נסיכת הקרח

האמת תהרוס אותם * בעירה איטית * הבדלי מעמדות * מסתורין * רומנטזי

תחרותיות היא תכונה הטבועה באדם מיום היוולדו, אבל כל מה שאני רוצה זה להישאר בבית, במכנסי הטייטס הבלויים שלי ועם המראה המלוכלכת שבחדרי, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי נלקחת בעל כורחי אל הארמון להשתתף בתחרות שממנה חששתי יותר מכול.

הנסיך מוצא את עצמו מצפה לרגע הבא שבו יוכל לריב איתי ולרגע שבו יוכל לשים את ידיו על הכתר, ואילו אחרים מוצאים את עצמם רק מחכים לרגע שבו ההיסטוריה תחזור על עצמה.

נסיכת הקרח מאת ג'י הוא רומן פנטזיה על נסיך בעל שאיפות לכוח ועל בחורה הבורחת מהכוח הזה, אך נראה שהוא רודף אחריה לכל מקום.

זה הספר הראשון בדואט זיכרון מלכותי. הספר השני נקרא, שמש שקרנית.

זה ספרה הראשון של ג'י, סנסציית הרשתות החברתיות, שרואה אור. 

דיינימור היא ממלכת האור, השמחה והתקווה. אפשר היה לחשוב שהשמש זרחה רק לכבודה, מפני שכך לפחות סיפרו מאוזן לאוזן ומדור לדור. כך נאמר מפיו של אחי אל אוזניי. הימים האלה חלפו. לפני מאתיים שנה, ליתר דיוק, הממלכה נפלה בגלל מלחמה ארורה.

מאה ושמונים שנים לאחר מכן הממלכה, שהייתה חסרת מלך ושלטון, זכתה בשלטון חדש. דיינימור קמה מחדש מהאפר ונעשתה ממלכה השוכנת בחושך, מלאת עצב, מלאה בחוקים חדשים.

על כל אדם ואדם הוטלה החובה להתגייס לצבא דיינימור בהגיעו לגיל שמונה־עשרה, ללא יוצא מן הכלל ובלי להתחשב בסכנות שציפו לו. סירבת להישמע לצו הגיוס? תמצא את מותך בכיכר העיר.

מפליא, אבל היו אנשים שרק התפללו למצוא את עצמם שם. ולא, לא כדי לצפות.

שלטון משפחת המלוכה בדיינימור דגל באלימות ובפחד. חיי כולם יועדו לסבל, לרעב ולעוני, בעוד משפחת המלוכה חגגה ללא הפסקה. בכל שעה ביום, ופעמיים בשעה בלילה, אפשר היה לשמוע אנקת כאב חותכת את השקט שברחוב. בני המזל זכו גם לשמוע יריות אקדח. חסרי המזל 'זכו' רק בהלקאות בכיכר העיר.

למה לא מרדנו? כי זה אסור, משפחת מלוכה נזקקה לנתינים לשלוט עליהם. אסור היה להתקהל ברחובות. יותר משישה אנשים ועברת על החוק, ואז כולם נענשו.

למה לא עזבנו את המדינה? כי זה אסור. יש עוצר.

למה לא פשוט שמנו קץ לחיינו? כי זה אסור. אם היינו עושים זאת, המשפחות שלנו היו נענשות.

'צבא, לתת מעצמך למולדת'. זה לא היה נכון. היית אמור פשוט להפקיר את גופך בשטחים החמים. מתוך מאה חיילים רק שמונים בערך חזרו בחיים. העוני הלך איתך לצבא, בעלי הכסף קנו אוכל ואלה שלא שפר עליהם גורלם כנראה מתו ברעב עקב אספקת האוכל הדלה מטעם המדינה או באחת מתקיפות האויב.

מובן שלא כולם נשלחו לשטחים החמים, חלקם שירתו בארמון וזכו לתנאים מדהימים, או שסייעו למשטר בפשיטות שונות. חלקם אפילו בחרו להמשיך בשירות רק בזכות התנאים האלה, אבל בשביל זה עליך להיות בן מזל באמת.

לא הייתי אמורה לכעוס על החיילים שהמשיכו בקריירה הצבאית, בחרו להמשיך לתפקידים נחשבים יותר במשטר, כמו השוטרים שהסתובבו ברחובות או התקדמו ונעשו אנשי האבטחה היוקרתיים ביותר, השאיפה של כל איש צבא בדיינימור שחיפש קריירה, אבל כן שנאתי אותם, כל אחד ואחד מהם, מפני שהם, למרות הכול, הצליחו להתנער מתוך הבוץ ולהתכסות בזהב. הם הצליחו לעשות את מה שאני לא הצלחתי.

אצל החיילים הפשוטים הצד החיובי היה התגמול הכספי, זאת אומרת, הגרושים שנשלחו למשפחות בתמורה לכל נער שנשלח לצבא. אל תזלזלו, גרושים יכלו להציל חיים, ידעתי את זה מניסיון.

והיה גם המכתב הלבן, כמובן. מכתב לבן שצבע הכול בשחור.

ברוכים הבאים לממלכת דיינימור. לא מה שסיפרו לכם.