אני נשבע לעצמי ללא מילים שאנקום בכל מחיר.

אלה היו הרגעים האחרונים של חיי הישנים. כשאני נזכר בקו ששרטט גופי הרפה בזמן שנגררתי בבוץ, אני חושב על כך שהקו הזה היה ממש כמו קו שמשרטטים בחול, הגבול המסמן בדיוק את מה שהיה לפני, ומה שבא אחרי. זה היה הרגע שבו נעלתי את לייני רוזמונט בתוך עצמותיי. הקטע המעצבן בכל התהליך המפרך הזה הוא שברגע שאתה נועל בעצמות שלך משהו, אתה לא יכול להיפטר ממנו ולא משנה עד כמה תתאמץ או כמה זמן יחלוף.

הוחזקתי כשבוי מלחמה, או לפחות זה מה שחושבים רוב האנשים. הייתי אסיר במשך שלוש שנים, שישה חודשים וארבעה ימים. לאחר שנה ושבעה חודשים, ארצות הברית הכריזה עליי כעל חלל. היום אני יודע שלייני המתינה שלוש שנים וחודשיים לפני שהסכימה להצעת נישואים שקיבלה מגבר אחר.

פרק 2

לייני

העבר

"אם הייתי מעוניינת בדעה שלך, הייתי מבקשת אותה," אני נוזפת, מחייכת לעבר דקס בזמן שאני מחזירה אל הקולב את החולצה שהוא בחר. הוא מעמיד פני עצבני ומגלגל את עיניו, אך בסופו של דבר קורץ לעברי. האמת שהוא בן לוויה נאמן לקניות. כרגע יש דברים אחרים שמעסיקים את מחשבותיו וזה ברור מאליו, לפי האופן שבו הוא מתחמק מהשאלות שלי במהלך אחר הצהריים הזה. הוא ייפתח וידבר כשהוא יהיה מוכן. זה אחד ה'קטעים' שלו, שאותם למדתי להכיר לאורך השנים. בהתחשב בכמות ה'קטעים' שלי שאיתם הוא נאלץ להתמודד, מדובר בקטע קטן. אני נושאת איתי מטען גדול יותר מכפי שנושאת רכבת מלאה במתבגרים הנוסעים להוגוורטס. דקס רדינג איננו רק המושיע של העולם מתוקף היותו חייל ביחידת 'אריות הים' – הוא הגיבור הפרטי שלי. הוא הציל אותי מהאבל שבו הייתי שקועה לאחר שאיבדתי את אהבת חיי. נדרשו לדקס שנים ארוכות של ניסיונות שכנוע תקיפים, וכיום אני משוכנעת לחלוטין שהוא הגבר היחיד שאי פעם אוהַב. אין שום דרך אחרת. ככה זה צריך להיות. ככה זה אמור להיות.

דקס לופת את ישבני בעודו שולח מבטים חשאיים לצדדים. "בסך הכול אמרתי לך שאת יכולה ללבוש את החולצה הזאת גם בתור חצאית. חצאית קצרה במיוחד." הוא זוקר גבה בלונדינית, שפתיו מתעקלות לצד אחד. הוא מעורר תיאבון. מעורר תיאבון כמו הגבר המושלם, החתיך והשרירי להפליא שהוא. אני צוחקת כשהוא מושך אותי לעבר אזור ההלבשה התחתונה, ידו כרוכה סביב מותניי. "לאחר שתבחרי את התחתונים הקטנים ביותר הידועים לאדם, קיוויתי שנוכל לשבת לשתות קפה. יש לך זמן לפני שתחזרי לעבודה?"

אני עוברת בראשי על הפגישות שמצפות לי אחר הצהריים ופוטרת אותן בזו אחר זו. פגישות הייעוץ בנוגע לעיצובי פנים יכולות לחכות. זמן איכות עם דקס הוא דבר נחוץ ביותר להישרדות שלי. הקפדתי על כך שבמהלך השבועות הקרובים לא יהיה לי עומס גדול מדי בעבודה. אני רוצה לבלות בחברתו זמן רב ככל האפשר. אני מהנהנת. הוא מעביר יד בשערו הזהוב והמדובלל ושולח לעברי חצי חיוך. זה לא החיוך המהפנט וממיס התחתונים הידוע שלו, זה בטוח. לפני כמה ימים הוא שב הביתה משישה חודשים בשטח, והוא לא ממש מתנהג כהרגלו. ייחסתי את זה לכך שהוא התגעגע אליי, אבל עכשיו אני קולטת שבהחלט מדובר במשהו מעבר לזה. הסכמתי להינשא לו כבר לפני שישה חודשים. מה אם הוא מתחרט על כך שהציע לי להינשא לו? אוי, אלוהים אדירים. אולי הוא מנסה להיפרד ממני. גוש עולה בגרוני. אני סומכת על דקס. הוא היחיד שאחראי על האושר שלי. אינני גאה בתלות שלי בו, ואני כמעט בטוחה בכך שהיא לא טובה עבורי.

אני לא רוצה לחכות. אני אוחזת בידו ומובילה אותו אל מתלה שעליו רצועות של תחרה שחורה, ואז פונה להביט בו. "אתה מדאיג אותי, דקס. אני אמורה לדאוג בקשר למשהו? כלומר, אתמול בלילה, כשסטרת על ישבני בזמן שקפצתי מעלה ומטה בחיקך, היה נראה שאתה די בקטע שלי," אני לוחשת, מנסה למחוק את החיוך מפניי ונכשלת. זוויות עיניו מתקמטות בעונג. הוא אוהב כשאני מדברת גסויות. בעת ספק, יש תמיד להשתמש בהומור. זה מציב אותך בעמדת יתרון. "אז... אני די בטוחה שהשיחה שאתה רוצה לערוך איננה שיחת פרידה." אני מניחה לחיוך להימחק מפניי. בטני מתכווצת. ידי מלטפת את התחרה שלצידי, אך אינני מעתיקה את עיניי מעיניו. פיקת הגרוגרת שלו עולה ויורדת בזמן שהוא שולח בי מבט נוקב. אני פוערת את עיניי, דוחקת בו לומר את אשר על ליבו. "דקס?" שמו חומק מבין שפתיי בלחישה.

הוא רוכן ומצמיד את שפתיו אל אוזני. "אני אוהב אותך, לייני. בואי נלך לשתות קפה. אנחנו לא צריכים לבזבז כסף על תחתונים כי גם ככה אני מעדיף אותך עירומה. הגוף העירום שלך גורם לי לרייר," הוא נוהם, אוחז בידי ומוביל אותי לעבר בית הקפה הקבוע שלנו. בן רגע מילותיו מעוררות תגובה בקרבי. קצב נשימותיי גובר. זה לא רק בגלל התשוקה שלי לסקס – במסגרת ההליכה בת חמש הדקות הזאת אני חושבת על כל הדרכים שבהן הוא יכול להחריב אותי. אולי אצליח לשרוד פרידה. שרדתי דברים גרועים מכך. עולה בדעתי שאני מתנהגת באנוכיות. אולי הוא עובר משהו שבכלל לא קשור אליי, וזקוק לאוזן קשבת, לתמיכה. שאון פטפוטים וכמויות אדירות של בני האדם אופפים אותנו בעודנו הולכים. המוניות צופרות בטירופן השגרתי שעה שתיירים חוסמים את המדרכות בניסיון לצלם תמונות. זה כל־כך נפוץ, כל־כך רגיל ובכל זאת אני מרגישה כאילו המוח שלי עולה בלהבות מרוב סקרנות.

אני לוחצת את ידו של דקס. הוא לוחץ אותה בחזרה, מחייך אליי בשביעות רצון שעה שהוא סוקר את האזור. הוא תמיד על המשמר, במיוחד כשהוא מבקר אותי בניו יורק. המקום הזה גורם לו לתחושת אי נוחות עצומה, למרות שהוא טוען שמדי פעם בפעם הוא נהנה מהתוהו ובוהו. אני יודעת את האמת. האימונים שהוא עבר הפכו אותו לחשדן. הוא פותח את הדלת ואני שומעת את אנחת ההקלה שלו בעת שניחוח הקפה הטרי נישא לעברנו. אני מתיישבת ליד השולחן הקבוע שלנו ומנסה לשמור על שלווה בזמן שאני מחכה שדקס יגיש לי פצצת קפאין ויוסיף לכך פיסה מהמידע שלו אני משוועת. אני מעיפה מבט לעבר הטלוויזיה שעל הקיר. כותרות החדשות מבזיקות בתחתית המסך בקצב מסחרר.

דקס חוסם את שדה הראייה שלי ומושיט לי כוס נייר חומה. "בשבילך. מנה כפולה עם תוספת חלב," הוא מסביר, מתמקם בכיסא הניצב מולי. אני לוגמת לגימה לוהטת ומחכה. אני לוגמת לגימה נוספת. ואז עוד אחת. עיניו התכולות סוקרות את פניי ואת צווארי, בוחנות אותי. שישה חודשים הם תקופה ארוכה כשאת נמצאת הרחק מהאדם שאת אוהבת. אם זה היה תלוי בי, זה בדיוק מה שהייתי עושה בששת החודשים האלה, הייתי יושבת פה ונועצת בו מבטים ממש ככה. הוא לוגם את הלגימה הראשונה מהמשקה שלו ונאנח.

"תתחיל לדבר, חומד. אתה הורג אותי פה. זונות וקוקאין? זה הסיפור? יש לך ילד ממאהבת ביפן? אתה מחזיק ארבע עשרה נשים על אי פרטי שנקרא על שמך?"

"ליין, מותק," אומר דקס, פניו אפורות, אך מוארות לחלוטין מרוב אהבה. אני לא בטוחה איך הדבר ייתכן, אבל חושבת שמדובר בסימן חיובי. "אני לא בטוח איך לספר לך את זה." הוא משתתק, מתכווץ מעט, ממתין לאיזשהו סימן מצידי. "אני לא בטוח איך לספר לך את זה, ואין לי שמץ של מושג איך תקבלי את זה, אבל אני לא יכול להמשיך להסתיר את זה ממך ואני רוצה להיות זה שיספר לך על זה, לפני שאמצעי התקשורת יעלו על כל הפרטים ו... ובכן," דקס מגמגם, משפיל את מבטו אל ידי השמאלית ומסובב את טבעת האירוסין היפהפייה שהוא השחיל על האצבע שלי. היא מנצנצת באור במיליון צבעים שונים, מזכירה לי תקופה שמחה.

אני מניחה את ידי על ידו. "ספר לי," אני אומרת. "אנחנו עומדים להתחתן. לא משנה במה מדובר, לא ייתכן שזה יהיה גרוע כמו מה שאני מדמיינת עכשיו."

הוא מרים את גבותיו וקורע ממני את עיניו. חרא. האם ייתכן שזה נורא עד כדי כך?

"על אילו פרטים תעלה התקשורת?" אני שואלת שוב, מנסה לפענח מה הוא מתקשה לספר לי. אני מעיפה מבט נוסף בטלוויזיה ומצרה את עיניי לעבר מגישת החדשות בעלת השדיים המלאכותיים הגדולים והמיקרופון שהיה מתאים יותר לשמש בקליפים של מוזיקה מאשר באולפן חדשות. אני מבחינה בכותרת המבזיקה על גבי המסך. המילים 'אריות הים' שובות את תשומת ליבי. המילים הבאות, 'שחרור שבוי מלחמה' מעוררות בקרבי תחושת אימה.

"החבר'ה בסדר? מישהו נפצע? מת?" ליבי עומד בגרוני, ואני מצמידה את ידי אל צווארי. הדופק שם הולם לעומת אצבעותיו הקרירות של דקס, המונחות על לחיי. הוא מסב בעדינות את פניי ממסך הטלוויזיה, כדי שאפגוש במבטו.

"החבר'ה בריאים ושלמים, לייני. אף אחד לא נפצע. אני מניח שזו נקודת פתיחה טובה." האורות מבליחים בפינה הקטנה שלנו והם גורמים לו להסב את עיניו היפות הרחק מעיניי. "השלמנו את המשימה בהצלחה, ליין. אני... אנחנו... הצלנו בן ערובה בעל חשיבות גבוהה ביותר. החזרנו אותו הביתה. הוא בריא ושלם."

אני מהנהנת לעברו. "זה נהדר, מותק." אינני מצליחה להסתיר את הסרקסטיות שבקולי. "אם כך, אינני מבינה מה הבעיה." חיילים ביחידת 'אריות הים' אינם נכשלים. כשהם נכשלים, הם נכשלים בצורה רצינית להחריד. זה הכול או כלום. זה אורח חיים שאליו התרגלתי בלית ברירה. זה אורח חיים שעוטף אותי זה תקופה כה ארוכה, שאינני בטוחה איך בני אדם רגילים חיים את חיי היום־יום שלהם. אם החבר'ה היו נוחלים הצלחה, הוא לא היה מסתכל עליי בכזאת עצבות, שאותה אני מרגישה עד עמקי עצמותיי. אני רוצה לעטוף אותו בזרועותיי ולנחם אותו, ואין לי שמץ של מושג מדוע. רעד חולף במורד עמוד שדרתי. אני אוחזת את ידו בשתי ידיי. "זה בסדר. תמשיך לדבר," אני לוחשת.

הוא נועץ את שיניו בשפתו התחתונה ועיניו התכולות בוחנות אותי. הוא נמצא במרחק של מיליוני קילומטרים מהכאן ועכשיו. "הוא בחיים," הוא אומר ומשתנק. שתי מילים שיכולות להיות מפוצצות במשמעות – או ריקות מכל משמעות – בהתאם לפרשנות שלי.

"מי בחיים?"

"השבוי." או־קיי. דקס ביצע את העבודה שלו. למה זה גורם לו להיראות עצוב כל־כך? הוא גבר שתמיד שומר על קור רוח, תמיד נותר שלֵו לנוכח כל דבר, ואילו עתה הוא נמצא ממש על סף התמוטטות לאור יום.

הוא מבין שאני לא קולטת את פשר דבריו, מפני שהוא נושם נשימה עמוקה אחת, ובעקבותיה נשימה עמוקה נוספת. "קודי רידג' בחיים, ליין. הוא היה השבוי ששחררתי."

השניות הבאות מורכבות מערבוביית המילים שאמר דקס, כל אחת ואחת מהן מקפצת ברחבי ראשי. בחיים. קודי. בחיים. קודי. בחיים. קודי. אני אפילו לא עוצרת כדי לשקול אם מילותיו נכונות. אני יודעת שהן נכונות. הוא לא היה משקר לי בנוגע למשהו בסדר גודל כזה. קודי רידג', ארוסי המנוח. אני זוכרת את ארון המתים הריק שקברתי. אפילו לא זכיתי לקבור את גופתו. נאמר לי שהם לא הצליחו לחלץ אותה. קברתי עמוק באדמה מתחת למצבה הנושאת את שמו בובה של כלב, מכתב שכתבתי לו, תמונה שלנו, כמה מזכרות מתקופת הילדות והחסן נייד עם שורות קוד. הדגל שעטף את ארונו ניצב מעל לאח בביתי, בווירג'יניה ביץ'. איך הדבר אפשרי? אני בוערת, החזה שלי בוער. הלב שלי. זו צריבה שחורכת את נשמתי – פצע משונן, פעור רחב כל־כך שאני בטוחה שהעיר ניו יורק זה עתה עצרה מלכת רק כדי ללטוש בי מבטים.

"תנשמי, לייני. תנשמי. תנשמי. תנשמי," מבקש דקס. אני שומעת את הדאגה בקולו. אני רוצה לעשות כבקשתו, אך אינני יכולה. אינני יכולה לנשום. קודי רידג' חי.

"לא," אני מצליחה לומר לבסוף. הקפה נוטף מהכוס ומכתים את חולצתי ואת חצאיתי. דקס מצמיד לצווארי מפיות, בניסיון לנגב את הקפה שבכלל לא שמתי לב שנשפך.

הוא נושק למצחי. "גם אני לא האמנתי. איך הייתי יכול להאמין לזה? זה היה בלתי אפשרי. הוא בחיים."

 זיכרונות מהלווייתו מבזיקים בתודעתי בכל פעם שאני ממצמצת. הכאב. הגורם הלא נודע. היגון. שנים על גבי שנים של יגון וכאב בלתי נסבל. איך זה ייתכן?

אני מנידה בראשי, דמעות חמימות נקוות בעיניי. "לא." עכשיו עולים בתודעתי זיכרונות נעימים שלי ושל קודי. הפעם ההיא שהכרחתי אותו לעלות על רכבת הרים והוא הרגיש בחילה. החופשות שבילינו בקאבו סאן לוקאס, עירומים ומאוהבים, עד שבקושי הצלחנו ללכת בקו ישר. הצחוק שלו. הצחוק של קודי היה יכול לרפא כל מחלה. הלילה שבו הוא הציע לי להינשא לו, ולא הייתי מסוגלת להביע את הסכמתי מהר יותר או בקול רם יותר. צעקתי את הסכמתי בפסגתו של ההר ההוא, בזמן שהייתי מכוסה בזיעה בעקבות הטיול שלנו. הייתה זו תקופת חג המולד, התקופה האהובה עליי בשנה. אני אף פעם לא מניחה לעצמי להרהר בזיכרונות האלה. הם כואבים מדי.

עיניי נשלחות בחטף לעבר מסך הטלוויזיה. אני מניחה שאני מחכה לרגע שבו תמונה של קודי תבזיק על גבי המסך. אני מחכה למשהו. לכל דבר – שיעניק לאמת הבלתי אפשרית הזאת מעמד של עובדה. אולי זה יהפוך את זה לממשי. יש כל־כך הרבה שאלות שאני רוצה לשאול. המילים אינן מגיעות, אך הדמעות מגיעות בן רגע. הן זורמות בשטף במורד פניי, שעה שגל חדש ולא מוכר של יגון שוטף אותי מבפנים. פניו היפות והמיוסרות של דקס מפלחות את החתיכה מליבי שנמצאת בבעלותו. הוא יודע שכעת הוא לא יכול להיות הגיבור שלי. אף אחד לא מסוגל להציל אותי מזה.

קודי רידג', אהבת חיי, איננו מת, ואני יושבת בבית הקפה שלנו ונשברת לרסיסים בגלל זה.