נארג'לאן - יד אפורה

פארס היה הראשון ששמע את הצעדים מתקרבים לפני ששניהם ראו דמות עטופה בגלימה אפורה יוצאת מעבר לאחת הפינות שבמבוך, מדדה לעבר המעלית. הדמות הייתה מוכרת. זה היה אחד מהם, והוא הפנה את ראשו בקושי רב לאחור כמו מצפה למשהו שיגיח מאחוריו.

הנערים לא ראו דבר, אבל הדם קפא בעורקיהם. סכיני קרח ננעצו בעורם כאשר צינה לא טבעית החלה להחליף את חום האוויר שמסביבם. הגבר התמוטט על ברכיו, לוחש משהו בקול ניחר.

את זה גם אוסמן הצליח לשמוע.

״בבקשה… כל כך קר…״

ארבעה יתומים החוסים במנזר מחפשים אוצר במעמקי מכרה ישן.

שתי עובדות בתאגיד ענק מחפשות תשובות לשאלות שעדיף שלא היו נשאלות. נער אחד, קוסם מתלמד, מחפש כוח, הערצה ובעיקר את עצמו.

דרכיהם של אלה ואחרים יצטלבו על ספינת משא במהלך מסעה בחלל. שם, כשהם מוקפים מכל עבר בריק האפל, חשיפת האמת תעמת אותם עם בחירות אישיות קשות, וגם עם רוע טהור אשר בז לחיים עצמם.

יד אפורה הוא הכרך הראשון בסדרת נארג׳לאן, פנטזיה אפית עתידנית חובקת כוכבים, יבשות וגזעים. ספר זה הוא נקודת הכניסה אל העולם העשיר שיצר לביא נחום, שבו מתקיימים בכפיפה אחת מדע מתקדם וקסם עתיק, ריאליזם קר וחום אנושי.

לביא נחום, יליד 1979 , הוא מתכנת וראש צוות פיתוח, בעל תואר ראשון במדעי המחשב. נולד בתל אביב, גר בפתח תקווה. נשוי ואב לשלושה.

פרולוג

קולות פצפוץ עלו מן האדמה הקרה עת מגפי עור וצמר רמסו את העלים היבשים. שלוש דמויות גלשו, ספק התדרדרו, במדרון היער עד אשר מצאו אחיזה בזיזי גזעו הרחב של עץ אורסן. עצי האורסן התנשאו לגובה של כחמישה־עשר מטרים, ולמרות המרחק הניכר ביניהם, צמרותיהם הענפות חפפו זו את זו, יוצרות שדרה אפלה וכמעט בלתי חדירה לאור הכוכבים שעיטרו את שמי הלילה הסתווי.

שתיים מהדמויות הציצו אל מעבה החשיכה כמנסות לצפות בתנועה כלשהי בקצה השדרה, בעוד השלישית, הגבוהה מעט יותר, הפנתה ראש מלא תלתלים חומים לאחור, סוקרת את הסלעים במעלה הדרך שממנה באו.

"בוא כבר, דינו!" סינן הנער המתולתל בכעס.

"אמרתי לך לא להביא אותו..." לחש אחד הצופים, נער צנום כבן שתים־עשרה, שהידק אל עיניו משקפי ראיית לילה מיושנים.

"אנחנו עוד ניתפס בגלל הפחדן הזה," רטן חברו, בן גילו, בעודו מחכך את ידיו מול פיו מעלה האדים.

השלושה היו אומנם עטויים במעילי רוח מופשלי ברדס ובמכנסי בד ארוכים, אך נראה שהדבר היחיד שבאמת הגן עליהם מהקור היו אותם מגפי עור מרופדים בצמר.

קולות הפצפוץ חזרו ונשנו עת שני הצופים העבירו משקל מרגל לרגל מרוב מתח.

"ששש..." היסה המתולתל בתנועת יד מצווה.

"אין לנו זמן, נארו," התקומם הצנום בתחושת בהילות, מושך אחריו את הצופה השני, שנראה היה שעומד להתעטש. "אני ופארס ממשיכים הלאה, תישאר פה אם אתה רוצה."

"זה אצלך, כן?" שאל נארו.

אוסמן טפח על חזית מעילו, מישש את הכיס הפנימי והנהן לאישור.

"אל תאבד את זה."

שני הילדים יצאו מאחורי הגזע והחלו מהלכים שפופים מעץ לעץ, מנסים להסוות עצמם, אך נדמה היה שאין ביער כל נפש חיה שתבחין בהם, אף לא ההולכים על ארבע או בעלי הכנף. נארו עקב אחריהם בעיניים מאומצות עד שנעלמו מעבר לעץ השלישי, ואז פנה לאחור בתסכול, מטפס בחזרה אל המדרון.

"איפה אתה, דינו?!"

דקות של המתנה חלפו לאיטן עד שנארו קלט תנועה מהוססת מאחורי אחד הסלעים. הוא מיהר לזנק אחרי הצל הקטן שהחל יוצא ממחבואו. תוך שניות ספורות הצליח הנער המתולתל להשיג את הבורח, ילד שמנמן כבן עשר שנע בכבדות יחסית לנארו. ידו של נארו אחזה בשרוול מעיל הרוח ובמשיכה חזקה לאחור הוא הפיל את הבורח אל הקרקע מכוסת העלים.

"תפסתי אותך!"

הילד הקטן נשכב מקופל על צידו והליט את פניו בין ידיו, בעוד נארו מנסה להעמידו על רגליו.

"דינו, קום! אני לא מתכוון להישאר איתך כאן! קום על הרגליים או שתחזור לבד!"

האיום עשה את שלו שכן דינו נעמד לבסוף, שיניו נוקשות מקור ומפחד, ונשען על הנער הגבוה יותר.

"יפה, עכשיו תפסיק להתבכיין ותתחיל לזוז."

נארו גישש את דרכם קדימה, ידו האחת ממששת באפלה כל גזע אורסן שחלפו על פניו וידו השנייה מוודאת שדינו נשרך מאחוריו. הוא ניסה להתקדם במהירות ככל האפשר, ביודעו שהשניים האחרים כנראה כבר הגיעו ליעדם. שיעולו הכבד של דינו הזכיר לו עד כמה הוא מוגבל בתנועה, כמו גם מספר הפעמים שברכיו של הילד הקטן כשלו, מאלצות את נארו שוב ושוב לעצור ולהקימו מחדש.

"אני מצטער..."

"אל תצטער. רק תזיז את עצמך."

"בסדר…"

קול רמיסת העלים תחת רגליהם היה מחריש אוזניים לטעמו של נארו. אם מישהו מחפש אחריהם, הוא יוכל בקלות לגלות את מיקומם. משב רוח מקפיא שהיכה על פניהם באחת אותת לנארו שהם הגיעו לקצה השדרה. הוא התייצב מאחורי חומת אבן רחבה, ונעמד על גבי סלע גדול ושטוח שאפשר לו להציץ מעליה. הכוכבים שנצצו ברקיע האירו קלות את המרחב המיוער שנפרש מתחתיו ואת הגוש הכהה וחסר הצורה שהזדקר כלפי מעלה. חומת האבן נמתחה עוד עשרות מטרים משמאלם, ונארו הודה לאור המועט על שאפשר לו לזהות את הכתם השחור במרחק, שסימן את המעבר להמשך הדרך. היה זה פתח בחומה שהוביל לגרם מדרגות ארוך ומפותל, חצוב באבן ההררית. שער הסורגים הוסב בכבדות על צירו, מרמז על פתיחתו לא מכבר.

"איפה אוסמן ופארס?" שאל דינו בלחישה, מהדק את צווארון מעילו בניסיון עקר להתחמם.

"הם בטח כבר מזמן למטה, מחכים לנו. בוא נרד."

נארו הוביל בזהירות את דינו מדרגה אחר מדרגה, כאשר הקול היחיד שנשמע באוויר היה חריקת השער שהותירו מאחוריהם. דינו ירד בראש מורכן, לא מסיר את עיניו מהמדרגות, מפחד למעוד ולהתגלגל אל תוך החושך. גרם המדרגות, שהיה תחום בצמחייה עבותה משני צדדיו, הלך והעמיק. הוא התפתל שמאלה ומטה, מאלץ את נארו להסיט הצידה ענפים צפופי עלווה כהה שפלשו לתוך הדרך, כדי שלא יפגעו בפניו.

נארו הסב את ראשו אחורה ומעלה, אל ראש החומה. אף אחד לא עבר בשער, אף אחד לא חיפש אחריהם. הם עוד יוכלו לחזור בזמן, אם דינו יצליח אי פעם לעלות את כל הדרך חזרה.

השניים המשיכו בזהירות במורד המדרגות. הצמחייה סגרה מעליהם ומאחוריהם, מגינה עליהם חלקית מפני צינת הלילה אך מותירה אותם באפלה שהאטה את צעדיהם המדודים ממילא. אט אט החלו עיניו של נארו לקלוט את האור האדום שציין את יעדם, וגרם המדרגות הסתיים סוף סוף כאשר השניים נעצרו לפני שביל מרוצף אבנים מסותתות וחלקות. השביל נמתח למרחק של כמה עשרות מטרים, תחום גם כן בצמחייה ובעצים. קצהו נבלע בתוך אותו גוש אבן כהה ועצום שבו צפו כשהציצו מעל החומה. דינו השתעל אל תוך מרפקו הימני והצביע קדימה בידו השמאלית, אל עבר האור האדום והעמום שבקע מן המנהרה החצובה באבן.

"הם כבר שם?"

נארו לא השיב אלא משך את דינו להמשיך להתקדם, תר אחר סימנים כלשהם לחבריהם לכל אורך השביל.

האור האדום הלך והתגבר ככל שהם התקרבו אל פתח המנהרה, מאפשר לנארו להבחין בשער סורגים נוסף שניצב בכניסה. הוא שלח ידו אל המנעול הכבד בימין השער ונאנח בהקלה כאשר מצא אותו פתוח. "הם בפנים." אישר לדינו.

השניים דחפו את השער על צירו פנימה ונכנסו אל תוך המנהרה. בפנים הם גילו פסי תאורה צרים ומאורכים ששובצו לאורך התקרה, מטילים את אותו אור אדום וחם על הילדים שהתקדמו בזהירות, נצמדים לאחד הקירות.

"אוס… פארס…" לחש נארו אל השעון שעל פרק ידו השמאלית. אצבעותיו של דינו ליטפו את האבן המחוספסת של המנהרה, נתקלות בחריטות כתב לכל אורך הקיר שלצידו פסעו.

"מה כתוב כאן?"

"ששש... תן לי להתרכז."

נדמה היה לנארו ששמע קול רחש בוקע מהשעון, אך הוא לא יכול היה לעמוד עדיין על טיבו. הוא האט את צעדיו, ממשיך לנסות ולתקשר עם חבריו בלחש. דינו חדל להתעסק עם הכתב על הקיר והצביע אל מעמקי המנהרה. "מה זה?"

כעת, כאשר כבר לא היו במרחב הפתוח, נארו חש מספיק בטוח להשתמש בשעונו ולהאיר מעט את הדרך. הוא כיוון את התאורה הלבנה לכיוון שאליו החווה דינו. קרני האור פגעו בדלת כפולה ממתכת אפורה, חדישה הרבה יותר משערי הברזל שאותם עברו בדרך. הדלת הייתה סגורה ואף אחד לא עמד מולה.

"הם לא חיכו לנו." מלמל דינו בהפתעה מהולה בפחד.

נארו נד בראשו, ניגש אל הדלת והצמיד את עינו אל החלונית המעוגלת שבמרכזה, ואז ניסה להציץ פנימה בעזרת תאורת השעון שלו. הוא לא רצה לומר לדינו שעברו דקות ארוכות מאז נפרדו ממנו השניים ועד לרגע שבו מצא אותו, ושהקצב האיטי שלהם רק הגדיל את הפער שנוצר. לא היה טעם להאשים את הילד הקטן, כפי שלא היה טעם לרגוז על שני הנערים חסרי הסבלנות.

"איפה אתם, שני מטומטמים?" לחש לפרק ידו, ללא מענה מלבד אותו רחש, כעת הרבה יותר קרוב.

"זה השעון של פארס?" דינו הרים מהקרקע שעון יד חבוט ונטול רצועות.

נארו קילל חרישית, קולו שלו בוקע מהמכשיר שבידיו של דינו. מימין לחלונית זרח אור כחול בצורת מפתח מאונך, מסמן את מיקום סורק הכניסה.

"דינו, מהר, אולי הם הפילו את זה פה."

הילד כרע מעל רצפת האבן והחל מחפש לאורך הדלת, כאשר נארו מאיר מעליו עם שעונו.

"אני לא מוצא פה שום דבר!" ייבב דינו והחל להשתעל קלות.

מבעד לחלונית נארו חזר לצפות במתחם שמאחורי הדלת, אף הוא מואר בתאורה אדומה וחמה, מנסה לפענח את מה שהמתין להם בהמשך הדרך, אם רק היו מוצאים את המפתח.

דינו הוסיף להשתעל, כעת שיעולים עמוקים יותר.

"שקט! מה יש לך? אתה תעיר את כל המקום הזה!"

"קר לי."

"איך עדיין קר לך?! יש כאן חימו-" נארו לא הספיק להשלים את המשפט כאשר עיניו קלטו דמות צנומה שרצה מתוך המתחם לעבר הדלת. לעברם. הוא נרתע אחורנית, מושך את דינו מהרצפה בעוד הדלת הכפולה נפתחת לצדדים.

"אוס?"

הנער עמד מולם, מתנשף, עיניו קרועות מפחד, מחזיק בימינו את המפתח המיוחל ונשען בידו השמאלית על הקיר.

"מה קרה? איפה פארס?"

אוסמן לא ענה. הוא ניסה להסדיר את נשימתו. "אנחנו חוזרים."

נארו תפס את חברו בשרוול המעיל בחוסר אמון. "השתגעת?! זו ההזדמנות היחידה שלנו!"

אוסמן נד בראשו ואז הפנה את מבטו בבעתה אל מעבר לדלת הפתוחה לרווחה.

"מישהו ראה אתכם? זה העניין?"

"אתה לא מבין, חייבים לעוף מכאן עכשיו…"

נארו עבר את מפתן הדלת ופסע פנימה כמה צעדים, דינו בעקבותיו. המתחם, שתקרתו הלכה וגבהה, הוליך אל שני גרמי מדרגות ממתכת וביניהם מעלית משא אשר חנתה, כך נראה, באחת הקומות שמתחתיהם.

אוסמן אחז בכתפו. "אין לנו זמן!" הוא ניסה למשוך את נארו המתנגד חזרה לכיוון הדלת.

טפיפות קלות נשמעו בקושי מכיוון גרמי המדרגות, וכמעט מייד נלווה אליהן קול תנועת המעלית המיושנת שהחלה לעלות מעלה. השלושה קפאו על מקומם, לוטשים עיניים קדימה למעלית.

"בואו, נצא מכאן." דינו משך בתחינה במעילים של שני הנערים הבוגרים.

"אנחנו לא משאירים כאן את פארס!" פסק נארו.

הטפיפות הלכו והתקרבו, בעוד המעלית התקדמה במעלה הפיר.

"זה היה רעיון גרוע…"

אוסמן שיחרר את אחיזתו בנארו ורץ בחזרה לכיוון פתח המנהרה שממנו נכנסו.

"אוס, לא!" נארו ניסה להספיק לעצור את חברו, אך החליק ונפל על הרצפה הקרה. הדלת המובילה חזרה למנהרה נסגרה לפתע בפניו, מותירה אותו ואת דינו לבדם. קול הצעדים נדם באחת.

נארו תר באצבעותיו אחר כפתורי הפתיחה של הדלת, כאשר המעלית נעצרה בקול חריקה. גם קול הטפיפות מן המדרגות פסק. נארו הסתובב לאחור. הוא נאלץ לכוון את תאורת שעונו אל קצה המתחם כדי לגלות שהדמות שעלתה במדרגות, וכעת עמדה מתנודדת מולו, הייתה זו של פארס.

אבל זה לא היה הנער בן השתים־עשרה שהכיר. כבר לא. דמותו קטנת הגוף קרסה במקומה בפישוק איברים.

נארו ניסה להזהיר את דינו אך גילה שקולו בגד בו. שיעולו של דינו, לעומת זאת, הפך תכוף יותר, מרעיד את גבו של הילד שעמד להתמוטט אל הרצפה.

דינו, זוז, עכשיו!

דלתות המעלית נפתחו.

מה שיצא משם נראה מוכר אף הוא. זה חייב היה להיות מוכר. דמויות כאלה חגו מסביבו כל השנים הללו. אבל עכשיו משהו היה שונה.

ראשה של הדמות עטוית הברדס הופנה ימינה, לכיוון הגוף המפרכס ששכב שם בקצה גרם המדרגות. פארס. מבטה השתהה עליו לרגע, ונארו חשב לעצמו שזו ההזדמנות שלו, אך לפני שהספיק לזוז, הדמות בברדס מיצתה את עניינה בפארס, וכעת פנתה אל עבר דינו ונארו.

כמו קולו מקודם, כעת גם רגליו לא נשמעו לו. נארו לא יכול היה להסביר לעצמו כיצד הוא חווה שיתוק שינה בעודו ער. הגלימות ריחפו מסביב לדמות כערפל אפור בעת שנורתה לכיוונם, זרועותיה מושטות קדימה.

קר… איך כל כך קר?

נארו הצליח לבסוף להניע את גפיו והתקדם לאט לעבר דינו. באופן מוזר, נדמה היה שהדמות מאיטה, כאילו מהססת, מניחה לנארו להתקרב אל הילד שהשתעל כל כך חזק עד שעמד להתפרק.

קשה לי….קשה לנשום…

נארו, שכרע לצד דינו וניסה להגיע אל כתפיו הרועדות של הילד, שמע רק במעומעם את הקולות מבעד לדלת שמאחוריו. את הצעקות, התחינות והנקישות.

גם הדמות שמעה. וקיבלה החלטה.

כאשר הדמות זינקה לעברם בשנית, נארו, כמעט מאובן מקור ומאימה, לא הצליח להסיר את עיניו מהפנים שהחלו להתגלות מתוך הברדס. הוא לא ידע שהדלת מאחוריו כבר נפתחה. הוא גם לא נתן את דעתו למי שהגיחו פנימה בבהילות נואשת, שכן מתוך השרוול האפור, כף יד אפורה הושטה לעברם ואחזה בדבר הראשון שיכלה לתפוס.

לא...

הדבר האחרון שהדהד בראשו של נארו בטרם שקע אל החשיכה הייתה צרחת הבעתה של אחיו הקטן.

פרק 1

אני שונאת לבחור...

היידן סרקה בעיניה את שלל האפשרויות שריחפו מולה. היא החליקה באצבעה למעלה וימינה עד שהארוחה המועדפת עליה הופיעה לפניה, כה מוחשית כך שהיידן יכלה ממש להריח אותה.

"עוף מטוגן? באמת?"

חלל משרדי מרווח בגווני לבן ואפור בוהקים היווה את משכנה של סגנית המנהל לענייני תפעול, היידן קאונג'מה. עיצוב המשרד היה נקי ומדויק, כאשר מלבד סמלילי תאגיד קאנוט־מאר־דקס, בלטו בהיעדרם קישוטים כלשהם על הקירות. מסוף העבודה ריחף במרכז החדר, מעל למערכת הישיבה העוטפת.

היידן הסבה מבט לאה אל הדוברת, שנכנסה בצעדים נינוחים אל המשרד.

אייניד באז־אוגריד הייתה לבושה בסרבל עבודה בגוני הירוק־לבן־כסוף התאגידיים, אותם גוונים שהיו גם בחליפתה של היידן. התג המרצד שעל אייניד הצביע על כך שהיא הייתה חלק מצוות הנדסת מערכות תקשורת.

שיער שחור ארוך קשור בלולאות החליק בטבעיות למקומו בגב הסרבל, ואייניד התיישבה בטבעיות לא פחותה לצידה של היידן, עיניה הירוקות מביטות בהסתייגות מה בבחירה של עמיתתה לארוחת הצהריים.

"נתחי עוף מטוגן, ו… מחית תפודים וירקות שורש?"

"את גורמת לזה להישמע רע."

"פשוט, זה נראה פשוט."

"אני מרגישה פשוטה היום."

היידן החזירה מבט חולמני משהו אל תמונת הקדרה המהבילה שריחפה מולה.

"סאן־טסאל, מנה של געגוע, אבא שלי וסבתא שלי היו מכינים את זה, בגרסאות שונות…"

אייניד הטתה את ראשה בעיניים מרוככות אל היידן. "מתכון אדרלנדי מסורתי?"

"דרום אוגלורני." תיקנה אותה היידן בחיוך. "משפחת קאונג'מה היגרה לאדרלנד לפני חמש מאות שנים שארוסיות, מביאה איתה בעיקר שמחת חיים וחיבה לעופות מים שמנמנים."

אייניד עיוותה מעט את פניה לאות גועל כיאה לבלדינגטונית ילידית — באזדארדית — שגדלה על טהרת התפריט הטבעוני והמתורבת.

"אני תמיד שוכחת, אולי זה בגלל שאת ממש לא נראית אוגלורנית."

היידן כבר הייתה מורגלת בהערות מסוג זה. שאר־אטאנאס, הכוכב שממנו הגיעה, היה מורכב למדי מבחינת היסטורית, תרבותית ופוליטית. בטח יחסית לכוכב צעיר ומתפתח כמו בלדינגטון שאפילו את שמו קיבל ממתיישבים זרים.

שארוס, היבשת המרכזית שהשתרעה על כרבע משטח הכוכב שלה, הייתה מורכבת ממספר תת יבשות. הגדולה שבהן, תת־היבשת הדאפירית, הכילה בחלקה הדרום־מערבי את אוגלורן, שם היו האנשים, כמו גם האקלים, חמים ואדומים לרוב. זו הייתה הכללה כמובן. מאות ואלפי שנים של הגירה רב כיוונית עשו את שלהן, והיידן הייתה דוגמה חיה לכך. אך טבעי היה ששבטים ועמים שהחליפו דם ביניהם יעשו את אותו הדבר עם המתכונים שלהם.

"הסוד הוא בעובי הנתח, מידת הטיגון ובתבלון הקאונג'מי הסודי כמובן."

"וב'סודי' את מתכוונת בעיקר למלח, שום וכמון?"

"נו טוב, אז לא כל כך סודי," היא בלעה את רוקה והזינה במערכת את פרטי ההזמנה, כולל את העדפות ההכנה שציינה.

"אז שאשאיר אותך לבד עם הציפור המתה שלך?"

"סאן־טסאל…"

"כן, זו שתכף תשכב פה על מצע עיסה כתומה, בזמן שכל החברים שלך יבלו בחוץ — "

היידן נופפה באצבעה כלאחר יד ולובן הקירות התחלף בעושר גוני הירוק של הנוף ההררי והמיוער שהקיף את האתר הראשי של מכרות באזקראגום.

"אני לא לבד, יש לי מספיק עבודה על הראש."

אייניד גלגלה עיניים במורת רוח והציצה במה שהיידן התמקדה בו בריכוז.

"מה זה?"

"תגידי לי את, אלו הדוחות שלכם."

אייניד סקרה בעיון את רצף המידע החזותי שהוצג על גבי מספר מסכים שריחפו בחצי מעגל מול ראשיהן. "זו אחת הגרסאות של הקידוד החדש, בוודאות," היא צמצמה את מבטה בניסיון להיזכר בדבר מה. "אני די בטוחה שכבר קידמנו עדכון לפני כמה ימים."

היידן נדה בראשה. "חייבים לסיים עם זה, אנחנו מתקרבים לסף החריגות שיתחיל להקפיץ התראות למעלה."

"איפה זה קרה?" שאלה אייניד.

"איפה לא?" היידן הצביעה על כמה נקודות מרוחקות במפת המרחב האזורי שנפרשה מולם. "ניטור המסוע בפדן-21 הושבת לכמה שניות ב־754.79, מעליות בפדן-37 ופדן-38 ב־757.79, מצלמות במגל-53 ומגל-58 ב־758.79. ויש עוד כמה."

"באמת? אני אבדוק עם אאריק אם יש קשר לגרסאות האחרונות."

"מזלנו שרוב האתרים כמעט שאינם פעילים — המכרות הישנים, המנזר, מושבות הראשונים ועוד… אחרת כבר היינו על המוקד."

"אין ספק שמצאת לך את היום המתאים." העירה אייניד, מוטרדת קמעה.

"אני יודעת." השיבה לה היידן מבלי לגרוע מבט מהמסכים. "לכן זה חייב להיפתר עכשיו."

אייניד הנהנה בראשה עד שההבנה חלחלה אליה. "אוי, הוא לא הולך להיות מרוצה." היא אמרה בחצי חיוך.

"שאני אתקשר אליו או שאת?"

כעבור כמה רגעים נשמע קולו החורקני משהו של אאריק באז־סיגריד מתנשף בחלל המשרד. "זה משהו דחוף?" קולו נבלע ברקע של הדי פיצוצים וצעקות מעורבות בשאגות לא אנושיות.

היידן ואייניד החליפו מבטים יודעי דבר. "אתה נשמע עסוק."

"קצת, זה לא — " השאגה נשמעה קרובה יותר וקולו של אאריק נקטע לרגע. " — לא הזמן הכי נוח…"

"אכפת לך לשתף חזותית?"

"אני אוותר, מה העניין?"

"אני יושבת כאן עם חברת צוות שלך על דוחות אירועי תקשורת וצצו כאן כמה תקלות — "

"אין דבר כזה." חתך אותה אאריק בתרעומת מעושה מלווה בקול חבטה עמום.

"נתקים של כמה שניות, אאריק," נאנחה היידן. "זה אולי לא חמור כמו השבתה של מתחם המשחקים שלך, אבל עדיין לא נראה טוב."

אאריק הבין את הרמז, שכן רעשי הרקע נפסקו וראש גדול מלא שיער חום כהה וגלי הופיע על אחד המסכים, מבט בלתי מרוצה בעיניו הירוקות.

"כל הגרסאות שלנו בעשורימים האחרונים עברו בדיקות תקינות מלאות ומוצלחות, כמו שאת יודעת. מאיפה זה מגיע עכשיו?"

אייניד מיהרה להתערב תוך כדי נבירה בנתונים שמולה. "אאריק, מה לגבי אומיקריט? לפי התאריכים אפשר להריץ ידנית את גרסאות 232 עד 331 ולראות אם זה משתחזר."

אאריק נראה חוכך בדעתו לרגע ואז אישר בהנהון, "תרחיבי את הבדיקות לכל נקודות הקצה בפדן, בלד ומגל — אם הבעיה משתחזרת או אפילו מדד איכות אחד מתקרב לרף — תחזירי ל־231 ותבדקי שוב."

"ומה קורה אם זה לא משתחזר בכלל?" שאלה היידן. "איך אנחנו מוודאים שאין לנו כאן באמת בעיה?"

אאריק נד בראשו. "במקרה כזה, את חייבת את לקסר ואת השאר."

התשובה הייתה רחוקה מלספק את היידן, שהתבוננה במציין הזמן על המסך, "יש לנו ארבע שעות עד שהכול מתחיל, תעשו כל מה שצריך."

ראשו של אאריק נמוג מהחלל המשרדי, לא לפני ששידר חמיצות שנבעה מהשינוי הלא מתוכנן בסדר היום.

אייניד נותרה לצד היידן שאישרה לה פתיחת מסוף עבודה משלה. "מבינה שאף אחד לא הולך לבלות בחוץ עכשיו," רטנה המהנדסת כאשר קוביות קוד ומקטעי אלגוריתמים הבהבו והתחלפו על המסך. "אז אני תקועה איתך."

היידן הייתה עסוקה בלשגר מסרים דחופים ברשת לאנשי קשר נבחרים כשהודעה חדשה הכריזה על הגעתה בניגון עליז. "את ממילא תהיי תקועה איתי בעשורימים הקרובים," היא פתחה באצבעה את ההודעה. הבעת שביעות רצון עלתה על פניה כשצפצוף נשמע לאוזניה בלבד מהקיר הצפוני. "אז כדאי שתתרגלי."

סגנית המנהל לענייני תפעול התרוממה ממערכת הישיבה וניגשה אל פתח השירות בקיר, שולפת מתוכו חבילה מלבנית. היא נשאה אותה חזרה לעמדה, פתחה אותה ואפשרה לתכולתה מעלת האדים למלא את החלל בניחוח מתובלן היטב ושמנוני.

"ציפור מתה?..."

***

"אני נרגשת להיות כאן איתכם סוף סוף…"

תקרת אולם הכנסים נצצה בצבע כסף ירקרק זוהר. מאות עובדי התאגיד התרווחו להם בעשרות תאי הישיבה המעוגלים שהיו מפוזרים ברחבת האולם וביציעים מסביב. על דוכן הנואמים בקדמת הבימה שריחפה במרכז האולם ניצבה לוקילה הזאר־טירסאו, אישה נמרצת וקטנת קומה באמצע שנות החמישים לחייה. היא הייתה בעיצומו של נאומה הראשון כיושבת ראש מועצת המנהלים של תאגיד קאנוט־מאר־דקס, ועל פניה היה נסוך חיוך מלכותי שהופנה כלפי עובדיה/נתיניה בכל פינות האולם.

"…לא בכדי נבחרו מכרות באזקראגום כיעד הראשון בביקור השנתי של מועצת המנהלים וראשי החטיבות של תאגיד קאנוט־מאר־דקס במערכת בלד־וואזדון…"

מלצרים ממוכנים מרובי זרועות שייטו בין תאי הישיבה, מחלקים מעדנים ומשקאות מכל סוג למסובים המרוצים שלא הסתפקו במנות המוכנות מראש שזרמו למושבים שלהם.

חברי צוות מערכות תקשורת נראו מרוצים למדי, קצת יותר מדי לטעמה של היידן, שממקום מושבה המכובד יחסית ליד הבימה המרכזית צפתה באאריק מרוקן עוד כוסית של מה שיכלה רק לנחש מרחוק ככוהל דאי־זאני משובח כלשהו. הוא ישב יחד עם אארון ואייניד, שהניפו כוסיות משלהם בחסות האפלה ששררה במעלה היציע הימני, שם התרכזו יחד עמיתים מיחידות ההנדסה והבקרה במין כנס פנימי.

"…אני רוצה להודות לכל אחת ואחד מכם באופן אישי על תרומתכם להשגת יעדי התאגיד ועל שאפשרתם לנו לבוא לכאן היום כפי שהבטחתי ולחגוג יחד את ההצלחה הכבירה שלכם…" חגיגת הצלחות — מסורת שהזאר־טירסאו הקפידה להטמיע בתאגיד כנשיאה, ווידאה שתחלחל עד ליחידה הכי נידחת ברחבי הממלכה העסקית שלה.

מי שהיה מופקד על הטמעת המסורת הזו יותר מכול היה אואקן קלרטאש, סגן המנהלת לענייני משאבים ארגוניים במכרות באזקראגום. עיניו התרוצצו לכל עבר בעצבנות שהבעת פניו העליזה והדי מאולצת התאמצה להסתיר, וניכר היה שהוא מנסה לפקד מעמדתו בו זמנית על תנועת המלצרים, גובה צלילי הרקע, עוצמת התאורה, כיוונון מתאמי האוויר וכל היבט אחר בחוויה הייחודית של כל אחת ואחד ממשתתפי האירוע. תא הישיבה של היידן, למשל, הוצף בניחוחות מרגיעים של הדרים ורוזמרין לבחירתה. היא הזכירה לעצמה לציין זאת לחיוב במשוב על האירוע ולהקל במעט על עצביו הרופפים של אואקן.

בכל יום אחר היידן הייתה יכולה לחוש שמץ של הזדהות עם מי שנידון לשבט או לחסד בעיקר על פי מדדים מבוססי שביעות רצון עמיתים ומנהלים, ולא לפי הישגים במדדים קשיחים ומוגדרים היטב. הצצה נוספת בשלישיית המהנדסים המבוסמים קלות שלה הזכירה לה שהיום לא היה יום שכזה. היא יכלה רק לקוות שאייניד תמתן במקצת את צריכת האלכוהול של ראש הצוות שלה ותמנע את הפנינים השגרתיות שלו באירועים חברתיים, כך שאולי ייחסך מאאריק הצורך לשלוח התנצלות רשמית לאואקן בנוגע להערות מטרידות, למשל על דמויי אנוש, ומאואקן ייחסך הצורך להוסיף נזיפה לתיק האישי של אאריק. להזאר־טירסאו הייתה מסורת נוספת, של אפס סובלנות כלפי חריגה מתקינות התנהגותית.

"…ועכשיו, בנימה אישית, לעונג ולכבוד הוא לי להזמין את הנשיא החדש שלנו, חברי היקר, יורין לאוורנון!"

מחיאות כפיים רועשות קידמו את עלייתו של לאוורנון עד להגעתו לצד הזאר־טירסאו הגאה והמחוייכת.

צעיר ממנה בעשור, גבוה ממנה בשני ראשים, הנשיא החדש נראה היה כמי שהיטיב מכל הנוכחים לדגמן את מעמדו, חנוט בחליפה אפורה־כסופה שהתאימה בדייקנות לגזרתו האתלטית כמו לגון שערו. הוא התמודד עם קבלת הפנים הנלהבת למדי באותה הבעה שלווה שנדמה היה שמלווה אותו תמידית.

היידן תהתה כמה זמן יעבור ומה עוד יידרש ממנה ללמוד כדי להיכנס להלך רוח שכזה, בזמן שהודעות והתראות קיפצו ודרשו את תשומת ליבה גם כעת, בעיצומן של החגיגות. הרבה — זו הייתה התשובה המיידית שעלתה במוחה בזמן שלאוורנון החל בנאומו. היא הודתה בליבה לאואקן על הבחירה בתאורה עמומה שאפשרה לה לעבוד ולטפל במשימות השוטפות מבלי שיבחינו בה, כך קיוותה, מבימת האורחים המוארת, למרות הקִרבה של הבמה לתא הישיבה שלה. תוכניות עבודה לעולם לא יתבצעו מאליהן כמו שצריך, לא משנה עד כמה מתקדמות מערכות הבינה שמנהלות אותן — נזכרה היידן בשיעוריה הראשונים אי שם ליד הבית, באקדמיה הלאומית לתעשייה בוורת'י, אדרלנד.

רוב חבריה לספסל הלימודים לא הפנימו זאת. בצדק, מבחינתם, כי למה נועדו מערכות כאלה — בין שהוטמעו בדור ה־73 והנוכחי של דמויי האנוש בשאר־אטאנאס ובין שבסדרת מכונות קידוח חדישות בבלד־וואזדון — אם לא כדי לשחרר אותם מעולה של עבודה קשה?

עבודה קשה לא הרתיעה את היידן, כפי שנוכחו מהר לדעת שם באקדמיה. מצוידת גם במידה גדושה של תבונה וחריפות — מורשת ממשפחת אביה כפי שאהב לטעון בקולניות בעוד אימהּ הייתה מגחכת בתגובה מאחורי גבו וגם בפניו — היא הייתה לאחת הבולטות בשנתון שלה ומועמדת טבעית להתקבל למסלול המהיר לניהול בכל גוף ממשלתי או עסקי שגייס למסלולים כאלה. אך היא העדיפה להתחיל מלמטה, אם אפשר היה לנסח זאת כך, כמהנדסת במספנות קינדשטון, מערב תאקרשן, היבשת הדרומית ביותר בשאר־אטאנאס.

ארבע שנים חלפו עליה שם, החל בתכנון יחידות הינע וכלה בניהול פסי ייצור של רחפות וספינות תובלה. במהלכן נרכשו המספנות על ידי תאגיד־על שהביא עימו הצעה מפתה לקריירה חדשה מרחק אלפי פארסקים מהבית. היידן, שדווקא ירשה מאימהּ את היכולת לזהות הזדמנויות פז ולא להחמיץ אותן — גם כאן נהג אביה להתערב ולעמוד בגאון על טיב ההחלטה האחת שהאם קיבלה — התקשתה בתחילה לעכל את העובדה שתעתיק את מרכז חייה לעשור הקרוב לפחות, כל כך רחוק ממשפחתה המורחבת ומחברי ילדותה האהובים. לבסוף, כמו תמיד, הצד המעשי שלה הכריע, ולאחר שנה של לימודי הסבה מואצים, היא נחתה במרכז המתפתח של מכרות באזקראגום שבבאזדארדום, בלדינגטון.

היידן התאהבה בנקל בירוק־העד הסמיך שאפף את כל מי שחי במרכז ובצפון יבשת הענק הבאזדארדית שכיסתה את רובו של הכוכב, אף שלעיתים חשה שהוא חד־גוני מדי למי שבילתה את רוב חייה במדינת אי עתירת נופים שונים ומשונים כמו אדרלנד. היא לא נדרשה למאמץ מיוחד כדי להיטמע במארג הקהילתי החם שהתקיים בבאזקראגום, שילוב של אוכלוסייה ילידית נינוחה שחיבקה זה מאות שנים — בעידוד ממשל אזורי נבון — את האורחים הזרים, שארוסים וגרמאטים ברובם המוחלט, שבאו להשקיע בקידום ופיתוח החיים המשותפים על הכוכב במחיר הצנוע של גישה למשאבים הטבעיים שלו.

קיריציליט — זה היה שמו של המשאב הטבעי הבולט שעניין את האורחים המיטיבים — קבוצת מינרלים שהייתה נפוצה במיוחד במרחב התת־קרקעי שמתחת ליערות באזדארדום, ושימשה בעיקר להפקת חומרי ייצור ברמה הגבוהה ביותר לתעשיות האנרגיה והרפואה. במכרות באזקראגום התמחו בתהליכי חציבת עפרות הקיריציליט מעומק האדמה תוך כדי שמירה על ההתחייבות התאגידית כלפי הממשל לפגיעה מזערית בטבע על פי אמנת מאל־אשאג־ציפרית' 2126. היידן מצאה עצמה טובעת עד מעל לראש בסבך המערכות ההיקפיות שנועדו לתפעול מנגנוני האיתור, החציבה, העיבוד והשינוע בארגון, אך עד מהרה שחתה היטב בחומר וקיבלה עוד תחומי אחריות. מקץ שנתיים, בגיל עשרים ושבע בלבד, לאחר שבאופן עקבי מדדי התפקוד שלה היו מהגבוהים ביותר, היידן קאונג'מה מונתה לסגנית המנהל לענייני תפעול.

והיא ממש לא התכוונה לעצור שם.

כך שלצד ההקשבה בחצי אוזן לנאומו של נשיא התאגיד ומחיאת כף מנומסת מדי פעם ברגע המתאים, היא סיווגה את ההודעה על העיכוב הקצר באספקת יחידות הסריקה החדשות כאיום על עמידה בלוח הזמנים הצפוף של תוכנית שדרוג מכונות הכרייה. מעבר קליל על מצב צוותי העבודה בשאר התוכניות הניח את דעתה, אך מייד נדרשה לקבלת החלטה מהירה כאשר בקשת התקנה דחופה באחד ממנגנוני הניטור הועלתה על ידי מערכת הניהול לאישור חריג. ההתרחשויות הקדחתניות כמה שעות קודם לכן חידדו לה היטב את הצורך בתחקיר מדוקדק של כל אירוע שהוביל לבקשה שכזו.

רק שתסתיים כבר החגיגה…

נגיעה קלה בזרועה הקפיצה אותה והיא הרימה את מבטה ברוגז הצידה, רק כדי לראות את אוזבלט ג'דהארין, עמיתה הזוטר לניהול התפעול, שחלק עימה את תא הישיבה, מסמן לה בניד ראש זהיר שלאוורנון סיים את נאומו, מזמין את אדייל דה־קלפיין לשאת דברים כמנהל הכללי של מכרות באזקראגום. מה שנראה לאוזבלט כיותר חשוב היה שמנהל התפעול, אאמון באז־גילדרד, נתן בהיידן מבט חודר ולא מפוענח מעבר לבימה המרכזית, היכן שישב לצד דה־קלפיין האפור ומדובלל שיער שקם ממקומו אל הדוכן.

"הוא עלה עלייך," סינן אליה מזווית הפה.

"אז מה?" היידן עשתה עצמה כלא שמה לב. "יש לי מספיק עבודה על הראש." היא רצתה להוסיף שבאז־גילדרד צריך לדעת זאת יותר מכולם כי זו גם העבודה שלו, אך ריסנה את עצמה בזמן, והקפידה להשאיר את עיניה נעוצות בנואם על הדוכן עד שהמנהל הישיר שלה יוריד ממנה את הכוונות.

"…הכנס השנתי הוא אכן הזדמנות לחגוג את הצלחותינו ולהעלות אותן על נס…" והיו אלה הצלחות לא מבוטלות לפי כל קנה מידה, כפי שהוכיחו משלוחי הענק שיצאו מבאזקראגום כל כמה עשורימים בדרכם אל יעדיהם המפוזרים בכל הגלקסיה, נושאים בתוכם את מיטב התוצרת הגולמית והמעובדת של המכרות.

הודעה בנוגע לפרטי המשתתפים במשלוח הקרוב המתינה להתייחסותה, אך היא הייתה לידיעה בלבד והיידן העדיפה להמשיך הלאה ברשימה. היא העמידה פנים שהיא מאזינה לדה־קלפיין אשר מעל לראשו ומאחוריו ריחפו התוצאות המרשימות שעליהן עבדו מאות עובדי התאגיד.

"…כפי שאנו יודעים לציין את ההצלחה, מן הראוי שנדע להצביע גם על הגורמים לה…"

במהלך דבריו של דה־קלפיין התחוור להיידן שממושבי הנהלת התאגיד על הבימה נפקד מקומו של לפחות חבר הנהלה אחד. מסקירה זריזה של הנוכחים והעלאת רשימת השמות מזיכרונה היא הסיקה שמדובר בלורבאק כאראתיל. היעדרותו של ראש חטיבת המחצבים הייתה קצת לא שגרתית בהתחשב בכך שכל החגיגה הזו סבבה סביב, ובכן, מחצבים.

"…עלייה של כשלושה אחוזים במדד איכות התוצרים…"

"אוזי!" הלחישה של היידן יצאה מהוסה הרבה פחות ממה שתכננה, "לורבאק לא הגיע?"

אוזבלט, צעיר דק גזרה וכהה עור ושיער, לא מיהר להשיב לה והמשיך להישיר פניו במבט צייתני משהו, שלא אפיין אותו כלל, מה שהוביל להנחה ההגיונית שעדיין צופים בהם. מסר מיידי שקפץ מול עיניה בלבד הבהיר שעמיתה מעדיף להתכתב.

– ראפא

– ?

– תבדקי איתה

– אבל גם היא לא פה!

– אז?...

היידן ויתרה, לא שעמם לה עד כדי כך שתנסה להשיג הרשאות צפייה לאישורי הכניסה לאתר מהיום.

"…לכל ההישגים הללו אימהות ואבות רבים, וזו ההזדמנות של כולנו להודות לאלו שהציבו את הרף השנה גבוה מעל כולם…"

היידן הבחינה שדה־קלפיין היטה לרגע את ראשו מעט לאחור וגבתו הימנית התרוממה בשעשוע כשמבטו חזר לפנות אל העובדים.

"אני שמח לראות שמנהל חטיבת המחצבים הספיק להצטרף אלינו…"

מהיציעים אפשר היה לראות שמעבר כלשהו נפתח בצידו השני של האולם ומספר דמויות הגיחו ממנו, אחת מהן ניגשה בצעדים נחושים היישר אל צידה המרוחק של הבימה המרכזית.

לורבאק כאראתיל, מטר וארבעים של קשיחות דחוסה, היה סגן הנשיא והממונה על חטיבת המחצבים של התאגיד. בהתאם למוצאו כבן לגזע הגמדים מדארותיל שבצפון היבשת השארוסית, גוני עורו ועיניו היו אדומים זהבהבים־בהירים, ואפשר היה לומר זאת גם על שערו אלמלא ראשו היה מגולח לגמרי. הוא היה קרוי לורבאק האדום גם בשל כך. אך לא רק.

לורבאק התיישב במושבו, שהתאים עצמו מיידית למידותיו הקצרות, והעלה על פניו עווית של חיוך בשפתיים קפוצות. הקהל השיב לו מצידו במחיאות כפיים קצובות.

קצת לפני המעבר שמתחת ליציע הימני, היידן הצליחה לקלוט את הדמות המוצקה והשרירית שנכנסה יחד עם לורבאק, חולקת עימו את אותו הגובה כמו מאפיינים אחרים של בני עמה הגרמאטים — "דודנים" רחוקים ממערכת רחוקה עוד יותר. קצינת הביטחון הראשית, ראפאטי גארסולק, עמדה זקופה בחליפת הביטחון השחורה שלה, שערה השחור והמקורזל משוך לאחור עד לצווארה, ידיה על מותניה תוך כדי שהיא סורקת בעיניה את האולם.

טוב, אז לשאלה הזו תהיה תשובה.

"…מיחידת ההנדסה, תואר ההצטיינות השנתית מוענק לאייקייה וואז־אייש!"

ההמולה שליוותה את עלייתו של המהנדס הצעיר אל הבימה ומעברו המבויש על פני כל שרשרת הניהול בדרכו לקבלת הפרס שחררה את היידן מהחשש לתשומת לב לא רצויה, והיא חזרה להתעסק בענייניה. עוד הודעה על תכולות חדשות המיועדות למשלוח הקרוב בנושאת המכולות הוותיקה פרלה-252 שתגיע לבלדינגטון בעוד כעשורימון — תוצרים גולמיים מפדן 38 ו־39, תוצרים מעובדים ממגל 60 ו־61.

"…מיחידת הכרייה, תואר ההצטיינות השנתית מוענק לשאגארטי גארזור!"

היא דפדפה כמה התראות ניטור שסווגו כזניחות לאחר ניתוח קצר, והודעה נוספת לידיעה בלבד בנוגע לעדכון רשימת המשתתפים במשלוח הקרוב — נוסעים מהמושבה והמנזר הסמוכים. תיירי מכולות, כך כונו בזלזול אלו שביקשו להשתמש ביחידות הדיור של ספינות המשא כדי להגיע, או לפחות להתקרב משמעותית, ליעדיהם, בעלות מוזלת באדיבות התאגיד.

"…מיחידת הבקרה, תואר ההצטיינות השנתית מוענק ללקסר קילרני!"

היידן יכלה להצדיק את הנזירים אפורי הגלימה ומעוטי האמצעים של מאל־סאבאטון, שהתקיימו בעיקר על הקצבות של הממשל האזורי ותרומות קהילתיות. אילו היא הייתה נאלצת להתרוצץ סביב עשרות זאטוטים נטולי הורים כל יום, היא כנראה הייתה מחפשת את הדרך הראשונה להשתגר החוצה, לא משנה מה התנאים ובאיזו עלות.

החסכנות של ותיקי המושבה לעומת זאת כבר נראתה להיידן כצניעות מעושה — היא עברה על כמה מהשמות שזיהתה ותהתה מה גורם למתיישבים — שלא חסר להם דבר, לאחר מאות שנים של לקיחת נתחי הרווחים מהשליטה בנכסי הטבע — להתקמצן על טיסות מסחריות רגילות.

שוב נגיעה קלה בזרועה.

"מה עכשיו?!"

אך אוזבלט רק פער את עיניו, מסמן לה בבהילות ליישר מבט אל הבימה ואל באז־גילדרד המגחך.

"…מיחידת התפעול, תואר ההצטיינות השנתית מוענק להיידן קאונג'מה!"

אוי, לעזאזל…