מסעות בוסיק נסיך העננים הלבנים

ְּשֶׁיֶּלֶד וְיַלְדָּה נִמְצָאִים בָּאֲוִיר הַפָּתוּחַ וּמַבִּיטִים לְמַעְלָה הֵם רוֹאִים שָׁמַיִם.
וְהַשָּׁמַיִם בְּהִירִים, מְעֻנָּנִים אוֹ סוֹעֲרִים.

אַךְ מָה יֵשׁ שָׁם מֵאֲחוֹרֵי הָעֲנָנִים?

"יָכוֹל לִהְיוֹת", הֵם שׁוֹאֲלִים אֶת הַגְּדוֹלִים, "שֶׁיֵּשׁ שָׁם מַמְלָכוֹת מְלֵאוֹת בִּיצוּרִים שׁוֹנִים וּמְשֻׁנִּים שֶׁכְּלָל לֹא דּוֹמִים לַיְּלָדִים שֶׁעַל פְּנֵי כַּדּוּר הָאָרֶץ אֲבָל מַרְגִּישִׁים כְּמוֹהֶם – לְעִתִּים שְׂמֵחִים, לְעִתִּים עֲצוּבִים, וְתָמִיד אוֹהֲבִים לְשַׂחֵק עִם חֲבֵרִים? וְאוּלַי בְּמַמְלְכוֹת הָעֲנָנִים מִתְרַחֲשִׁים כָּל הַדְּבָרִים הַמְּשֻׁנִּים וְהַמּוּזָרִים שֶׁהַיְּלָדִים רוֹאִים בַּלֵּילוֹת כְּשֶׁהֵם חוֹלְמִים? הַאִם לֹא בְּשֶׁל כָּךְ הָעֲנָנִים לוֹבְשִׁים וּפוֹשְׁטִים צוּרָה, עוֹלִים וְיוֹרְדִים, וְשָׁטִים לְכָל הַכִּוּוּנִים?"

בַּסֵּפֶר שֶׁלִּפְנֵיכֶם יְסֻפַּר עַל מַסָּעוֹ שֶׁל בּוּסִיק, הַנָּסִיךְ הַשָּׂמֵחַ, בְּרַחֲבֵי הַשָּׁמַיִם, וְעַל דּוֹקְטוֹר עֲנָנָה הַמֻּמְחֶה לַתַּחְבּוּרָה, שֶׁעוֹזֵר לוֹ לְהַגִּיעַ בְּשָׁלוֹם לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הָרָקִיעַ כְּדֵי לְבַקֵּר אֶת חֲבֵרוֹ, הַנָּסִיךְ הֶעָצוּב גוֹגוֹל.

זֶהוּ סִפּוּר עַל יְדִידוּת מֻפְלָאָה בֵּין שְׁנֵי הַנְּסִיכִים, שֶׁהֶמְשֵׁכָהּ יָבוֹא בְּסִפְרֵי הָאַגָּדוֹת הַבָּאִים: "מַסְּעוֹת גוֹגוֹל נְסִיךְ הָעֲנָנִים הָאֲפֹרִים" וְ"מַסְּעוֹת דּוֹקְטוֹר עֲנָנָה הַמֻּמְחֶה לְתַחְבּוּרָה". 

-

-

-

יענקלה טל "סופר כוכבים"- סיפור על הגשמת חלום של צבר תל אביבי

ב- 19.1.2001, בהיותי כבן 71, נולדה נכדתי הבכורה תמר.
ביום שמח זה התחייבתי לעצמי   להיות " סבא מיוחד " שיעניק לנכדיו שעות איכות :
סבא שיגרה  תמיד את דמיונם ויחלום ביחד איתם בהקיץ.
סבא שישלהב  תמיד את סקרנותם.
סבא שידבר איתם תמיד בגובה העיניים.
מיום שתמר הגיעה ל"גיל האיסוף" ( מהגן... ) לפחות פעם בשבוע ובמשך שנים, תמר ואני ניסינו לעקוב ביחד אחרי מסלולו הפתלתל של "הבלתי  נראה" הקופץ מרמזור לרמזור כדי להחליף את האורות בזמן, או לחפש בשמיים "עננים שדומים ל...". דמיינו ביחד ממלכות מלאות ביצורים שכלל לא נראים כמו על פני כדור הארץ, אבל גם הם לעיתים שמחים, לעיתים עצובים ותמיד אוהבים לשחק עם חברים.
ביום שהתמסרתי לכתיבת ספריי ילדים בעלי ערך מוסף חברתי אך טבעי היה הדבר ששלוש דמויות קסומות פרי דמיוני: "בוסיק" הנסיך השמח, ""גוגול " הנסיך העצוב ו"דוקטור עננה" הידען, יגיחו מעולם הדמיון לעלילות ספריי הטרילוגיה "מסעות בשמים".
הערך המוסף החברתי של הטרילוגיה: חינוך ילדים החל מהגיל הרך למנהיגות בכבישים.
במפגשי "שעת סיפור" שאני מקיים לתלמידות ותלמידי שכבות א', ב', ג' בבתי ספר יסודיים, אני מזמינם להתבונן על המתרחש בכביש בעיניים של נהג/ת. כך נצרבים הרגלי הנהיגה הנכונים בתת מודע שלהם לקראת פריצתם באופן אוטומטי בעת שינהגו בעתיד.
בינואר 2013 העניק מכון אדלר ישראל את "תו תוכן " היוקרתי מטעמו לשלושת ספרי הסדרה: "מסעות בוסיק, נסיך העננים הלבנים"; "מסעות גוגול, נסיך העננים האפורים"; "מסעות דוקטור עננה, המומחה לתחבורה".
ב- 2.2.2002 נולדה נכדתי השנייה אורי ולאחריה עוד ארבע נכדות ושני נכדים.
באחד הימים אורי ישבה למרגלותיי וציירה, כשסביבה פזורים באי סדר עשרות עפרונות צבעוניים ועשרות דפי נייר שהובילו לבסוף לציור המוגמר.
השונות של העפרונות זה מזה באורך, בעובי ובצבע והיכולת לייצר מהם ציור הרמוני, העלו במוחי רעיון לכתוב על כוכב העפרונות שבו גרים עפרונות שונים המתנהגים כמו החברות והחברים של אורי בבית הספר.
מיד יצאתי למסע בן כשנתיים לחפש את "הכוכב הירוק".
שש ילדות וששה ילדים שהונפשו כעפרונות שונים ומיוחדים יוצאים, תוך כדי היפוך נקודת התורפה שבאופיים לנקודת חוזק, לדרך המובילה לחיים בהרמוניה תוך קבלת האחר, כי "האחר הוא אני". זהו הערך המוסף החברתי שמעניק הספר, אותו אני מציג במפגשי "שעת סיפור" לשכבות ג', ד', ה', ו' בבתי ספר יסודיים.
באפריל 2015 העניק מכון אדלר את  "תו תוכן" היוקרתי מטעמו לספר "הכוכב הירוק".

ארבעה ספרים פרי עטי, כולם נושאי "תו תוכן" מכון אדלר, זה בשבילי הגשמת חלום.

מסתגר, חושב הרבה (מבזבז הרבה זמן) קורא קצת ורואה סרטים. חושב שאם אני אעבוד מספיק אז אני אצליח. (לא עושה ממש את זה) מאוד רגיש, כל סרט או ספר אני מרגיש משהו. חושב על אריק, אני לא אתן למשהו כזה לקרות שוב.

חולם חלום על בניין יפני עתיק בעל ארבע קומות. בפנים רואה איש גבוה וקירח, מתחיל להביא לי אגרופים, אני מוצא דלת ובורח. מחוץ לבניין, לילה. אני רץ, הוא מרים אותי מהצוואר באוויר, אני אומר משהו שאני לא מצליח להיזכר באותו הרגע ומתעורר.

כותב סיפור על טירה מעופפת, אני קורא לה "נקרופוליס" כל התושבים בפנים מסובבים גלגלים, בשביל להשאיר את הטירה באוויר. מישהו (אני כמובן) אומר לכולם: "לא צריך לסובב את הגלגלים, אנחנו על הקרקע, יכולים לעזוב מתי שרוצים, חופשיים!" פותחים את הדלת הענקית, ואז רואים שהבחור צדק, רואים טבע, עצים, אדמה.

מתחיל לריב עם ההורים, אני אומר: "שתיים ועוד שתיים שווה ארבע", ואבא אומר: "שתיים ועוד שתיים יכול להיות שווה חמש". אני מתעצבן ואומר: "זה היה מצחיק אם זה לא היה עצוב".

שלושה לילות בקושי ישן, ההורים בספרד, אני לבד בבית. רואה בלילה מהחלון נקודה של אור שזזה. מסתכל על כתבה באינטרנט, שנראית מוזר, רואה תוכנית על המטריקס, שגם נראית מוזר.

שומע צעדים של מגפיים בחוץ, הולכים לבוא ולקחת אותי ולהעלים אותי. זה באמת מה שקורה? ככה זה נמשך, מתחנן שאבא יחזור כבר. לא יכול לבלוע.

אחרי כמה שעות של עינוי, ההורים חוזרים, אני הולך לישון.

מתעורר יום למחרת בערב, אבא מראה לי תמונה מאימייל שקיבל. זאת תמונה של אלברט איינשטיין, עומד בשורה עם עוד כמה אנשים, שאחד מהם הוא סבא של אבא. אבא אומר שהם מה"תנועה הציונית", ושסבא ששלו אמר לאיינשטיין: "עם בלי מדינה זה כמו כלב בלי בעלים, כולם בועטים בו".

ממשיך לא לישון בלילה, רואה תוכנית על המערכת הסולרית, אומרים שם: "זה הכל מסביב לשמש". רואים את הירח ואת שאר הכוכבים, זה סיסמאות, שהשמש דבר אחד והירח דבר אחר. ואז פלאש, והכל סביב לשמש (אומרים את זה בהדגשה מוזרה, יש משמעות נסתרת.)

מכין פופקורן, לא מצליח לאכול, הגרון סתום. מה קורה פה? רואה סרט של ניק קייב ששם הוא שר "push the sky away" הרגשה של אבקה בפה, זה המזגן, הוא מרעיל, מכבה אותו, פותח חלון, (בקיץ) כותב במחברת משהו שראיתי שקפקא כתב לפני שמת: "כל מה שאני רוצה זה לחיות".

רואה בטלוויזיה תוכנית, שמופיעה בה דף עם EEE ושלושה כוכבים מתחתיו.

מגיע לבית חולים, כי אני לא אוכל, או אולי ההורים חושבים שאני משתגע. יושב אצל האחות, בוהה בריצפה, גמור, מרים את הראש לרגע, ורואה אישה עם קעקוע של שלושה כוכבים על הרגל.

נכנס למחלקת אף אוזן גרון (או לפחות זה מה שאני חשבתי) רופא בא לעשות לי זונדה, ואומר: "כשזה באף תעשה הא הא הא כמו כלב נושם", הוא מכניס וזה מה שאני עושה. כמו כלב, כמו ב"משפט" של קפקא.

עם אבא, נכנס לחדר שלי להלילה, החדר מספר 1, 101, כמו ב"1984" מביא לאבא אגרוף לא חזק בחזה, הוא משחרר צעקה קלה, ואני צועק: "מה עשית לי!?"

אחות מחברת לי אינפוזיה ואומרת: "לא סתם בן אדם". נשאר ער כל הלילה, מחובר לאינפוזיה ביד, שומע מעבר לווילון שמבמרכז החדר, קול של אישה, זה זאתי עם שלושת הכוכבים על הרגל. בזריחה, זה כמו אנדרי ב"מלחמה ושלום".

רואה מד של כאב בצבעים, ומספרים, מכחול(1-2) לירוק(3-4)לצהוב(5-6) לכתום(7-8) לאדום(9-10)

בבוקר רואה שהאישה מעבר לווילון היא אישה זקנה, צוחק, עבדו עלי.

אחר כך, באים אליי לחדר איזה שמונה רופאים ואחים, מה שמזכיר לי את נטשה ב"מלחמה ושלום". מביאים לי אחר כך אוכל, אני אצליח לאכול, אבל לא מצליח.

רוצים לעשות לי עוד זונדה, אני לא מסכים ועוזב את המחלקה, מחוץ לבית חולים, בחנייה, מנסה לעשן ביד של האינפוזיה, (ימני ויד ימין עשו אינפוזיה) לא מצליח לכופף אותה, אז מוותר ומעשן עם היד השנייה. ההורים מגיעים, ולוקחים אותי הביתה.

הולך למלון לאונרדו, בקבלה, רואה הרבה נשים גבוהות מאוד במדים כתומים, איזה קבוצת כדורסל. במעלית, בחור גבוה מזמזם מוזיקה של המלחינה של "עיניים עצומות לרווחה" שהאזנתי לו לא מזמן.

בחדר, יש תמונה, של איש על סוס, עם שני ראשים, הסוס מרים את הרגליים הקדמיות ומתחת יש שם איש נמחץ. בצד מתחת כתוב those who see שומע את המילים האלה בראש בקול של שד. חושב:this is the coolest thing ever, בצד השני כתוב 666.

רואה קליפ בטלוויזיה של עמיר בניון, "הכל עד לכאן" שזה בחור בבגדים של מלך מסתובב כמו מטורף ברחוב. זה לא מה שאני או מה שאני רוצה.

מסתכל על הדף של הערוצים, וכשעובר על מוזיקה ברוסית, שומע: זה מה שאנחנו אוהבים.

חתונה מתחילה במלון, אני יושב בחדר בספה ליד הטלוויזיה, ושומע שדופקים בדלת, צוחקים ובורחים. שומע קליק מהחלון, הולך לשם ומסתכל על החתונה מהחלון, אפשר לראות משם רק את החופה. רואה שם מישהי בשמלה אדומה.

יושב על המיטה, קם לכיוון החלון בשביל לקפוץ, ואז חוזר ומתיישב.

בוקר, אני רואה מהחלון שאני בזווית שדרכה רואים את בניין העירייה נכנס בדיוק אל תוך התיאטרון.

מסתכל לכיוון הבריכה, ורואה שלושה אנשים בבגדי ים כחולים במים הרדודים, אחד קרוב לאמצע עם בגד ים ירוק, ושניים עם בגדי ים צהובים, עמוקים יותר, מעבר אליהם יש פס כתום, לסימון המים העמוקים. אחריו אישה בבגד ים שחור.

בבית, יש איתי שקית מהמלון, אני חושב שאני צריך להיפטר ממנה. זורק אותה בפח של החצר האחורית ואז עובר מסוק מעליי, צריך להיזהר, שלא יראו אותי מלמעלה.

הולך לחדר ומנסה לישון, שומע את אבא אומר: "תנו לו לישון".

הייתי בבית הלוחם, והזמנתי מונית. הגיע בחור גדול, שדיבר איתי כל הדרך. אמר את המילים טפטוף, ואיך שגלגל מסתובב לו. שאל אותי מה עשיתי בצבא, אמרתי לו, ואמרתי ששירתתי בזמן מבצע, והוא שאל איזה, ואמרתי שאני לא זוכר. הוא אמר: "אתה לא זוכר באיזה מבצע היית?" עברנו ליד תאונה והוא אמר: "הנה תאונה". כשהגענו לבית הוא לחץ לי את היד.

בחור שההורים שלי ושלו חברים, ופעם אנחנו היינו חברים, בא אל הבית. ואומר: "שמעתי שהשתגעת" אני לא מגיב, רק מלטף את הכלב שהגיע בשביל לראות מי בא. הוא בא לקחת חוברת מאבא שלי בשביל איזה טיול, אבא הביא לו את החוברת והוא הלך. לכלב יש על שתי כפות הרגליים הקדמיות אדום, כאילו צלבו אותו.

הולך לקופת חולים, פוגש שם חבר שלא ראיתי הרבה זמן בשם דן, מדברים, השיחה מגיעה למה שאני רוצה לעשות, אני אומר, איזה תפקיד בקולנוע, אומר לא חייב במאי. דן אומר לי ללכת על זה, שזה החלום שלי. אחר כך מחכה ליד החדר של הרופאה. יש שם תמונה על הקיר, של דלת, שכתוב מתחתיה "פישר שלי". (בחור עשיר בשם פישר)

אריק מת ב-3.5 ופרקתי את הפיקה בתאריך ההפוך, 5.3. אומר לאמא שלי: "אתם רוצחים את החברים שלי?" היא לא ממש מגיבה.

בvod יש פרסומת (תמונה) של דר סטריינג'לוב עם סיגר, זה אומר צא לעשן, וכל פעם שרואה את הפרסומת הזאת אני יוצא לעשן, או לפחות מנסה ולא מצליח. (בגלל הגרון הסתום)

רואה בערוץ הבישול, תוכנית שמראה המבורגר, סוף סוף אוכל לאכול. מנסה לאכול נודלס שההורים הכינו ולא מצליח. רואה בראש בחור בחליפה רץ הרחק ממני עם הידיים באוויר.

יש בבית מפה של אחוזה, זה אומר ללכת למסיבה כמו "עיניים עצומות לרווחה". מקווה שלא.

הולך לעבור לאוסטרליה, אני ועוד כמה סופרים, בשביל לכתוב, מתחת לעצים, בשביל שלווינים לא יראו אותנו. משם עובר לזה, הולך לעבור לחיפה, ולכתוב שם, בחלק מהארון בחדר שלי, אמא שומרת בגדים, שצריך ללבוש אותם ולקחת את המכונית הסגולה של אמא, ככה אף אחד לא יזהה אותי. מאמנים אותי להיות טייס (ככה מאמנים טייסים אני חושב) מאמנים אותי להיות אסטרונאוט מפורסם.

נמצא במסעדה באשקלון ליד הים, עם המשפחה. שם לב שכל המלצריות ממש יפות. רואה בחורה שחומה ויפה יושבת לאכול עם המשפחה, כולם נראים יותר לבנים ממנה, חושב אחר כך אולי היא מאומצת. יש לה כובע אדום, היא קמה לרגע ומתקדמת לכיוון שלי, רואה שהעיניים שלה אדומות.

כמה זמן אחר כך, יוצא לקנות סיגריות. ממכונית שחורה, (במצב רע) יוצאת אותה בחורה מהמסעדה באשקלון. עושה סיבוב, יש לה תלתלים, לבושה בג'ינס כחול וחולצה אדומה. נכנסת לקיוסק וקונה פפסי, המוכר נחמד אליה. אחר כך חושב שזה מזכיר עוד קטע "ממלחמה ושלום".

כולם אומנו לעבוד אצלי, משה ודן שומרי ראש, לב מפיק, צוות שאפשר לסמוך עליו!

בחוברת טיולים של אבא, רואה סימנים שלו בצבע צהוב ובצבע כתום, שזה אומר סרט על היהודים, איך שהם תמיד נרדפים, כי צהוב: עידן הזהב של היהודים, וכתום: מתנחלים. זה סרט שיזכה באוסקר.

נמצא בים עם אבא ודוד שלי, הם משחקים מטקות, מנסה לאכול ענבים, אולי הרוח מהים תשחרר את הגרון, היא לא.

פעם אחרת נכנס לים עם אבא, אבא מצביע על דגים שעברו לידנו, "דגי בננה". ואז הוא מצביע לכיוון השמש, העננים שצמודים אליה משני הכיוונים ומלמעלה גורמים לשמש להיראות כמו עין ענקית בשמיים. שומע מטוס שאני לא רואה, נשמע מאחורי העננים ושומע: "יש לנו מקומות שמעולם לא שמעת עליהם" רואה בחור מבוגר עם ילד בים, הבחור נראה כמו אח של אבא שלי, רק שחום. זה כפיל שלו (לכולם יש כפילים עוד נלמד) שומע: "הוא פחד מדי לעשות את מה שאנחנו רוצים, אז עכשיו זה עבר אליך".

בדרך החוצה מהים, תקוע בין גלים ולא מצליח לצאת, כמו שיר שכתבתי לפני כמה חודשים.