דף הבית > להיות עבורך
להיות עבורך
הוצאה: אוריון - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 11-2023
קטגוריה: פרוזה מקור
מספר עמודים: 170

להיות עבורך

         
תקציר

להיות עבורך הוא אסופת סיפורים קצרים פרי דמיונה של הכותבת, המבוססים על חלקי מקרים מחדר הטיפולים של העובדת הסוציאלית. הוא נולד במהלך המסע האישי והמקצועי שצברה לאורך שנים בתפקידה בעקבות מפגשיה של הכותבת עם נערות ונשים בעלות סיפורי חיים מורכבים ומאתגרים, ומציג מנקודת מבטה הרטרוספקטיבית של המטפלת את התהליכים הטיפוליים, שבהם הקשיים, הלבטים וההרהורים לצד האופטימיות, האומץ והתקווה של כל המעורבות בדבר.

עשרים סיפורים קצרים מעוררי מחשבה, הנקראים בנשימה אחת ומאפשרים הצצה לעולמן המטלטל של נערות ונשים בגילים שונים: נערה אובדנית; צעירה המתמודדת עם הפרעות אכילה; בחורה הנאלצת להשלים עם מחלה חשֹוכת מרפא; בחורה הנושאת בתוכה רגש אשמה על מות אִמהּ ועוד.

אסופת סיפורים מרתקת זו מיועדת לכל אדם המגלה סקרנות לעולם הטיפול, לנפש האדם ולמקרי חיים מעוררי השראה, ועשויה לשמש כלי עזר גם עבור מטפלים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגיים, אנשי חינוך והורים.

---

ד"ר גלית גז(Ph.D.)  בוגרת תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית ודוקטור לפילוסופיה מטעם מבוסס CBT אוניברסיטת חיפה; בוגרת לימודי מיינדפולנס במרכז שילוב; מטפלת, מדריכה וּמרצה, מנחה סדנאות וימי עיון. עוסקת בין היתר בשילוב כלים יצירתיים בתהליכי הטיפול וההדרכה; יוצרת קלפים השלכתיים - "קלפי להבה" ו"קלפי מים"; כותבת הספר מילות הנפש.

להיות עבורך הוא ספרה השני של גלית גז, ומאפשר הצצה לחדר הטיפולים של עובדת סוציאלית.

נושאים קשורים: פסיכולוגיה, סיפורים קצרים

פרק ראשון

הקדמה
המסע שלי בתחום העבודה הסוציאלית החל בשנת 1994, כשהתחלתי את לימודיי לתואר ראשון בעבודה סוציאלית. באותה העת לא הייתי מודעת לעוצמות של התחושות ושל הרגשות המצפות לי במהלך הדרך. פסעתי בשביל הפתלתל של בחירותיי המקצועיות, ובדרכי נוצרו מפגשים רבי משמעות ונגיעות של נפש בנפש אשר לעיתים טלטלו את עולמי הפנימי. במהלך השנים בחרתי לטפל בנשים ובנערות שעמדו לפני מגוון קשיים ואתגרים. בכל מפגש טיפולי פגשתי בעולמה המלא של כל מטופלת, כשבמקביל פגשתי חלקים מסוימים בתוכי. כל מפגש היווה עבורי בית ספר להכרת האדם ולהכרת היבטים מסוימים בתוכי.

הספר "להיות עבורך" נוצר לאחר שנים רבות של עיסוק בעבודה סוציאלית הכוללות מפגשים משמעותיים ועוצמתיים עם מגוון מטופלות ותהליכי טיפול מרגשים ומרתקים. הספר כתוב כאסופה של סיפורים אישיים המתארים תהליכים טיפוליים ומפגשים בין מטפלת למטופלותיה בחדר הטיפולים, וכן מחשבות, הרהורים ותובנות שצמחו ממפגשים אלו וגרמו לי לעסוק בסוגיות הנוגעות בנפש האדם ובמקצוע הטיפולי.

הסיפורים הכתובים בספר הינם פרי דמיוני, אך נכתבו בהשראת חלקי מקרים שהתרחשו בחדר הטיפולים תוך שינוי שמות הדמויות ופרטי סיפוריהם למען שמירת פרטיותן. בכל הסיפורים משולבים הרהורים, מחשבות, תובנות אשר נכתבו לאחר ניסיון של שנים כעובדת סוציאלית ובראייה לאחור. כל דמיון בין המציאות למקרים המסופרים הוא מקרי לחלוטין.

ד"ר גלית גז (Ph.D) היא בוגרת תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית; ד"ר לפילוסופיה מטעם אוניברסיטת חיפה; בוגרת לימודי CBT מבוסס מיינדפולנס במרכז שילוב; מטפלת, מדריכה ומרצה; מנחה סדנאות וימי עיון; בעלת ניסיון של עשרים ושש שנים בטיפול ובהדרכה במגוון שיטות; מתמחה, בין השאר, בשילוב כלים יצירתיים בתהליכי הטיפול וההדרכה, בטיפול בנשים, בנערות ובמתמודדות עם מחלת הסרטן; יוצרת קלפים השלכתיים — "קלפי להבה" ו"קלפי מים" וכותבת הספר "מילות הנפש".

פגיעה עצמית
החשש הגדול ביותר שלי היה שנערה הנמצאת בטיפולי תתאבד. החשש הקמאי הזה ניהל אותי בחיי שנים רבות, בעיקר בתחילת דרכי המקצועית כעובדת סוציאלית. החשש הזה ניקר בראשי בכל רגע נתון, ביום, בלילה, בעבודה ובבית. הוא פלש אל חיי האישיים, ניגן בראשי ללא הרף וצבע את החלטותיי ואת דרכי. לעיסוק בעבודה סוציאלית הגעתי בשל הרצון לסייע לאחרים. עמוק בבטן ידעתי כי הייעוד שלי הוא לסייע ככל הניתן, להיות אוזן קשבת ולהועיל לנשמות כואבות המחפשות את מקומן בעולם. כשסיימתי את לימודי העבודה הסוציאלית הייתי בת עשרים וארבע. התחלתי את תפקידי כעובדת סוציאלית במחלקה לשירותים חברתיים, שם עבדתי עם נערות במצוקה, שם גם התרחש המפגש הראשון שלי עם עולם הטיפול והמצוקה במציאות, מפגש אשר טלטל את עולמי ונתן את אותותיו בגופי ובנשמתי.

ענת, נערה בת חמש עשרה, הייתה אחת מן הנערות הראשונות שבהן טיפלתי. נערה כהת שיער, עיניים בצבע דבש, אחוזת תזזית וחסרת מנוחה. ענת הגיעה למפגשים שלנו חשדנית, סוערת, כעוסה, מתוסכלת וחסרת אמונה במבוגרים. כיוון שהייתי עובדת סוציאלית בתחילת דרכי, לא הצלחתי לזהות כי ענת צורכת סמים ואלכוהול. אל מול עיניי השתקפה נערה מוצפת ברגשות עזים ומורכבים, המתקשה בארגונם. בהתנהגותה ביטאה ענת את מצוקתה באופן האופייני ל-Acting out שמשמעותו היא מעשה או פעולה שמבצע אדם בהשפעה של פרץ תכנים מתת־המודע, אשר מאיימים או בלתי נסבלים עבור הנפש ומתבטאים בפעולה במקום בדיבור או בהיזכרות. בפגישותינו השונות פגשתי נערה המתקשה לשבת על הכיסא ולנהל שיח רגוע ורציף. ענת נהגה "לקפוץ" מנושא לנושא, להרים את קולה בכעס, לחזור ולטעון שהוריה לא מבינים אותה ומתנכלים לה. מצוקתה של ענת זעקה לשמיים והיא נהגה להשתמש לעיתים בביטויים המבטאים חוסר עניין בחיים ורצון לשים להם קץ. בראשית הטיפול בענת הגיע לידיי תיק עב כרס המכיל בתוכו אבחונים, הערכות וסיכומים הקשורים אליה. בין המסמכים הופיע העתק של האבחון הפסיכיאטרי שנערך לענת כמה חודשים קודם לכן. האבחון סיווג את ענת כבעלת אישיות גבולית. כשקראתי על אודות משמעות האבחנה, התכווצתי בכיסא.

על פי DSM-5, הפרעת אישיות גבולית מתאפיינת, בין היתר, בחוסר יציבות במערכות יחסים בין אישיים; בזיהוי עצמי ובדימוי עצמי נמוכים; באימפולסיביות מזיקה העשויה להתבטא בהתנהגות מינית חריגה; בהתמכרות ובהפרעות אכילה; בפגיעה עצמית או באובדנות; בחוסר יציבות רגשית ובכעס עז; בחשיבה פרנואידית או בתסמינים דיסוציאטיביים, על פיהם נוצרים הפרדה או נתק בין מודעות האדם ובין זיכרונותיו, מחשבותיו, רגשותיו ותחושותיו. תוך קריאת האבחנה הפסיכיאטרית של ענת חששותיי הלכו וגברו. התנהגותה של ענת הדאיגה עד מאוד. לעיתים קרובות היא הייתה מגיבה ללא ויסות רגשי, ברגשנות יתר, בפתאומיות ובאינטנסיביות. התנהגות זאת ביטאה את תחושותיה: דחייה, בדידות, כישלון, חרדה ומחשבות אובדניות. ענת נהגה לפגוע בעצמה כשצרכה סמים ואלכוהול, חתכה את ידיה לעיתים קרובות והחצינה התנהגות מינית מסוכנת. כשליוויתי את ענת אל אחד הפסיכיאטרים, הוא טען לפניי כי היא עלולה לבסוף לבצע אקט אובדני ממשי, ולנו אין כל אפשרות לסייע לה. טענה זאת טלטלה את עולמי ועוררה בי ספק רב לגבי היכולת שלי לסייע לענת להציל את עצמה. הפגישות עם ענת היו מלוות בהתפרצויות זעם ובהתקפי בכי. היא חשה חסרת ערך, דחויה על ידי הוריה ולא אהובה, ואני חשתי במצוקה האדירה המנהלת אותה. דאגתי לה מאוד. לפני כל מפגש עם ענת חששתי תמידית וחשתי מתיחות רבה לקראת הבאות. נהגתי לחשוב על ענת מחשבות אשר פלשו אל מחוץ לשעות העבודה, היישר אל עולמי הפרטי. המחשבות האלה טלטלו אותי והדירו שינה מעיניי לעיתים קרובות. הרגשתי כנמלה קטנה בעולם הגדול של ההתמודדויות בחייה של ענת. לא פעם תהיתי כיצד אני, הקטנה, אוכל להציל את ענת מהמטוטלת של חייה. במסע המשותף עם ענת ניסיתי להבין ולזהות את מקור תחושותיה המורכבות. האם הן נזרעו בתהליך ההתקשרות עם אִמהּ בינקותה? האם מקורן בהליך הגירושים של הוריה ובנטישת האב את המשפחה? האם הן צמחו בגלל מעברי דירות ומקומות מגורים לאורך השנים? הנחתי כי הסיבה להתנהגותה נעוצה בכל אלה, אך יותר מכולן, בפגיעה המינית שעברה ענת בילדותה, ועליה היא סירבה להרחיב. ענת הייתה המטופלת הראשונה שלי שהפגישה אותי עם עצב תהומי. רציתי מאוד לסייע לה להמיר את התחושות הקשות שהיא חווה בתחושות של קבלה, של אהבה ושל הערכה עצמית. כשהבנתי כי ההגעה הפיזית למשרדי המחלקה לשירותים חברתיים מקשה על ענת ומעוררת בה התנגדות, כעס וחרדה, הצעתי להעביר את המפגשים שלנו למרחב פתוח יותר. כך לעיתים קבענו מפגש בספסל מבודד בגינה, לעיתים בפארק הסמוך, לעיתים ברחוב שבו צעדנו שתינו, ושוחחנו. היציאה למרחב הפתוח אפשרה לענת להיפתח ולהירגע. את רגעי החסד האלה ניצלתי על מנת לנסות לפענח ביחד איתה מה הם מקורות הסבל העצום שלה. בטרם כל מפגש תהיתי אם היא אכן תגיע ובאיזה מצב... מטושטשת מתרופות? מסמים? נסערת וחסרת מנוחה? דיכאונית ומסוגרת? הטלטלות הרגשיות שחוותה ענת השפיעו עליי מאוד, אך אתגרו אותה אף יותר. לא פעם סיימתי מפגש עם ענת בתחושת מועקה עמוקה שלתוכה טפטף החשש הקיומי שענת תפגע בעצמה ביום מן הימים, אך אני לא אוכל לעצור בעדה. אני זוכרת כי באחד הימים הגיעה ענת למשרדי ללא תיאום מראש, נסערת במיוחד, לבושה בגופייה חושפנית ובמכנסיים קצרים למדי. כשהיא נכנסה היא התקרבה אליי כדי להראות לי את החתכים החדשים בחלק הפנימי של האמה של ידה הימנית. היא לא חסכה ממני את האופן שבו ביצעה את החתכים ערב קודם לכן, ברגע של דחף, באמצעות מכסה של קופסת שימורים. תמונה זו קפאה בזיכרוני. אני ניצבת קרובה לענת, מביטה בחתכים שנעשו בדיוק מרשים ובאופן זהה זה לזה, תוהה באיזו דרך אוכל לסייע לה, ואם בכלל... סערת רגשות ומחשבות התחוללה בתוכי, תהיתי מהי הדרך הנכונה להגיב לסיטואציה החריגה שנכפתה עליי. חשתי אמפתיה רבה כלפי הנערה הפגיעה והפגועה שעמדה מולי ונשאה כאב נפשי קשה מנשוא. הכאב הפיזי שגרמה לעצמה היה עבורה ומבחינתה הדבר היחיד שהקל על כאבה הנפשי. בעודי עומדת מולה, שוקלת את התגובה ההולמת לשיתוף המטלטל שלה, רציתי לחבק אותה ולהבטיח לה שניתן לשחרר אותה מהכלא הפנימי שהיא חווה. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי האישיים והמקצועיים שפגשתי בתעצומות כאב כה אדירות ובפגיעות רבה כזאת. נורות האזהרה הבהבו. לאחר ההלם הראשוני ניסיתי להסתיר את תחושתי ההמומה ולברר מדוע ענת בחרה להראות לי את החתכים בידה. למעשה, רציתי להימנע מתגובת זעזוע עמוקה שהייתה עלולה לעורר בענת מוטיבציה ולגיטימציה להמשיך לפעול בדרך פוגענית זאת, בהנחה כי ענת בחרה להראות לי את תוצאות מעשיה על מנת להפעיל אותי ולגייס את תשומת ליבי. כעבור דקות מספר ביקשתי מענת לשבת. שיקפתי לענת את התחושות השליליות וההרסניות שהיא חשה כלפי עצמה, ולפיהן, כנראה, פעלה על מנת לפגוע בעצמה. ענת איששה את דבריי באמירותיה השונות: "לאף אחד לא באמת אכפת ממני", "אימא הייתה שמחה אם לא הייתי קיימת", "אני לא שווה כלום ולא יצא ממני שום דבר". לטענתה, הכאב הנפשי קשה מנשוא, ורק כאב פיזי כמו חיתוך היד מאפשר לה להקהות את כאבה הנפשי. ענת הפליאה לתאר את תחושת ההקלה שהיא חשה בעקבות הפגיעה הפיזית בעצמה ואת הקתרזיס המבורך שחוותה. התיאור המפורט של ענת הכה אותי בתדהמה. חיפשתי דרך לסייע לה ולהביא לנפשה מעט מן השקט כדי להציל אותה מעצמה. הפגישה יוצאת הדופן הזאת עם ענת הפגישה אותי עם תעצומות הכאב האנושי שאדם יכול לחוות בחייו והעכירה את מצב רוחי. מאותו מפגש ואילך הייתי מוטרדת מאוד ממצבה של ענת. חששתי שהיא תפגע בעצמה, והחשש הזה לא נתן לי מנוח וחדר כחיצים אל שגרת חיי לאורך היממה. לא פעם התקשרה אליי אִמהּ של ענת וסיפרה לי שהיא נעלמת לימים שלמים ומגלה התפרצויות זעם לעיתים קרובות. חששתי עד מאוד לגורלה של ענת. רציתי לחבק אותה חיבוק עוטף ולגרום לה להאמין שהיא תהיה בסדר, אם היא תאפשר לי להגיש לה עזרה, אם היא תאמין בתהליך, אם היא תרפה מן המלחמות ומן המאבקים הפנימיים ותתמסר ליקרים לה הרוצים בטובתה. הקושי העיקרי שלי לא היה מולה אלא מול עצמי, משום שלא האמנתי כי יש בידיי הכלים הנחוצים על מנת לסייע לה, עם זאת חשתי רצון עז להציל אותה מעצמה ומגורלה. הייתי בתחילת דרכי המקצועית, ולכן חשתי כי עדיין חסרים לי הכישורים המקצועיים והניסיון על מנת להתמודד עם מצבים מסכנים כאלה. הלכה והתבססה בחלקו האחורי של ראשי המחשבה שאני מטפלת לא מספיק טובה או מוכשרת, מישהי שאין לה יכולת או מסוגלות. הרגשתי חסרת אונים וחסרת יכולת למנוע מענת להתגלגל במדרון חלקלק של פגיעה עצמית ושל התנהגות מסכנת. תחושה מכבידה זאת ליוותה אותי שנים רבות במסעי המקצועי.

לכל עובדת סוציאלית ברור וידוע כי על פי דרישת החוק והאתיקה המקצועית, ובשל החשיבות הרבה לערך חיי האדם, חלה חוות דיווח לרשויות בעת חשש לאובדנות מצד מטופלים. נאלצתי להפנות את ענת לאשפוז כפוי, ולאחר מכן היא השתלבה בתוכניות גמילה מסמים במקום סגור ומוגן המיועד לנערות בסיכון גבוה. בגילה הצעיר נאלצה ענת לחוות תלאות רבות בחייה, בנפשה ובעולמה. בכל פעם שהפניתי את ענת למקום טיפולי סגור, חשתי שאני בוגדת בה. זאת הייתה גם תחושתה של ענת. חשתי "בין הפטיש לסדן", התנועעתי בין הנאמנות והמחויבות שלי לענת ובין חובתי האתית ומחויבותי לשמירת ערך החיים הנחשב ערך עליון. בדרכי הבנתי כי איבדתי את אמונה של ענת בי, ולו בשל העובדה שאני מסווגת תחת כותרת של אנשי מקצוע שלא כדאי לסמוך עליהם. דיווחתי לפקידת הסעד מהי התוכנית האובדנית שענת הציגה בפניי, ובהתייעצות משותפת החלטנו להפנות אותה לאשפוז פסיכיאטרי בניגוד לרצונה. ענת כעסה עליי מאוד. היא חשה שבגדתי בה וטענה שהשתמשתי נגדה בתכנים אישיים ואינטימיים שהיא חשפה בפניי במפגשים שלנו. ענת לא רצתה למות, אולם היא לא מצאה סיבות טובות דיין כדי להמשיך ולחיות, היא לא מצאה משמעות לחייה. כמטפלת חשתי אבודה במערבולת זאת, נקרעתי בין הנאמנות לרצונותיה הגלויים של ענת ובין הנאמנות לערכי המקצוע ולערך החיים. חששתי שענת תבצע מעשה אובדני, ולא נותר זמן כדי ליצור אמון מולה בתהליך טיפולי ארוך. החשש היה עמוק, והוא אכן ניהל את צעדיי. לאחר האשפוז הכפוי של ענת והטיפול הפסיכיאטרי בה היא ניתקה איתי כל קשר, והטיפול בה הועבר לידיה הנאמנות של פקידת הסעד. למרות הכאב העצום שחשתי כלפי ענת ולמרות תחושת הכישלון הצורב שפמפמה בתוכי הרגשתי הקלה מסוימת, שכן ענת לא הייתה יותר באחריותי, אולם בפועל, המשכתי לעקוב אחריה מאחורי הקלעים במוסדות שבהם היא שהתה. רציתי לדעת אם יש התקדמות במצבה או שיש רגרסיה. לצערי, כשמשפחתה של ענת העתיקה את מקום מגוריה לעיר אחרת, הקשר עם ענת נותק לחלוטין. במשך שנים תהיתי מה עלה בגורלה. אם נבואתו האפלה של הפסיכיאטר התגשמה או שענת מצאה את דרך הזהב והצליחה לשקם את עצמה.

באחד מימי השגרה, כשבע שנים מאז שראיתי את ענת לאחרונה, הופיעה בפתח משרדי אישה צעירה בחיוך כובש, יפת מראה ומאירת פנים. דקות מספר אחרי זיהיתי שזו דמותה של ענת. היא חיבקה אותי, ואני הוצפתי בתחושות של שמחה ושל הקלה. היא בחיים, זוהי המחשבה הראשונה שעלתה בראשי. מייד אחר כך הציף אותי רצף של שאלות: הייתכן כי נבואתו האפלה של הפסיכיאטר לא התממשה וענת שרדה את הסערה? מה מצבה הנפשי כיום? למה היא הגיעה אליי דווקא עכשיו? חיבקתי אותה חיבוק עוטף בחזרה ושאלתי לשלומה. היא הביטה בעיניי ואמרה: "באתי רק להודות לך ולבקש ממך סליחה". נדהמתי מהמילים שיצאו מפיה. "תודה שעשית כל מה שיכולת כדי לעזור לי למרות היחס שלי כלפייך... סליחה שלא אפשרתי לך לעזור לי". ניכר על פניי שהופתעתי מאוד. התקשיתי לזקק את המילים המדויקות בתגובה לדבריה. "ענת, את נראית נהדר", פתחתי ואמרתי. "עברו שנים מאז התראינו לאחרונה, מה קורה איתך כיום?" ענת שיתפה אותי במה שעברה בשנים האחרונות, כיצד התגלגלה ממוסד גמילה לקהילה טיפולית, למוסד סגור לנערות ועד למוסדות בריאות הנפש. במשך שנים ענת חשה כמו בובה על חוטים שנעה ממקום למקום, מנותקת מהמתרחש ובועטת בכל מי שנקרה בדרכה. "באחד הימים, לפני כשנה..." כך פתחה ענת ושיתפה אותי כי בעת תהליך גמילתה מסמים ומאלכוהול, ניגש אליה אחד המדריכים ואמר לה שני משפטים ששינו את חייה: "עברת הרבה בחייך ורק בידייך קיימת אפשרות הבחירה אם למות או לחיות, אין אמצע בבחירה הזאת. אם תמשיכי כך, תמצאי את מותך בקרוב, אבל אם תבחרי לחיות, בידייך ובאחריותך לשנות את חייך". ענת שיתפה אותי כי לאחר מילותיו של המדריך, ברגע צלול זה, כשכבר נגמלה מחומרים ממכרים, היא ראתה כיצד חייה חולפים מול עיניה כמו על סרט נע. ברגע מפוכח זה הבינה כי לאורך כל הדרך היא הייתה מוקפת באנשים שניסו לעזור לה להציל את חייה, אנשים אשר נלחמו למענה במלחמה שבה היא בחרה להפסיד מראש. באותה נקודת זמן החליטה ענת על שינוי משמעותי בחיים. היא סיימה את תקופת הגמילה, עברה לגור ביחידת דיור בקרבת משפחתה והחלה בתהליך ארוך של שיקום חייה בליווי אשת מקצוע. כחלק ממסע השיקום שלה החליטה ענת לחזור לתחנות המשמעותיות בחייה ולשתף בתובנותיה. ענת בחרה להודות לי על כך שלא נבהלתי מההתרסות ומ"הבעיטות" שלה, שהתעקשתי לנסות לעזור לה גם כשלא היה בכוחה לעזור לעצמה. בזמנו ענת לא הייתה בשלה דיה לאחוז בחבל ההצלה שהושט לכיוונה, אולם כעבור שנים היא מצאה את הכוח לאסוף את כל החבלים הדקים שהושטו לה לאורך הזמן, לארוג אותם לחבל עבה וחזק ולאחוז בו בעוצמה. ממבט עיניה של ענת הבנתי הכול. נותר לי רק להודות ליקום על דרכה החדשה ועל כך שנטלה אחריות לגורלה ושרדה את הטרגדיה של חייה. באותו הלילה נרדמתי בתחושות של התרגשות ושל הקלה עצומות כשחיוך קטן על שפתיי. במסע השיקום האמיץ של ענת, שבו היא בחרה גם לסגור איתי מעגל, היא שיקמה הן את האמונה והתקווה שלי באדם וביכולתו לשרוד ולהשתקם, הן את האמון שלי בעצמי ובתפקידי כנמלה קטנה וחרוצה במרחבים העצומים של החיים.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 42 ₪
קינדל 42 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 103 ₪
דיגיטלי 45 ₪
קינדל 45 ₪
מודפס 109 ₪
עוד ספרים של אוריון - הוצאה לאור
עוד ספרים של גלית גז
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 70 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il