דף הבית > נפילת הממלכות - נפילת הממלכות (1)
נפילת הממלכות - נפילת הממלכות (1)
הוצאה: קוראים - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 2013
קטגוריה: ספרי פנטזיה ומדע בדיוני נוער
מספר עמודים: 346

נפילת הממלכות - נפילת הממלכות (1)

         
משתתף במבצע מבצע החודש
משתתף במבצע מבצע החודש
תקציר

נפילת הממלכות, שכיכב ברשימת רבי־המכר של “הניו־יורק טיימס”, כונה בפי המבקרים “משחקי הכס לנוער”.

בארץ בה הקסם נשכח אך השלום שורר מאות שנים, מבעבע אי־שקט קטלני. שלוש ממלכות נאבקות על כוח ושליטה, ובתוך כך משנות ללא רחם את חיי נתיניהן. ובין כל הבגידות, העסקאות והמלחמות, גורלותיהם של ארבעה צעירים נשזרים זה בזה לעד.

קליאו: נסיכה שהורגלה במותרות, נאלצת לצאת למסע קשה ובוגדני בממלכה עוינת, בחיפוש אחר קסם שנעלם מזמן.

ג’ונאס: בן איכרים המתקומם כנגד חוסר־צדק, מורד היוצא נגד כוחות הדיכוי שרוששו את ארצו ואת תושביה, מוצא עצמו מנהיג מהפכת־עם, שהתבשלה במשך שנים.

לוסיה: נערה יפהפייה, שגודלה כבת מלכים, מגלה את סודות עברה ואת הכוחות הצפונים בעתידה.

מאגנוס: בן־מלך שחונך לתוקפנות ואומן לכבוש, מתחיל להבין שהלב עשוי להיות קטלני מן החרב…

מן הממלכות תיפול, ומי יגיח כמנצח כשכל שידעו מתמוטט?

פרק ראשון

פרק 1

פאלסיה
שש־עשרה שנים מאוחר יותר
״חיים ללא יין ויופי אינם חיים. אינך מסכימה, נסיכה?״ ארון תלה את זרועו מסביב לכתפיה של קליאו, בעוד הארבעה הולכים בדרך הכפרית הסלעית והמאובקת.
עוד לא חלפו שעתיים מאז הגיעו לנמל והוא כבר הספיק להשתכר, עובדה לא מפתיעה כשמדובר בארון.
מבטה של קליאו נח על שומר הארמון שליווה אותם. עיניו הבזיקו בחוסר שביעות רצון מקרבתו של ארון לנסיכה של אוראנוס. דאגתו של השומר לא הייתה נחוצה. למרות הפגיון המהודר המשובץ באבנים שארון נשא תמיד בנדן על חגורתו, הוא לא היה מסוכן יותר מפרפר. פרפר שיכור.
״לא יכולתי להסכים יותר,״ היא אמרה, חצי משקרת.
״כמעט הגענו?״ שאלה מירה. הילדה היפהפייה, בעלת השיער הארוך האדמדם־כהה והעור החלק ונטול הפגמים, הייתה גם חברתה של קליאו וגם בת הלוויה של אחותה הגדולה. כאשר אמיליה החליטה להישאר בבית עקב כאב ראש פתאומי, היא התעקשה שמירה תתלווה אל קליאו לטיול הזה. כשהספינה עגנה בנמל בחרו תריסר מחבריהם להישאר בנוחות הסיפון, בעוד קליאו ומירה הצטרפו לארון במסעו למצוא את בקבוק היין ״המושלם״ בכפר סמוך. מרתפי היין של הארמון היו עמוסים באלפי בקבוקי יין מאוראנוס ומפאלסיה, אך ארון שמע על יקב מיוחד, שתוצרתו הייתה אמורה להיות ללא תחרות. לבקשתו, זימנה קליאו את אחת מספינותיו של אביה והזמינה רבים מחבריהם לטיול לפאלסיה, שנועד לחפש אחר הבקבוק המושלם.
"תהיה זו שאלה לארון. הוא זה שמוביל את המסע הזה." קליאו משכה אליה את גלימת הקטיפה המרופדת פרווה כדי לחסום את צינת היום. האדמה הייתה נקייה, אך כמה פתיתי שלג נסחפו לאורך הדרך זרועת האבנים. פאלסיה הייתה צפונית יותר מאוראנוס, אך הטמפרטורה כאן עדיין הפתיעה אותה. אוראנוס הייתה חמה ובעלת אקלים ממוזג גם בחודשי החורף העגומים ביותר, עם גבעות ירוקות, עצי זית חסונים, ודונמים על גבי דונמים של אדמה חקלאית פורייה. פאלסיה, בניגוד אליה, נראתה מאובקת ואפורה ככל שהעין יכלה לראות.
"כמעט שם?" ארון חזר. "כמעט שם? מירה, אפרסק שלי, דברים טובים מגיעים לאלו שמחכים. זכרי זאת."
"אדוני, אני האדם הכי סבלני שאני מכירה, אבל רגליי כואבות." היא ציננה את התלונה בחיוך.
"זהו יום יפה ואני בר מזל מספיק להיות מלווה בידי שתי בנות מדהימות ביופיין. אנו חייבים להודות לאלה על הפאר שקיבל אותנו כאן."
מסתכלת על השומר, קליאו ראתה אותו מגלגל את עיניו. כאשר הבחין שראתה אותו, הוא לא הסיט את מבטו מיד, כמו כל שומר אחר. הוא החזיק את מבטה בהתנגדות שסקרנה אותה. היא הבינה שהיא לא ראתה את השומר הזה - או, לפחות, לא הבחינה בו - עד היום.
"מה שמך?" פנתה אליו.
"תיאון ראנוס, הוד מעלתך."
"ובכן, תיאון, יש לך משהו להוסיף לשיחה שלנו בנוגע למרחק שהלכנו אחר הצהריים?"
ארון ציחקק ולגם מבקבוקו.
"לא, נסיכה."
"אני מופתעת, שכן אתה זה שיצטרך לסחוב את ארגזי היין חזרה לספינה."
"זוהי חובתי וכבוד הוא לי לשרת אותך."
קליאו בחנה אותו רגע. שערו היה בצבע ברונזה כהה, עורו שזוף וללא קמטים. הוא נראה כאילו יכול היה להיות אחד מחבריה העשירים המחכים על הספינה,
ולא שומר במדים שאביה התעקש שיתלווה אליהם במסע הזה.
ארון כנראה חשב את אותו הדבר בדיוק. ״אתה נראה צעיר מדי לשומר ארמון." מילותיו נקשרו יחד בשיכרות, בעודו פוזל לעברו של תיאון ובוחן אותו. "אתה בטח לא הרבה יותר מבוגר ממני."
"אני בן שמונה־עשרה, אדוני."
ארון נחר בבוז. "העמדת אותי על טעותי. אתה הרבה יותר מבוגר ממני. הרבה יותר."
"בשנה אחת," הזכירה לו קליאו.
"שנה יכולה להיות נצח," חייך ארון. "אני מתכנן להיצמד לנעורי ולחוסר האחריות בשנה שנשארה לי."
קליאו התעלמה מארון, שכן שמו של השומר נשמע לה מוכר לפתע. היא שמעה את אביה משוחח בקצרה על אודות משפחת ראנוס בעודו יוצא מאחת מפגישות המועצה שלו. אביו של תיאון מת לפני שבוע בלבד - נזרק מסוסו. צווארו נשבר במקום.
"תנחומי על אובדן אביך," אמרה בכנות. "סיימון ראנוס זכה לכבוד רב כשומר הראש האישי של אבי."
תיאון הניד בראשו בקשיחות. "היה זה תפקיד שביצע בגאווה גדולה, ואחד שאני מקווה שיהיה לי הכבוד להילקח בחשבון כמועמד לו, כשהמלך קורבין יבחר את מחליפו." גבותיו של תיאון נמשכו יחדיו כאילו לא ציפה שתדע על מות אביו. שמץ יגון חלף מאחורי עיניו השחורות. "תודה לך על מילותיך האדיבות, הוד מעלתך."
ארון נחר בבוז וקליאו קטעה אותו במבט מרסק.
"האם היה אב טוב?" שאלה.
"הכי טוב. הוא לימד אותי כל מה שאני יודע מהרגע שבו יכולתי לאחוז חרב."
היא הנהנה באהדה. "אז הידע שלו ימשיך לחיות דרכך."
עתה, כשמראהו הנאה והאפל של השומר הצעיר לכד את תשומת לבה, היא התקשתה להחזיר את מבטה לארון, שגזרתו הצנומה ועורו החיוור העידו על חיים תחת קורת גג. כתפיו של תיאון היו רחבות, זרועותיו וחזהו שריריים, והוא מילא את מדי שומר הארמון הכחולים־כהים טוב יותר משדמיינה שאפשר.
בתחושת אשם הכריחה את עצמה להחזיר את תשומת לבה אל חבריה. ״ארון, יש לך חצי שעה נוספת לפני שאנו חוזרים לספינה. אנחנו מעכבים את האחרים.״
אוריאנים אהבו מסיבה טובה, אבל לא היו ידועים בסבלנותם האינסופית. למרות זאת, כיוון שהובאו לנמל הפלאסיאני בספינה של אביה, הם היו חייבים להמשיך ולחכות עד שקליאו תהיה מוכנה לעזוב.
״השוק שאנחנו הולכים אליו נמצא ממש בהמשך הדרך,״ אמר ארון, מצביע קדימה. קליאו ומירה הביטו וראו קובץ של דוכני עץ ואוהלים צבעוניים בלויים במרחק של כעשר דקות הליכה. היה זה הסימן הראשון לאנשים שראו מאז חלפו כשעה לפני כן על פני חבורה של ילדים ממורטטים יושבים סביב מדורה. ״בקרוב תראו שזה היה שווה את הטיול.״
על היין הפאלסיאני נאמר כי הוא משקה הראוי לאלה. מעורר תאבון, חלק, ללא מתחרים בארצות אחרות, השפעתו לא גרמה תחושת חולי או כאב ראש ביום שאחרי, לא משנה כמה שתו ממנו. יש שטענו שקסם אדמה חזק פועל באדמה הפאלסיאנית ובענבים עצמם, והופך אותם מושלמים באדמה שהציגה כל כך הרבה פגמים.
קליאו לא תכננה לטעום ממנו. היא לא שתתה יין יותר - לא מזה חודשים רבים. לפני כן צרכה יותר מחלקה ביין אוריאני, שלא היה טעים בהרבה מחומץ. אבל אנשים - לפחות קליאו - לא שתו אותו בשביל הטעם; הם שתו אותו כדי להשתכר, בשביל התחושה שאין דאגה בעולם. הרגשה כזו, של ריחוף ללא עוגן, יכולה להוביל אדם למחוזות מסוכנים. קליאו לא התכוונה ללגום משהו חזק יותר ממים או ממיץ אפרסקים בעתיד הנראה לעין.
קליאו צפתה בארון מרוקן את בקבוקו. הוא מעולם לא כשל מלשתות את חלקה ואת חלקו ולא התנצל על דבר שעשה בעודו תחת השפעת היין. למרות מגרעותיו, רבים בחצר המלוכה חשבו שהוא יהיה האציל שאביה יבחר לבעלה לעתיד. המחשבה צמררה את קליאו, אך היא עדיין החזיקה אותו קרוב אליה, שכן ארון ידע סוד של קליאו. למרות שלא הזכיר אותו כבר חודשים רבים, היא הייתה בטוחה שהוא לא שכח. הוא לא ישכח לעולם.
חשיפת הסוד הזה יכולה להרוס אותה.
לכן סבלה את חברתו בחביבות, בחיוך על שפתיה. איש לא יכול היה לנחש
שהיא מתעבת אותו.
״הגענו,״ הכריז ארון לבסוף, כשעברו בשער של שוק הכפר. מעבר לדוכנים, מימין, ראתה קליאו חוות קטנות ובקתות במרחק קצר מהם. למרות שהיו הרבה פחות מפוארות מהחוות שראתה באזור הכפרי האוריאני, היא הבחינה שמבני החימר הקטנים, עם גגות הסכך וחלונותיהם הקטנים, נראו מסודרים ובמצב טוב, בניגוד לרושם שעשתה עליה פאלסיה. פאלסיה הייתה מלאה איכרים עניים, ונשלטה לא על ידי מלך, אלא על ידי צ׳יף, מנהיג שבטי, שהיו שטענו שהוא מכשף רב עוצמה. למרות קרבתה של פאלסיה לאוראנוס, קליאו לא הקדישה לשכניה בצפון מחשבה רבה, חוץ מעניין זמני ושטחי במעשיות משעשעות על ה״פראים״ הפאלסיאנים.
ארון עצר לפני דוכן מכוסה בבד סגול כהה, שנפל על האדמה המאובקת.
מירה נאנחה בהקלה. ״סוף־סוף.״
קליאו פנתה שמאלה ונתקלה בזוג עיניים שחורות מנצנצות, מברכות אותה מפנים מקומטות ושזופות. מתוך דחף טבעי פסעה צעד אחורה, והרגישה את תיאון עומד איתן ובאופן מנחם מאחוריה. האיש נראה קשוח, אפילו מסוכן, בדומה לאחרים בהם נתקלו מאז הגיעו לפאלסיה. השן הקדמית של מוכר היין הייתה סדוקה, אך לבנה באור השמש. הוא לבש בגדים פשוטים, עשויים פשתן ועור כבשים שחוק, ואפוד צמר עבה לחימום. נבוכה, הידקה קליאו את גלימתה המרופדת פרוות צובל קרוב יותר לשמלת המשי שלה, שצבעה כחול חיוור רקום בזהב.
ארון בחן את האיש בעניין. ״אתה סילאס אגאלון?״
״זה אני.״
״יופי. זהו יום המזל שלך, סילאס. אמרו לי שהיין שלך הוא הטוב בכל פאלסיה.״
״מה שאמרו לך נכון.״
נערה שחורת שיער נהדרת הגיחה מחלקו האחורי של הדוכן. ״אבי יצרן יין מחונן.״
״זוהי פלישיה, בתי.״ סילאס הניד בראשו לעבר הנערה. ״בת שצריכה להתכונן לחתונתה עכשיו.״
היא צחקה. ״ולעזוב אותך לעבוד כל היום בסחיבת ארגזים של יין? באתי
לשכנע אותך לסגור מוקדם.״
״אולי.״ הניצוץ המרוצה בעיניו השחורות של מוכר היין התחלף בבוז, כששם לב לבגדיו המהודרים של ארון. ״ומי אתם?״
״לך ולבתך הנפלאה יש את העונג הגדול להכיר את הוד רוממותה הנסיכה קליאונה בלוס מאוראנוס.״ ארון הניד בראשו לעברה ואז לעבר מירה. ״זאת העלמה מירה קאסיאן, ואני ארון לאגאריס. אבי הוא הלורד של אלדר׳ס פיץ' בחוף הדרומי של אוראנוס.״
בתו של מוכר היין הביטה בקליאו, מופתעת, והרכינה את ראשה בכבוד. ״כבוד גדול, הוד מעלתך.״
״כן, כבוד גדול,״ הסכים סילאס. קליאו לא זיהתה עוקצות בנימתו. ״רק לעתים רחוקות מבקרים בני אצולה מאוראנוס או מלימרוס בכפרנו הצנוע. איני מצליח לזכור את הפעם האחרונה. לכבוד יהיה לי לתת לך לטעום מן היין לפני שנמשיך לשוחח על העסקה, הוד מעלתך.״
קליאו נדה בראשה לשלילה בחיוך. ״ארון הוא זה שמתעניין במרכולתך. אני רק מלווה אותו.״
מוכר היין נראה מאוכזב, וקצת פגוע. ״בכל זאת, האם תתני לי את הכבוד ותטעמי מהיין שלי - להרים כוסית לחתונת בתי?״
איך יכלה לדחות בקשה כזו? היא הנהנה, בניסיון להסתיר את חוסר רצונה. ״כמובן. יהיה לי לעונג.״
ככל שתעשה זאת מהר יותר, כך יוכלו לעזוב את השוק הזה מוקדם יותר.
למרות שהמקום היה צבעוני ומאוכלס, ריחו לא היה נעים - כאילו היה בור שופכין בקרבת מקום, ללא עשבים ריחניים או פרחים שיכסו על הצחנה. למרות ההתרגשות הממשית של פלישיה מחתונתה, העוני של הארץ ושל האנשים האלה היה מזעזע. אולי גם קליאו הייתה צריכה להישאר על הספינה, בזמן שארון הלך להביא את היין לחבריהם.
כל שהיא ידעה באמת על פאלסיה הקטנה והענייה היה, שיש לה סוג של עושר שאף אחת משתי הממלכות שמקיפות אותה לא יכלה להתפאר בו. האדמה הפאלסיאנית הסמוכה לים הניבה ענבים שביישו את אלו של שאר הארצות. רבים טענו שקסם אדמה אחראי לכך. היא שמעה סיפורים על גפנים שנגנבו מהאדמה הזו, וקמלו ומתו ברגע שחצו את הגבול.
״אתם תהיו לקוחותיי האחרונים,״ אמר סילאס. ״אחר כך אענה לבקשת בתי ואסגור את הדוכן כדי להתכונן לחתונתה הערב.״
״ברכותי לשניכם,״ אמר ארון בחוסר עניין, בעודו סורק את הבקבוקים בתצוגה, שפתיו מכווצות. ״האם יש לך כוסות מתאימות לטעימה שלנו?״
״כמובן.״ סילאס הלך אל מאחורי העגלה וחפר עמוק בארגז עץ רעוע. הוא שלף שלוש כוסות שזהרו באור השמש, וחלץ את הפקק מבקבוק יין. נוזל חיוור וכתמתם טיפטף אל תוך הכוסות. את הראשונה הגיש לקליאו.
תיאון חש לצידה וחטף את הכוס מידו של מוכר היין לפני שנגעה בה. המבט האפל שהיה על פניו של השומר גרם לסילאס לקחת צעד רועד אחורה, ולהחליף מבט עם בתו.
קליאו נאנקה, מבוהלת. ״מה אתה עושה?״
״את טועמת משהו שזר מציע לך בלי לחשוב פעמיים?״ שאל תיאון בחדות.
״זה לא מורעל.״
הוא הסתכל לתוך הכוס. ״את יודעת זאת בוודאות?״
היא הביטה בו בחוסר סבלנות. הוא חשב שמישהו ירעיל אותה? לאיזו מטרה? השלום בין הארצות שרר למעלה ממאה שנים. לא היה כאן איום. הליווי של שומר הארמון בטיול הזה נועד לרצות את אביה המגונן מדי ולא נבע מצורך אמיתי.
״בסדר.״ היא הקישה באצבעה לעברו. ״תרגיש חופשי להיות הטועם שלי. אני בטח לא אשתה מזה אם זה יהרוג אותך.״
״הו, כמה מגוחך,״ אמר ארון באיטיות. הוא היטה את כוסו לאחור ורוקן אותה ללא מחשבה שנייה.
קליאו הביטה בו רגע. ״נו? אתה עומד למות?״
עיניו היו סגורות, מתענגות על הרגע. ״רק מצמא.״
תשומת לבה חזרה אל תיאון, והיא חייכה, קצת בלעג. ״אפשר לקבל את הכוס שלי חזרה? או שאתה חושב שמוכר היין הזה מצא זמן להרעיל כל אחת בנפרד?״
״כמובן שלא. בבקשה, תיהני.״ הוא הושיט לה את הכוס. מבטו שחור העיניים של סילאס היה מלא מבוכה יותר מאשר כעס על הדרמה שיצר השומר שלה.
קליאו ניסתה לגונן על הערכתה המיידית בנוגע לניקיונה המוטל בספק של הכוס. ״אני בטוחה שזה טעים.״
מוכר היין נראה אסיר תודה. תיאון זז לאחור ונעמד בצידה הימני של העגלה, נינוח אך עירני. והיא חשבה שאביה מגונן מדי.
מזווית עינה ראתה את ארון מטה את כוסו לאחור ומרוקן מנה שנייה של יין, שמזגה לו בתו של מוכר היין.
"מדהים. פשוט מדהים, בדיוק כמו ששמעתי שזה."
מירה לקחה לגימה נשית יותר, לפני שגבותיה התרוממו בהפתעה. "זה נהדר."
טוב. תורה. קליאו ניסתה טעימה הססנית של הנוזל. ברגע שנגע בלשונה, היא מצאה שהיא חשה מועקה. לא משום שזה היה מחריד, אלא משום שזה היה טעים - מתוק, חלק, בלתי ניתן להשוואה לכל דבר אחר שניסתה בעבר. זה עורר בה כמיהה לעוד. לבה החל לפעום בחוזקה. מספר לגימות נוספות הספיקו כדי לרוקן את הכוס לחלוטין, והיא הביטה סביב על חבריה. העולם נראה פתאום כזוהר בהילות זהובות של אור סביב כל אחד מהם, גורם להם להיראות אפילו יפים יותר משהיו מלכתחילה. ארון הפך טיפה פחות נתעב בעיניה.
ותיאון - למרות התנהגותו השתלטנית - נראה יפה להפליא גם כן.
היין הזה היה מסוכן, ללא ספק. הוא היה שווה כל סכום כסף שמוכר היין היה מבקש. וקליאו צריכה להיות זהירה להתרחק ממנו כמה שרק ניתן, עכשיו ובעתיד.
"היין שלך טוב מאוד," אמרה בקול רם, בניסיון לא להיראות נלהבת מדי. היא רצתה לבקש כוס נוספת, אך בלעה את המילים.
סילאס קרן. "אני מאוד שמח לשמוע זאת."
פלישיה הנהנה. "כמו שאמרתי, אבי גאון."
"כן, אני מוצא את היין שלך ראוי לרכישה," עירבב ארון את מילותיו. הוא שתה מהבקבוקון החרוטי הזהוב שנשא עמו תמיד במהלך כל המסע שלהם. בשלב זה, היה מפתיע שהוא יכול היה לעמוד ישר ללא עזרה. "אני רוצה ארבעה ארגזים היום, ותריסר נוספים שישלחו לווילה שלי."
עיניו של סילאס אורו. "בהחלט אפשר לארגן זאת."
"אני אתן לך חמישה־עשר סנטימוס אוריאניים לארגז."
עורו השחום של מוכר היין החוויר. "אבל זה שווה לפחות ארבעים לארגז. קיבלתי אפילו חמישים בעבר."
שפתיו של ארון הוצרו. ״מתי? לפני חמש שנים? אין מספיק קונים בימינו לפרנס אותך. לימרוס לא הייתה לקוחה טובה בשנים האחרונות, נכון? ייבוא יין יקר נמצא בתחתית סדר העדיפויות שלהם, בהתחשב במצוקתם הכלכלית. זה מותיר את אוראנוס, כי כולם יודעים שלאנשיכם שכוחי האל אין שתי מטבעות לחכך יחד. חמישה־עשר לארגז, זו הצעתי הסופית. בהתחשב בזה שאני רוצה שישה־עשר ארגזים - ואולי יותר בעתיד הקרוב - הייתי אומר שזו הצעה משתלמת. לא תהיה זו מתנה כספית נחמדה לבתך ביום חתונתה? פלישיה? לא יהיה זה טוב יותר מלסגור את החנות מוקדם ולא לקבל כלום?״
פלישיה נשכה את שפתה התחתונה, גבותיה מתקרבות אחת לשנייה. ״זה יותר טוב מכלום. אני יודעת שהחתונה עולה הרבה יותר מדי. אבל... אני לא יודעת. אבא?״
סילאס עמד לומר משהו אך גמגם. קליאו בקושי שמה לב, מתרכזת יותר בהתנגדות לדחף ללגום מהכוס שסילאס כבר מילא לה מחדש. ארון אהב להתמקח. היה זה תחביבו לקבל את המחיר הטוב ביותר, לא משנה מה ניסה להשיג.
"איני מתכוון לנהוג בחוסר כבוד, כמובן," אמר סילאס, פוכר את ידיו. "האם תהיה מוכן להעלות את הצעתך לעשרים וחמישה סנטימוס לארגז?"
״לא, אני לא.״ ארון בחן את ציפורניו. ״עד כמה שהיין שלך משובח, אני יודע שיש הרבה מוכרי יין בשוק העמוס הזה, כמו גם בדרכנו חזרה לספינה, שישמחו מאוד לקבל את הצעתי. אני יוכל לקחת את עסקי אליהם, אם אתה מעדיף להפסיד את המכירה הזו. זה מה שאתה רוצה?"
"לא, אני..." סילאס בלע, מצחו מתקמט. "אני רוצה למכור את היין שלי. זאת הסיבה שאני כאן. אבל עבור חמישה־עשר סנטימוס..."
"יש לי רעיון טוב יותר. למה שלא נהפוך את זה לארבעה־עשר סנטימוס לארגז?" ניצוץ של רשעות הופיע בעיני הירוקות של ארון. "ויש לך זמן עד שאספור עשר לקבל את הצעתי, או שהיא תקטן בסנטימו נוסף."
מירה הסיטה את מבטה במבוכה מהוויכוח. קליאו פתחה את פיה - ואז, בזוכרה את מה שארון יכול לעשות עם הסוד שלה אם כך יבחר, סגרה אותו. הוא היה נחוש להשיג את היין הזה במחיר הזול ביותר שיוכל. ולא משום שלא יכול היה להרשות לעצמו לשלם יותר. קליאו ידעה, שהוא נשא די והותר כסף לשלם
על ארגזים רבים, אפילו במחיר הגבוה ביותר.
״טוב,״ אמר לבסוף סילאס בחריקת שיניים, ונראה שזה כאב לו במיוחד. הוא הגניב מבט אל פלישיה, לפני שהחזיר את תשומת לבו לארון. ״ארבעה־עשר לארגז לשישה־עשר ארגזים. אני אתן לבתי את החתונה שמגיעה לה.״
״מצוין. כפי שאנחנו האוריאנים תמיד הבטחנו לכם...״ בחיוך קטן של ניצחון, ארון חפר בכיסו כדי להוציא גליל שטרות, וספר אותם לתוך ידו המושטת של האיש. עתה היה זה ברור, שהסכום ששילם היה רק שבריר ממה שארון נשא איתו. מהמבט הזועם בעיניו של סילאס, היה ברור שהעלבון לא הוחמץ. ״...ענבים,״ המשיך ארון, ״לעולם לא יפסיקו לפרנס את ארצך.״ שתי דמויות התקרבו אליהם מהדוכן שמשמאל לקליאו. ״פלישיה,״ שאל קול עמוק. ״מה את עושה כאן? את לא אמורה להיות עם חברותייך, מתגנדרת?״
״בקרוב, תומאס,״ לחשה פלישיה. ״אנחנו עוד מעט מסיימים כאן.״ קליאו הביטה לשמאלה. שני הבחורים שהתקרבו לדוכן היו בעלי שיער כהה, כמעט שחור. גבות שחורות חתכו מעל עיניים בצבע חום־נחושת. הם היו גבוהים, רחבי כתפיים ושזופים מאוד. תומאס, הגדול מבין השניים, בשנות העשרים המוקדמות, בחן את אביו ואת אחותו. ״משהו לא בסדר?״
״לא בסדר?״ שאל סילאס דרך שיניים חרוקות. ״כמובן שלא. אני סוגר עסקה,
זה הכול.״
״אתה משקר. אתה כועס. אני רואה את זה.״ ״אני לא.״
הנער השני זרק מבט אפל לעברו של ארון ואז אל קליאו ומירה. ״האנשים האלה מנסים לרמות אותך, אבא?״
״ג׳ונאס,״ אמר סילאס בעייפות, ״זה לא עסקך.״
״זהו עסקי, אבא. כמה הנער הזה,״ - מבטו של ג׳ונאס סקר את ארון לאורכו ולרוחבו בגועל בלתי מוסתר - ״הסכים לשלם לך?״
״ארבעה־עשר לארגז,״ אמר ארון כלאחר יד. ״מחיר הוגן, שאביכם היה יותר משמח לקבל.״
״ארבעה־עשר?״ ג׳ונאס התיז. ״אתה מעז להעליב אותו ככה?״ תומאס תפס את גב חולצתו של ג׳ונאס ומשך אותו אחורה. ״תירגע.״
עיניו הכהות של ג׳ונאס זהרו. ״כאשר אבינו מנוצל על ידי ממזר מגוחך במשי,
אני נעלב.״
״ממזר?״ קולו של ארון הפך לקרח. ״למי אתה קורא ממזר, איכר?"
תומאס הסתובב לאט, זעם שופע במבטו. ״אחי קרא לך ממזר, ממזר.״
וזה, חשבה קליאו, היה השם הנורא ביותר שמישהו יכול היה לקרוא לארון.
לא רבים ידעו זאת, אך ארון אכן היה ממזר. בנה של משרתת בלונדינית יפה, שאביו התעניין בה פעם. כיוון שאשתו של סבסטיאן לאגאריס הייתה עקרה, היא אימצה את התינוק לבן ברגע בו נולד. המשרתת, אמו האמיתית של ארון, מתה זמן קצר לאחר מכן בנסיבות מסתוריות, שאיש לא העז להתעמק בהן, אז או עכשיו. אך עדיין היו דיבורים. והדיבורים האלה הגיעו לאוזניו של ארון, כאשר היה מבוגר מספיק להבין את משמעותם.
״נסיכה?״ תיאון שאל, כאילו מחפש אחר פקודה להתערב. היא הניחה את ידה על זרועו כדי לעצור אותו. לא היה צורך להפוך את האירוע לסיפור גדול יותר משכבר היה.
״בוא נלך, ארון.״ היא החליפה מבט מודאג עם מירה, שהניחה את הכוס השנייה של היין בעצבנות.
תשומת לבו של ארון לא הוסטה מתומאס. ״כיצד אתה מעז להעליב אותי?״
״אתה צריך לציית לחברתך הקטנה ולעזוב,״ יעץ לו תומאס. ״וכמה שיותר מוקדם יותר טוב.״
״ברגע שאביך יביא לי את הארגזים של היין, אשמח לעשות בדיוק את זה.״
״תשכח מהיין. לך מכאן וראה עצמך בר מזל, על שלא עשיתי עניין גדול יותר מהעלבון שהעלבת את אבי. הוא בוטח ומוכן להמעיט בערכו. אני לא.״
ארון הסתמר, רגיעתו הקודמת מושלכת הצידה, העלבון והשכרות הופכים אותו אמיץ יותר משהיה צריך להיות מול שני פאלסיאנים גבוהים ושריריים. ״יש לכם שמץ של מושג מי אני?״
״אכפת לנו?״ ג׳ונאס ואחיו החליפו מבט.
״אני ארון לאגאריס, בנו של סבסטיאן לאגאריס, לורד אלדר׳ס פיץ'. אני עומד כאן בשוק שלכם בלווית הנסיכה קליאונה בלוס מאוראנוס. הפגינו כבוד לשנינו.״
״זה מגוחך, ארון.״ קליאו סיננה נשימה קטנה מבין שיניה. היא התפללה שיפסיק לנהוג בגאוותנות כזו. מירה השחילה את ידה דרך זרועה של קליאו ולחצה את ידה, כמסמנת בואי נלך.
"הו, הוד מעלתך." עוקצנות נטפה ממילותיו של ג׳ונאס בעודו משתחווה בלעג. "הוד רוממותכם. זהו כבוד אמיתי לשהות בנוכחותכם הזוהרת."
"אני יכול לערוף את ראשך על חוסר כבוד שכזה," קילל ארון. "שלך ושל אביך.
של אחותך גם כן."
"השאר את אחותי מחוץ לזה," שאג תומאס.
"תן לי לנחש, זהו יום חתונתה, אז אני מניח שהיא כבר בהיריון? שמעתי שהבנות הפאלסיאניות לא מחכות לנישואין לפני שהן מפשקות את רגליהן לכל מי שיש לו מספיק כסף לשלם." ארון הביט בפלישיה, שנראתה מושפלת וממורמרת. "יש לי קצת כסף. אולי תוכלי להעניק לי חצי שעה של תשומת לב לפני הערב."
"ארון!" קליאו נשברה, מזועזעת.
התעלמותו ממנה לא הייתה מפתיעה. ג׳ונאס הסיט את מבטו הזועם אליה - כל כך לוהט שהיא הרגישה שהיא נחרכת.
תומאס, שנראה קצת פחות חמום מוח מאחיו, הפנה את המבט הכי אפל ושונא שראתה לעברו של ארון. "אני יכול להרוג אותך על אמירה כזאת על אחותי."
ארון העניק לו חיוך קטן. "נסה אותי."
לבסוף, קליאו העיפה מבט מעבר לכתפה אל תיאון המתוסכל, עליו פקדה, למעשה, לא להתערב. עתה היה ברור לה שאין לה שליטה על המצב. כל שרצתה לעשות היה לחזור לספינה ולעזוב את אי־הנעימות הזאת הרחק מאחור. אבל היה זה מאוחר מדי.
מתודלק בעלבון לאחותו, רץ תומאס לעברו של ארון באגרופים קמוצים. מירה השתנקה וכיסתה את עיניה בידה. לא היה ספק, שבקרב בין השניים תומאס ינצח בקלות, ויהפוך את ארון לעיסה מדממת. אבל לארון היה נשק - הפגיון האופנתי המשובץ אבנים שחגר על מותנו. הפגיון היה בידו.
תומאס לא ראה את הפגיון. כשהתקרב ותפס בחולצתו של ארון, נעץ ארון את הלהב בגרונו. ידיו של הנער זינקו לצווארו כשהדם החל לפרוץ, עיניו פקוחות לרווחה בהלם ובכאב. רגע לאחר מכן נפל על ברכיו, ואז השתרע, ידיו אוחזות בגרונו, הפגיון עדיין נעוץ עמוק בתוכו. דם החל להיקוות במהירות, יוצר שלולית אדומה סביב ראשו של הנער.
הכול קרה כל כך מהר.
קליאו הידקה את ידה לפיה כדי למנוע מעצמה לצרוח. אחרת כן צרחה - פלישיה שחררה יללה נוקבת של אימה, שהקפיאה את דמה של קליאו. לפתע, כל השוק שם לב למה שקרה.
צעקות פילחו את השוק. זרם אנשים הקיף אותה לפתע, דוחף וצועק. היא צווחה. תיאון הידק את זרועו סביב מותנה של קליאו ומשך אותה בחוזקה לאחור. ג'ונאס התחיל לרדוף אחריה ואחר ארון, יגון וזעם חרוטים על פניו. תיאון דחף את מירה לפניו ומשך את קליאו מתחת לזרועו. ארון קרוב מאחור. הם נסו מהשוק בזמן שמילותיו הנזעמות של ג'ונאס רדפו אחריהם.
"אתה מת! אני אהרוג אותך על זה! את שניכם!"
"הגיע לו," שאג ארון. "הוא עמד לנסות להרוג אותי. הגנתי על עצמי."
"המשך לרוץ, אדוני," נהם תיאון, בנימה של גועל. הם פילסו את דרכם דרך ההמון, עושים את דרכם לעבר השביל חזרה לספינה.
תומאס לא יחיה לראות את אחותו מתחתנת. פלישיה הייתה עדה לרצח אחיה ביום חתונתה. היין שקליאו שתתה התהפך והחמיץ בבטנה. היא השתחררה מאחיזתו של תיאון והקיאה על השביל.
היא יכלה לפקוד על תיאון לעצור את כל זה לפני שהדברים יצאו מכלל שליטה. אבל היא לא עשתה זאת.
נראה שאיש אינו עוקב אחריהם, ואחרי זמן מה היה ברור שהפאלסיאנים מניחים להם לעזוב. הם האטו להליכה מהירה. קליאו המשיכה להרכין את ראשה, נאחזת במירה לתמיכה. הארבעה הלכו דרך הנוף המאובק בשקט מוחלט.
קליאו חשבה שלעולם לא תשתחרר ממראה עיניו מלאות הכאב של הנער.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 44 ₪
קינדל 44 ₪
דיגיטלי 38 ₪
מודפס 72 ₪
דיגיטלי 38 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 97 ₪
עוד ספרים של קוראים - הוצאה לאור
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
קינדל38 ₪ 30.4 ₪
מבצע החודש
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
קינדל38 ₪ 30.4 ₪
עוד ספרים של מורגן רודס
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il