דף הבית > סדרת עדיין לא 2 - עדיין לא בקטע שלך
סדרת עדיין לא 2 - עדיין לא בקטע שלך
הוצאה: אדל - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 04-2023
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 280
ניתן לרכישה גם במארז מארז סדרת עדיין לא מארז סדרת עדיין לא

סדרת עדיין לא 2 - עדיין לא בקטע שלך

         
תקציר

מבט אחד במכוניתי הרוסה והבנתי שיש לי בעיה רצינית. אחייניתי התינוקת נעדרת, יש לי עסק עם פסיכופת, ועכשיו הבוס שלי מחליט שאני צריכה הגנה ומאלץ אותי לסבול את נוכחותו של גייב בארין בתור שומר הראש האישי שלי.

אין סיכוי. אין מצב. זה לא יקרה. ואם הוא יקרא לי 'מותק' עוד פעם אחת...

גייב בארין הארור לוחץ לי על כפתורים שבכלל לא ידעתי שיש לי. הוא הגבר האחרון בעולם שאני רוצה בחיי. הוא מעצבן בטירוף, גדול כמו הר, נוהם כמו דוב ולגמרי זכר אלפא.

הבוס שלי מסרב להבין זה שאני אולי באה באריזה קטנה, אבל אני ילדה גדולה בעלת טפרים חדים ובהחלט מסוגלת לטפל בעצמי בכל מצב.

הבעיה היא שאני לא בטוחה שאני מסוגלת להתמודד עם האיום שמציב בפניי גייב עם הנחמדות שלו, הנימוס שלו והקסם הדרומי שהוא מפזר בנדיבות רבה מדי לכל עבר. אני במרדף אחר חוטף, וגייב רק מפריע.

 

עדיין לא בקטע שלך מאת סופרת רבי המכר של 'וול סטריט ג'ורנל' ו'יו־אס־איי טודיי' ניקול סנואו, הוא רומן עכשווי על בחורה שחושבת שאינה ראויה לאהבה ועל גבר שנחוש להעניק לה אותה.

זה הספר השני בסדרת עדיין לא. הספר הראשון, עדיין לא התגברתי עליך, גם הוא ראה אור בהוצאת אדל. שני הספרים נכתבו על דמויות שונות ואפשר לקרוא אותם כספרים יחידים.

פרק ראשון

1
אל תיסוגי
סקיילר
הדבר הראשון שאני עושה בכל חדר זה לחפש את היציאה הקרובה ביותר. זה חלק מהעבודה שלי, בהתחשב ביכולות התכנון והלוגיסטיקה הטקטיים הנחוצים כדי לעבוד ב'אנגארד סקיוריטי'.

זה גם אומר די הרבה עליי. לא משנה איפה אני, לא משנה מה אני עושה, אני תמיד מחפשת את הדרך המהירה והבטוחה ביותר החוצה.

זו מי שאני. סקיילר זאבו, אומנית הימלטות, לשירותכם.

ברגע זה היציאה הפנויה היחידה היא דלת המשרד, ואני לא יכולה להשתמש בה, לא עד שאסיים את תכנון המסלול ואת אסטרטגיית הליווי עבור לקוח הווי־איי־פי החדש שלנו.

אני משפשפת את עיניי הכואבות והשורפות ומכריחה את עצמי להתמקד במסך המחשב. אני מדפדפת בגוגל מפות ונעזרת בתצפית הרחובות כדי לאתר סכנות אפשריות לאורך המסלול המוצע. אני בוחנת כל אזור חשוף בכביש שתוקפים נסתרים או צלפים עלולים לנצל.

קדימה, תגחכו. זה אולי נראה קצת מוגזם לחשוש ממארבים חמושים בקליפורניה הצפונית השמשית והאמידה, אבל אני לא יכולה לקחת שום סיכון כשמדובר בדוכס.

כן, בדוכס ארור.

התקדמנו בעולם, ועכשיו החברה נותנת שירות גם לבני מלוכה. לפני ארבעה חודשים, כש'אנגארד' הצליחה לסגור חוזה עם כוכבת הפופ מילה הולי, זה היה סיפור גדול. עכשיו, לאחר שהבוס שלי לנדון שטראוס הציל את חייה של מילה באירוע בין־לאומי דרמטי ששודר בכל העולם, כל האנשים שמרוויחים משכורות של שבע ספרות דופקים על דלתנו. יש לי יותר כסף מכפי שאוכל אי פעם לבזבז, והוא הולך ונערם בחשבון הבנק שלי.

אני יוצאת מדעתי בניסיון לעמוד בקצב, וזה לא עוזר שחיי האישיים הם שדה מוקשים. הגעתי לקצה גבול היכולת שלי.

אני לא רוצה להיות פה ולמפות מסלול לשיירה של הדוכס מסילס־לנד, לא משנה כמה טובה המשכורת. הדוכס בסדר גמור. הדוכס מוגן. הדוכס לא זקוק לי. המשפחה שלי זקוקה לי; במיוחד סבתא, אחותי וג'ואני הקטנה.

ג'ואני.

גרוני מתכווץ מהמחשבה על האחיינית שלי. לא ראיתי אותה כבר חודשים. איש לא ראה. לא אחותי, לא המשטרה, לא הבולשת. לא שמישהו מלבד אחותי בכלל מנסה למצוא אותה. מכירים את כל האמיתות האלה על איך בכל יום שבו ילד נעדר הסיכוי למצוא אותו בחיים קטן באופן משמעותי? מה שלא מספרים לכם זה שכל יום ארור שעובר מקטין באופן משמעותי את העניין של רשויות החוק במקרה. בראש שלהם, האהוב הנעדר שלכם כבר מקרה אבוד.

אני יודעת שג'ואני לא מתה. אני חייבת להאמין בזה, לא רק למעני אלא למען משפחתי. אולי המשטרה והאף־בי־איי ויתרו עליה, אבל אני לא.

אני לא יכולה.

ואני יודעת מי חטף אותה. החלאה המפסידן שממנו קיבלה מחצית מהדי־אן־איי שלה. אני חייבת למצוא דרך להוכיח שאביה אשם, ולא אוכל לעשות זאת בישיבה במשרד ממוזג בעודי בוהה במסך מחשב ותוהה אם מישהו בעל כוונת טובה יוכל לירות מבין ענפיו של עץ שעלול לא להופיע בכלל בתמונת רחוב ישנה בגוגל מפות.

הדוכס יהיה בסדר גמור.

כמעט חצות עכשיו. אני האחרונה שנשארה במשרד. אפילו רייקר עזב לפני שעות לאחר שמלמל משהו על כך שהוא חושב שבתו היא הילדה הכי מושלמת בעולם, והוסיף כמה מילים לגבי חוג מתמטיקה וחצי־גמר אזורי או משהו שאני לא מבינה כי אין לי ילדים. חלק קטן בתת־המודע שלי תוהה אם אי פעם יהיו לי. אם אוכל לסבול את הרעיון בכלל, אחרי שאיבדתי את ג'ואני. היא ממש כמו הבת שלי, ויש לה מקום מיוחד ונצחי בליבי.

אבל היא לא אבודה. היא לא. הגיע הזמן ללכת הביתה ולבצע את העבודה האמיתית שלי.

אני רגילה להיות האישה האחרונה במשרד ב'אנגארד', לכן אין דבר מטריד בעיניי בשתיקה האפלה ובאנרגיה הקודרת השוררת במשרד בלילה, אפילו שאני מניחה שאחרים עלולים להיבהל מזה.

אני לא נבהלת בקלות. אני לא מתייחסת לשום דבר בקלות, ואם העמיתים שלי בעבודה חושבים שאני לא שומעת או לא מודעת ללחישות שלהם לגבי זה שאני מתה מבפנים, רובוט או כל דבר אחר, אז הם טועים. אני לא מגיבה לא כי אני לא שומעת, אלא כי פשוט לא אכפת לי. אני לא צריכה רגשות כדי לבצע את העבודה. רגשות מובילים לטעויות. רגשות מותירים אותך פגיעה, ואני לא יכולה לזכור תקופה בחיי שבה הייתי פגיעה. סבתא לא גידלה אותי ככה וגם לא אחותי, מוניקה.

פגיעה או לא, אני לא יכולה להתעלם מההרגלים הטבועים בי. תקראו לזה סוג של מודעות, אך חושיי מייד מתעוררים לפעולה כשאני מכתיפה את התיק, נועלת את המשרד בעזרת כרטיס הזיהוי שלי שנושא את השם 'סקיילר זאבו' באותיות שחורות מודגשות ויוצאת אל אוויר הלילה הנעים בחניה.

פנסי התאורה מטילים צללים מוזהבים על מדרכות הבטון ומשווים לאוויר מראה מעט מאובק. אני נושמת עמוק ומקבלת בברכה את הלילה.

אני יכולה להריח ריח כימי קר ומוזר של נוזל בלמים, שאומר לי שמישהו צריך לבדוק את הבלמים שלו. האור מתחלף לירוק ברמזור ומשתקף בשלולית של שמן על גבי האספלט באחת החניות. אני כמעט יכולה לטעום את האספלט, עדיין חם גם אחרי השקיעה. אני כמעט יכולה לחוש את הסירחון המריר של הזפת על הלשון.

יש גם את הרעש המעומעם של התנועה בכביש המהיר, כמו זמזום שחולף במרחק, וצליל של מתכת פוגעת במתכת במרחק מגלה לי שמישהו כרגע איבד צלחת גלגל כשעבר על פס האטה.

הכול נוחת עליי בקטעי מידע מסודרים, הערכה טקטית מיידית של הסביבה שלי. שוב, הרגלים ישנים. זה כמעט אוטומטי, מתבשל לו באיטיות אי שם באחורי ראשי בזמן שמחשבותיי מתמקדות במה שאני צריכה לעשות הערב. אני עוברת על הרשימה המייגעת, קצות חוט שאני צריכה לעבור עליהם, מידע לאסוף, תיקי חקירה לבדוק. דחיפות קשה ומכריעה רובצת עליי כי אפגוש את סבתא ואת מוניקה מחר, ואני חייבת להיות מסוגלת לספר להן משהו שייתן להן תקווה. משהו שיקל על הסיוט, שיאפשר להן להחזיק מעמד רק עוד קצת.

הרגשת הדחיפות מתחלפת בדאגה כשאני מתקרבת למכונית שלי, 'ביואיק' ישנה בצבע שמפניה מדגם שהפסיקו לייצר לפני חמש־עשרה שנה בערך. אני מכירה את המכונית שלי, מכירה אותה כמו את הגוף שלי ויודעת איך הצללים בלילה מרצדים על החלק הפנימי שלה ועל מכסה המנוע. כך אני יודעת, כבר כשאני במרחק של עשרה מטרים מהמכונית, שמשהו לא כשורה.

מישהו היה בתוך המכונית שלי.

מישהו מלבדי היה במכונית שלי.

מישהו מלבדי היה במכונית שלי, שבה הסתרתי אקדח 'גלוק' בתא הכפפות, ועכשיו ייתכן שהאקדח הזה נמצא בידיו של זר. אני קופאת במקום.

הלילה החמים נעשה לפתע קריר כשאגלי זיעה מצטברים על עורי וקופאים, וצמרמורת מתפשטת בגופי. "לך תזדיין. אני לא מפחדת," אני ממלמלת בשקט.

אני לא בקטע של פחד, אם אני יכולה להימנע מזה כי זה עוד רגש חסר היגיון שאני לא צריכה, אך משהו מתוח מתפשט בתוכי, משהו דומה לחשמל סטטי. אדרנלין מאיץ את הדופק שלי עד שליבי משחק קלאס בכלוב הצלעות. אני יכולה לשמוע את הדופק פועם בעור התוף. אני לא יכולה לעצור את הרפלקסים שלי.

בזהירות ובלי תנועות חדות אני מסובבת את תיק הגב אליי ומכניסה לתוכו את היד. ה'גלוק' שלי אולי במכונית או בידיו המטונפות של מישהו, אבל יש לי אקדח הלם. האקדח הקשה חלקלק בכף ידי והמוצקות שלו מעניקה לי הרגשה מוכרת ומרגיעה. אני מוציאה את אקדח ההלם ומחזיקה אותו בזרוע מתוחה וצמודה לצד גופי כשאני מתקרבת לאט לרכב. אני מוצאת את צרור המפתחות בתיק ומכניסה את המפתחות בין אצבעותיי כמו טפרים אכזריים למקרה של לחימה מקרוב, טריק מספר אחת שכל נערה לומדת ברגע שהיא גדולה מספיק להבין את הסכנות האורבות לה בחניון חשוך.

אני נעה קדימה, לא יוצרת מטרה קלה למי שנמצא במכונית. כל מה שיזהיר אותי לפני שאחטוף כדור אלה קולות של ירייה ושל זכוכית מתנפצת. יש שטח מת בזווית שבין מסגרת החלון האחורי לדלת של הנהג. אני מתקרבת לאט ומתאמצת להביט לתוך המכונית החשוכה.

אין אף אחד בפנים. אין איש במושב הקדמי, אף אחד לא מסתתר מאחור. לא שאני יכולה לראות.

כבר לא.

אך משהו חרות על לוח המחוונים שאני לא מצליחה לקרוא. אני עולה על הבהונות ורוכנת קדימה כדי לוודא שאף אחד לא מתחבא למטה בין המושבים.

לא. ריק. המקום היחיד שנותר שבו מישהו יכול להסתתר זה תא המטען.

לפני שאני נכנסת למכונית, אני פותחת את תא המטען ואז ממהרת להסתתר מאחורי דופן המכונית, אך אין שום דבר בפנים מלבד הצמיג הרזרבי, התיק שלי למצבי חירום ומארז של בקבוקי מים מינרלים שאני כל הזמן שוכחת להכניס הביתה מאז ביקרתי לאחרונה בסופרמרקט לפני שבועיים.

אני נאנחת ומביטה סביב. אין איש בחניון וגם שום מקום להסתתר בו. אין אף מכונית מלבד המכונית שלי על רחבת הבטון, ושני עמודי התאורה לא רחבים מספיק כדי להסתיר מישהו מאחוריהם.

אני מתכופפת כדי להציץ אל מתחת למכונית ומסתובבת סביבה פעם נוספת, רק כדי לוודא. אין אף אחד. פחדן עלוב פרץ למכונית שלי, השאיר הודעה וברח.

אזהרה אחרונה. אזהרה יחידה.

שלא תעזי להתקרב אליה.

היא שלי.

ההודעה חרותה על לוח המחוונים באותיות ענקיות ומחוספסות, חדות כמו הסכין שקרעה את כיסוי העור מעל מושב הנהג.

בן־זונה. יעלה לי הון לתקן את זה.

נשיפה משתחררת ממני באנחה תשושה. אני חופרת בתיק עד שאני מוצאת את החולצה הנוספת שאני שומרת בו למקרה שאצטרך לבלות כל הלילה בחוץ, כורכת אותה סביב ידי ושולפת בזהירות את הסכין מתוך המושב, נזהרת שלא להרוס טביעות אצבע שאולי הושארו עליה.

אני משליכה את הסכין על המושב שליד הנהג, מניחה את התיק על המושב האחורי ונכנסת אל מאחורי ההגה. אני מוודאת שהאקדח עדיין בתא הכפפות ומתניעה את המנוע. אתקשר למשטרה מחר. ברגע זה אני הולכת הביתה. שום דבר לא יעצור אותי מלהמשיך לחפש את ג'ואני, בטח שלא איזה פחדן עלוב שחותך לי את המושב במכונית ונעלם כי הוא מפחד להסתכל לי בעיניים.

בשבילי זה לא איום. זה סימן לתקווה.

הוא לא היה טורח לאיים עליי שאפסיק לחפש אותה אם ג'ואני הייתה מתה, וכשאמצא את האקס של אחותי אשתמש בסכין שלו כדי לפשוט את עורו לפני שאקח את הילדה הקטנה הביתה לאימא שלה, אל המקום שאליו היא שייכת.

***
הלילה חולף ללא תקריות נוספות.

גם הקפה החזק ביותר לא יכול להשאיר אותי ערה אחרי שתיים בלילה. אני מתעוררת בבוקר המחרת לאחר שריירתי על ערמת תדפיסים הקשורה לחשוד העיקרי שלי, הרמון קטצ'ום, האקס של אחותי ואבא של ג'ואני, חלאה רצינית שיש לה כמות בלתי נדלית של קשרים מושחתים עם עולם הפשע בסן פרנסיסקו.

הצוואר שלי כואב. אני גונחת, משפשפת את עיניי ונשענת לאחור על הכיסא החורק בעל המשענת הגבוהה. הדבר הראשון שאני שמה לב אליו זה ריח האוויר, ריח של סערות שמתחוללות מעבר לאוקיינוס ושל מקטע החוף הקטן והחולי שלו אני קוראת בית וממוקם ממש מול בקתת הדייגים הקטנה שלי.

הדבר השני שאני מודעת לו זו השעה. אם לא אזיז את הישבן אאחר לעבודה.

שיט!

אני מתקלחת בזמן שיא, מורחת ליפ־גלוס ורוד־טבעי, פריט האיפור היחיד שבו אני משתמשת כשאני הולכת לעבודה, אוספת את השיער בפקעת מסודרת, נדחקת אל מאחורי ההגה של מכוניתי המושחתת ולוחצת על דוושת הגז.

אני לא יודעת למה אני חושבת שאם אסע מהר זה יעזור, התנועה בכבישי סן פרנסיסקו היא גיהינום כרגיל, ואני מספיקה להיכנס לחניה בעבודה בדיוק כשהבוס שלי חונה ב'אימפלה' שלו. הוא יוצא ממנה ומניע את כתפיו העצומות לפני שהוא מסיט את שערו השחור מעיניו. אני נשבעת, גם אם יום הדין היה מגיע היום, לנדון שטראוס עדיין היה נראה מאופק ומאיים בדיוק באותו האופן. אנחנו, כל האנשים הרגילים, לא כאלה בני מזל כמוהו.

אני מכבה את המנוע, מסדרת בחזרה קווצת שיער משוחררת אל פקעת שערי בתנועה עצבנית ואז יוצאת מהמכונית ומסדרת את חולצת המדים. הוא מרים את ידו כדי לנופף לי, אך היא קופאת באוויר ועיניו הכחולות רושפות כשהוא מביט במכונית שלי.

"פיקסי1, מה, לעזאזל?"

אני שונאת את הכינוי הזה, אבל מה שאני שונאת עוד יותר זה להנחית את החרא הזה על סף דלתו. אפילו אם לנדון קשוח, הוא תמיד היה טוב אליי, ועוד יותר מאז שגילה על אודות ג'ואני.

חבל מאוד שמה שקרה למכונית שלי נחשב הרס של רכוש החברה. אין לי ברירה, אני חייבת לעדכן אותו, ולו רק כדי שהוא יוכל לדאוג לכך שהוא מכוסה מבחינה משפטית, רק קיוויתי שיהיו לי יותר מחמש שניות לפני שנפתח בשיחה הזאת.

הוא צועד לעברי ומקיף את המכונית, מבטו קודר ושפתיו נעות בדממה, ויוצרות את המילים שנחרתו על לוח המחוונים. הוא מרים את ראשו במהירות ונועץ בי מבט כמעט זועם. "האחיינית שלך בחיים."

"נראה ככה, אדוני," אני עונה בצורה תמציתית. אני לא רוצה לשמוע את הדבר הבא שיש לו להגיד, אבל זה לא עוצר אותו.

"החרא הזה רציני. מה אם הוא היה פוגע בך במקום במכונית שלך?"

"הוא היה חוטף זרם חשמלי לביצים, אדוני."

לנדון נוחר קלות, אך העובדה שהוא משועשע לא מרככת את עוצמת מבטו. "זה לא מצחיק, סקיילר. האחיינית שלך נמצאת בסכנה, אבל ייתכן מאוד שגם את, ואני לא מוכן לזה. אם תמשיכי להתעקש – "

"אני לא מוותרת. אדוני." אני מוסיפה את המילה האחרונה במחשבה שנייה. "כל האחרים ויתרו. אני לא מוכנה."

"אני לא אומר שאת חייבת." הוא מרים את ידיו באוויר. "אבל תקשיבי לי, הגיע הזמן שתפסיקי לנסות לעשות את זה לבד."

אני מנידה בראשי במהירות. "לא. לא אגרור אף אחד מ'אנגארד' לתוך זה. אדאג להפריד בין חיי האישיים והמקצועיים. תודה רבה, אבל אני לא צריכה שמרטף."

"את צריכה הגנה," הוא נוהם, "ואני לא חושב על מישהו מ'אנגארד', אפילו שאני בטוח שרייקר ישמח לקבל עבודה קלה מהצד בתור שומר ראש."

אני מצירה את עיניי. "שוב, אני לא צריכה שמרטף, אדוני. ואני יכולה להפיל את רייקר על הישבן תוך שתי שניות."

"וזו בדיוק הסיבה שבגללה אני לא מצוות אותו אלייך. זה, והעובדה ששערו כבר מתחיל להאפיר מפני שהוא מנסה לגדל את הילדה שלו לבד. טוב, מאפיר יותר." לנדון מחייך, אך יש בחיוך הזה משהו שאומר שלא אצליח להתחמק הפעם. אני כבר גונחת לעצמי לפני שהוא אומר את המילים הבאות. "את יודעת מה, אני חושב שיש לי את האדם המתאים למשימה."

"אני לא רוצה עזרה."

"חבל מאוד, פיקסי. זה לא נתון להחלטה שלך." הוא מגחך. "תחשבי על זה כעל ללכת לקראת חבר מגונן מדי."

"אתה מנוול, זה מה שאתה."

"ממש לא. תסמכי עליי, את תודי לי כשתפגשי את גייב בארין."

לא נראה לי.

אך כשלנדון שטראוס נתקע על פרטים כאלה אי אפשר לעצור אותו, וגם אם אני חושבת שהוא לא יפטר אותי אם אסרב לקבל עזרה, אני גם לא יכולה להיות כפוית טובה ולסרב.

אני לא יכולה להכחיש את האמת המרה, מי שהשחית את מכוניתי אתמול בלילה עלול לחזור ובפעם הבאה לפגוע בי. אצטרך לשתף פעולה ולהתנער בהזדמנות הראשונה מהאפס הזה שלנדון רוצה להצמיד לי. זה לא אמור להיות קשה, אני טובה יותר מלפחות מחצית מהגברים ב'אנגארד' ויכולה להוריד כל אחד מהם תוך שתי שניות. אם גייב הזה ירצה לעמוד בקצב שלי, מחכה לו עבודה לא קלה. יש לי יותר מדי לעשות מכדי לשמרטף על שומר ראש.

1 מאנגלית: שדונת.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס59 ₪ 98 ₪
דיגיטלי 150 ₪
מודפס 200 ₪
עוד ספרים של אדל - הוצאה לאור
דיגיטלי35 ₪ 20 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי35 ₪ 20 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
עוד ספרים של ניקול סנואו
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il