דף הבית > להקת אירי פראי 3 - אירי מאולף
להקת אירי פראי 3 - אירי מאולף / סי. אם. סיברוק
הוצאה: אדל - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 11-2018
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: כ300
ניתן לרכישה גם במארז מארז אירי פראי מארז אירי פראי

להקת אירי פראי 3 - אירי מאולף

         
תקציר

אני שיין היינס, אליל רוק והתגלמות המילה ‘פראי’ בשם הלהקה אירי פראי. נכון, אני יהיר, ויש לי סיבה להיות כזה. נשים אוהבות אותי, ולא רק מפני שאני מנגן באחת מלהקות הרוק המפורסמות ביותר בעולם, אלה מפני שאני יודע בדיוק איך לגרום לגופה של אישה לשיר בדרכים שהיא מעולם לא חשבה שאפשריות.

 

כשאני פוגש את מקנה פרייזר, אני רוצה לפרוט על מיתרי גופה ולגרום לה לזמר. אין לי שום כוונה להתמסד ולהתמתן, כמו יתר חברי הלהקה. אך כשמקנה נכנסת אל חיי, היא גורמת לי לפקפק בכל מה שאי פעם האמנתי בו. היא גורמת לי לרצות דברים שמעולם לא רציתי בעבר. מקנה שונה מהאחרות, היא אישה ששווה לתת לה הכול, אבל אני לא יודע אם אני מסוגל לתת לה את מה שהיא רוצה, כשאני לא חושב שיהיה לי את מחר.

 

אירי מאולף מאת סופרת רבי המכר סי. אם. סיברוק הוא רומן עכשווי, סקסי וממכר על הכוח הטמון באהבת אמת לתקן גם את הנשמות הפגועות ביותר ולהעניק להן נחמה. זה ספר שלישי מתוך סדרה בת שלושה ספרים, כל ספר הוא על חבר אחר בלהקה ויכול להיקרא כספר יחיד. הספר הראשון, אירי פראי, וכן הספר השני, אירי מפתה, כיכבו ברשימות רבי המכר בארץ ובעולם.

 

ספרים נוספים של הסופרת: סי. אם. סיברוק

פרק ראשון

 

מֶקֶנָה

כיס אוויר גורם למטוס להזדעזע ולגוש שבגרוני להתרחב. אני עוצמת את עיניי בכוח, נושמת עמוק ומנסה שלא לחשוב על המרחק העצום המפריד בין קופסת הפח הזאת שבה אני יושבת, לבין האוקיינוס האטלנטי שם מתחתינו.

תנשמי, מקנה.

אני נושמת עמוק.

המטוס ריק יחסית והנוסעים הספורים שכן מאכלסים את המושבים, פזורים ברחבי גוף המטוס הצר, ישנים או שקועים במסכי הטלוויזיה הקטנטנים הקבועים בגב המושבים, מול עיניהם.

אנחנו טסים רק כמה שעות, וזה אומר שצפויה לנו עוד שעת טיסה לפחות לפני שנגיע לדבלין. אני שונאת לטוס. תמיד נמנעתי מכך, אם הייתה לי את האפשרות. קראתי את כל מה שנכתב בנושא ושמעתי את אותו הנאום פעמים רבות מספור, זה שאומר שטיסה היא הדרך הבטוחה ביותר לנוע ממקום למקום, אבל שום דבר, אפילו לא שלושת השוטים של הוודקה עם הסודה ששתיתי עוד לפני ההמראה, לא הצליח להרגיע את הלחץ ההולך וגובר בתוך הגולגולת שלי.

לא רק הטיסה עצמה מלחיצה אותי. אלה כל החיים המחורבנים שלי, ואם להיות מדויקת יותר, זו ההחלטה החפוזה יחסית שקיבלתי, להחליף בתים עם אישה שמעולם לא פגשתי ולעבור לגור באירלנד למשך שישה חודשים.

גניחה קטנה מתגלגלת במעלה גרוני והחרדה המתגברת גורמת לחזי להתכווץ.

אני באמת עושה את זה.

החוזים נחתמו זה מכבר ואינני יכולה להתחרט עכשיו. בת הדודה שלי, קווין, הייתה זו ששכנעה אותי ללכת על זה. היא תמיד הייתה ההרפתקנית בינינו, קצת משוגעת והרבה פראית, בדיוק כמו האחים שלה. תמיד תהיתי אם העובדה שחלקו את שם המשפחה סוואג'[1] השפיעה על התנהגותם. אלוהים יודע שבני הדודים שלי היו שונים ממני כמו שפלפל צ'ילי שונה מתפוח אדמה.

ואני תפוח האדמה, כמובן.

קשה לגדול כבת פרייזר בעיירה קטנה מלאה בבני סוואג'. מעולם לא באמת מצאתי את המקום שלי. מעולם לא באמת השתלבתי. לפחות לא עד שפגשתי את צ'אד. אז, לא הייתי מקנה הרגילה והמשעממת שאני היום. הייתי יותר מכך, כי הייתי שלו. היה לנו הכול – את כל הקלישאה. מלך ומלכת הנשף. אלה שנבחרו כזוג שקרוב לוודאי יתחתן ויזכה לחוות את ה'באושר ובעושר' שלו.

כזה בולשיט.

החזה שלי מתכווץ כמו שתמיד קורה כשאני מרשה למחשבותיי לנדוד אל הגבר שגנב את ליבי ואז קרע אותו לאלפי פיסות קטנטנות, שאותן לא אוכל לעולם לאחות.

הוא הסיבה לכך שלבסוף קיבלתי את ההחלטה לעזוב את פורט קלובר. כדי להתרחק כמה שיותר ממנו ומאשתו החדשה וההריונית, וגם מכל אותן עיניים חטטניות ומלאות הסימפתיה והרחמים, שהיו תמיד תאבות לעוד פיסת רכילות עסיסית שאפשר יהיה לחלוק.

הבטן שלי עושה כמה היפוכים מעוררי בחילה כשהמטוס צולל בחדות פעם נוספת, אך נראה שאני היחידה שמושפעת ככה, והשלט המורה על הידוק חגורות המושב נותר כבוי.

את סתם מתנהגת בפרנואידיות, מקנה, אני אומרת לעצמי, חוזרת על המילים שצ'אד נהג תמיד לומר לי בכל פעם שהוא הגיע הביתה מאוחר, מדיף ריח של בושם נשי זול. אבל לא הייתי פרנואידית סתם. צדקתי לאורך כל הדרך, ולמדתי שיעור חשוב מאוד בחיים.

אי אפשר לסמוך על גברים. על אף אחד מהם. והבטחות תמיד יופרו.

קול צחוק עמוק וגברי ולאחריו צחקוק נשי, מושך את תשומת ליבי אל המחיצה שמפרידה בין המחלקה שבה אני יושבת לבין מחלקת העסקים. הקול, וכל מה שהוא מרמז לו, עושה לי משהו. הוא מעורר צורך עמוק בתוכי, משהו שלא הרגשתי כבר שנים, ובעת ובעונה אחת גורם לכל מגננותיי להתעורר.

זה לא שנשבעתי להתנזר כליל מגברים, על אף שאפשר היה להגיע למסקנה זו בדיוק לנוכח חיי האהבה הלא־קיימים שלי, אבל כן נשבעתי בפני עצמי להתנזר לחלוטין ממערכות יחסים, עובדה שגדעה לחלוטין את חיי הסקס שלי. זאת מפני שפשוט לא הייתי מסוגלת לקיים יחסי מין חסרי משמעות, על אף כל ניסיונותיה של קווין לשכנע אותי אחרת.

לא שסקס היה אי פעם משהו מדהים ובלתי נשכח עם צ'אד, אבל הוא היה הגבר היחיד שאיתו שכבתי עד כה, והמחשבה על להיכנס למיטה עם מישהו אחר הייתה מבעיתה. זה לא שאני כזו חסודה גדולה, כמו שקווין אוהבת לחשוב. אני פשוט פחדנית.

קולות צחוק נוספים מסתננים במורד המעבר הצר שבין המושבים. האורות בתא הנוסעים מעומעמים, ובצללים אני מצליחה להבחין בדמות גדולה של גבר, העומד במעבר ורוכן לעבר הדיילת, לוחש משהו באוזניה. גם בתאורה העמומה אני יכולה להבחין באופן שבו עיניה של הבלונדינית היפה מתגלגלות בהערכה במורד החזה שלו ואז שבות ועולות לעבר עיניו. אצבעותיה משתהות על הקעקוע השחור המכסה את אמתו כשהיא נוגעת בו.

שניהם נמצאים רק כמה מטרים ממני, ועל אף שהם בקושי נוגעים זה בזה, האופן שבו הוא רוכן לעברה רומז על כך שהם שקועים באיזשהו סוג של משחק מפתה שייגמר בכך ששניהם יחליקו אל אחד מתאי השירותים ויצטרפו למועדון הסקס בגבהים.

קולו העמוק והמלודי של הגבר נישא בחלל תא הנוסעים, אך אינני מצליחה לשמוע בבירור את המילים שהוא אומר. אני שומעת צחוק מתגלגל אחד נוסף, רועם. זה צליל שמתגלגל כל הדרך לתוך הבטן שלי ואל בין רגליי.

לעזאזל.

הוא נראה טוב. אני לא צריכה אפילו להביט בו כדי לדעת את זה. זה משהו באופן העמידה שלו, בצורה היהירה שבה הוא מחזיק את גופו. זה גבר שמודע לקסם האישי שלו ויודע איך לנצל אותו בצורה מיטבית כדי להשיג בדיוק את מה שהוא רוצה.

אני מכירה גברים מסוגו.

לצ'אד הייתה את אותה ההילה שהקיפה אותו. כאילו החיים היו רק מטעמים מגרים על מגש, שהוכנו רק עבורו כדי שיוכל לטרוף אותם להנאתו, בלי להתחשב בנשים שאת ליבן הוא יזלול על הדרך.

ממזר.

המטוס רועד, מוטה לצד אחד ואז לצד המנוגד, גורם לבטני להתגלגל ולזיעה לפרוץ מבעד לנקבוביות עורי. "הכול בסדר," אני מסננת לעצמי, אצבעותיי מתהדקות על ידיות המושב. אני מרגישה התקף חרדה נוסף ההולך ומתעצם, מתחיל ללחוץ על מרכז החזה שלי.

הגבר עדיין חוסם את המעבר ואת הכניסה לתאי השירותים, וככל שאינני רוצה להפריע לשיחתו הנלהבת עם הדיילת הפלרטטנית, אני חייבת להתיז מים קרים על פניי לפני שאכנס לנשימת־יתר.

אני פותחת את אבזם חגורת הבטיחות ונעמדת, מרגישה כאילו רגליי עלולות לקרוס תחתיי. אני פוסעת במורד המעבר. "סלח לי," אני ממלמלת כשאני מגיעה אליהם.

הגבר אפילו גדול יותר מכפי שחשבתי בתחילה. הוא גבוה ממני בשלושים סנטימטרים לפחות. כתפיו הרחבות נאבקות בבד חולצתו השחורה והצמודה, ושרירי גבו מתכווצים ומתמתחים תחת הבד ההדוק עם כל תנועה של כתפיו. אני קורעת מגבו את עיניי המעריכות. "סליחה," אני אומרת בקול חזק יותר הפעם. חזק מדי. אלוהים, למה אני חייבת להתנהג באופן מביך כל־כך?

הוא מתיישר באיטיות, אבל הדיילת ממהרת להסתלק מהדרך, לחייה נצבעות בגוון עמוק של אדום. אין ספק שהיא נבוכה מכך שנתפסה מפלרטטת עם אחד הנוסעים. לא שאני מאשימה אותה. אפילו לא ראיתי את פניו של האיש, וכבר אני מרגישה מכושפת בשל נוכחותו בלבד.

הוא עדיין חוסם את המעבר לתאי השירותים, ועל אף שאינני מרימה את מבטי לעברו, אני יכולה להרגיש את עיניו בוחנות אותי במבט כבד ויציב, מעריכות אותי, ממתינות למשהו.

"אתה מוכן בבקשה – ״ אני נובחת בתסכול, אבל אז המטוס מיטלטל שוב ואני נצמדת אל הדופן כדי לייצב את עצמי. כשאני עושה זאת, זרועי מתחככת בזרועו. חום מתפשט בגופי. סיכות קטנטנות של חום דוקרות את עורי ומשחקות עם המוח שלי. אני ממהרת להתרחק ממנו.

מזווית עיני אני קולטת את חיוכו השחצני. הוא רוכן לעברי ואומר בקול עמוק ובמבטא אירי כבד, "אני מוכן לעשות מה?"

הרמיזה המינית המוטמעת במילותיו שולחת בגופי רטט של התרגשות המלווה בצמרמורת של אזהרה. למשך פעימת לב אחת אני שוקלת איך זה יהיה לזכות במעט יותר ממנו ולא רק במבטו, שאותו אני מרגישה כמו ליטוף ממשי, כשהוא חולף על פני גופי.

יש לו ידיים גדולות.

שרירים גדולים, משורגים.

בליטה כבדה ומובחנת במכנסיו...

שיט. תתמקדי, מקנה.

אבל כל מחשבה מלוכלכת שאי פעם הייתה לי מתפרצת מכלאה בתוך מוחי ומסתחררת מול עיניי, ובכל אחת מהמחשבות האלה, הזר הזה, העומד מולי, מככב בתפקיד הראשי.

המטוס מזדעזע פעם נוספת והשלט המורה על הידוק חגורות הבטיחות נדלק מעל לראשו של הגבר, ולאחריו נשמע קולה של הדיילת במערכת הרמקולים. "אנחנו נכנסים לתוך מזג אוויר סוער יחסית. הקפטן הדליק את השלט המורה על הידוק חגורות הבטיחות. אנא שובו למקומותיכם והדקו את חגורות המושב. תודה רבה."

אני לא מספיקה לחזור למקומי לפני שסדרה של קפיצות מבהילות גורמת לגוף המטוס להשמיע גניחות מתכתיות ורעשי חריקות קטנים בעת שלחץ האוויר בתא הנוסעים יורד ואני חשה לשנייה חסרת משקל ואז מוטחת בחזרה לרצפה ומועדת קדימה לתוך קיר של שרירים מוצקים.

"היי, לאט לך, מותק." המילים מתגלגלות מבין שפתיו המחייכות ביהירות, מבטאו עמוק ומלטף. ידיו הגדולות תופסות בזרועותיי וחום מתפרץ דרך הבד הדק של חולצתי לנוכח המגע. אני מקללת בשקט את הפעימות שמתעוררות בין רגליי מעצם קרבתי אל גופו.

הגירושין שלי הפכו להיות רשמיים רק לפני חודשיים, אך חלפו שנים מאז מישהו נגע בי באינטימיות, כפי שהגבר הזה עושה כעת.

כמה פאתטית אני, הא?

הדופק שלי, שגם ככה הולם בעוז, מאיץ עוד ואז כמעט עוצר לחלוטין כשאני מרימה את עיניי לעבר פניו. אני סוף־סוף זוכה למבט מעמיק בפניו של הזר שבזרועותיו אני עטופה כרגע. פנים שמשיבות לי מבט שיש בו שילוב של שחצנות וחום, הקורנים מבעד לתווי פנים חזקים וגבריים.

כמו שהנחתי כבר קודם, הוא משגע. אבל לא בדרך האמריקאית, הנקייה והמגולחת. לא כמו צ'אד. לא. הגבר הזה חתיך אפילו בלי להתאמץ. הוא מחוספס, כהה, עם חיוך יהיר שמבטיח הרבה מאוד צרות.

צרות הן הדבר האחרון בעולם שאני מחפשת כרגע.

הגבר משחרר אחת מזרועותיי ומעביר את כף ידו על פני הזיפים השחורים שמכסים את לסתו. מבטי עוקב אחר תנועת אצבעותיו, שחולפות על פני שיער שנפל על מצחו ומסרקות אותו לאחור. כשהן עושות זאת, הן חושפות לעיניי צלקת חיוורת שמשתרעת מהגבה שלו ועד לקו שערו. "אני..." המילים נתקעות בגרוני.

"את מה?"

עיניו בצבע המרווה, ממוסגרות בעיגולים בגוון ירוק כהה יותר ונוצצות בהומור בעת שהן בוחנות אותי. חיוך עולה בזוויות שפתיו המלאות. שפתיים שמתחננות לנשיקות.

אני מרגישה שגופי רוכן לעברו, כאילו מתוך עצמו.

שיט.

מה אני עושה?

"סליחה," אני ממלמלת, ממהרת להשפיל את עיניי, אבל כשהמטוס מיטלטל שוב, ידיי נשלחות כמו מתוך עצמן ונאחזות במותניו כדי לייצב את עצמי. אני יכולה להרגיש את הגבעות הקשיחות של שרירי בטנו גם מבעד לבד חולצתו, ואת האופן שבו הן מתמתחות ומתרפות תחת אצבעותיי.

אלוהים אדירים. הגבר הזה בכושר גופני מעולה.

הוא נוטף סקס. הקול שלו. תנועותיו הקלות, הבטוחות. אפילו הריח שלו; עשיר, ארצי, גברי. אין לי ספק שהוא יהיה פגז במיטה. לעזאזל, אחר הבצורת שהייתי נתונה בה, הוא בטח יעיף את המוח שלי לכל הרוחות.

אני מרימה את עיניי לעיניו, יודעת שאתחרט על כך. ואני באמת מתחרטת, כשאני רואה את המבט בעיניו.

אפל.

מסמם.

מבט שמבטיח עונג – מהסוג שיסתיים בשברון לב.

אני מכירה גברים מסוגו. התחתנתי עם אחד.

הוא משדר סכנה וצרות וכל הדברים הפרועים והמשוגעים שאני יודעת שמהם אני צריכה להתרחק.

הוא מצחקק בקול נמוך ושקט, ואז רוכן לעברי, לוחש ברכות ליד אוזני: "כדאי שתחזרי אל המושב שלך. בהוראת הקפטן."

אני רועדת כשהנימה המתנגנת בקולו משחקת על פני עורי, שולחת צמרמורות בבשרי. "אוכל לעשות זאת אם תשחרר אותי," אני אומרת בנוקשות, נאבקת להעמיד פנים שהנוכחות שלו לא משפיעה עליי.

הוא מגחך שוב ורוכן קרוב יותר אליי, כה קרוב עד שנשימתו מחממת את אוזני. "זו את שעדיין נאחזת בי."

אני משפילה את עיניי אל ידיי, שכרגע מאוגרפות על חולצתו. אני משחררת אותו בחדות, חום מטפס אל לחיי. אני מסתובבת בתנועה אחת ולא מציצה מעבר לכתפי אפילו פעם אחת, גם לא כשאני שומעת את צחוקו מלווה אותי כל הדרך אל מושבי.

ברגע שהחגורה מהודקת למקומה, אני עוצמת את עיניי ונושמת נשימות עמוקות כדי להפיג את החרדה שחונקת אותי. "מטוסים מחורבנים," אני מסננת. "גברים מחורבנים."

אני מרגישה תנועה בכיסא שלצידי. "את תמיד נוהגת לדבר לעצמך?"

לפני שאני פוקחת את עיניי, אני יודעת שהצרות הלכו אחריי. הבחור מחייך לעברי, חיוך בעל גומות חן עמוקות, ומנופף מול עיניי בשני בקבוקונים של ג'יימיסון. "חשבתי שלא יזיק לך שוט של משהו חזק. את נראית לי קצת מתוחה."

כל הברה שהוא מבטא מתגלגלת על לשונו לאט, מלאה בסודות ובהבטחות, ולעזאזל אם הגוף שלי לא מגיב להזמנה שאני רואה בעיניו. "אני בסדר," אני אומרת, ואז עושה את טעות חיי ומסבה את מבטי לעבר הצוהר הקטן הקבוע בגוף המטוס בדיוק ברגע שבו הבזק של ברק מאיר את השמיים האפורים.

אני שונאת לטוס.

לפי האופן שבו השנה הזאת מתנהלת, זה יהיה המזל שלי, אם המטוס יתרסק בסופו של דבר. אני נאחזת בכוח במשענות המושב ופרקי אצבעותיי מלבינים ממאמץ כשהמטוס מיטלטל שוב.

"אלה רק כמה כיסי אוויר," הוא אומר, עדיין מחייך אליי בעודו פותח אחד מהבקבוקונים וגומע את תכולתו בלגימה אחת.

"אולי כדאי שתחזור למושב שלך," אני מעירה בשיניים חשוקות, מנסה בכל כוחי להסתיר את האופן שבו גופי מתחמם כשמבטו מתמקד בשפתיי. לשוני בוקעת מתוך פי מעצמה בעודי מלקקת את שפתיי בדיוק במקום שבו עיניו מתמקדות. חיוך עולה בשפתיו, כאילו הוא יודע בדיוק על מה אני חושבת.

"החברה פה הרבה יותר נעימה לי, ואני די בטוח שאוכל להסיט את מחשבותייך ממה שזה לא יהיה שמטריד אותך."

"שום דבר לא מטריד אותי, חוץ מאנשים שמתיישבים במקומות שלא יועדו להם."

הוא צוחק, צחוק עמוק וגרוני, לא מושפע כלל מגסות הרוח שלי. אם כבר, זה רק גורם לו להיות עקשן יותר בנחישותו להמשיך את המשחק הזה איתי, ומה שהוא לא יהיה, המשחק הזה, הוא ברור לי לחלוטין. "אבל את הזמנת אותי, מותק." הוא מחייך את החיוך הזה שאמור להיות מוצא מחוץ לחוק ואז לוחש בקול שרק אני אוכל לשמוע: "אולי לא אמרת את המילים המדויקות, אבל ראיתי את ההזמנה בעיניים החומות היפות האלה."

"אתה טיפוס די שחצן, הא?" אני גונחת ומגלגלת את עיניי, על אף הפרפרים שפורשים להם כנף בבטני.

הוא מושך בכתפיו. "זה חלק מהקסם שלי."

"אפשר להתווכח על זה."

הוא צוחק צחוק קצר ועמוק. "אני שיין." הוא מושיט לעברי יד גדולה ומשאיר אותה מתוחה עד שאני לוחצת אותה בעל כורכי. שוב, אני מופצצת בחשמל בעוצמה של אלפי וולט ברגע שאצבעותיי נוגעות באצבעותיו. אני ממהרת למשוך את ידי מתוך ידו. "אני מקנה," אני ממלמלת, שונאת את האופן שבו הוא גורם לי להרגיש, ועם זאת נהנית מכך יותר מכפי שהייתי רוצה להודות.

"מקנה." הוא אומר את שמי לאט, מגלגל את ההברות על לשונו, והצליל חלק ומחוספס בעת ובעונה אחת, כאילו הוא אומר אותו בעודו קבור בין ירכיי. זה מזכיר לי עד כמה הבחור הזה מסוכן עבורי. הדבר האחרון שאני צריכה זה סיבוך נוסף בחיים שלי. יש לי בעל לשעבר אחד, ערמה של חובות ומיליון חלומות קרועים לגזרים וכל אלה הם די והותר כדי לגרום לכל אחת להישבע שהיא לעולם לא תתקרב לגברים שוב, ובייחוד לא לגבר הזה, שיושב לצידי. זה לא היה מפתיע אותי אם הוא היה מסיר כרגע את החולצה והייתי מוצאת על החזה שלו קעקוע של המילים 'שובר לבבות'.

לרוע המזל, עיניי נודדות כמו מתוך עצמן אל שרירי החזה ההדוקים שלו הנראים מבעד לבד החולצה הצמוד והמראה גורם לי לבלוע את הרוק בכבדות. "הנה המבט הזה," הוא נוהם בקול נמוך, כזה שרק אני יכולה לשמוע. אני קורעת את עיניי מגופו, נוהמת בחוסר שביעות רצון, מוציאה מגזין מכיס המושב שלפניי ומתחילה לעלעל בו בתקווה שהגבר הזה יבין את הרמז וילך כבר.

הוא לא הולך.

"זו תהיה הפעם הראשונה שלך באירלנד?" הוא מותח את רגליו הארוכות קדימה ככל שהמקום מאפשר לו וכשהוא עושה כן, ירכו נוגעת ברגלי.

"כן," אני ממלמלת, לא מרימה את עיניי מהמגזין, רוצה להתרחק ממנו אך איני מסוגלת. זה כאילו האיברים שלנו ממוגנטים זה לזה. אני שונאת את האופן שבו הקירות שלי מתמוטטים, את האופן שבו אני מרגישה שכתפיי קלות יותר מכפי שהיו לפני שהוא התיישב לצידי. יש בו משהו שמרגיע אותי.

לפני חמש דקות הוא פלרטט עם אחת הדיילות, אני מזכירה לעצמי. אבל, בשם אלוהים, עבר הרבה מאוד זמן מאז הפעם האחרונה שגבר כלשהו הביע בי עניין. בעיירה קטנה כמו פורט קלובר, שבה מחצית מאוכלוסיית הגברים קשורה אליי בקשר דם ואילו החצי השני נשוי, אין אפשרויות רבות. לא שהייתי מעוניינת במין הגברי. הלב שלי נשבר כבר פעם אחת וזו הייתה פעם אחת יותר מדי מבחינתי. אני פשוט מצטערת על כך שהגוף חולק בצורה חד משמעית על הרצון של המוח שלי בהתנזרות מוחלטת. שיין מביט בי בגבה מורמת, כאילו ממתין לתשובה. "מה?" אני שואלת בקול חד קצת יותר מדי ונעה בחוסר נוחות במושבי תחת מבטו הבוחן. לא נראה שהבחין בטון קולי החמור, וגם אם הבחין בו, לא נראה שזה מרגש אותו מי־יודע־כמה. "את בחופשה?"

"לא."

"עבודה?"

אני נאנחת ומנידה בראשי.

"הבנתי," הוא אומר בטון יודע־כול, כאילו בזה עניתי על כל שאלותיו. עיניו נוצצות בהומור. "אז את מחפשת גבר, אם ככה. לבחורונת יפה כמוך לא תהיה כל בעיה ל – "

"לא." על אף הטון המשועשע בקולו, אני לא יכולה להימנע מלהגיב במגננה, וזה גורם לקולי להישמע קשוח. "לא לכל דבר יש קשר מיידי לסקס."

כמה ראשים מסתובבים לכיווננו. שיט. שיין מרים גבה. "הייתי יכול להתווכח איתך על זה, מקנה," הוא אומר בקול עמוק ונמוך. גם הפעם, כשהוא מבטא את שמי, בטני מתהפכת. כן, הוא לגמרי צרות צרורות.

אני משיבה את עיניי אל המגזין והופכת את הדפים, אבל לא מסוגלת להתרכז בשום דבר מלבד בגבר הענק שכרגע מציף את המרחב האישי שלי בעודף טסטוסטרון ופרומונים. הוא מניח את אמת ידו על משענת המושב שלי, רוכן לעברי אבל לא אומר דבר, רק ממשיך להביט בי באותו חיוך יהיר שאין לי ספק שהמיס יותר תחתונים מכפי שהייתה לו את הזכות. אני מטיחה את המגזין על ברכיי. "אם אתה מחפש מישהי ל... לפלרטט איתה, אני די בטוחה שהידידה המשותפת שלנו, הדיילת, תשמח מאוד לשתף איתך פעולה."

הוא צוחק כאילו התסכול שלי משעשע אותו. "את מקנאה?"

"אלוהים, לא. אני אפילו לא מכירה אותך."

"אבל היית רוצה להכיר אותי."

"לא."

"למה לא?" הומור מרצד בעיניו. הוא נהנה מכל הסיטואציה קצת יותר מדי.

"אתה לא הטיפוס שלי."

"ומה הטיפוס שלך, מקנה?" הוא לא צריך בכלל לגעת בי, ובכל זאת אני מרגישה אותו על עורי, הניחוח שלו חודר לנחיריי ומבעיר את גופי כאילו אני כבר שייכת לו.

"אתה עושה את זה הרבה?" אני משנה את הנושא, עוברת לשחק את ההגנה כי הוא כמו בולדוזר, שובר את החומות המקיפות אותי בעידון שגורם לי כמעט שלא לשים לב לכך שהן מתפוררות לאבק. הוא טוב מאוד באומנות הפיתוי, אין ספק בכך.

"את מה?" הוא שואל, קולו עדיין מחויך.

"את זה..." אני מחווה באצבעי בינינו, "את הדבר הזה שאתה עושה."

"את מתכוונת לכך שאני מפלרטט איתך?" הוא מרים גבה. "זה מעצבן אותך? לדעת שמישהו חושב שאת יפה?" הוא רוכן לעברי וממשיך לחייך אליי כאילו הוא כבר הבין את כל צפונותיי. "לדעת שמישהו חושק בך?"

שאני אמות. מעולם, בכל עשרים ותשע שנותיי, לא דיברו אליי ככה. אני בולעת בקושי את הגוש שעומד בגרוני. "אני..."

כיסי אוויר נוספים גורמים למטוס לרעוד ולהשתקשק באוויר ולחץ האוויר בתא הנוסעים יורד בבת אחת. הפעם אני לא הנוסעת היחידה שפולטת צווחת בהלה. הנוסעים סביב משתנקים והתאים מעל לראשינו נפתחים ומשחררים מסכות חמצן. יד גדולה תופסת בידי ואצבעותיה משתלבות באצבעותיי בזמן שאנחנו ממשיכים להיטלטל במושבים שלנו. אימה משתקת אותי כשנראה שהמטוס עומד פשוט ליפול מהשמיים. "אוי, אלוהים... אוי, אלוהים..." אני מתייפחת עם המילים שוב ושוב ותופסת את ידו בחוזקה. כשהמטוס מתייצב, הדיילת מתחילה לדבר ברמקולים שמעל לראשים שלנו, שבה ואומרת שנתקלנו בכיס אוויר גועלי במיוחד והכול בסדר. אני משחררת בכוח אוויר שעצרתי בריאותיי.

"את בסדר?" קולו העמוק של שיין בוקע ממקום קרוב מאוד ללחיי. אני פוקחת את עיניי ורואה שאנחנו אוחזים ידיים, אבל לא מתרחקת ממנו כפי שהייתי אמורה לעשות. "אני... אני חושבת שכן."

הוא שולח את ידו השנייה ומרחיק את שערי מעל פניי, חופן את סנטרי ומכריח אותי להביט בו. "את בטוחה?"

מבט אחד ממנו, ואני אבודה בתוך עיניו. מי שאמר שאין דבר כזה, להרגיש קשר מיידי וחזק כלפי מישהו שזה עתה פגשת, בבירור לא פגש את הגבר הזה.

"אני..." לשוני נורית החוצה מתוך פי ומלקקת את שפתיי היבשות. "אני חושבת שעכשיו השוט הזה שהצעת לי יהיה ממש במקום."

 

 

פרק 2

שיין

 

בשנייה שבה האישה הזאת הביטה בי בעיניים החומות והעדינות האלה, ידעתי שהיה עדיף לו הייתי תופס את המרחק שלי ממני. היא לא דומה בדבר לנשים שאותן אני רגיל להכניס למיטה שלי. הדיילת, שממש כמעט התחננה בפניי שאאפשר לה לכרוך את שפתיה סביב הזין שלי, היא יותר הסגנון שלי. נשים כמוה יודעות את החוקים.

אבל לא נשים כמו מקנה. היא אישה מהסוג שממנו אני מנסה להימנע בכל מחיר. היא מתוקה, תמימה. פגועה בדרכים שהיו גורמות לכל גבר נורמלי ושפוי לאבד את השפיות בניסיון לגונן עליה, אבל עם ביטחון שקט שגורם לה להיראות כמעט בלתי נגישה. בחורות כמוה הן הסכנה הגדולה ביותר לגברים כמוני. ראיתי את זה קורה לחבריי הקרובים ביותר. ראיתי אותם נכנסים לסחרור אין־סופי שגרם להם לרוץ אחרי בחורות עד שהם שכחו מהדבר היחיד שבאמת ובתמים חשוב – המוזיקה. זה היה הדבר היחיד שהיה מניע כל אחד ואחד מאיתנו – את קיליאן, את אוון, את איידן ואותי. בילינו שנים כדי לשכלל את הסאונד שלנו, את ההופעה המושלמת, ואז, אחד אחרי השני, הם נדבקו בחיידק שנוהג לחסל גברים בקצב רצחני משחר ההיסטוריה.

אהבה.

איידן היה הראשון שנפל. ועוד ברשתה של אחותי, מכל הנשים בעולם. ואז קיליאן, ולאחרונה גם אוון.

טוב, אני מוכן להודות בכך שהם נראים מאושרים, ואולי הם באמת מאושרים, אבל אושר מהסוג הזה הוא רק לפראיירים ששכחו כמה כיף זה להיות רווק.

אני אוהב את החיים שלי ועל אף מה שהחבר'ה אולי חושבים, אין בתוכי שום חלל שרק ממתין להתמלא בידי האישה המושלמת. אני זה שדואג למילוי של עצמי, ואני טוב מאוד בזה, לכל הרוחות. אני מטפל יפה בנשים שאני מביא למיטתי, אם אנחנו בכלל מגיעים עד המיטה, אבל לא משנה אם אני גורם להן לגמור על הדלפק במטבח או גורם להן לצרוח את שמי על המושב האחורי באוטובוס ההופעות שלנו כי אני תמיד גורם להן לגמור.

כן, אני שחצן, אבל יש לי את כל הסיבות להיות כזה. נשים אוהבות אותי, ולא רק מפני שאני מנגן באחת מלהקות הרוק המפורסמות יותר בעולם, אלא מפני שאני יודע בדיוק איך לגרום לגוף האישה לשיר בדרכים שהיא מעולם לא חשבה שאפשרי. ושיתהפך העולם, לעולם לא אוותר על זה.

אני משחרר באיטיות את אצבעותיי מאחיזתה, מוציא מכיסי את הבקבוקון ומגיש לה אותו. "תודה," היא אומרת, קולה סדוק מרוב עצבנות. היא פותחת את הפקק וגומעת את המשקה במהירות, מתכווצת כשהוויסקי שורף את גרונה. היא נעה במושבה ואני מבחין בכך שהיא מתרחקת ממגעי, והדבר הזה עומד בניגוד מוחלט ללהט שאני רואה בעיניה. "אתה גר באירלנד?" היא שואלת.

"רוב הזמן," אני עונה בצורה מעורפלת, בדיוק כמו שהיא ענתה לי.

היא רוצה אותי, אבל מסיבה מסוימת, היא מתרחקת ממני, כאילו מפחדת לחוות את העונג שהיא יודעת שאעניק לה. אני גם מתחיל לחשוב שהיא אפילו לא יודעת מי אני, וזו ממש פצצה לאגו שלי. נכון שהפנים שלי לא מוכרות כמו פניו של קיליאן, אבל כבר השתתפתי במספיק תוכניות אירוח בטלוויזיה והצטלמתי למספיק שערים של מגזינים בשנה האחרונה מכדי להסתובב בעולם בלי שיזהו אותי. חלק ממני מאוכזב מכך שהיא אינה מזהה אותי. אני לא יודע למה, אבל אני רוצה להרשים אותה. יהיר ככל שאהיה, רברבן אני לא, ולכן אין לי כל כוונה לספר לה אם היא אינה יודעת כי אני לא צריך שהסטטוס האישי שלי יפתח עבורי רגליים של בחורות.

אני שיין היינס, וזה כשלעצמו מספיק כדי לגרום לבחורות להתחנן שאתן להן טעימה ממני. "נסעתי כדי לבחון כמה כישרונות באזור ניו יורק." אני מתמתח, מוודא שירכי תתחכך בירכה ובוחן את הסומק המתפשט בלחייה.

"כישרונות?" היא מסתירה באופן יעיל מאוד את האופן שבו אני משפיע עליה, אבל אני מעולה בקריאת סימני גוף מסגירים של נשים, ואני יודע בדיוק מה היא צריכה – היא צריכה אותי. החומות שלה גבוהות יותר מהחומות של פורט נוקס, ואני מת לשבור אותן ולכבוש אותה כפי שאף אחד לפניי מעולם לא כבש, ובה בעת צמרמורות של אזהרה חולפות בי, מבשרות לי שהיא לא מסוג הבחורות שעושים איתן 'קוויקי' בשירותים של המטוס.

"אני מנהל חברת הפקות בתחום המוזיקה," אני אומר, לא בטוח מדוע אני נמנע מלספר לה מי אני. זה לא שקר גמור. אחרי שאיידן וקיליאן החליטו להפסיק לצאת למסעות הופעות, אוון הציע לי שנפתח חברת הפקות משלנו. זה לא בדיוק הקטע שלי. טוב, אין ספק שזה מעסיק אותי, אבל זה לא כמו לנגן על במה מול אלפי מעריצים צורחים. פאק, אני מתגעגע לזה. "אבל אני מעדיף לעשות מוזיקה מאשר להאזין לאנשים אחרים מנגנים."

"אתה שר?" היא עדיין נשמעת מסויגת, כאילו טרם החליטה איזו סכנה אני מציב עבורה. אני רוצה ללחוש באוזנה שאני צרות מהסוג הטוב, הסוג שיגרום לה לרעוד בעונג ולהתחנן לעוד.

"טוב, האמת שלא, אבל אני מנגן. בתופים, בקלידים, ובעיקר בגיטרה." חלפו חודשים מאז הלהקה ניגנה יחדיו, ואני לא יכול להכחיש את העובדה שחלק ממני מאשים את הנשים שלקחו את הבחורים ממני. זה לא שאני לא אוהב אותן, אני בהחלט אוהב אותן, אבל החיים היו הרבה יותר כיפיים כשהשיחות שלנו לא סבבו סביב החלפת חיתולים וזריקות אפידורל. אני עדיין מאמין שיש דברים שגבר פשוט לא אמור לדעת.

"אתה מוזיקאי."

האופן שבו היא אומרת את המילים גורם להן להישמע מלוכלכות. אני חייב להתאפק כדי לא להגיד לה שאני לא סתם מוזיקאי, אני פאקינג 'אירי פראי'. או לפחות הייתי, עד שחברי הלהקה המנוולים שלי החליטו להפוך לחיות בית מבויתות. "מה לגבייך?" אני מפשק את רגליי עוד, מניח את ידי על משענת המושב כך שאמת זרועי מברישה את זרועה.

"מה לגביי?" היא משיבה, הזהירות שראיתי בעיניה קודם לכן, עכשיו מובחנת מאוד.

"את מנגנת בכלי נגינה מסוימים?"

היא מנידה בראשה. "אין לי ולו שמץ של כישרון מוזיקלי באף תא מגופי."

אני לא מצליח למנוע מעיניי לרקד על גבי גופה, תוהה אילו כישרונות כן יש לה. אלוהים, הבחורה הזאת יפה. היא קטנטונת, אבל אני יכול לראות את חיטובי גופה גם מתחת לסוודר הגדול שהיא לובשת. כל דבר בה צועק שהיא לא רוצה את תשומת הלב, בייחוד לא תשומת לב מהסוג שאני מעוניין לתת לה, אבל זה רק גורם לי לרצות אותה יותר.

השלט המבקש להדק חגורות בטיחות כבה וקול נשמע ברמקולים שמעל לראשינו, מודיע שאפשר כעת לקום מהמושבים ולהתהלך ברחבי המטוס. הדיילת שקודם לכן פלרטטתי איתה מסדרת למקומם תיקים שנפלו מהתאים העליונים, במרחק כמה מטרים ממני. כשהיא רואה אותי יושב ליד מקנה, היא משרבבת את שפתיה בזעף, ואז רוכנת לעברי מעל המושב שלפניי ואומרת, "אתה בטוח שלא יהיה לך נוח יותר במושב שהוקצה לך?"

האישה הזאת יודעת בדיוק מי אני, והמבט שהיא מעניקה לי אומר לי שהיא מתכננת לתת לי קצת יותר ממשקה או סנדוויץ'. האישה הזאת קלה להשגה, ולא רק באופן שבו היא מוכנה לפשק את רגליה עבורי. היא מסוג הנשים שלא יצפו לשום דבר מעבר לכך. שלא כמו מקנה, שממש צורחת מערכת יחסים לטווח ארוך, ואם חשבתי על להתראות איתה לאחר הטיסה הזאת, קרוב לוודאי שאמצא את עצמי רץ כמו הרוח לכיוון ההפוך.

"טוב לי בדיוק פה," אני אומר כשהדיילת ממשיכה להביט בי בציפייה.

מקנה מצחקקת חרישית בעודה צופה בדיילת מתרחקת.

"מה?"

"אין פלא שאתה כזה שחצן. נשים משליכות את עצמן עליך."

"חוץ ממך." אני מחייך ומטה את ראשי בגבות מורמות, מקווה שהעובדה הזאת תשתנה. סומק מזדחל במעלה צווארה אל לחייה. "זה מפני שאני לא הטיפוס שלך," אני חוזר על המילים שהיא אמרה לי קודם לכן. "או ש..." אני מתקרב אליה, "או שאת פשוט מפחדת לקחת את מה שאת באמת רוצה?"

הבעת פניה מתקשחת וההומור שראיתי בעיניה קודם מתאדה באותה מהירות שבה הופיע. "אתה מתכוון לומר שאלה הדברים שאתה רוצה?"

"האם אני טועה?" אני נשען לאחור בכיסא ובוחן אותה.

"כן." המילה לא נאמרת בהחלטיות. "אבל אין לי ספק שתנחל הצלחה מרובה עם החברה שלך שם." היא מנידה את סנטרה לעבר הדיילת הבלונדינית שממשיכה להציץ לעברנו בשפתיים משורבבות מדי כמה שניות. מקנה משחררת צליל שמביע שאט נפש ומסיטה את מבטה.

"יש לך סרגל מדידה די רציני שם, מתחת לסוודר, הא?"

"מה?" היא נועצת בי עיניים כועסות.

"את לא מהססת להעביר שיפוט מהיר על אנשים."

זה גורם לה לעצור. היא פותחת את פיה ואז סוגרת אותו ולא אומרת את מה שהיא עמדה לומר. "אני לא שופטת. אני פשוט מרגישה... אני חשה צער עבור נשים כמוה."

אני מטה את ראשי. "למה? מפני שהיא מכירה את עצמה טוב? את חושבת שהעובדה שהיא יודעת מה היא רוצה וגם לוקחת את זה, גורמת לה להיות חלשה?" אני מניד בראשי בחוזקה ונאנח. "את טועה."

שפתיה של מקנה מהודקות ואני יכול לראות את המוח שלה רוחש בתגובות שהיא רוצה לומר לי. "אז אולי כדאי שתיתן לה את מה שהיא רוצה."

אני שוב רוכן לעברה, מביט בה במבט שהיא לא תוכל לפרש לשני פנים. "אבל לא אותה אני רוצה."

עיניה של מקנה פוגשות את עיניי לרגע קצר ולוהט לפני שהיא מסיטה אותן בחדות, אבל אני מספיק לראות את האש הבוערת מתחת לקרירות שהיא מנסה להפגין בכל הכוח. אני לוקח את ידה ומעביר את אגודלי על שורש כף ידה. היא נרעדת, אבל לא מושכת את ידה מאחיזתי. "האם אי פעם הרשית לעצמך לקחת את מה שאת באמת רוצה, מותק?"

לשנייה, קצרה ככל שתהיה, אני רואה אותה חוככת בדעתה לגבי תשובתה, ובשנייה הזאת, אני רואה את כל התשוקה החבויה בה. באר חתומה של תשוקה גולמית. ואז השנייה הזאת חולפת וזה נעלם. היד שאני אוחז מתאגרפת והיא מושכת אותה מאחיזתי. "מה שאני רוצה ומה שאני צריכה הם שני דברים שונים לחלוטין."

"מישהו פגע בך?" אני כבר יודע את התשובה לכך. היא כתובה בכל תו ותו מתווי פניה. מי שלא עשה לה את זה, דפק אותה כמו שצריך בתהליך. שפתה התחתונה רועדת ואז היא אומרת ברכות מהולה במרירות. "כן."

אני מעביר את ידי על לסתי ומביט ברגשות שמובעים בפניה.

זה מסובך. האישה הזאת היא כולה סיבוך אחד גדול וחפרתי קצת עמוק מכפי שתכננתי מלכתחילה, אבל אני לא מצליח לעצור את עצמי – אני רוצה לדעת יותר.

שיט. זה הזמן להתרחק, גבר.

"מה איתך?" היא שואלת. "האם מישהי שברה לך את הלב אי פעם, או שרק אתה שובר לבבות?"

אני מושך בכתפיי. "אם החוקים ידועים לשני הצדדים מהרגע הראשון, אז אף אחד לא נפגע."

"החוקים?"

אני מחייך ואומר בקול שרק היא תשמע, "בלי רגש. בלי הבטחות. בלי מחר. רק עונג."

אישוניה מתרחבים והיא שואפת שאיפת אוויר קצרה וחדה. גלים כהים של שיער נופלים אל מעבר לכתפיה כשהיא מנידה את ראשה. "אני... לא הייתי מסוגלת לעשות את זה."

"את מה?"

"לשכב עם מישהו ש... שאין לי רגשות כלפיו."

אני רוטן. "את אומרת לי שהיית מאוהבת בכל גבר שאיתו נכנסת למיטה?"

"כן." סנטרה מזדקר בתנועה מרדנית. "אהבתי אותו."

נדרש לי רגע כדי להבין את מה שהיא אומרת. "שכבת רק עם גבר אחד?"

"לא שזה עניינך באיזו צורה או אופן, אבל כן."

אני שורק לאט. "זה מסביר הרבה מאוד."

עיניה מוצרות. "זה הרבה יותר טוב מלהיות פרסומת מהלכת למחלות מין."

"אאוץ'." אני תופס את החזה שלי ומגחך, על אף האופן שבו מילותיה חודרות אל מתחת לעורי. אני בקושי מכיר את הבחורה, ובכל זאת שונא את האופן שבו היא תופסת אותי.

"אני מצטערת," היא ממלמלת. "זו הייתה ממש גסות רוח מצידי. אתה נראה בחור נחמד, ואני לא מחפשת להיכנס לקשר חדש עכשיו. אני פשוט צריכה..." היא עושה טעות ומביטה בי. המבט שלה אומר לי בדיוק מה היא צריכה, אבל היא נעולה מדי במה מותר ומה אסור מכדי להרשות לעצמה ללכת על זה.

"תאמיני לי, מותק, אני יודע בדיוק מה את צריכה."

היא נוחרת בזלזול ואז נאנחת. "איך אתה בכלל יכול לדעת מה אני צריכה, כשאתה אפילו לא מכיר אותי?" היא נראית פגיעה, חשופה. למרות שאני יודע שלא כדאי שאפעיל עליה לחץ והדבר הכי טוב שאני יכול לעשות עבור שנינו זה פשוט להניח לה, אני מושיט את ידי לעברה. "תני לי את הטלפון שלך."

היא מביטה בי בחשד. "למה?"

אני מנסה לשמור על טון קולי קליל, ובדרך כלל זו משימה קלה עבורי, אבל משהו בתוכי דוחק בי, מתעקש על כך שלא אתן לבחורה הזאת להיעלם בלי להשאיר לי את מספר הטלפון שלה. "את נוהגת להתווכח ככה עם כולם?"

"רק עם זרים שבאים אליי בדרישות ולא יודעים מתי לוותר," היא אומרת בחיוך עקום, וזה כבר שיפור לעומת המבטים המצמיתים שהיא חילקה לי רק לפני כמה שניות.

אני מצחקק. "אם תגידי לי להסתלק, אני מסתלק. אבל לפני זה, תני לי את הטלפון שלך. אני רק רוצה להוסיף לזיכרון המכשיר את מספר הטלפון שלי."

היא מהססת, נראית מסויגת, אבל אז מוציאה את האייפון שלה מכיסה ומחזיקה אותו באחיזת מוות. "אני לא רוצה את מספר הטלפון שלך."

"אני חושב שאת כן רוצה." אני לוקח את ידה ומשתמש באגודלה כדי לפתוח את נעילת המסך. האוויר בינינו מתחמם לנוכח המגע, אבל אני לא רוצה לעשות מזה עניין, כי אני יודע שכל דבר שהוא מעבר למגע הקליל הזה קרוב לוודאי יגרום לה לקרוא לאנשי ביטחון שיגררו את התחת שלי בחזרה למושבי במחלקה הראשונה. אני קורץ לעברה. "לא היית נותנת לי את הטלפון שלך אם לא היית מעוניינת בי, אפילו מעט."

"אם זו הדרך היחידה לגרום לך לחזור למושב שלך, אז תן לי את מספר הטלפון שלך."

בולשיט.

אני מגחך בשקט, רואה אותה מסמיקה, את לחייה מאדימות. עיניה מוצרות, אבל יש בהן אש למרות המבט הקר. תשוקה מאולפת רותחת מתחת למעטה הקרח של הבחורה הזאת, ואני מת להיות זה שישחרר אותה. לאחר שאני מקליד את הספרות, אני מגיש לה את המכשיר ונותן לאצבעותיי להשתהות על אצבעותיה כמה שניות יותר מהדרוש. אוה, כן. יש שם להט. להט חורך בעוצמתו. "היה כיף לפגוש אותך, מקנה."

נשימותיה רדודות ולא יציבות כשהיא מנידה בראשה לעברי וזה הסימן שאומר לי שעליי לעזוב כעת, מפני שעל אף שהמזל האירי הידוע עומד לצידי, אני יודע שאין סיכוי בגיהינום שהיא תיתן לי להעניק לה משהו שהוא יותר ממספר הטלפון שלי כרגע.

כשאני פוסע במורד המעבר לעבר המושב שלי אני מתעלם מהדיילת הפלרטטנית ומהמבטים שלה, וחושב לעצמי שאין סיכוי שמקנה אי פעם תתקשר אליי, ואם אני כן לגמרי עם עצמי, זה בטח לטובה. נראה לי שאני יודע איך הסיפור יכול היה להיגמר – בדיוק באופן שממנו אני חושש יותר מכול. כשהלב שלה מרוסק לחתיכות.

אני אולי חתיכת ממזר יהיר ושחצן, אבל אני לא מנוול גמור.

על אף לשונה המושחזת, לא קשה לראות שהבחורה הזאת פגיעה מאוד. ההודאה שלה בכך שאין עצם מוזיקלית אחת בכל גופה, גרמה למחשבותיי להסתחרר, וזאת מפני שאני יודע סוד שרוב האנשים לא יודעים; כל הנשים מסוגלות לעשות מוזיקה, כל מה שנדרש הוא מוזיקאי מחונן שינגן על הכלי שלהן, ואם הייתי יכול ללמד אותה איך לא לערב את הרגש שלה בעניין, הייתי מת לשמוע את המנגינה שהגוף המדהים שלה רוצה נואשות להפיק.

[1] מאנגלית: ברברי.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס59 ₪ 98 ₪
דיגיטלי 150 ₪
מודפס 200 ₪
עוד ספרים של אדל - הוצאה לאור
דיגיטלי35 ₪ 20 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי35 ₪ 20 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
עוד ספרים של סי. אם. סיברוק
דיגיטלי 99 ₪
מודפס 117 ₪
דיגיטלי 24.5 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי 24.5 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il