דף הבית > עד יעבור זעם
עד יעבור זעם / אמנדה היקי
הוצאה: קוראים - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 2019
קטגוריה: ספרות רומנטית וארוטית
מספר עמודים: 390

עד יעבור זעם

         
משתתף במבצע מבצע החודש
משתתף במבצע מבצע החודש
תקציר

“הטלוויזיה בסלון פעלה בעוצמת קול גבוהה מדי, אבל לא היה לה אכפת. השאיפות שלה השתנו. היא כבר לא צריכה לדאוג שילדיה
אוכלים כמו שצריך או מכינים שיעורים או מתרחקים ממסכים. בשלום…״

יש רק דבר אחד שהיא חייבת לעשות – לדאוג שהם יעברו את זה משפחה רגילה. פרוור רגיל. חיים רגילים. האנה, אם לשני בנים מסידני, אוסטרליה, מודעת היטב למגפה חדשה וקטלנית, מאנבה,
המתפשטת במהירות בעולם. בניגוד לדעתו של בעלה, שון, האנה מנסה להיערך מראש לקראת כל תרחיש אפשרי, ומחליטה להסתגר עם משפחתה בבית עד שהסכנה תחלוף.

עד לאן היא תהיה מוכנה להרחיק לכת כדי להגן על יקיריה? תחושות מנוגדות של פחד מפני כל מגע אנושי וחמלה כלפי הזולת מתנגשות בתוכה תוך כדי מאבק ההישרדות הנורא.

עד יעבור זעם הוא סיפור עוצר נשימה על נחישות, אומץ ותושייה של אישה אחת, בניגוד לכל הסיכויים.

פרק ראשון

פרק 1
יום שני
--------------------
האנה הרימה את הסדין וכיסתה את פניה ואת אפה, כך שכיס
האוויר שנוצר כלא את נשימותיה והתחמם. היא שקעה בתוך
המזרן כאילו המיטה עוטפת אותה, עוטפת את שניהם. היא
הרגישה את גופו של שון לידה, מטביע את צורתו במיטה ובמצעים.
מחשבותיה הנעימות נעו ברחבי הבית, מרחיבות את הקונכייה כך
שתכלול גם את הבנים. היא ניסתה להחזיר את עצמה לשינה,
לשקוע עמוק יותר במיטה בכוח המחשבה – אבל השינה חמקה
ממנה בכל פעם שהתקרבה אליה.
היא גהרה מעל שון כדי להציץ בשעון, בקושי מתיימרת לא להעיר
אותו.
”מאוחר מדי לחזור לישון, מתוקה, ומוקדם מדי להתעורר.“ הוא
אמר את הדברים בלחש, אבל קולו היה ערני.
”התעוררת מזמן?“
”לא... לא רציתי להפריע לבנים. אני לא רוצה שהם יקומו מוקדם
ראשון שני שלישי רביעי חמישי שישי שבת

יותר מכפי שהם צריכים.“
היא הרגישה את המודעות המחודדת ואת הבחילה הנלוות אל
עייפות יתר. בכל פעם שאחד הבנים שהה מחוץ לבית, היעדר
השינה חזר. מאז שהיו קטנים. אפילו כשהלכו לישון אצל חברים.
היא התעוררה שוב ושוב בלילה הקודם, היא לא הצליחה לזכור
כמה פעמים, עם חשש מסוים אחר בכל פעם – תאונת אוטובוס,
טביעה, מורה שלרגע הוסחה דעתו, זאק נשמע להנחיות עד
שנגרם אירוע מחריד שרק ברגע האחרון הצליחה לעצור את
עצמה מלדמיין בפרטי פרטים.
שלוש שעות נסיעה הן מרחק גדול מדי.
המורים נראו אחראים, אבל היא לא מכירה אותם. במקרה של
משבר, במקרה שיצטרכו לקבל החלטות קשות, זאק יהיה רק עוד
אחד מהילדים.
היא הריצה בראשה רשימת אזהרות לזאק. לרחוץ ידיים ולא
לנשק אף אחד )לא שהוא גילה שמץ של התעניינות בנשיקות(,
לא להיסחף אחרי האינסטינקטים שלו, מספרי טלפון להתקשרות
בשעת חירום. חשוב שהוא יֵ דע שהיא סומכת עליו, אבל מה אם
הדבר היחיד שלא אמרה לו יהיה בדיוק הדבר שהוא כן צריך
לדעת?
והיו גם כל הדברים שעליהם אין לה שום השפעה, האנשים
שבאוזניהם היא לא יכולה להטיף בכובד ראש: נהג אוטובוס
שנרדם, מזגן מפיץ חיידקים במלון, משהו שלא בשליטתו של
זאק, משהו שאין ביכולתה למנוע באמצעות אזהרות. המקום שבו
יתיישב יחרוץ את גורלו.
”הוא לא חייב לנסוע.“ המילים חמקו מפיה בקול שקט כל כך, עד
שלא הייתה בטוחה ששון שמע.
”הוא יהיה בסדר,“ לחש שון בתגובה. ”הוא לא תינוק. הוא נסע גם
בשנה שעברה וזה היה בסדר.“
”בית הספר היה צריך לדחות את זה.“
לרגע השתררה שתיקה מכיוונו של שון, שתיקה קצרת רוח.
”זה לא כאילו הוא נוסע לבנגקוק. לא התגלה אפילו מקרה אחד

בקנברה. אפילו כאן בעצם עדיין לא התגלה אף מקרה. את רוצה
שהוא יהיה הילד היחיד שלא משתתף?“
”זה לא כאילו זה משהו חשוב.“
הלחישה של שון הייתה חדה. ”בשבילו זה חשוב.“
למה קשה כל כך לאבחן מראש את הפעמים שבהן היא חייבת
להתחפר בעמדותיה, אלא רק בדיעבד? זה ההימור של פסקל,
הסיכוי הזעיר ביותר של סכנה לילדיה, מול הסיכוי הגדול בהרבה
שהיא תצטייר כמטופשת מעט. מתוך הבית שמעה את דלת חדרו
של זאק נטרקת ואת גרירת הרגליים שלו במסדרון. שון נעץ מרפק
בצלעותיה. ”הגיע הזמן לקום.“
* * *
האנה הגיעה מהמסדרון ומצאה את זאק בפתח דלת המטבח,
צלליתו מסתמנת בקרניים הקלושות של השמש בטרם עלות
השחר. קווי המתאר שלו היו מוגדרים ויציבים. מבטה נרגע
למראהו, ועם זאת, היא הופתעה ממנו, צלליתו הגבוהה והדקה
ממלאת את פתח הדלת, זרועו מורמת, כף ידו נוגעת בעצלתיים
במשקוף. הילד הרך והעגלגל שלה נמתח והיה לשרוך.
שון היה במרחק כמה פסיעות משם, דמותו כהה באפלולית
המטבח. הוא נראה מוצק בהשוואה לתמונת המראה הדקיקה
והמוארת של בנו. הם חזרו שוב על הדיבורים הקלילים, הרגילים,
חסרי הפשר, שהפכו להרגל. מילים שהתחילו וסיימו הכול. קולו
הצעיר והצלול של זאק, דק כל כך עד שכמעט נישא ברוח בטרם
הספיקה לתפוס אותו, הפציע מבעד לנהמתו הרכה והנמוכה של
שון. כשהתקרבה, זאק נצמד למסגרת הדלת כדי להניח לה לעבור.
הוא אחז בידו באופן רופף פרוסת לחם קלוי.
”זה כל מה שאתה מתכוון לאכול?“
”מוקדם מדי בשביל אוכל.“
המטבח נשטף גוון כחלחל כשהדליקה את האור. היא הכינה
לעצמה ספל קפה תוך כדי הכנת ארוחת הצהריים של זאק, ניגשת

לארון המטבח כדי לקחת משם את הצ‘ופרים – חטיף גרנולה,
קרקרים, שקית חטיפים. ליתר ביטחון. לכל התפתחות שהיא לא
מצליחה לצפות מראש. זאק לא יאכל שום דבר מכל אלה, ובעוד
חמישה ימים, התיק שבתוכו ארזה לו את ארוחת הצהריים יחזור,
בלי שזאק נגע באף אחד מהחטיפים.
היא הדליקה את הרדיו בעוצמה נמוכה, כדי לא להעיר את אוסקר.
מקרה שהתגלה בסידני יכול היה לפתוח את מהדורת החדשות,
אבל לא התגלה מקרה כזה. היא שמעה רק ”ניוקאסל“ ו“ללא
שינוי,“ עוד חולים, אבל בלי מקרים חדשים מאז האישה האחת
ההיא בשבוע שעבר. ותאילנד. ובריטניה. מקרים אמיתיים, אבל
רחוקים מכדי להוות את ההצדקה הנדרשת לה כדי לבטל את
הטיול של זאק. רחוקים מדי, קשים מדי לתפישה, מספרים חסרי
משמעות. ושוב לא היה שום דיווח רשמי מסין.
כששון וזאק הפסיקו לרגע את שיחתם, היא מצאה את עצמה
שואלת, ”הטלפון שלך אצלך?“
”כן, אימא.“
”דלוק וטעון?“
”כן, אימא.“ בחיוכו הסתמן קוצר רוח.
”אז בסדר.“ אבל היא לא תניח לו ללכת סתם ככה. ”תיזהר.“
”אני תמיד נזהר.“
”יש לך קצת כסף, רק ליתר ביטחון?“
שון, שנשען על הדלת, הסתובב אליה. ”נתתי לו כסף. הוא מסודר.“
”אל תעשה שום דבר שלא נוח לך איתו.“
זאק פנה אליה, וכעת חיוכו היה רחב וסבלני יותר. ”אני לא מתכוון
להתחיל להתרוצץ באמצע הלילה, אימא. אני מבטיח.“
”ברור שלא. רק תשמור על עצמך.“ היא עקבה אחריו במבטה
כשעבר בזריזות על התיק שלו, בודק את תכולתו לפי רשימה
שחילקו בבית הספר. פניו היו ורודות יותר עכשיו, מלאות חיים,
כשאור היום תפס את מקום תאורת הניאון הקרה. כל מה שעליה
לעשות כדי לגרום לתחושה הזאת להיעלם היה להגיד לו לא
לנסוע.

שון הביט בזאק. ”למה אתה מתעכב? חשבתי שכבר אפטר ממך.“
”שכחתי את נגן ה-MP3 ”.
”חשבתי שאמרו בלי מכשירים אלקטרוניים.“
”כן, אבל הם לא התכוונו לזה. זה לא כאילו הנגן שווה משהו.“
הוא גלגל את עיניו כשסגר את התיק, תלה אותו על כתף אחת
ופסע לכיוון המסדרון.
”בשקט,“ ליוותה אותו האנה בלחישה רמה. ”אוסקר עדיין ישן.“
”הוא בסדר, את בסדר, אנחנו בסדר. אז תירגעי.“ שון נשען שוב
על מסגרת הדלת.
”אני יודעת, אבל...“
”בלי אבל.“ הוא הביט בעיניה. ”אם תזדרזי לחזור, אולי אפילו
נצליח לשתות קפה לפני שאוסקר מתעורר. ספל קפה שלם, בלי
ילדים בחדר...“
היא חלפה על פניו, והוא הלך אחריה בדממה עד שנעצרה ליד
דלת הכניסה, ממאנת להניח ליום הזה להתחיל באופן רשמי. ”אז
אני אמורה לנהוג ממש מהר...“
”בדיוק. בזהירות וממש מהר.“ הוא פתח את הדלת בתנופה, ואז
נסוג לאחור כדי לתת לזאק לעבור.
”ואם היה לי טלפון אמיתי הייתה לי גם מוזיקה, כי אימא אומרת
שאני חייב לקחת את הטלפון שלי. אז תכתוב לי פתק, כי אם אני
מסתבך זה באשמתך.“
”אין סיכוי. תתנהג יפה ותעשה כל מה שאימא אמרה.“
האנה נתנה לשון נשיקה קטנה. כשנכנסה למכונית, היא פנתה
כדי להעיף בו עוד מבט אחד, אבל הדלת כבר הייתה סגורה.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של קוראים - הוצאה לאור
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
קינדל38 ₪ 30.4 ₪
מבצע החודש
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
קינדל38 ₪ 30.4 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il