לחיות מתוך אורגזמה

בספר "לחיות מתוך אורגזמה" מציגה נילי פירסט צציק סיפורים של נשים, גברים וזוגות שהגיעו אליה לקליניקה לתהליך הדרכה, ליווי וריפוי. נילי מתארת ברגישות ובאומץ תהליכים שעברו המטופלים ומעוררת רגשות של חמלה, תקווה ואהבה בהתייחסןת למסעות הפנימיים והאישיים שעברו איתה יד ביד אל האתגרים, ההצלחות ולעיתים לאין הצלחות. הסיפורים מתובלים בחוויות אישיות שעברה נילי כבת, כאישה צעירה, כאימא וכאישה בוגרת.

"שעת ערב, הם נכנסים אל. אני סקרנית, מתבוננת וכאילו צוללת לתוכם, אל תוך האנשים. קולטת את מבע פניהם, תוהה האם תהא ישירות במבטם, האם יביטו לתוך עיניי, אולי יסיטו אותן, איך תהיה שפת גופם, יהיו מנח הרגליים, הלבוש, צבע השיער, האיפור, התכשיטים, מידת הדיוק לפרטים."

"אני קולטת את תשומת ליבם לעצמם.

כאן הם פוגשים את עצמם, את רגשותיהם, את מחשבותיהם, את דעותיהם ואת התנהגותם. כך גם אני פוגשת את עצמי דרכם. הם רואים בי שיקוף לעצמם בתגובותיי."

הקדמה
"לא מעניין אותי ממה אתם מתפרנסים.

אני רוצה לדעת למה אתם משתוקקים,

עד כאב.

לא מעניין אותי בני כמה אתם.

אני רוצה לדעת אם תעזו

להשתטות למען האהבה,

למען החלום שלכם,

למען

הרפתקת החיים…"

מתוך ״ההזמנה״ מאת אוריה מאונטיין דרימר

מאז ומעולם ריתקו אותי סיפורי אנשים

שעת ערב, הם נכנסים אליי. אני סקרנית, מתבוננת וכמו צוללת לתוכם, אל תוך האנשים. קולטת מבע פניהם, תוהה האם תהא ישירות במבטם, האם יביטו לתוך עיניי אולי יסיטו אותן. איך תהיה שפת גופם, מנח הרגליים, הלבוש, צבע השיער והאיפור, התכשיטים, מידת הדיוק לפרטים.

אני קולטת את תשומת ליבם לעצמם.

כאן הם פוגשים את עצמם, את רגשותיהם, את מחשבותיהם, את דעותיהם ואת התנהגותם. כך גם אני פוגשת את עצמי דרכם. הם רואים בי שיקוף לעצמם, בתגובותיי, במילותיי - כך גם אני רואה אותי בהם.

מתוך המראות שמתגלים מתפתח דיאלוג משותף לכולנו.

אני עדה לתיאורי חיים שנפרשים בינינו - ילדות, בית ההורים, שגרת חייהם, הנאות לצד סבל אישי או זוגי.

כל אדם וההיסטוריה הפנימית והחיצונית שחווה - הצירוף הזוגי אם מתקיים, הדיבור בנוגע לחיים יחד, אך גם בנפרד.

עם השנים אני מבינה ש"פנים וחוץ" אחד הם. כל מחשבה, רגש או תחושה מתקיימים בפנים ומשתקפים מחוץ לפנים כדי שיוכל אדם לעשות דרכו ולהתפתח.

מתוך רקמת החיים אנו שוזרים שטיח ייחודי שמורכב מחוטים צבעוניים - חלקם עבים, אחרים דקים, חלקם בוהקים ומבריקים אחרים מעומעמים. כל צבע מייחד את הטון שיוצר את סיפור חייהם.

דרך הספרים שקראה אימי למדתי את העולם

בנעוריי התענגתי על סיפורי אידיליה בעולם הזוגיות. "רומנים" כינתה זאת אימא, ואני שעוד לא הבדלתי בין ״רומן״ לנובלה, טרגדיה וקומדיה קראתי להכול רומנים - כמוה.

הוא רצה אותה, הוא שהחליט וקבע אם מתאימה לו, מייצגת אותו, אוהבת אותו. האם היא נכונה לו בצורה, בצבע, במעמד וכן גם לאיזו משפחה השתייכה - משפחה משכילה, עשירה, מיוחדת, אולי נורמטיבית ואולי אחרת, פשוטה, ענייה ואולי חסרת השכלה כשבדרך כלל עוני התחבר לחוסר השכלה.

כך היה הגבר בוחר בה ואילו הבחורה נענתה או לא. בעיקר הוא היה ה"בוחר".

באמצעות הספרים שקראה אימי ואני בעקבותיה, למדתי את עובדות החיים - מהי גבריות, מהי נשיות, מהי שליטה, מהי כניעה, מהו סבל ולצדו גם התענגות מהי.

בצוהרי היום אהבה אימי לנוח על הסדינים הצחורים, על כרית הנוצות הענקית במיטה הזוגית הרחבה ולקרוא. כך במקביל אליה או כשהייתה מסיימת לקרוא את הספר המסוים בו קראה, הייתי לוקחת אותו אליי ונכנסת למרחב הסיפורים - לעולמות אחרים, רחבים, דמיונות פרועים, חוויות מסעירות מהולות בקונפליקטים, אי בהירות והרבה רומנטיקה. כן, גם סיפורי אהבה היו שזורים תמיד ביחסי הזוגיות בספרים אליהם התמסרתי בשקיקה של גיל הנעורים שלי.

אני נזכרת בספר "סיסי" או "אמה", "אנה קארנינה", "גאווה ודעה קדומה" ועוד רבים וטובים אחרים. מצאתי שם חיים של מלכים, ארמונות מפוארים, עשירים לצד עניים. פגשתי שם שמלות מפוארות עשויות מלמלה, חגורות בטן חונקות, חזיות עדינות מעוטרות פרחים, סוסים פראיים, אצילים ומגפי בוקרים. היו נופים פתוחים כיערות עד, בקתות עץ, נהרות כחולים שוצפים, מרחבים אינסופיים שלקחו אותי להנאות רבות. מאז ומעולם אהבתי את המרחבים, את הצבעים ואת הריחות.

היו אלה סיפורי חיים מרתקים בהם התרחשו כל העולמות המופלאים, גם הכואבים. היו אהבות לצד בגידות, מלכים ורוזנים לצד נערות מפלרטטות. שקעתי בהם יותר ויותר והבנתי עובדות חיים שהתאימו לזמנים הרחוקים ההם. אלה היו עולמות שהיו דומים, אך גם שונים מהעולם בו אנו מצויים.

נשים היו בעיקר מושפעות, מרצות וממלאות את שנדרש מהן. היחס אליהן, בהכללה גסה בה אני מספרת, היה די שונה ממה שאני פוגשת בתקופה הזאת - כיום. היו אלה נשים שכאילו פעלו למען בעליהן - עשו הכול: קנו, בישלו, סידרו, ניקו, היו בהריונות עם ובלי הסכמה, ילדו, קיימו יחסי מין עם ובלי הסכמה. זה נשמע לי כמו חיים קשים ולמרבית הנשים גם כשקיבלו כך את החיים לא היה למי להתלונן. כך הן חונכו, כך הייתה זרימת החיים. יותר נכון - כך היו החיים שהיו. לא היו שאלות, לא הייתה ביקורת שהופנתה החוצה - כך היה ותו לא.

גם בתקופות יותר מאוחרות בהן בחרו נשים ללמוד ולעבוד גם מחוץ לבית, עדיין הטיפול בבית, בילדים כשהיו ובבעל היה עליהן.

עול הפרנסה העיקרי על פי רוב היה על הגבר. חוסר שוויון היה תמיד. נדיר היה שאישה תרוויח יותר כי כך בנוי היה העולם.

אני זוכרת את עצמי כאישה צעירה, מתוסכלת מכל מטלות הבית. העבודה מחוץ לבית הייתה מעניינת ומספקת, אך ההכנסה לא איפשרה לקחת עזרה בבית כך שהטיפול במטלות הבית ואחר כך בילדים היה ברובו עליי.

הייתה לי חברה דתיה שבהיריון החמישי שלה נאלצה להיות בשמירת היריון. בעלה דאג לחמש נשים שיעשו כל מה שנדרש בבית, מה שעד אז כמובן עשתה אשתו.

אפרופו בעל, מהי ה"בעלות" אותה אימצו בעלים ונשים, כמו קנין הייתה להם האישה.

רגשות רבים בחלקם חיוביים ואחרים קשים מאוד ניהלו את החיים. מצד אחד חלוקת התפקידים הייתה ברורה, כל אחד ידע את מקומו, אך בל נטעה ונחשוב שהייתה השלמה מלאה עם המצב. נשים רבות התעוררו ורצו חיים יותר שוויוניים, יותר מעניינים ויותר מאתגרים מאשר להסתפק רק בדאגה ובטיפול ביושבי הבית.

חלקן עשו מהפך ובחרו לחיות ללא בני זוג או משפחה, מה שלא היה מקובל אך לפני עשרות בודדות של שנים.

אני נזכרת באחד הזוגות שהגיע אליי לטיפול. הבעיה שלהם הייתה חוסר הרצון שלה ללדת. הכעסים, האכזבה הן שלו והן של משפחתו לא איפשרו להם להמשיך בחייהם המשותפים. הם נפרדו וכל אחד מהם המשיך בדרכו.

הציפייה המובהקת הברורה מנשים הייתה נישואים, לידה, טיפול בבית, בשדה (בזמנים קדומים) או בגינה אם הייתה.

היו נשים שמעבר לתפקידים השגרתיים כעקרות בית הספיקו לעיתים גם ללכת לחוג כלשהו כמו התעמלות, (כן, אז קראו לזה כך, היום זה ספורט) או להיפגש עם חברה. רוב הבילויים הזוגיים היו פגישות עם המשפחות כמו זוגות אחרים, יציאה לסרט או קונצרט.

אימי מעולם לא עבדה מחוץ לבית, רק לפני נישואיה. קיבלתי את העובדה הזאת בשוויון נפש, אך רק לאחר שנים תהיתי למה. הפרנסה של אבי הייתה מספקת ואימי השלימה עם עבודות הבית לצד טיפול בגינה מקסימה, עבודות יד נפלאות וגידול הילדים. לי היה ברור מעבר לכל ספק שאצלי יהיה אחרת. אני אלמד ולא אסתפק בפחות מזה. לימים סיפרה לי אימי שהצטערה על כך שלא למדה והפיקה יותר מחייה, אבל עד שנזכרה כבר התבגרה.

עד לפני עשרות בודדות של שנים, חינכו את הבת וייעדו אותה להיות אשת איש, אולי ללמוד הוראה, אולי עבודה סוציאלית או פסיכולוגיה, זאת כדי שיהיה "נוח" ואפשר יהיה לטפל בילדים האישיים אחרי שעות העבודה. כמובן שעל הגבר היה לחץ יותר גדול ללמוד ולפרנס את משפחתו לעתיד כדי ששכרו יהיה יותר גבוה משכרה של האישה שאיתו. מעטות היו הבנות שבבגרותן יצאו ללמוד פיזיקה, כימיה, רפואה או משפטים שנחשבו למקצועות גבריים.

זאת הייתה ההכוונה ששמעו ילדות צעירות בבית הוריהן וברור היה להן המסלול המיועד.

עד שלא.

שנים עברו והיום אני עדה לשינוי מסוים שמתרחש בקרב בני זוג. נשים צעירות פונות למסלול שונה-אחר בו מתקיימים לימודי רפואה, משפטים, ביולוגיה וגם הוראה ומקצועות טיפול נוספים שתופסים מקום יותר גדול בקרב נשים מאשר בעבר.

הדימוי העצמי המקצועי השתנה לטובה. יחד עם זאת יש נשים שמאמצות כוחניות גברית שכאילו נכנסת לאנרגיה הנשית ויוצרת ריחוק, טענות, אי שביעות רצון מול החיים הקשים שלא אחת מיוצגים על ידי הגבר שלהן. כוחנות גברית שבאה לידי ביטוי באופן דיבור נוקשה, ביחס לאנשים אחרים ממקום של אגו גברי "מנופח", דרשנות מוגזמת וכדומה.

אני נזכרת במטופלת שניהלה עסק ומשרד משלה מאז שסיימה את לימודיה. מחד היה לה ביטחון עצמי גדול ותחושת ערך עצמי גבוהה כי היא "עשתה" מה שהיא רצתה, אך מאידך הייתה צריכה עדיין להוכיח לעצמה, להוריה ולבן זוגה שהיא יכולה.

מה היא יכולה? מה היא רוצה להוכיח? שהיא שווה - שווה לגבר שלה?

יחסי כוחות חדשים-נושנים שבו לזירה.

בכל מקרה השתנה וגם לא השתנה המשחק בתפקידי הזוגיות.

הרצון לקבל אישור מבן או מבת הזוג התקיים אז ומתקיים גם כיום. לעיתים רחוקות אני פוגשת עשייה עצמאית ללא צורך באישור. לעיתים היא מבקשת ובפעמים אחרות הוא מבקש.

האם זאת דרך לרצות, למצוא חן, לאפשר את הביחד? כנראה שכן.

בעבר יכולתי לשמוע משפט כמו: "הוא לא עוזר לי או אולי הוא כן עוזר".

היום ברור יותר ויותר אצל חלק מהזוגות ש"נטל" הילדים ומשימות הבית מתחלקים בין השניים, אך גם לא תמיד.

אם הוא עובד עד חמש והיא עד שבע הרי הגיוני שהחלוקה ביניהם תהיה בהתאם לשעות האלה וכך כל אחד יודע מה עליו לעשות - אולי.

עד כה, אני מקשיבה לנשים רבות שלוקחות על עצמן גם עבודה מאתגרת מחוץ לבית נוסף לכל הקשור לטיפול בילדים, למסגרות החינוך, לקניות ולהכנת אוכל.

יש ששבויים עדיין בתפיסה שאישה היא זאת שעליה לעשות פעולות מסוימות בבית גם כשהיא עובדת שעות רבות וכשיש עליה אחריות גדולה מחוץ לבית.

אני יכולה לשמוע לפעמים משפט כמו: "בא לי שהיא תכין ותגיש לי ארוחת ערב ... פעם…".

מה זה אומר? חומר למחשבה.

חלק מהמפגשים בקליניקה מוקדשים למציאת פתרונות לגבי אופן חלוקת התפקידים בבית.

אני פוגשת אנשים שרוצים לתקן את היחסים שלהם. כשיחסי מין "זורמים", שאר הנושאים או רובם על פי רוב מסתדרים לטוב.

כאשר מין נעדר מהזוגיות נשמעות תלונות רבות הן מנשים והן מגברים לגבי נושאים רבים כמו תדירות היחסים ואיכותם. יש גברים שמסתפקים ביחסים עם פורנו כי האישה שאיתם הכריזה פעמים רבות על עייפות וחוסר חשק. אחרים התרגלו לכך זה שנים ולאחר לידות מעדיפים להיות שם - בפורנו.

נשים מתלוננות שהן עייפות, עמוסות ומאידך יש שמתלוננות שבן זוגן לא רואה אותן, לא מבין אותן והן מתרחקות.

אני נזכרת ברובי - מטופל לשעבר, ועוד ברבים אחרים שלאחר דחיות חוזרות ונשנות הפסיקו לבקש. אולי הם חשו לא אהובים, דחויים וכך פנו עוד ועוד לפורנו.

כך נוצרים כעסים בשגרת הימים, אינטימיות ויחסי קרבה נשחקים ומתוכם צומחת קרקע פורייה למריבות ולעיתים ל"ברוגז" מעבר לסיבות השגרתיות.

יש שמוכנים לשאת בשגרת היחסים לאורך שנים. גם כשיש סבל, היעדר הנאה וחוסר שמחת חיים מתמשכת.

אחד הפתרונות לפעמים הוא שהגבר או האישה ייצאו מחוץ למסגרת הקיימת כדי למצוא עניין רגשי ומיני - כדי להתעורר. הישן - מה שהיה וכבר כבה - דוחק באנשים. אם הם יכולים ואם הם מספיק אמיצים כשהמחויבויות השתנו ואולי הילדים גדלו לצאת "להרפתקאות".

אני עדה לסיפורי חיפוש, בגידה שיוצרים עניין מחד, שמחת חיים מתחדשת, תשוקה, חשק, התעוררות ומאידך נוצרים עצב, כעס, תחושת נבגדות על כל המשתמע מכך, רגשות קשים של תמיהה, אכזבה, שאלה, קנאה, ויתור, מלחמות עד רצון להיפרד. לעיתים מהמקום הקשה הזה כן מתעוררים אנשים לחיים, רוצים לאתחל את המערכת.

אני ערה לכך שמערכות שהיו טובות ומספקות בעבר מאפשרות להבעיר מחדש את הקשר.

אני פוגשת אנשים שרוצים לתקן את יחסיהם, ליצור מחדש חיים מספקים ונכונים להם.

בזכות מסע חיים מאתגר ועשיר מכל היבט למדתי והתפתחתי. גם הבנתי. כן, הבנתי את החיים המלאים על רובדיהם השונים, העמוקים.

הלימוד המשמעותי ביותר בשבילי הוא שיש לי אותי - את עצמי. אני לא חסרה דבר. כל מה שנוסף הוא מתנה.

למדתי אהבה מהי, גם את החוסר בה.

חוויתי השתוקקות והנאות

לצד סבל.

למדתי את עצמי,

למדתי יחד ולחוד,

חברות לצד בדידות,

זוגיות מהי,

הורות מהי

ועדיין נמשך הלימוד בדרך שמיוחדת לי.

מלימוד זה אני פורשת סיפורי חיים אישיים גם זוגיים מגוונים כדי לעניין את מי מכם הסקרנים שמתעניינים בסיפורי חיים אישיים-זוגיים.

הכול במטרה להניע מחדש את חיי הזוגיות שהיו בעבר מיטיבים, התקלקלו ועכשיו להיות מחדש בחיפוש המתמיד כאילו להבעיר את מדורת החיים כדי שחמימות, צבעי האש כמו כתום, כחול ואדום יאפשרו הנאה, אינטימיות ושמחת חיים מחודשת.

הערה:

הסיפורים אמיתיים, השמות בדויים.