לרגש שלנו יש "שכל" משל עצמו

כל אחד מאיתנו צריך אדם זר אחד לפחות, שמולו ירגיש בטוח להציף בכנות ובפתיחות את חוסר הביטחון שלו, את שקריו העצמיים.

חלל אחד שפוי לדבר בו את "אי-שפיותו", את הביקורת הבלתי נגמרת שיש לו על עצמו ועל אחרים.

מקום בטוח להניח שם את סך חלקיו, פחדיו, רגשותיו ומחשבותיו.

לכולנו יש "נקודה עיוורת" נעלמת בעולם הרגשות שלנו והיא מתגלה בפנינו שוב ושוב, בדמות אנשים, דפוסים ומקרים שחוזרים ונשנים בחיינו עד שנסכים "להתבונן לה בעיניים" ולהתאמת איתה (מלשון אמת) אחת ולתמיד.

בכל אחד ממספרי הסיפורים מצאתי גם את עצמי, בדרך לעצמי.

יחדיו פרמנו את רשת השקרים שהם טוו, במהלך חייהם, בינם לבין עצמם אודות עצמם ואודות אחרים.

בדיוק כפי שפרמתי אני ועודני, את רשת שקריי שלי לעצמי מול מישהו זר.

כל השמות בספר בדויים.

הדמויות האמיתיות בסיפורים טושטשו לבלי היכר.

הלקח, המסר וההבנות נכונים לכולנו!

מירי גלזר מלכה היא תרפיסטית, מאמנת, מנחת קבוצות, מרצה, וכותבת הרצאות. זהו ספרה הראשון מתוך טרילוגיה עתידית.

הפסיכופת הזה שבר לי את הלב!

היא נכנסה אליי במבט מפוזר. במבט שלא ממש מאמין במקום ובאדם שאליו היא באה.

היא: "אני במצוקה. אני לא סובלת טיפולים וחפירות, המצוקה הביאה אותי לפה, חברה שלחה אותי. אני פשוט לא נושמת מהכאב."

אני: (מחייכת) "מה, יקירתי? לב שבור?"

היא: "איך ידעת?"

אני: "אולי כי כבר למדתי להכיר את המבט השבור ואולי כי מי שלא אוהב חפירות של טיפול, שובר  לו את הלב שוב ושוב."

היא: "שלוש שנים אני יוצאת, בעצם, יצאתי עם מישהו, פרק שני בחיי. מסתבר שיצאתי עם פסיכופת."

אני: "ומה קרה? את יודעת 'פסיכופת' זאת מילה ששגורה בסלנג הישראלי. אבל לצערי, קיימים בינינו אנשים עם התנהלות של פסיכופתים באמת. תכף נשמע אותך."

היא: "הוא שבר לי את הלב. הייתי בטוחה שאני והוא זה לעד ואז בום טראח! נגמר! הכול בגלל הפסיכופת הדפוק הזה."

אני: "את יודעת? אני לא באמת חושבת שמישהו יכול לשבור לנו את הלב, אני חושבת שאנחנו שוברות אותו לעצמנו. מותר לכל אחד להפסיק את מערכת היחסים. בדרך כלל יש מישהו אחד שרוצה לסיים והשני לא. צריך שניים בשביל להתחיל קשר וצריך רק אחד שרוצה לסיים, כי זה כבר לא מתאים לו."

היא: "הוא שיחק אותה יפה מאוד בהתחלה."

אני: "ספרי לי את הסיפור שלך."

היא: "הכרנו באתר היכרויות, שנינו בפרק שני לחיינו, שנינו גרושים כבר ארבע שנים. מהרגע הראשון היה בינינו 'קליק' גדול, כאילו נועדנו זה לזה, שנינו מלאי תשוקה, אוהבים חברים, טיולים, אוכל טוב, אומנות, תרבות. ממש דומים."

אני: "ומה קרה?"

היא: "לאחרונה זה כבר לא עבד, הוא הפסיק להשקיע בקשר."

אני: "איך הוא השקיע בקשר לפני שהוא הפסיק להשקיע? ומה זה 'לאחרונה'? ממתי? שימי לי את זה על ציר של זמן."

היא: (נוברת בזכרונה).

אני: "לא נראה לי שיש לך הרבה דוגמאות של 'השקעה שלו בקשר'."

היא: "כי כשאני חושבת עכשיו, אני מבינה שחוץ מלדבר ולהבטיח הבטחות מילוליות, מי שהשקיעה בקשר זאת אני. לרוב אני באתי, אני גמאתי מרחקים, אני קניתי, בישלתי, הפקתי, יזמתי מפגשים עם חברים, בדרך כלל חברים שלי."

אני: (מחייכת) "והוא פשוט היה שם בשביל לקבל את כול הטוב הזה? פשששש... השקעה גדולה מאוד מצדו."

היא: "ביום הראשון שנפגשנו הוא אמר לי 'את תהיי אשתי, אני ואת, מאמי, זה לתמיד. את רק עוד לא יודעת את זה, תכף תדעי.' אני זוכרת כמה התרגשתי, זה כמו הזוגות האלה שמספרים אחרי הרבה שנים של אהבה איך הם הכירו. שהוא ידע ברגע הראשון שהוא ראה אותה, שאיתה הוא יתחתן ואותה הוא יאהב לעד."

אני: "נתת לו כסף במהלך הרומן שלכם?"

היא: (בבהלה) "למה את שואלת?"

אני: (מחייכת) "רוב הזמן אני שואלת כדי לדעת."

היא: "כן, אבל זאת רק הלוואה."

אני: "קיבלת את הכסף בחזרה?"

היא: "עוד לא."

אני: "אז נתת לו. כי הכסף עדיין אצלו."

היא: "מה, אם היה לך בן זוג במצוקה זמנית לא היית מלווה לו?"

אני: "בטח שהייתי מלווה לכל חבר במצוקה זמנית, כי הוא חבר שלי שנים ואני מבינה ויודעת שזאת מצוקה זמנית. אני רק משערת שמהיום הראשון שאת מכירה אותו, זה כבר שלוש שנים, הוא במצוקה זמנית. אז זמני זה לא! לצערי."

היא: "אוףףףףף, איזה קשה זה לראות את זה ככה."

אני: "יקירתי, את זוכרת שבאת לטיפול, נכון? זאת לא שיחה עם חברה."

היא: (שותקת).

אני: "אנחנו לא יכולים לטפל במשהו אם לפני כן אנחנו לא מודים בו."

היא: "אז במה אני צריכה להודות?"

אני: "את לא צריכה כלום. את אמורה לרצות להבין מה קרה לך שם בקשר הזה.

תראי, ילדתי, אני לא טכנאית של לבבות שבורים ואני לא יודעת לתקן לבבות שבורים. אבל אני מבטיחה לך שביחד נבין איך זאת תהיה הפעם האחרונה שנשבר לך הלב בגלל הבחירות שלך בסוג הגברים שמהדקה הראשונה של הקשר רק מדברים וכותבים מילים יפות ומעבר לזה אפס השקעה!"

היא: (מתעלמת) "למה, זה לא מחמיא כשמישהו כותב לנו מילים יפות?"

אני: "מחמיא מאוד, אם לצד המילים יש גם מחוות ופעולות. אני מצטערת אם זה לא מספיק רומנטי בשבילך."

פגישה שנייה

הפעם היא באה כועסת ונכנסת בסערה.

היא: "אין לתאר, מירי. אין לתאר! הפסיכופת לא מפסיק להתכתב איתי."

אני: "ואת בטח גם עונה לו, נכון?"

היא: "בטח! שיבין מה הוא עשה לי, השקרן והרמאי הזה."

אני: "ולמה נראה לך שזה שעשה לך כאלה דברים, כמו שאת אומרת שהוא עשה, תהיה לו רגישות להבין את מה שאת מסבירה לו?"

היא: "אז מה, לשתוק לו?"

אני: "תשתקי לעצמך. נתקי איתו כול קשר. אתם לא ביחד, נכון? אז למה את ממשיכה להתכתב איתו?"

היא: "כי החצוף פונה לחברות שלי ומתחיל איתן!"

אני: "צפוי. כשמדובר בפסיכופתים, הם רק מחליפים קורבנות."

היא: "אז שלוש שנים שלי ירדו לטמיון?"

אני: "לטמיון? לא בהכרח. תלוי מה תעשי מכאן ואילך."

היא: "אני כבר לא מבינה כלום."

אני: "מה את לא מבינה? את לא מבינה שהייתה לך תמונה דמיונית בראש אודות האהבה באגדות, שרצית להראות לכולם שפרק שני יכול להיות יותר טוב מהפרק הראשון, ושלא עשית טעות כשעזבת? מה את לא מבינה? שמהרגע הראשון זאת את שהחזקת את כול הקשר הזה לבדך, הוא רק היה שם כדי לקבל וחכי, עוד לא דיברנו על מגע אנושי ואינטימיות."

היא: "כשהיה מגע את מתכוונת. גם פה הוא לא היה איזה להיט. כול פעם היו לו סיבות ללמה הוא לא יכול."

אני: "הבנתי אותך. אני מרגישה שיש לך עוד משהו לספר לעצמך דרכי."

היא: "לא. זהו. אין לי."

אני: "תחשבי."

היא: "אני מתביישת."

אני: "כבר באת אליי, תוציאי, ילדתי, השמיים לא ייפלו, האמיני לי. את רק תלמדי להבא."

היא: (מסמיקה ודומעת) "אני מתביישת להגיד גם לעצמי שהוא לא הפסיק לבקש ממני לצרף זוגות אחרים למיטה, שאנחנו ב־2019 בזרימה, בפוליאמוריה, שאני שמרנית עתיקה ותקועה שלא זורמת.  בסוף נשברתי, כול כך רציתי אותו, להוכיח לו שאני לא כזאת, שהסכמתי. הייתי חייבת לשתות יין למוות כדי לעשות את זה, כדי לא להרגיש. כשסירבתי לעשות את זה שוב, סמוך לאחר מכן הוא יזם איזה ריב טיפשי ונעלם."

אני: (מחבקת אותה) "את רואה, השמיים לא נפלו וטוב שהוצאת את זה ממך. את מוגנת פה, זה רק את ואני ואלוהים."

היא: (בוכה) "איזו דפוקה אני."

אני: "את לא דפוקה, יקרה. פשוט לא ידעת ועכשיו את יודעת ולכן הזמן הזה לא ירד לטמיון. יצאת אחרי הרבה שנות נישואין למרחב (יהיו שיגידו 'שוק של בשר') תל אביבי, לא ממש שמרני בלשון המעטה, לא יכולת לדעת כי לא דיברת על זה עם אף אחד, כי אנשים לא מדברים על זה ובפרט נשים. הן מתביישות. לצערי יש גברים, שאין להם רגישות לצד האחר חוץ מאשר לסיפוק רצונותיהם הנרקיסיסטיים.

לא יכולת לדעת שיש להם כריזמה, שהם בהתחלה שובי לב ובעלי לשון חלקלקה, שסוחפת נשים טובות מהסוג שלך למסע משוגע וחסר אחריות לעצמן. לא יכולת לדעת שבהתחלה הם משלהבים בזרם הבטחות ומתק שפתיים וכשאת בפנים, אט אט הם שודדים לך את הנשמה, הזמן, הכסף, את הכול. לא יכולת לדעת. אבל עכשיו את יודעת!"

פגישה שלישית

בפעם השלישית היא נכנסה אחרת. בשקט יותר.

היא: "חסמתי אותו. צדקת. יש לי סוג של שקט."

אני: "אני שמחה. מה הבנת?"

היא: "שהיום, בדיעבד, היו שם מלא סימנים מההתחלה, אני סירבתי לראות אותם, היה חשוב לי לאהוב ולהיות נאהבת."

אני: "וממרחק הזמן את קוראת לזה אהבה?"

היא: (בבוז) "עוד אהבה כזאת ואבדנו. שום אהבה לא הייתה שם. גם הבנתי שאני בכלל לא אהבתי אותו. כנראה שפחדתי להודות שוב בכישלון שלי והחזקתי את זה בכל דרך, ממש קניתי לי אהבה דמיונית."

אני: "אני שמחה לשמוע אותך מדברת כך, ואני גם יודעת כמה את עצובה."

היא: "כן. אני עצובה מאוד, מירי. לא האמנתי שלי זה יקרה."

אני: "זה קורה לנשים הכי טובות והכי חכמות שאני מכירה. ובכלל, בנסיבות מסוימות זה יכול להתרחש בחיים של כול אחת."

היא: " קראתי לו פסיכופת בסלנג ומסתבר שיצאתי עם פסיכופת אמיתי. קראתי על זה הרבה באינטרנט אחרי הפגישה שלנו."

אני: "ומה עוד הבנת עלייך?"

היא: "שאלוהים אוהב אותי שאני לא שם. שאני לא איתו יותר."

אני: (צוחקת) "ממוש, היית כול כך צמאה למשהו שהיה לך בדמיון, ששתית מים מעופשים. תודה לאל שאת לא שם יותר."

היא: (מסתכלת לאופק) "איזה נוף מדהים יש לך פה, מירי."

אני: (צוחקת) "הים היה פה גם בפעמיים הקודמות ולא ראית אותו. תודה לאלוהים שהתחלת לראות, תרתי משמע!"

היא הלכה לדרכה.

ידעתי שאראה אותה שוב בנסיבות אחרות מעצימות שלה.

ישבתי לבד מול הים בסוף יומי ושלחתי תפילה לכל הנשים בעולם שמחפשות 'אביר דמיוני':

הלוואי ותשמורנה תמיד על נפשותיהן.

כי אהבה של אמת היא לא האהבה שבדמיון שלך!

ריפוי

אין משמעותו שהנזק מעולם לא קרה

ריפוי

משמעותו שהנזק כבר אינו שולט בחייך