דף הבית > סמואל מאי הדייגים - סלע, עץ ולבה
סמואל מאי הדייגים - סלע, עץ ולבה
הוצאה: אוריון - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 2023
קטגוריה: פנטזיה ומדע בדיוני נוער
מספר עמודים: 287

סמואל מאי הדייגים - סלע, עץ ולבה

         
תקציר

לחדד את השמיעה בעזרת אוזן-פיל, לשלוח מסרים דרך קונכייה, להילחם ביצורים עשויים אש ולאלף קופים מלאי פרעושים.
את כל אלו סמואל סִיל מעולם לא עשה.
סמואל מתגורר באי הדייגים יחד עם אמו שטרם התגברה על היעלמות אחיו. יום אחד הוא נחטף ומגלה שעליו להשתתף בתחרות גורלית במקום שאיש לא מכיר.
ברחבי מאורות אפלות, יערות אינסופיים ושלוליות לבה
, סמואל מתמודד עם מחשלים, ברברים, סיירים ותרבות שונה מכל דבר שהכיר אי-פעם. הוא נתקל בשף אָנִינִי, הטבח סָאצְ'מֶלי, מוֹדְרִיס המוזר, גִיפְּסוֹן המזייף, תאומי האש, ואפילו נתקל במרפקי לטאות. חלקם עוזרים לו לגלות על עצמו ועל היקרים לו דברים שמעולם לא ידע, אך חלקם מקשים עליו בפתרון תעלומות שאותן רק הוא יוכל לחשוף.
אבל לפני כן עליו להישאר בחיים.

 אורי נוימן, אדריכל, נולד בחיפה, ואוהב מושבע של השפה העברית. מחבר ספר הילדים "הצבר וחבורתו: סיפור על חמשת החושים". "סמואל מאי הדייגים", הספר הראשון בסדרת הפנטזיה לנוער "סלע, עץ ולבה" הוא ספרו השני היוצא לאור.

פרק ראשון

images.jpg
משימה באי הדייגים
לִיזוּ הביטה אל היער החשוך והחליטה להשתמש באוזן־פיל.

"תודה לך, פיל קטון, שאתה נותן לי לשמוע באמצעות אוזנך דברים מעניינים," אמרה. "בין אם רכילות של בנות, שיהוק לווייתן או קולות נחירה של חזירים".

בידיים רועדות חבשה את האוזן־פיל ומיד הרגישה חום מתפשט על פניה הרזות והחיוורות. רק אז העזה לצעוד בין עצי היער על הקרקע הכהה והרכה.

בגלל האוזן־פיל, כל ענף שעליו דרכה נשמע כמו פצצה וכל טיפת מים נשמעה כמו מכה בתוף גדול. ליזו חיפשה מסלול בין העצים ושערות ידיה סמרו מהצלילים סביב, אבל חזקים ככל שהיו קולות היער, לא היו אלו הקולות שמהם חששה.

"אף אחד לא רואה אותי, אף אחד לא רואה אותי," לחשה לעצמה בלב רועד.

היא צעדה בעוד אפה המחודד מדי מחפש את ריחו המלוח של הים. ליזו התקרבה לים, לפחות על־פי הרוח שנשבה על האוזן־פיל. הרוח התחזקה עד שליזו כמעט ולא שמעה דבר מלבדה ומלבד מחשבותיה.

"אני עושה מעשה חשוב. כן־כן. זה טוב. כולם יהיו מרוצים," קולה המבוהל נשמע בתוך ראשה. האם באמת כולם יהיו מרוצים? ליזו לא ידעה.

היא המשיכה לצעוד, שורשי עצים עבים שנחשפו מהקרקע אילצו אותה לדלג מעליהם.

רק שורשים כאלו יכולים להחזיק את העצים מול רוחות הים, חשבה לעצמה כשחלפה על פני עץ נוסף. דקות ארוכות הביטה קדימה, אך חומת גזעים צפופים חסמה את הנוף.

את הים. אני צריכה את הים, המשיכה ליזו לנסות ולמצוא אותו בין גזעי העצים הכהים. מבוך הגזעים בלבל אותה וברגע של חוסר ריכוז מעדה על שורש עבה והתגלגלה על הקרקע הרטובה.

"אאוץ', כנראה שיש סיבה שנכשלתי במבחן ניווטים בין העצים לסיירים ולקופים," לחשה לעצמה, קמה מהקרקע וחילצה ענף שנלכד בשערה. ליזו מתחה את צווארה התרנגולי וחיפשה נתיב הליכה בין גזעי העצים. ואז ראתה אותו. "הים," אמרה לעצמה והביטה בו בעיניה הגדולות שנראו תמיד כאילו היא מופתעת ממשהו. רגליה כמו התמגנטו לכיוון פסי השמש שנצצו על הגלים. ליבה שב למהלכו הרגיל.

אט־אט השתנה היער סביבה. העצים התמעטו והקרקע ביניהם הפכה ממשטח עלים יבשים לחול לבן ורך.

ליזו צעדה על החול. השכמייה שלבשה הייתה מעין מעיל דק שהגיע עד קרסוליה והתנופף ברוח כמו דגל בסערה. היא נעצרה רק כשמגפיה נגעו בקצף המים. עיניה סרקו את האופק, אבל היא לא הצליחה לראות את מה שחיפשה.

אין לי יותר צורך באוזן־פיל, חשבה. עכשיו אני צריכה משהו. משהו אחר. ליזו החלה להסיר מעל פניה את האוזן־פיל. צליל של פקק נחלץ מבקבוק הדהד בראשה כשהמסכה השתחררה ונפלה לידיה. היא השיבה אותה לתוך כיס פנימי בשכמייה ומיד חיפשה את הכיס שבו הייתה המַסֵּכָ־עַיִט. ליזו פשפשה בין הכיסים במהירות כה גדולה עד שנדמה היה כאילו היא סובלת ממחלת עור שגורמת לה להתגרד בכל מקום.

כשהגיעה לכיס שבו בדרך כלל הייתה שומרת את המסכ־עיט עצרה לרגע. המסכ־עיט לא הייתה שם.

לא, איפה זה? היא המשיכה לכיסים אחרים, אבל אצבעותיה מצאו שם רק כמה סוכריות טופי דביקות.

איפה הייתי היום? ניסתה ליזו לשחזר את פעולותיה מוקדם יותר. אה, הייתי בשוק, נזכרה. קניתי לעצמי זוג נעליים חדשות שהיו סוף־סוף במחיר מציאה. היא נזכרה שקנתה ירקות טריים עם ויטמינים החשובים לעורה, ומאוחר יותר הייתה אצל...

"ליזו," קול שקרא בשמה הקפיץ את ליבה. צללית ארוכה שהופיעה מבין העצים נראתה ליד החוף כמו מגדלור.

"מ... מי זה?" גולת רוק התגבשה בגרונה.

ליזו ראתה יד מתרוממת ומחזיקה חפץ.

"שכחת את המסכ־עיט שלך," קולה החד של הדמות נישא מעל רחש הגלים.

"ר... רוֹמוֹלִיץ? זה אתה?" עיניה טיפסו במעלה הגוף העטוף במעין חליפה העשויה קשקשי פלדה עד שהגיעו לעיניו.

גבות שנראו כמו זוג נחשים הצלו על העיניים וביניהן אף עקום בזווית בלתי מוסברת.

"קחי," רוֹמוֹליץ תחב את המסכ־עיט לידיה הרועדות. לליזו הוקל כשראתה שוב את המסכה עם הנוצות החומות ששתי עיני עיט נקבעו במרכזן.

"תודה. תודה לך," אמרה ומיד קירבה את המסכ־עיט לפניה. הנוצות החומות דגדגו את אפה והיא כמעט התעטשה, אלא שהמסכה נצמדה לפניה כמו שעווה חמה ואטמה אותן. ליזו עצמה את עיניה בכאב. כעבור רגע פקחה אותן ומבטה היה חד, כאילו הפכו עיניה לעיני עיט.

מעבר לכחול האינסופי של הים ומעבר לגלים המלוחים ראתה את מה שחיפשה. את אי הדייגים.

"אני רואה שאת מאוד מרוכזת," אמר רומוליץ כשליזו המשיכה להביט באי. "טוב שכך. את יודעת שיש לך משימה חשובה, נכון?"

ליזו שלחה מבט חטוף לעיניו של רומוליץ, אבל מיד חזרה להביט באי.

"א־אני, זאת אומרת, כן," אמרה וקולה עמום מאחורי המסכ־עיט.

"ברור לך שזה עניין של חיים ומוות של לא מעט אנשים".

בטנה של ליזו נצבטה למשמע דבריו של רומוליץ. בלי התראה טשטשו דמעות את ראייתה. רק לאחר כמה רגעים התפוגגו הדמעות והיא הצליחה להביט שוב לחוף ולראות את המתרחש שם.

שורות ילדים עמדו לא רחוק משפת האי, כמה צעדים מהגלים שליחכו את החוף. כשפניה מכוסות במסכ־עיט, ליזו נדדה בין פני הילדים. חיוכים רחבים נמתחו על פניהם. מול הילדים עמדו גברים במגבעות גדולות ונשים אחזו בחיקן ילדים קטנים. אלו משפחותיהם, נזכרה. ליזו הבחינה שכל חיוך של ילד הופנה להוריו. היא המשיכה לסרוק את החיוכים למשך זמן רב. האפשרות השנייה הייתה להיתקל בעיניו המאיימות של רומוליץ.

אלא שאחרי שעיניה התרגלו לפנים המחייכות הבחינה ליזו בפנים חריגות. פנים שמעולם לא ראתה, אבל הרגישו לה מוכרות משום מה. היה זה ילד נמוך משאר הילדים, אבל שערו הקוצני הוסיף לקומתו כמה סנטימטרים. הוא היה היחיד שלא חייך. לא משפחה עמדה מולו, אלא אישה כפופה שהביטה בו.

"ליזו, החלטה בבקשה״. קולו של רומוליץ הבהיל אותה והיא שתקה כמה שניות עד שאמרה, "בסדר. אשלים את המשימה. זו הרי ההחלטה של מָיוֹלִין".

"יופי. עכשיו תני לי להעיף מבט".

ליזו עוד לא הספיקה לנוע ורומוליץ כבר משך את המסכ־עיט מראשה. רוח הים מילאה את המסכה כשהתנתקה מפניה ועברה לידיו הארוכות.

"זה לא עובד," רומוליץ משך בנוצות המסכ־עיט כשזו לא נצמדה לפניו. "אני לא רואה. שוב קנית מסכ־עיט יד שנייה?" שאל, קולו עמום מאחורי המסכה.

"אני? ל־לא," אמרה ליזו וקולה המבוהל נשמע רק בקושי על רקע הגלים. "אתה חייב. זאת אומרת, צריך. אם עבר הרבה זמן מאז חבשת מסכ־עיט, אתה צריך לברך קודם".

היא כחכחה לרגע בגרונה, "תודה לך, העיט שבשמיים, שאת עיניך הרואות למרחק נתת ואת נוצותיך המגרדות השאלת".

המסכה התהדקה על פניו של רומוליץ ונוצותיה נעו ברוחות הים.

"אז מי זה?" שאל רומוליץ, פניו עוטות את המסכה.

"הילד בקצה השורה. זה עם השיער הקוצני בצבע שחור. אם הוא מחייך תוכל לראות בפניו גם זוג גומות חן".

ראשו של רומוליץ זז באיטיות עד שנעצר.

"זה?" קולו הגבוה מרוב פליאה נספג בתוך המסכה. "הוא לא נראה חזק מדי. תראי את ידי הספגטי הדקיקות האלו״.

ליזו בלעה רוק לפני שענתה בקול הבטוח ביותר שהצליחה להוציא מגרונה.

"אה.. עשיתי את המחקר שלי ובחרתי. בחרתי בו. וחוץ מזה חוזק לא בהכרח מהווה גורם מכריע. תחשוב על הברברים שאתה מכיר".

רומוליץ הביט בה מתוך עיני העיט של המסכה.

"אני כבר לא יודע אם שווה להאמין בדייגים האלו. שחצנים מדי. מושכים יותר מדי אש. עושים בעיות. אבל את יודעת מה? זה כבר עניין בינך ובין מיולין," אמר בקול נמוך.

ליזו שתקה והביטה בגלים, כאילו חיכתה שהם יענו במקומה. לבסוף, אחרי כמה רגעי שקט, הסיר רומוליץ את המסכ־עיט מפניו.

"את עדיין פה?" הוא דחף את המסכ־עיט לחיקה של ליזו.

"אה, א־אני, אני מיד הולכת".

"קדימה. כבר מאוחר". הוא הביט בשעון על פרק ידו, שבו ריחף כדור קטן של לבה זוהרת בין ספרות אש.

"אני חייב לזוז," קבע. "אני מאחר לרופא עור. נרדמתי אתמול עם ספל של שייק לבה ביד ובלי לשים לב נשפך לי קצת ליד הפופיק. זה נראה כאילו מישהו ניסה לעשות לי מדורה על הבטן".

ליזו עיקלה את שפתיה בגועל אבל רומוליץ כבר חזר לתוך היער וצלליתו נעלמה בין העצים. היא נשארה לעמוד ברוחות הים ובתוך רסס גלים שעטף את החוף כמו צעיף דק. עיניה הביטו לאופק ובראשה צף שם אחד.

סמואל. סמואל סיל.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 36 ₪
מודפס 72 ₪
דיגיטלי 39 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 118 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 84 ₪
דיגיטלי 37 ₪
מודפס 78 ₪
עוד ספרים של אוריון - הוצאה לאור
דיגיטלי 39 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 39 ₪
מודפס 82 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי 39 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 88 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il