דף הבית > מלאך שלי
מלאך שלי
הוצאה: ספרי קורל (אריאלה הראש)
תאריך הוצאה: 04-2024
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 323

מלאך שלי

         
משתתף במבצע העשירייה הפותחת
תקציר


"התחושות הקשות לא עוזבות, אף לא לרגע. הזיכרונות מאותו לילה רצים בראשי כמו סרט נע שלא נגמר ואני לא מסוגלת להתנער מהם"

מלאכי
ביום בהיר אחד הקרקע נשמטה תחת רגליי ובן רגע איבדתי הכול. המוות של הוריי שבר אותי, אבל אז הוא הגיע והחיה כל חלק בגופי.
ההתנגשות בין העולמות שלנו היא המכשול הכי גדול באהבה שלנו, והאיומים שמרחפים מעל ראשינו בכל רגע נתון מצליחים שוב ושוב להפריד בינינו. האם אצליח להתגבר על הקשיים שממשיכים ובאים בגלל אהבתי לו? האם המחיר שעליי לשלם כבד מדי?

דניאל
כשראיתי אותה ידעתי שהיא תהיה שלי, היא נראתה מלאכית, כמו שמה, וככול שהכרתי אותה יותר כך רציתי אותה יותר. למרות ההבדלים הרבים בינינו, והמכשולים שצצו בכל רגע, הייתי מוכן להילחם בכול רק בשביל להיות איתה, גם אם זה אומר להילחם בה. אני יודע שעדיף לה להתרחק ממני כמו מאש, אבל אני לא מסוגל להתרחק ממנה.
מלאך שלי מאת אריאלה הראש הוא רומן רומנטי עכשיו. העלילה מתארת סיפור אהבה סוער בין בחורה ישראלית וזמר קולומביאני ידוע, כשברקע הם מתמודדים עם מכשולים שמציבים ביניהם אנשים בעלי אינטרסים.

פרק ראשון

פרולוג

"יאללה, ארץ־עיר. מוכנות?" אבא מכריז בהתלהבות ומסתכל עליי מבעד למראה האחורית. "מלאכי, תרימי את הראש מהספר הזה כבר," הוא אומר בטון תקיף ומפנה מבט לאימא שיושבת לצידו.

"עוד כמה רגעים, אני בדיוק באמצע דיאלוג מפתיע בין מר דארסי לאליזבת," אני ממלמלת ומורידה את מבטי בחזרה אל הספר.

"כמה פעמים את מסוגלת לקרוא את אותו הספר ועדיין להיות מופתעת?" אימא מתחילה לצחוק, מסתובבת וחוטפת מידי את הספר.

"את 'גאווה ודעה קדומה' אני יכולה לקרוא אלפי פעמים ועדיין להתרגש בכל פעם מחדש. עכשיו תחזירי לי את הספר שלי, בבקשה," אני אומרת בחוסר סבלנות.

"אנחנו סוף סוף נוסעים לחופשה, כל המשפחה יחד. הייתי מצפה שתתרכזי בהורים שלך במקום בשטויות," אבא אומר ומוסיף, "ותשבי כמו שצריך, בבקשה. תחגרי חגורת בטיחות. יש לנו עוד דרך ארוכה לפנינו." הוא מרצין ואני בתגובה מגלגלת את עיניי ומביטה מבעד לחלון.

"אבא, אני בת עשרים וארבע. אני לא ילדה קטנה. לא מספיק שכפיתם עליי את הנסיעה ההזויה הזאת? אתם גם מתנהגים אליי כמו לתינוקת." אני מזדקפת לישיבה כדי שיניח לי ומשלבת את ידיי על חזי כאות מחאה.

"מלאכי, את יודעת כמה החופשה הזאת חשובה לאבא וליחסים בעבודה שלו ואני מצפה ממך להתנהג כראוי." אימא מפנה אחורה את מבטה הכועס.

"חופשה! הצחקת אותי. חתונה של הבת של המנהל שלו בים המלח בשקיעה, יש את זה ביותר פלצני?!" אני מגחכת.

"מספיק כבר, תהיי בשקט!" אבא שואג ומרעיד את הרכב, נראה לי שנגעתי בנקודה רגישה. "סופיה, תחזירי לה את הספר שלה. לפחות היא תשתוק ותפסיק לדבר שטויות."

אני לוקחת את הספר מידה של אימי בחיוך מנצח ושוקעת בחזרה לעולמה המופלא של ג'יין אוסטין, מתענגת על דארסי אהוב ליבי ועל אליזבת המהממת.

אני פוקחת את עיניי, ראייתי מעורפלת וגופי שורף מרוב כאב.

אני שוכבת בשולי הכביש, כאב הולם בראשי, מרימה את ידי וממששת, צועקת לאלוהים מרוב כאב, כף ידי מתכסה בדם. צופרים של אמבולנס נשמעים מרחוק ולרגע אני לא מבינה היכן אני נמצאת.

אני מתרוממת לישיבה בקושי רב, גופי כמעט לא מגיב לי וראשי מסתחרר. אני מפנה מבטי לאחור ורואה את הרכב המשפחתי שלנו מעוך על עמוד תאורה בצד הדרך ומעליו רכב מעוך נוסף. לפתע שני הרכבים מתלקחים ולהבות מתחילות לרקד עליהם.

האש מתפשטת במהירות ואני אוספת את עצמי, מתעלמת מכל כאב או קושי פיזי ומתחילה לרוץ לכיוונם. פיצוץ עז נשמע לאחר רגע וההדף מעיף אותי אחורה ומטיח אותי בחוזקה על הכביש. אני רואה סביבי שחור והכאב בגופי מתגבר, אני מבינה שאני לא מצליחה להזיז אף חלק בגופי.

"אימא," אני מלמלת לעצמי ומנסה לפקוח את עיניי, ללא הצלחה. רעש הצופרים ברקע הופך למחריש אוזניים ואני שוקעת לתוך החושך.

שוב אני פוקחת את עיניי, מסתכלת סביבי ומבינה שאני שוכבת על מיטת בית חולים.

"התעוררת. איך את מרגישה?" פונה אליי אחות במדים בצבע בורדו, ותולה שקית אינפוזיה על עמוד ליד מיטתי.

"איפה אני? איפה ההורים שלי?" אני מנסה להתרומם לישיבה, אבל מגלה שאני עדיין לא מצליחה לזוז.

הראש שלי כואב כל כך, כאילו חבטו בי.

"את נמצאת בבית החולים סורוקה, מתוקה," היא אומרת ומלטפת את ראשי בדאגה.

"בבאר שבע? איפה ההורים שלי?" אני שוב שואלת כשלפתע הזיכרונות תוקפים אותי ולראשי קופצת התמונה המזעזעת של רכבנו עולה באש. דמעות מתחילות לזלוג מעיניי ללא שליטה וזיעה קרה מכסה את גופי.

"תכף ד"ר זקס יגיע להסביר לך הכול," היא אומרת ויוצאת מהחדר.

אני מתחילה לרעוד ללא שליטה. עובר עוד רגע ורופא בחלוק לבן נכנס לחדר.

"בוקר טוב, גברת מור," הוא אומר בחיוך רחב.

"איפה ההורים שלי? מה קרה להם?" אני שואלת בקול רועד ומתחילה לבכות. שוב אני מנסה להזיז את גופי ולהתרומם, ללא הצלחה.

"מלאכי, את והורייך נקלעתם לתאונת דרכים קשה מאוד. רכב התנגש בכם במהירות עצומה וגרם לרכבכם להתנגש חזיתית בעמוד תאורה." שיניי נוקשות ללא שליטה ואני מתקשה לראות את פניו מעבר למסך הדמעות. "למזלך לא היית חגורה, ומעוצמת ההתנגשות נזרקת דרך החלון החוצה שניות לפני שהרכב שלכם התנגש בעמוד." המומה אני מכסה את פי בידיי, לא מצליחה להכיל את הסבריו. "כתוצאה מכך שתי רגלייך נשברו, ראשך נחבל, מה שגרם לזעזוע מוח קל, כנראה מהחבטה בקרקע." אני נוגעת בראשי ומרגישה את התחבושות המכסות אותו, הוא כואב כל כך. "ברוב גופך יש חתכים משברי הזכוכיות, ומכות יבשות שיעברו מעצמן. הוצאנו את כל שברי הזכוכית שחדרו לעורך. אני לא חושב שיישארו צלקות." הוא מחייך חיוך מלא ברחמים.

"לא אכפת לי. ההורים שלי, מה איתם?!"

החיוך יורד מפניו ומבטו הופך מבוהל. הוא מוריד את ראשו ומתחיל לומר את המילים שאני לא רוצה, לא מסוגלת לשמוע ולהכיל. "לצערי הם..."

"לאאא!" אני צורחת במלוא גרוני ומרגישה את החדר מתחיל להיסגר עליי. ליבי הולם בחוזקה, מאיים לפרוץ מבית החזה, ואני מרגישה שאני לא יכולה לנשום. שתי המילים שיצאו כרגע מפיו שוברות אותי למיליוני רסיסים ושומטות את הקרקע מתחת לרגליי.

אני מתחילה לנוע בחוסר נוחות במיטה, מנסה לקום ולא מצליחה. הגוף שלי בוגד בי. הכאב חזק ממני וגופי רועד ללא שליטה. מרוב כאב ותסכול אני מושכת מגופי את כל החוטים המחוברים אליי והרופא נדרך.

"מלאכי, בבקשה, תירגעי," הוא צועק בחוזקה באוזניי, אבל כל מה שאני מצליחה לראות זה את הוריי נשרפים בעודם בחיים. אני ממשיכה לנסות לקום בשארית כוחותיי, ולמרות הרעידות הבלתי רצוניות לברוח מהמקום הזה, מהסיוט שאני לא מצליחה להתעורר ממנו.

הרופא רץ ופותח את דלת החדר. "אחות, בואי מהר," הוא קורא ואני ממשיכה להתפרע במיטה ולזעוק לשמיים. אני מרגישה שאני לא יכולה לנשום, הכול סוגר עליי. אני עומדת למות, אני מרגישה את זה, החיים שלי נגמרו ברגע זה.

לפתע תחושת נמנום אופפת אותי, ראשי מתחיל להסתחרר ואני מאבדת את מעט השליטה שנשארה לי על גופי. לידי עומדת אחת האחיות שנכנסה קודם לחדר ומזרק בידה. אני מנסה להילחם בכל כוחי בתחושה, אבל עיניי נעשות כבדות. אני עוצמת אותן ונופלת לאחור.

פרק 1
כעבור 3 שנים
מלאכי

היום מתחיל כמו עוד יום רגיל, רעשי הרחוב ההומה ואגזוזי האופנועים היורים בחוזקה מעירים אותי כמו בכל בוקר. החיים בתל אביב שונים כל כך וזרים לי מהחיים שחייתי במושב. ציוצי הציפורים, שהיו כמו מנגינה לאוזניי, התחלפו בצפירות רועשות של מכוניות. קרני השמש הבוהקות והצבע הירוק שראיתי מבעד לחלוני התחלפו בבטון אפור וקודר, וריח הרפתות שאני אוהבת כל כך לנשום התחלף בריח הזיהום של העיר. החיים שחייתי לפני התאונה נראים כמו נקודה רחוקה אי שם בחייה של נערה שאני כבר לא מזהה.

"בוקר טוב," אני עונה לערן בצלצול הראשון.

"את זוכרת איזה יום היום, כן?" מתח נשמע בקולו.

"זוכרת, זוכרת, כאילו תיתן לי לשכוח?" אני צוחקת. "ערנוש, תירגע כבר, שלא תקבל התקף לב בגילך המופלג." אני ממשיכה לצחוק והוא רוטן.

ערן לא הרבה יותר מבוגר ממני, אבל הדבר הכי אהוב עליי בזמן האחרון זה להקניט אותו על כך שהוא מבוגר. הוא כמו האח הגדול שמעולם לא היה לי, ותמיד חלמתי שיהיה לי. הוא ואשתו טלי הכניסו אותי לעסק שלהם, לבית שלהם וללב שלהם, ועל כך אני חייבת להם הרבה.

"הם יהיו פה בשעה שמונה בדיוק." הוא מדגיש את המילה האחרונה. "בבקשה, תהיי פה לפני."

"אשתדל מאוד." אני מתגרה בו.

"מלאכי!" הוא נוזף בי והוא ממש לא צוחק.

"בסדר, אגיע. תירגע כבר ותשמור על הלב שלך." אני מנתקת את השיחה.

ערן ואשתו טלי הם החברים הכי טובים שלי. ערן הוא הבעלים של המועדון הכי נחשב ואקסקלוסיבי בתל אביב, ואני עובדת אצלו ומתפקדת כיד ימינו כבר שנתיים וחצי. אני מנהלת את חמשת הברים במקום, את קומת וי־איי־פי הענקית שלנו ואת כל העובדים. הערב אמור להגיע למועדון שלנו הזמר הלטיני 'הכי לוהט בעולם', אם לצטט את ערן. הוא ופמלייתו נמצאים בישראל כחלק מסיבוב הופעות באירופה והוא בחר לבלות הערב במועדון שלנו אחרי ששמע עליו רבות.

ערן ממש לחוץ מהערב ואהיה חייבת לעזור לו להירגע. אין לי מושג מי הזמר הזה, אני לא מכירה אותו או את שיריו, אך אהיה חייבת לנהל את האירוע הזה בצורה מושלמת וללא טעויות.


השעה שבע ואני מתחילה להתארגן, נזכרת במה שערן אמר לי כשהבין שאני באמת לא יודעת על מי מדובר. 'תעשי לי טובה, מלאכי. אני לא צריך שתדעי מי הוא, רק שהוא מפורסם מאוד, עשיר מאוד, עומד לשפוך כמויות של כסף אצלנו ולהביא למועדון המון לקוחות חדשים'.

המשפט הזה לא ריגש אותי במיוחד. אנחנו רגילים לאנשים מפורסמים אצלנו במועדון. רוב הביצה המקומית הם לקוחות קבועים וחברים טובים מאוד שלנו. אבל מישהו מפורסם מחו"ל עם עשרות מיליוני עוקבים ברשתות החברתיות עוד לא היה אצלנו, ואני מבינה את המתח שערן נתון בו.

אני מסיימת למרוח את השפתון החדש שלי ומתיזה על צווארי בושם בנדיבות רבה. לובשת את מכנסי הג'ינס הכי צמודים ומרשימים שלי ואת הבלייזר השחור המנצח.

בדרכי למועדון אני מחליטה לסמס שוב לבן הזוג שלי בחצי השנה האחרונה:

איפה אתה? אני מתחילה ממש לדאוג! למה אתה לא עונה?

את יוני הכרתי קצת אחרי שהתחלתי לעבוד במועדון, באחד הברים העליונים, תוך כדי מזיגת משקאות לזרים ועשרות סגירות ברים שעשינו יחד.

מהרגע הראשון היה בינינו 'קליק' ומהר מאוד הוא הפך לחבר הכי קרוב שלי, בהתחשב בעובדה שלא היו לי חברים בכלל בתל אביב. החברות הזאת איכשהו צמחה לזוגיות כשלילה אחד הוא העז ונישק אותי.

'זה עוד יקרה', ערן תמיד אומר לי כשאני מציינת בפניו שאני לא מצליחה להתאהב. הוא דבק במשפט הזה גם לפני כחודש, כשניסה להניא אותי מפרידה, כשיוני עבר להתגורר ברומניה כדי להמשיך שם את לימודי רפואת השיניים שלו.

"איפה את?" ערן עונה לטלפון ונשמע מתוח.

"בדרך, כבר מגיעה. תגיד, דיברת עם יוני לאחרונה?"

"מלאכי, אני בלחץ אטומי, נשמה. תניעי את עצמך לפה בזריזות."

"נו, דיברת או לא?"

"הוא שלח לי הודעה לפני שבוע. למה, מה קרה?" קולו נדרך.

"לא יודעת, הוא לא עונה לאף שיחה או הודעה ממני מאתמול בלילה ואני מתחילה לדאוג."

"אני בטוח שהכול בסדר, את מוכנה להגיע כבר?!"

"ביי." אני מנתקת ושוב מנסה לחייג ליוני.

"הלו?" קול נשי לא מוכר ומנומנם נשמע מהצד השני של הקו.

"מי זו? תעבירי לי את יוני בבקשה," אני אומרת בכעס.

"הוא ישן. מצטערת, מתוקה." חיוך נשמע בקולה.

"תעבירי לי אותו עכשיו ותגידי לו ש... הלו? הלו?" אני צועקת לתוך הטלפון. כלבה! היא ניתקה לי. אני מנסה להתקשר אליו שוב, לוחצת לחיצות עצבניות על הצג, אך הטלפון כבר כבוי.

בלי להרגיש את הדרך, בגלל כל הדרמה, אני מגיעה לחניה של המועדון ורואה תור ארוך משתרך בכניסה. נראה שערן צדק והבחור הזה יביא למועדון הרבה כסף ועבודה.

אני מעבירה מבט על אחת המכוניות החונה בצד הדרך ונבהלת מההשתקפות שלי בחלון. הפנים שלי רטובות וכל האיפור מרוח. לכל הרוחות, אני לא יכולה להיכנס ככה. כולם ישימו לב שבכיתי ויתחילו עם השאלות שלהם, בייחוד ערן, וזה הדבר האחרון שאני צריכה כרגע.

אני מנסה לסדר את האיפור שלי כדי שיראה נורמלי כמה שאפשר ומתקדמת לכיוון התור העצום, שרק כשהתקרבתי אליו הבנתי את כמויות האנשים המטורפות. אני מצליחה איכשהו להידחק ולעבור לצידו השני והולכת לכיוון כניסת הספקים האחורית.

אני מוצאת שרפרף קטן מחוץ לדלת, מתיישבת ומדליקה סיגריה כדי להתאפס לרגע. שואפת כמה שאיפות מהירות אחת אחרי השנייה כדי להרגיע את עצמי ומתחילה לשיר את השיר האהוב עליי,Who is it1 , משהו שעשיתי תמיד, עוד כשהייתי ילדה קטנה, כדי הרגיע את עצמי.

לפתע אני שומעת מאחוריי רעש מחריש אוזניים, צמיגים חורקים על הכביש ואדם שצועק לעברי באנגלית במבטא כבד, "היי, תיזהרי! תזוזי משם."

אני מפנה את ראשי לאחור ורואה שני פנסים דוהרים לכיווני. אני נשארת קפואה במקומי ללא יכולת לנשום או לזוז. לפתע אני מרגישה מכה חזקה בידי ובגבי ומוצאת עצמי מוטלת על כביש העפר, ואדם שאני רואה מטושטש שוכב עליי.

דניאל

אני שוכב עליה בכל כובד משקלי, המום מכל מה שקרה הרגע. לבחורה הזאת יש משאלת מוות, זה בטוח. למה היא לא זזה כשראתה שהרכב עומד לדרוס אותה?

היא מרימה את ראשה ובוחנת אותי בבלבול מוחלט, עיניה עצומות למחצה ולפי מבטה אני רואה שהיא בכלל לא מבינה מה קרה פה כרגע.

"גם שרה וגם בוכה? זה מחזה שאני רואה לראשונה בחיי," אני אומר באנגלית ומחייך אליה, מסיט באצבעותיי את השערות מפניה. היא יפה כל כך.

היא מביטה בי בצורה מוזרה, מצמצמת את עיניה באופן מצחיק, כאילו מנסה למקד תמונה מטושטשת או משהו. היא פונה אליי בעברית, אני מצליח לזהות את השפה כי זה כל מה שאני שומע פה ביומיים האחרונים. אני אוחז בזרועותיה ומרים אותה לאט לעמידה.

"את בסדר? נפצעת?" אני שואל באנגלית, היא מביטה בי לרגע ועונה לי בעברית. אני מתחיל לצחוק. היא מצחיקה אותי. "תראי, אני יודע שקיבלת מכה בראש, אבל אני לא מבין עברית." היא לא צוחקת, היא עדיין מצמצמת את עיניה, כאילו מנסה לראות אותי ברור יותר.

"אני חושבת שאני בסדר," היא עונה לי באנגלית מגומגמת. "מה זה היה?"

"הרכב הזה כמעט דרס אותך." אני מפנה מבטי לכיוון רכב לבן שעליו שעון בחור ומקיא את נשמתו. "נפצעת? את בסדר?" היא בוהה בי ולא מגיבה. "איך את מרגישה?" הפעם אני מגביר את קולי, אך היא עדיין אינה מגיבה. אני נוגע בכתפה והיא קופצת, כאילו התעוררה מאיזו מחשבה או חלום.

"אממ, נראה לי שכן," היא עונה ומביטה מטה על ידה.

"את מדממת." אני מנסה לתמוך בה.

"זה בסדר, יעבור לי." היא מחייכת במבוכה ומתרחקת צעד לאחור.

אני מתלבט מה לעשות, ומייד מוריד את החולצה שלי וקושר מסביב לזרועה. היא מביטה בי המומה, בוחנת את גופי ומלטפת אותו בעיניה. אני אוהב לראות איך היא מגיבה אליי.

"בחורה יפה כל כך יושבת לבדה בסמטה חשוכה, מעשנת, בוכה, שרה לעצמה שירים ולא שמה לב שעומדים לדרוס אותה. ואת רוצה להגיד לי שאת לא שיכורה?" אני תוהה לעצמי בקול.

היא מביטה בי ושוב עוברת בעיניה על גופי מלמעלה למטה וחוזרת לעיניי.

"תודה," היא אומרת בקול חלש ומחייכת חיוך מבויש. "לא יודעת מה היה קורה לי אם לא היית פה."

"העונג כולו שלי." אני מחייך חיוך רחב והיא בוחנת את שפתיי. אם היא תמשיך להסתכל עליי ככה לא אוכל לשלוט בעצמי יותר.

"רגע, מה אתה עושה פה בכלל?" היא שואלת.

"יצאתי לנשום אוויר. אני מבקר בישראל ואני פה עם חברים. מה את עושה פה לבדך?"

"עובדת פה. אבל רגע, למה יצאת מהכניסה האחורית?" היא שואלת בסקרנות. נראה שהיא לא מזהה אותי, ואני לא מתכוון לספר לה. אני ממש אוהב את זה שהיא לא מכירה אותי. "טוב, לא משנה. אני חייבת להיכנס, אחרת לא תהיה לי עבודה בכלל." היא מסתובבת ומתחילה ללכת לכיוון הדלת.

"את בטוחה שתוכלי לעבוד ככה?" אני מביט ביד שלה.

"שיט, החולצה שלך." היא שוב בוחנת את גופי.

"תשמרי אותה, אני אסתדר." אני מרגיע אותה והיא מחייכת במבוכה.

"אוקיי, תודה," היא ספק אומרת ספק שואלת ומתחילה שוב להתרחק.

"ביי. היה נעים להכיר..." אני אומר והיא מתקרבת אליי חזרה.

"מלאכי, ואתה?" היא מושיטה את ידה הקטנה לעברי, אני מרים אותה ומקרב לפי.

"מלאכי? נשמע שם מעניין, מה המשמעות?" אני שואל בסקרנות ומנשק נשיקה קטנה על כף ידה.

"My Angel," היא מתרגמת לי.

"וואו, זה שם ממש מיוחד." אני מתפעל. שמה לחלוטין תואם לפניה.

"תודה." היא מחייכת במבוכה ומושכת בעדינות את ידה מידי. "ואתה?"

"דניאל." אני מחייך. "רק דניאל, בלי משמעויות מיוחדות."

"זה ממש לא נכון," היא מתקנת אותי. "דניאל היה מלאך. מלאך שפותר חלומות."

"באמת? חידשת לי, נראה לי שאפילו אימא שלי לא יודעת את הנתון הזה." היא מתחילה לצחוק ומתעכבת עוד רגע על גופי. אני אוהב איך שהיא מסתכלת עליי ואת מה שזה גורם לי להרגיש.

"טוב, אני ממש חייבת להיכנס. אולי נתראה בפנים."

אני מביט בה מתרחקת ונכנסת למועדון. היא מיוחדת כל כך.


1 שיר של מייקל ג'קסון.

מה חשבו הקוראים? 1 ביקורות
עדיאל לוי
19/4/2024 17:52
ספר מהנה כל כך לקריאה! סיימתי ביום! מומלץ מאד
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי29 ₪ 25 ₪
מודפס 59 ₪
דיגיטלי92 ₪ 78 ₪
מודפס294 ₪ 177 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il