קוצים ותורמוסים

נשים חזקות, בגידות, חלומות נוסטלגיים, צעידה אל המוות, ילדות תמימה, התבגרויות מפוכחות, בתים איתנים, חלונות המשקיפים אל הלילה, מסעות ותרבויות, פחדים, שמחות ואהבות הם רק חלק מן הנושאים בספר הזה.

קוצים ותורמוסים נושא את הקורא אל מעל שישים סיפורים קצרצרים הנוגעים בכל נימי הנפש והזיכרון, מאירים פינות חבויות בלב הדמויות ומעניקים מבט מפוכח, מלא אכזריות וחמלה גם יחד, על החיים עצמם ועל הנתיבים בהם צועד וצועדת כל אחד וכל אחת מאיתנו.

זהו ספרה הראשון של סוניה לוינגר כהן, אם, אשת איש, אשת משפחה, אשת חינוך וחברה, ילידת שלהי מלחמת העולם השנייה ו'עולה חדשה' בילדותה. בבגרותה למדה ועסקה בהוראה, בטיפול ובהדרכת הורים ומורים. כל חייה היא כותבת סיפורים, ובפעם הראשונה אף מוציאה את חלקם לאור, שכן לתפיסתה האדם הוא היצירה הספרותית המרתקת ביותר, וכי בסיפוריהם של הזולת מוצא כל אדם את עצמו.

מכתב לתמונה
אני יודעת ילדה טובה שלי, שאת לא אוהבת את הפוזה הזאת שהעמידו אותך בה. ילדה בת שלוש או ארבע עומדת לבדך בתוך שדה מלא בתורמוסים, בחרציות ובפרחי גדילן. מאחורייך גדר תיל מוחזקת בשני עמודים מטים ליפול. הגדר לא מצליחה לתחום את השדה. הפרחים פורצים אותה הלאה עד מעבר לתמונה.

אני עדיין זוכרת את מגעם הבשרני של התורמוסים ואת ריחם המר, המשכר, וגם את בוגדנותם של פרחי הגדילן, שבקיץ יהפכו לקוצים. לפעמים אני כואבת את אכזריותם גם היום.

בתמונה את לבושה בחצאית כהה עם שלייקס וחולצה בהירה מכופתרת בקפידה, בצווארון ובשרוולים. לראשך סרט בצורת פרפר החופן תלתל גדול. אני כמעט בטוחה שאת התמונה הזאת צילם ארצי, הצלם היחיד במושבה של אותם הימים. הוא היה עובר בין הבתים עם מצלמתו הגדולה ומציע, בלשון חלקלקה, בדרך כלל לאימהות של ילדות, "תמונה של שירלי טמפל".

אימא לרוב דחתה אותו. כיוון שחששה שמא יתייאש ממנה ולא יגיע אלינו יותר, היא הייתה מסתודדת איתו ארוכות, מסבירה לו מדוע לא נוח לצלם את הילדה היום, ומבטיחה שבפעם הבאה שיבוא, המשפחה כולה תצטלם ולא רק הילדה.

לבסוף היה ארצי אומר, כשהוא מזיז במהירות את כתפיו וצווארו, "בסדר, אני אבוא בפעם אחרת". סמוך לדלת היציאה היו כתפיו וצווארו מגבירים את תנועתם לתנועות ריקוד ממש, וכשהיה סוגר בזהירות את הדלת אחריו הייתה אימא אומרת בלחש לאבא שארצי בטח חושב שהם מיליונרים ושיש להם כסף מיותר לזרוק על תמונות. וכך קרה שמשנות ילדותך נותרו באלבום תמונות בודדות, "ייצוגיות" כולן, שבהן נראית ילדה קטנה, לבושה יפה, מסורקת למשעי, מסתכלת למצלמה בראש נטוי מלמטה למעלה, עיניה נאבקות בשמש המסנוורת, מנסה לחייך חיוך מספק.

היום את חיה בתמונה בחדר העבודה שלי, במגירה הימנית של שולחן הכתיבה. לפעמים כשעלבון רדום מתעורר בי ומפתיע בחדותו, אני יודעת שרק את יכולה לנחם אותי. אני פותחת את המגירה ומחפשת את עינייך כדי להתחנן על נפשי.

"הכאב הזה הוא שלך, לא שלי", אני אומרת לך. "אנא שחררי אותי ממנו, את יודעת שאני כבר לא את. לא היה קל לגדול אבל היום אני כבר לא שם".

ואת מסתכלת בי בעינייך החומות הגדולות ומחייכת חיוך קטן של מי ששומר על סוד הגלוי רק לו ולכן יכול למחול על כבודו.

לפעמים את מתרוממת מתוך המגירה, ובהיעדר התורמוסים והחרציות שעוטפים אותך בתמונה מתגלות שתי רגלייך הרזות והפצועות שפורצות את החצאית או את מכנסי הגומי הקצרים, הכחולים. גם החולצה החגיגית נעלמת, ומתגלה חזה חשוף, קטן וגרום, שעליו ציורים פראיים באדום בוהק בנוסח טרזן והאינדיאנים שנהגת לצייר על עצמך. רק התלתל נשאר במקומו.

את מושיטה אליי את שתי ידייך, כפי שעושה נכדתי כשהיא רוצה שאוציא אותה מהמיטה או מהלול, אבל שתינו יודעות שמקומך במגירה. אני מחזירה אותך למקומך, מלטפת את ראשך בזהירות בלי לקלקל את התלתל וסוגרת את המגירה עד לפעם הבאה.