דף הבית > לאהוב אותך
לאהוב אותך
הוצאה: יהלומים - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 02-2024
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 365
ניתן לרכישה גם במארז מארז רגשות מארז רגשות

לאהוב אותך

         
תקציר

הפרשי גילים * החבר הכי טוב של אחי * הזדמנות שנייה

צ'רלי גרין היא אחותו הגדולה של החבר הכי טוב שלי. ואם זה לא מספיק, היא בת הזוג של שון, הבחור הטוב והמוצלח שכולם אוהבים, אפילו אני, אבל כל אלה לא משנים דבר כי כבר התאהבתי בה ביום שבו ראיתי אותה לראשונה.

כשהגורל מכה בה במלוא עוצמתו, היא חוזרת לעיירה שבה גדלנו, ואם ציפיתי לפגוש אישה חלשה, עד מהרה מתברר לי שטעיתי. היא חזקה ועוצמתית, ואין לה בעיה להתמודד עם כל דבר, אבל בתנאי שהלב שלה לא מעורב. הוא מחוץ לתחום, והיא בנתה סביבו חומות בלתי חדירות, אבל אני לא מתכוון להיכנע בקלות.

הגיע הזמן שהיא תדע שאני כאן כדי להישאר, ושאני לא אוותר עד שאוכיח לה שאני ראוי להזדמנות, שאני הגבר שיכול לאחות את ליבה השבור, ושפחד הוא כמו רכיבה על סוס מעץ; שניהם לא מקדמים אותנו לשום מקום.

לאהוב אותך מאת סופרת רבי המכר פנינה עזר הוא רומן רומנטי עכשווי. זה סיפור מרגש הפורט בעדינות וברוך על כל מיתרי הלב, והוא ישאב אתכם וירתק מהמילה הראשונה ועד האחרונה, יגרום לכם לחייך ולהסתכל על העולם מבעד למשקפיים ורודים יותר. ספריה הקודמים, רגעים, על קצות האצבעות וכנגד כל הסיכויים כיכבו ברשימות רבי המכר וזכו לשבחים רבים.

פרק ראשון

פרולוג


אני מתעוררת לקול בכייה של שיילו ומביטה בשעון. בעיניים ספק עצומות ספק פקוחות אני מדשדשת אל חדר הילדים, אך שון כבר שם, יושב על הכורסה, מערסל את שיילו בין זרועותיו ומאכיל אותה מבקבוק.

"לכי להתארגן. אני עוד מעט יוצא." הוא מחייך אליי בחום, ואני רוכנת אליו ומנשקת אותו ברכות על שפתיו.

אני אוהבת לראות אותו לובש מדים. הוא נראה סקסי בטירוף. רק שאין לי זמן לשטויות עכשיו. הוא חייב להיות בתחנה בעוד שעה, ואני צריכה להעיר את דרו, לארגן אותו לבית הספר ולהתארגן בעצמי, ולאחר מכן להסיע אותו וגם להוריד את שיילו במעון היום ולהספיק להגיע בזמן לבית הספר שבו אני מלמדת.

היום חל יום הנישואים העשירי שלנו, ואנחנו אמורים להיפגש בפאב עם ג'ייקוב אחי ועם החברה שלו מנדי, וכבר הזמנתי את הת'ר, בתו של מפקד התחנה, שהיא השמרטפית הקבועה שלנו.

בדיוק כשדרו ואני יורדים במדרגות שון ניגש אליי, מחבק אותי ומניח בזרועותיי את שיילו, לוחש לי כמה הוא מחכה לרגע שבו נחזור מהבילוי כדי לחגוג באמת, ואז הוא רוכן אל דרו, מחבק אותו חזק, נושק על לחייו ופורע את שערו.

"אני אוהב אותך, אבא." דרו נתלה על צווארו של אביו, לא מרפה, ואני מותירה אותם מאחור בעודם מחליפים ביניהם כמה מילים.

אני ניגשת אל הלול, מניחה את שיילו בתוכו וממשיכה למטבח כדי להכין לדרו ולי ארוחת בוקר קלה וכריכים להמשך היום.

"אוהב אותך. יצאתי," שון קורא, ושנייה לאחר מכן אני שומעת את דלת הכניסה נטרקת.

רעש של כיסא נגרר גורם לי להסב את ראשי ואני רואה את דרו, מתחיל לאכול את דגני הבוקר שלו. אני נוגסת בכריך שלי, מוזגת קפה לכוס תרמית ומתפנה מעט לסידור הבית.

שתי דקות לפני השעה שמונה בבוקר אני נכנסת לחדר המורים, מתנשפת. פלישיה תופסת אותי ליד התא שלי, מספרת לי על החוויות מהדייט שאליו יצאה אתמול בלילה, וממשיכה לחלוק מידע גם לאחר הישמע הצלצול. אני מתחילה להתקדם, והיא בעקבותיי, לא מפסיקה לרגע עד שאנחנו נעמדות בכניסה לכיתה שלי. אני מחייכת אליה וממהרת להיכנס אל הכיתה, מתעלמת מהמועקה שמתעוררת בתוכי.

הלב שלי פועם במהירות, ואני בקושי מצליחה לנשום. אני מנסה להתרכז, ובכל פעם שאני מעיפה מבט בשעון ורואה שהמחוגים בקושי זזו, גוש המחנק שבגרוני הולך וגדל.

כעבור עשר דקות אני כבר מתקשה להמשיך לעמוד, מרגישה כמו בהתקף חרדה בלתי נגמר. אני אומרת לעצמי שאין שום סיבה שארגיש כך; שון בעבודה, דרו בבית הספר ושיילו במעון, אבל הלב שלי ממשיך להשתולל כנגד כלוב צלעותיי.

קצת לפני תום השיעור, כשאני כבר חסרת סבלנות לגמרי ונקודות שחורות מתחילות לחדור לשדה הראייה שלי, אני מוציאה את בקבוק המים מהתיק ולוגמת באיטיות, לגימה קטנה בכל פעם, אומרת לעצמי להירגע ולנשום עמוק. התלמידים שלי שקועים בעבודת הכיתה שנתתי להם, לא מודעים למתחולל בקרבי, ואני בטוחה שזו הפעם הראשונה בחיי שאני מחכה לצלצול יותר מכפי שהם מחכים לו.

מייד עם תום השיעור אני פותחת את הדלת בתנופה ויוצאת מהכיתה במהירות, רוצה להגיע כמה שיותר מהר אל חדר המורים, אך פלישיה חוסמת את דרכי.

היא בטח רוצה להמשיך את השיחה שהתחלנו קודם, ואין לי מושג איך להגיד לה שאני זקוקה לזמן כדי להתעשת בלי להיתפס כקצרת רוח.

אני לוגמת מבקבוק המים ומנגבת בגב כף ידי כמה טיפות שזולגות על סנטרי, מסמנת לה להתקדם בעקבותיי.

"אז מה, אתם חוגגים הערב עשר שנות נישואים?"

"כן." אני מתאמצת לחייך, אבל לא ממש מצליחה, ולכן אני עוצרת לרגע, נשענת על הקיר ועוצמת את עיניי.

"הכול בסדר, צ'רלי? את נראית כמי שראתה רוח רפאים."

אני מבחינה בליאם פרקר, מושך בצמה של אנה, ומתעלמת מהשאלה של פלישיה, כורעת על ברכיי וממתינה לאנה, שרצה לעברי, בוכה.

"המורה צ'רלי, ליאם, הוא..." היא מושכת באפה, מצביעה על ליאם ומתייפחת.

אני מרימה את ראשי ורואה את ליאם, עומד מולי, ידיו מכסות את פיו ועיניו פעורות. אני מנגבת את הדמעות מעיניה ולוחשת, "אני לא חושבת שהוא התכוון להכאיב לך. הנה, תסתכלי עליו."

אנה מסתובבת באיטיות בזמן שאני מחייכת אל ליאם ומסמנת לו להתקרב. אנה מושכת בכתפיה ונצמדת אליי, עיניה מוצרות וידיה על מותניה כמחכה להתנצלות, אך כשליאם מוציא מכיס מכנסיו סוכריית טופי מעוכה ומגיש לה אותה, לחייה מאדימות ואת ההבעה הזועפת מחליף חיוך קורן.

"כמה רומנטי," פלישיה מצחקקת לידי כשליאם ואנה מתרחקים מאיתנו, אוחזים יד ביד. "את זוכרת כמה כיף להיות בגיל הזה?"

אני מהנהנת בעוד הצלצול נשמע ברקע. "שנחזור לכיתות?" אני לא באמת מחכה לתשובה וכבר פונה אל השביל המוביל אל הכיתה, שמחה על ההפוגה הקלה שאפשרה לי להתעשת, כשלפתע צלצול הטלפון שלי נשמע מכיס הז'קט. זה בטח שון, אני אומרת לעצמי ועוצרת בפתח הבניין. הוא יודע שזו שעת ההפסקה, אם כי הוא קצת פספס הפעם. אני מוציאה את הטלפון מהכיס ומכווצת את מצחי כששמה של מנדי מופיע על המסך.

"היי, מנדי. הכול בסדר?" ההרגשה המוזרה מכה בי שוב. גוש המחנק שב ועולה בגרוני ואני מתקשה לנשום.

"צ'רלי, דיברת עם שון?" היא נשמעת מהוססת.

"לא מאז הבוקר. למה?"

"אני לא... אני לא מצליחה לתפוס את ג'ייקוב, ו..."

"צ'רלי, מה קרה?" פלישיה ממהרת לאחוז בי. "את חיוורת כמו סיד." הבטן שלי מתכווצת וראייתי מיטשטשת. אני מנסה לנשום עמוק ולהירגע, אך ברכיי קורסות תחתיי. "לאט־לאט, יקירה," פלישיה משעינה אותי עליה ואני אוחזת בידה לתמיכה ומחליקה לכדי ישיבה על הרצפה. פלישיה מנערת אותי קלות, משחררת את הנייד מאחיזתי ומקרבת אותו אל פיה. "מנדי, צ'רלי מייד תחזור אלייך. היא מרגישה לא טוב."

ברגע שפלישיה מנתקת את השיחה, הטלפון מצלצל שוב בידיה. היא מחווה בראשה כמבקשת אישור, ואני מהנהנת. "עוד רגע בבקשה," היא מושיטה לי את הטלפון ולוחשת, "צ'רלי, זה אבא שלך."

אני לוקחת את הנייד מידה ולוחשת, מופתעת, "אבא?"

אני לא רגילה לקבל ממנו שיחות טלפון בשעות מוקדמות כל־כך. בדרך כלל הוא מחכה שאסיים ללמד ואז משוחח איתי בדרכי לאסוף את הילדים, וכשאני שומעת את הצווחה של אימא שלי ברקע, צמרמורת מפלחת את גופי ואני נמלאת אימה.

"מתוקה שלי, דיברת עם שון, או עם ג'ייקוב?"

"למה אתם שואלים?" פלישיה מושיטה לי את ידה ועוזרת לי לקום על רגליי. היא מרחיקה אותי מהמבטים הסקרנים שננעצים בי ומובילה אותי אל הספסל, ותוך כדי מורה לכל התלמידים להיכנס לכיתות ולהמתין. "הם אמורים להיות בתחנת הכיבוי, לא?"

"תספר לה, מארק," אימא אומרת, לא מצליחה להסתיר את ההיסטריה שבקולה.

"אבא? לספר לי מה?"

"מטוסים פגעו ב'תאומים'."

אני שואפת מלוא ריאותיי, וכשהאוויר נתקע בהן אני מרימה את מבטי אל השמיים, מתפללת שהיום הזה לא יהפוך להיות היום הנורא ביותר בחיי.

פרק 1


צ'רלי
אני חושבת שאני עומדת לרצוח את אחותי. אלוהים אדירים! מה, לעזאזל, חשבתי לעצמי כשהשתכנעתי לצאת לפגישה העיוורת הזאת?

אני ניגשת אל הדלת, נושמת נשימה עמוקה ונושפת את האוויר באיטיות. ג'ורג'יה התעקשה, וכבר עייפתי מהניסיונות הבלתי פוסקים שלה ושל אימא להכיר לי כל מיני גברים, והמשפטים הנדושים שלהן כבר החלו מהדהדים לי בראש; 'את חייבת לאפשר לעצמך להכיר, צ'רלי', או 'אני לא רוצה לחשוב אילו קורי עכביש כבר יש לך שם למטה', וגם 'עוד כמה זמן את מתכוונת להסתגר?', והגרוע מכולם הוא 'גם שון לא היה רוצה לראות אותך בודדה כל־כך'.

אני מגלגלת את עיניי ונאנחת. גם אם הייתי מנסה לשקר לה ולהגיד שאני יוצאת עם מישהו, הילדים ואני עדיין גרים אצלה, כך שהיא הייתה מגלה את האמת מייד.

תמיד ידעתי ששון הוא האחד שלי, ומעולם לא יצאתי עם אחר. אני חייבת להודות שגם לא רציתי אפילו לנסות, אבל לאחר תחנונים ואיומים, וגם הבטחות מצד ג'ורג'יה לשמור על הילדים, נשברתי והסכמתי.

לא התרגשתי ולא ציפיתי לפגישה, הרגשתי כמו חייל שיוצא לאיזו משימה סודית שהוטלה עליו, כזאת שרק הוא יכול לבצע למרות הסיכונים הכרוכים בכך, וכשהגעתי לפגישה כמעט נחנקתי כי מי, לעזאזל, מביא איתו את ההורים שלו לדייט?

ארוחת הערב המשותפת הייתה לא פחות מגיהינום צרוף. השתדלתי מאוד להיות מנומסת ולשרוד אותה עד סופה, מעמידה פנים שאני נהנית, ובסיומה נפרדתי ממנו בחניה בנשיקה קטנה על הלחי ונופפתי לשלום להורים שלו, שעמדו בפינה וצפו בנו, מרוצים ומדושני עונג.

אני נועלת מאחוריי את דלת דירתה של ג'ורג'יה ומוצאת אותה ישנה על הספה, נוחרת וממלמלת, על פניה נסוכה הבעה שלווה ורגועה, ופתאום כבר לא ממש מתחשק לי לרצוח אותה.

טוב, אולי רק קצת.

ורק אם יובטח לי שחבר המושבעים יתחשב בנסיבות ויבין שהיא שיקרה לי כדי לאלץ אותי לצאת לדייט ההזוי הזה.

אני נאנחת וניגשת לוודא שהילדים בסדר, ולאחר שאני מהדקת סביבם את השמיכות ומוודאת שנעים ונוח להם, אני מתלבטת אם לחזור לסלון כדי להעיר אותה ולשלוח אותה לישון בחדרה, אך לבסוף מחליטה שהיא בהחלט יכולה להמשיך לישון על הספה.

כן, כאבי הגב שיהיו לה בבוקר מגיעים לה. היא הרוויחה אותם ביושר.

אני אוהבת את אחותי, ויודעת שהיא תמיד רוצה בטובתי, בדיוק כפי שאני רוצה בטובתה, ואפילו שהדייט הזה היה יכול להיכתב ב'ספר השיאים של גינס' בתור הדייט ההזוי בהיסטוריה, אני נרדמת תוך שאני מחליטה להניח לעניין ולסלוח לה.

"אימא, קומי. אני רעב." דרו מנער אותי.

אני פוקחת את עיניי, וכאב הראש מאלץ אותי לסגור אותן שוב.

"נו, אימא."

אני שבה ופוקחת את עיניי, משפשפת אותן עד שדמותו המטושטשת הופכת ברורה יותר. הוא דומה לשון כמו שתי טיפות מים, וגם תלתליו השחורים והרכים הם כמו אלו שהיו לאביו, וכשאני מתקרבת אליו ומושיטה לו את ידי, הוא רוכן לעברי, מניח לי ללטף אותם.

"אני יודעת. אני קמה." חיוך קטן עולה על שפתיי כשהוא נושק על לחיי, ואני מנסה להבין אם קרה משהו כי הוא כבר בן שתים־עשרה, ולא מזמן הוא אסר עליי לחבק או לנשק אותו ליד החברים שלו, וגם כשהם לא בסביבה הוא מחמיץ פנים כשאני עושה זאת, אבל הוא נראה רגוע לגמרי.

"גם שיילו כבר מוכנה. היא משחקת בסלון," הוא אומר ויוצא מהחדר.

דרו ושיילו הם המתנות שהשאיר לי הגבר שתמיד אהבתי, זה שככל הנראה תמיד אוהב, שאותו איבדתי בבוקרו של אחד־עשר בספטמבר הנורא. האובדן שלו ריסק את כל עולמי, ונראה שמישהו שם למעלה חשב שזה לא מספיק כי גם ג'ייקוב אחי נהרג איתו.

שון וג'ייקוב נמנים עם הכבאים שנספו באסון ומקום קבורתם לא נודע, כך שאין לנו אפילו קבר לפקוד, אלא רק את האנדרטה שהקימו לזכרם כאן, במרשפילד שבמחוז פלימות', מסצ'וסטס, המקום שבו נולדנו וגדלנו.

שון ואני נהיינו זוג כבר בשנת הלימודים הראשונה של התיכון, ושנינו ידענו תמיד במה נרצה לעסוק לאחר הלימודים. חלומו הגדול של שון היה לקבל קידום ולעבור מתחנת הכיבוי הקטנה בעיירה שלנו לתחנה גדולה בניו יורק. הוא טען שבעיירה החיים שקטים למדי, שאין בה מקרים מסובכים או מאתגרים, וכשהוא קיבל את התפקיד והוזמן לעבור לניו יורק לא חשבתי עליי ועל העבודה שלי, אלא רק עליו, והייתי גאה בו כשהמפקד שלו חיבק אותו, טפח על כתפו ואמר, "יום אחד אתה עוד תפקד על תחנה גדולה, ואני אהיה גאה בכך שהייתי המפקד הראשון שלך, זה שזיהה את כל היכולות שלך. תצליח, בן."

דמעות עומדות בעיניי. החיים שלנו נהרסו בגלל שנאת חינם. קיוויתי ששון יזכה להגשים את כל החלומות שלו משום שפשוט הגיע לו. הגבר שלי היה אדם שהחיים התאכזרו אליו פעם אחר פעם, אבל הוא לא נשבר, לא כשאימו עזבה את הבית עוד בטרם מלאו לו שבע ומאז לא נודעו עקבותיה, ולא כשאביו השוטר נהרג מכדור שירה בו איזה מסומם שפרץ לחנות משקאות. הוא היה לוחם, ונלחם כדי לשרוד לבדו את החיים האלה ולא ויתר לעצמו גם כשנותר לבדו עוד בטרם מלאו לו שש־עשרה.

ההורים שלי אימצו את שון כאילו היה בנם. הוא התמודד והתבגר, והפך גבר משכמו ומעלה. שום דבר לא יכול היה לעצור אותו, ואף אחד גם לא ניסה.

כולנו תמכנו בו למרות הסכנות הטמונות בעיסוק שבחר לעצמו. לא היו לי חששות כשארזנו את חפצינו ועברנו לניו יורק. ידעתי שגם ללא עזרת הוריי אצליח להסתדר עם דרו וגם למצוא עבודה באיזה גן או בית ספר, והייתי להוטה לאפשר לשון להגשים את עצמו משום שהייתה זו הזדמנות של פעם בחיים.

לקח לנו קצת זמן, אבל בסופו של דבר רכשנו את ביתו של אחד החברים לתחנה שעבר לסן פרנסיסקו. היה זה בית ישן ויפה ובו שלושה חדרי שינה. גדר ירוקה הקיפה את הבית ואת החצר הקטנה, שבה פרחו פרחים עונתיים, שדאגתי להחליף, ולבלבו שלושה עצי פרי.

ההורים שלי עזרו לנו, וגם לווינו קצת כסף מהבנק, ולא חששנו לרגע מהצעד הגדול מפני שהיינו בטוחים שהכול יהיה מושלם, שלא משנה מה יקרה, אנחנו יחד, ויחד נצליח.

כשגילינו שאני בהיריון שוב, אחרי תקופה ארוכה שניסינו, ידענו שאכן המזל לצידנו והרגשנו על גג העולם. היינו מאושרים.

ליבי התרחב אפילו יותר כשאחי הקטן סיים את ההסמכה והפך לוחם אש. כבר ביום שלמחרת טקס הסיום הוא בא בעקבותינו לניו יורק, והתמקם ביחידת דיור קטנה ששכרנו עבורו, שהייתה במרחק הליכה קצרצר מביתנו.

אחי ובעלי עבדו יחד באותה תחנת כיבוי. הם היו חברים טובים למרות פער הגילים, ואהבו לתאם את המשמרות שלהם ולצאת יחד למשימות, כמו שקרה באותו בוקר נורא שבו קרסו מגדלי התאומים.

אני מוחה דמעה. חשבתי שאצליח להמשיך לחיות בניו יורק, אבל כל דבר קטן הזכיר לי אותם, כך שעד מהרה מצאתי את עצמי חוזרת למרשפילד ומנסה להתחיל מחדש.

"בוקר טוב." אחותי מושיטה לי כוס קפה ומטה את ראשה, סקרנית לשמוע איך היה בדייט, אבל אני לא מתכוונת לשתף אותה. לא עכשיו לפחות.

"בוקר." אני לוגמת לגימה קטנה ונאנחת. "ותודה על הקפה."

"בוקר טוב, אימא." שיילו ניגשת אליי ומחבקת אותי, ידיה דביקות מדגני הבוקר.

"בוקר טוב, אהובה שלי." אני מחבקת אותה ביד אחת, מניחה את הקפה על הדלפק ואז מרימה אותה בזרועותיי וניגשת לשטוף את ידיה בכיור.

"אז איך היה אתמול?" ג'ורג'יה מעולם לא הצטיינה ביכולת האיפוק שלה.

אני מסתובבת אליה ורואה שהיא לוגמת מהקפה שלה ומביטה בי, חיוך ערמומי על שפתיה. "אל תתחילי איתי עכשיו, ג'ורג'יה," אני רוטנת לעברה.

"עד כדי כך גרוע?"

"גרוע בלשון המעטה. סיוט היא המילה הנכונה, אם את מתעקשת להגדיר את מה שזה היה, ועכשיו תגידי לי מה, לעזאזל, חשבת לעצמך? מה עבר לך בראש?"

"אני מבטיחה לסדר לך דייט עם מישהו אחר, והפעם אני — "

"שלא תעזי! הספיק לי, ולתמיד." אני מכווצת את עיניי באיום, והיא צוחקת.

"היי, דודה ג'ורג'י, בוקר טוב," דרו קורא מהספה ואז הוא ממהר להפנות את מבטו ולהרים את האוזניות, מניח את הקשת סביב ראשו ומתעלם מאיתנו.

"בוקר טוב, חתיך שלי," היא אומרת, אפילו שברור לה שהוא כבר לא שומע אותה, פונה אליי בגבה מורמת ומנסה למשוך אותי לשיחה על אירועי אתמול בלילה, אבל המחשבות שלי נודדות אל הבית החדש שקניתי.

יכולתי להמשיך לגור עם אחותי, אבל רציתי מקום משלי. החלטתי לא לחזור בינתיים לעבוד בהוראה, אפילו שמנהלת בית הספר שבו דרו לומד הציעה לי עבודה, אבל בכל אופן, הבטחתי לעצמי להחליט לקראת שנת הלימודים הבאה.

כספי הפיצויים מאפשרים לי לחיות ברווחה ובלי שאצטרך לעבוד ולו יום אחד, אבל מהרגע הראשון היה לי ברור שלא אוכל לעשות זאת בלי להשתגע. אני פשוט צריכה עוד זמן מה לעצמי, להתרגל למצב, לעכל את השגרה החדשה שנכפתה עליי.

לעזאזל, הייתי מוכנה לוותר על כל הפיצויים שבעולם ולעבוד לילות כימים רק כדי ששון יהיה פה איתי. ששניהם יהיו פה איתנו.

"אני צריכה לסדר כמה עניינים לגבי הבית," אני נאנחת ומנגבת את ידיי בנייר מגבת.

"את יודעת שאת יכולה להישאר אצלי." היא מחבקת אותי. "את לא חייבת למהר."

"אני יודעת, ג'ורג'י, אבל אני זקוקה למקום משלי כדי להתחיל מחדש. אני לא יכולה להמשיך לחיות אצלך גם אם נוח ונעים לי, וגם דרו ושיילו זקוקים למקום משלהם. אגב, אני בטוחה שגם את זקוקה לפרטיות שלך. אנחנו מונעים ממך את החופש לעשות מה שמתחשק לך."

"כבר אמרתי לך, צ'רלי. טוב לי ככה. לבד. אני לא צריכה גבר שישלים אותי. זו הבחירה שלי, ואני דבקה בה. אני אישה בוגרת, בטוחה בעצמה ושלמה." היא לוגמת מהקפה שלה ומוציאה קופסה של עוגיות חמאה, תוחבת אחת לפיה ומציעה לי אחת, אך אני מנידה בראשי.

ג'ורג'יה היא אישה יפהפייה, בעלת שיער מתולתל ושחור. יש לה עיניים חומות וגדולות, וגוף שכל בחורה הייתה חולמת שיהיה לה.

היא תמיד הייתה חביבת הגברים, מחוזרת ונאהבת, והיא החזירה אהבה רק לגבר אחד, נתנה לו את ליבה ואת נשמתה, אבל הוא נטש אותה שבועות ספורים לפני החתונה. הוא ריסק אותה ואת האמון שלה בגברים, ומאז היא לא אפשרה לאף אחד לחדור את חומות ההגנה שבנתה סביב ליבה.

"גם את צריכה להתקדם, ג'ורג'י. כמה זמן תמשיכי להתבודד? כמה זמן תאפשרי לעבר להכתיב עבורך את ההווה ואת העתיד? אני בטוחה שאיפשהו שם יש גבר שמתאים לך כמו כפפה ליד, שירצה לחיות איתך לנצח, אז תניחי את היד מעל הלב ותעני לי בכנות. את לא רוצה למצוא זוגיות?"

"אחיות לפני בחורים." היא מושכת בכתפה ולוגמת שוב מהקפה שלה.

ההורים שלי אימצו את ג'ורג'יה לאחר חמש שנים של טיפולי פוריות שלא צלחו. היא הייתה תינוקת בת יומה. שנה ושלושה חודשים לאחר מכן אימא שלי נכנסה להיריון, וזאת הייתה הפתעה גדולה. כשנולדתי לשמחתם של הוריי לא היו גבולות, וכשג'ייקוב נולד, בערך כשמלאו לי עשר, זה בכלל היה כנגד כל הסיכויים. היינו משפחה מאושרת.

ג'ורג'י תמיד ידעה שהיא מאומצת, וכשהתבגרנו שאלתי אותה אם היא מתכוונת לפתוח את תיק האימוץ, והיא אמרה שאין צורך לנבור בעבר, שהיא מעדיפה להסתכל תמיד קדימה, וכשהקשיתי עליה ושאלתי אם היא לא סקרנית לדעת אם יש לה אחים בשר ודם, היא אמרה שגם אם אין בינינו קשר דם, אנחנו המשפחה היחידה שלה וזה מה שחשוב.

והיא צדקה. היא תמיד הייתה החברה הכי טובה שלי, האחות הכי טובה שאי־פעם יכולתי לייחל לה.

"שמעת מההורים?" אני שואלת בעודי אורזת לדרו את הכריך שהיא כבר הספיקה להכין לו.

"כן. אתמול בערב הם יצרו קשר ב'סקייפ'. הם כרגע נמצאים בלאס וגאס."

אובדנם של ג'ייקוב ושל שון שבר את הוריי, אך הם נאחזו זה בזה וחיזקו זה את זה, לא מניחים לאבל הכבד להרחיק ביניהם או להרוס אותם. בכל פעם שמישהו מהם התפרק, האחר מיהר לתמוך בו. הם נעו בין שאול תחתיות לשגרה עצובה, אך לאחר מאמצים רבים הם הצליחו למצוא את האיזון העדין והשברירי שאפשר להם להמשיך בחייהם בצל הצער.

היום אפשר אפילו להגיד שהמוות הנורא קירב ביניהם, אם כי אין ספק שהם היו מוותרים על התענוג המפוקפק.

אני זוכרת את אותו בוקר שהם קראו לג'ורג'יה ולי והודיעו לנו שהחיים ממשיכים. שהם החליטו למכור את הבית שלהם, לקנות קרוון ולצאת להרפתקה ברחבי ארצות הברית. ג'ייקוב ושון אהבו לטייל, ואולי הוריי הרגישו שזו דרכם להגשים את חלומותיהם של אלו שכבר לא איתנו.

"דרו," אני צועקת, יודעת שהוא לא שומע אותי כשאוזניות מכסות את אוזניו. הבחור הצעיר שלי אוהב לשמוע מוזיקה בדיוק כפי שאחי ג'ייקוב אהב, ומאחר שהוא אוהב רוק כבד, מוזיקה שרועשת מדי לטעמי, קניתי לו אוזניות איכותיות, שהרעשים בקושי בוקעים מהן.

ג'ורג'י נעמדת לידי, מחליקה את ידה במעלה זרועי ואז לוחצת קלות את כתפי. "אני מתגעגעת אליהם. אני מתגעגעת לכל אחד ואחד מהם, למה שהיינו פעם." היא מוחה דמעה מלחייה.

"גם אני, ג'ורג'י. גם אני..." אני נושקת על קצה אפה. "אני מרגישה שבאיזשהו מקום איבדנו גם את ההורים. תסתכלי עלינו, נשארנו לבד, ואני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך. תודה."

"תפסיקי לדבר שטויות. את חשובה לי. את אחותי. ודרו ושיילו הם האחיינים המועדפים עליי. אומנם אין לי אחרים מלבדם, אבל עדיין. נכון, דרו?" היא קוראת לעברו וכשהוא לא עונה היא מחייכת אל שיילו ורוכנת לעברה כדי לנשק אותה.

ג'ייקוב רצה להתחתן עם מנדי. אילולא הפיגוע, הם כבר היו נשואים, ואולי אפילו הורים לילדים. הוא עמד להציע לה נישואים ביום השנה העשירי שלנו. ביום שבו נהרג.

אני נושפת בחדות ומנערת את ראשי, חייבת להתעשת. "דרו." אני ניגשת אליו ומסירה את האוזניות מאוזניו. הוא נבהל לרגע, אבל מייד חוזר לעצמו ומזעיף פנים. "קדימה, ילד. אחרת נאחר." אני תוחבת את קופסאות האוכל לתיקים שלהם ומזרזת אותם לצאת.

"נתראה עוד מעט." אני נושקת על לחייה של אחותי, ששואלת, "צ'רלי, ככה את יוצאת?"

"נו, באמת. כאילו אכפת לי." אני מושכת בכתפי, אוחזת בידה של שיילו ומתחילה לצעוד לכיוון המכונית בעוד אחותי ממהרת אחריי ותוחבת לידיי קופסה שבתוכה דונאטס.

בדרך כלל דרו נוסע בהסעות הייעודיות מטעם בית הספר ואני צועדת עם שיילו לגן משום שהוא קרוב, אבל לא באחד־עשר בחודש. ביום הזה, מדי חודש, יש לנו טקס קבוע, ליד האנדרטה, ולאחריו אני מורידה את דרו בכניסה לבית הספר ומשם ממשיכה במכונית לגן, יודעת שעוזרת הגננת תחכה לי ליד המדרכה כדי לעזור לי עם שיילו, ומאחר שרוב הסיכויים שאף אחד לא יראה אותי, לא אכפת לי לצאת בחולצת טריקו גדולה ומוכתמת באקונומיקה ובמכנסי פיג'מה עם הדפס של חתולים שחורים.

לאחר שאני מורידה את דרו בסמוך לשער בית הספר אני מתקדמת במעלה הכביש, וכשאני מאותתת כדי לפנות ימינה, הרכב משתנק ועשן מתחיל לצאת ממכסה המנוע.

"לעזאזל," אני ממלמלת ויוצאת מהמכונית, מתלבטת מה לעשות, אבל אז הבת שלי מתחילה לבכות, דורשת את תשומת ליבי.

אני פותחת את דלת המושב האחורי ומוציאה אותה מכיסא הבטיחות, שרה לה ומדברת איתה כדי להסיח את דעתה מהעשן הסמיך.

אני מביטה ימינה ושמאלה בחיפוש אחר מישהו שיוכל לעזור לי, אבל אין נפש חיה ברחוב, ולכן אני מתקדמת מעט אל הצומת הקרוב, מקווה שאיזו מכונית תחלוף על פניי, אבל עד מהרה אני מגלה שהכביש ריק.

גיחוך מריר נפלט מפי כשאני נזכרת בדייט של אתמול, תוהה מה יקרה אם גלוריה וודס, אימו של הבחור מהדייט הנוראי, תעבור פה עכשיו ותראה אותי כפי שאני, פרועה ולבושה ברישול כשבתי בזרועותיי.

"אימא, תראי, המכונית עושה פיפי." שיילו מצביעה לעבר המכונית.

"אלוהים אדירים. רק זה היה חסר לי..." אני נאנחת למראה הנוזל הנאגר לכדי שלולית תחת המכונית. "למה לא הקשבתי לסבא שלך כשאמר לי לקנות מכונית חדשה?"

לא יכולתי למכור את ה'מוסטנג' שאיתה שון ואני הגענו לניו יורק. לא שהייתי זקוקה למשהו שיזכיר לי אותו כי הוא היה חלק ממני ותמיד יהיה, אבל משום מה נאחזתי במכונית הזאת, וכמה שניסיתי להבין למה, לא הייתה לי תשובה.

"למי אני יכולה לצלצל בשעה כזאת?" אני מתלבטת עם עצמי בקול.

"לג'ורג'י," שיילו מפתיעה אותי, נועצת בי את עיניה החומות, העגולות והיפות. אני מנשקת ומחבקת אותה, מתעלמת מהקרם שמרוח על פניה ומידיה הדביקות, ואז מעמידה אותה על המדרכה לצידי ומתקשרת לג'ורג'יה, יודעת שהיא לעולם לא תגיד לי 'לא'.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס59 ₪ 98 ₪
דיגיטלי 150 ₪
מודפס 200 ₪
עוד ספרים של יהלומים - הוצאה לאור
דיגיטלי165 ₪ 145 ₪
מודפס490 ₪ 222 ₪
דיגיטלי66 ₪ 49 ₪
מודפס196 ₪ 99 ₪
דיגיטלי35 ₪ 20 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי66 ₪ 45 ₪
מודפס196 ₪ 99 ₪
עוד ספרים של פנינה עזר
דיגיטלי132 ₪ 99 ₪
מודפס392 ₪ 180 ₪
דיגיטלי35 ₪ 22 ₪
מודפס98 ₪ 29.9 ₪
דיגיטלי35 ₪ 22 ₪
מודפס98 ₪ 29.9 ₪
דיגיטלי35 ₪ 22 ₪
מודפס98 ₪ 29.9 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il