דף הבית > תוכנית השידוכים 2 - שדך אותנו
תוכנית השידוכים 2 - שדך אותנו
הוצאה: אדל - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 11-2023
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 230
ניתן לרכישה גם במארז מארז תוכנית השידוכים מארז תוכנית השידוכים

תוכנית השידוכים 2 - שדך אותנו

         
משתתף במבצע פסח בביבוקס
תקציר

תגיות: קומדיה רומנטית, תוכנית שידוכים, אקסית אובססיבית, הפכים נמשכים, תחת קורת גג אחת

שמי הוא קורטני ג'יין סלינג'ר. נמאס לי מערבי 'נטפליקס' לבד בבית, מגברים שעושים לי 'גוסטינג', מהעמדות פנים, מפרידות והתפייסויות, נמאס לי מכל המשחקים. אז מה עשיתי? נרשמתי לתוכנית שידוכים והתחתנתי עם הגבר שחיכה לי ליד המזבח.

עשינו את זה. אנחנו נשואים. הוא שלי ואני שלו. אנחנו בעל ואישה, אלא ש... אנחנו בקושי מכירים זה את זה. אף פעם לא גרנו יחד. מתברר שאני מַשְׁכִימָה והוא ציפור לילה. הוא מחזאי מתחיל שרגיל לגור עם שותפים ואני עובדת בוול סטריט, גרה בדירת פאר ומרוויחה פי שישה ממנו. ההורים שלו כל הזמן שואלים מתי יהיו לנו ילדים בעוד ההורים שלי ממשיכים לשלוח לי במייל שמות של עורכי דין לענייני גירושים. נשים בכל מקום רוצות להיכנס לו למכנסיים, כולל האקסית שלו שנמצאת בכל מקום, ואצלי הבוס שלי, שהפך לאחרונה פנוי שוב, מסרב להבין שכבר יצאתי מהשוּק. אף אחד לא חושב שאנחנו יכולים להצליח כזוג, ועכשיו גם אני מתחילה לתהות. השידוך בינינו היה רק ההתחלה... האם סוף של 'באושר ובעושר עד עצם היום הזה' אפשרי בכלל?

 

שדך אותנו מאת סופרת רבי המכר קייטי רגנרי הוא קומדיה רומנטית מפתיעה ומקורית על הקשיים והלבטים של זוג שמנסה לעשות הכול כדי להישאר יחד על אף הפערים העצומים בתחומים רבים. זה הספר השני בדואט תוכנית השידוכים. הספר הראשון, שדך אותי, ראה אור בהוצאת אדל.

פרק ראשון

פרולוג
חמישה עשר בדצמבר
"הגעתם אל ג'וש דלטון. בבקשה, השאירו הודעה."

אני נותנת לטלפון ליפול מאוזני בדיוק ברגע שהדלת אל המשרד הפנימי נפתחת. ג'נטלמן מבוגר, שאני מניחה שהוא ד"ר דניאל סקוט, יועץ נישואים, נשען על מסגרת הדלת, סוקר את חדר ההמתנה ואז מביט בי בדאגה.

"הוא עדיין לא כאן, הא?"

הטלפון שלי עדיין בידי. "אני כל הזמן מגיעה לתיבה הקולית שלו."

"גברת דלטון, את עדיין חושבת שהוא יגיע?"

לא. אני לא.

"אני לא יודעת," אני לוחשת.

"חיכינו כמעט חצי שעה. אולי אנחנו צריכים לקבוע מועד אחר? לאחרי החגים?"

"אני מצטערת," אני אומרת, קמה מהכיסא שבחדר ההמתנה ואוספת את חפציי. דמעות צורבות את עיניי, אבל אני ממצמצת כדי לעצור אותן.

"בבקשה, שלח לי חשבון עבור אי־הנוחות, ד"ר סקוט. אנחנו... אני לא התכוונתי לבזבז את זמנך."

"לא בזבזת."

עיניו ידידותיות, אוהדות. הוא מטה את ראשו הצידה כשהוא בוחן את פניי.

"מבחינה טכנית, עדיין נשארה לך חצי שעה. את רוצה להיכנס ולשוחח איתי?"

פקידת הקבלה, שיושבת ליד שולחנה לבושה במעילה מאז שהגעתי, נאנחת בקול.

"דון מרי," אומר ד"ר סקוט, מביט לעברה מעבר לכתפי, "אני לא רואה שום סיבה שתישארי. למה שלא תלכי עכשיו? אדבר עם גברת דלטון כמה דקות, ואז אני יכול לנעול. שיהיה לך סוף שבוע – "

"תודה, דוקטור סקוט!" היא אומרת, מזנקת מכיסאה ונמצאת כבר בחצי הדרך אל הדלת עוד בטרם הוא מסיים לאחל לה סוף שבוע נעים.

"בואי, תיכנסי, גברת דלטון," אומר המטפל ופותח בשבילי את דלת משרדו. "אשתי לא מחכה לי לפני חמש. יש מספיק זמן לשיחה קצרה, הא?"

אני נכנסת אחריו אל משרדו, שהוא מקום פשוט, ומרגיע בצבעו החד־גוני.

ספה בצבע אוף וייט עם כריות חומות נמצאת מימיני, כורסה חומה מעור ממוקמת מול השטיח בצבע קרם, ושולחן קפה מזכוכית במרכז. שולחן כתיבה ניצב בפינה האחורית של המשרד, מוקף מדפי ספרים, אבל ד"ר סקוט מתיישב על הכורסה ומסמן לי לשבת על הספה.

"האם בעלך... הסכים למהלך הפעולה הזה? לטיפול, אני מתכוון?"

דמעות חמות זולגות על לחיי, ואני מושכת בכתפיי בפתטיות.

"גברת דלטון." הוא מציב את אצבעותיו כמשולש מתחת לאפו ורוכן קדימה על הכורסה. "אני יכול להיות בוטה? את נראית אומללה ואני שונא לראות כל אדם אומלל, במיוחד בתקופת חג המולד. את חושבת שאת יכולה לתת לי תקציר מהיר? אולי להקדיש חמש־עשרה דקות כדי לספר לי את ההיסטוריה של הנישואים שלכם ולומר לי מה קורה לאחרונה? אני רוצה לנסות לעזור לך להבין את זה, אם אוכל."

תקציר, אני חושבת. איך דוחסים שישה חודשים של נישואים שהם כמעט לגמרי נישואי שידוכים לתקציר של חמש־עשרה דקות? איך לוקחים את רגעי השיא והשפל, את העליות ואת הירידות, את הנפלא ואת שובר הלב ונותנים לכולם זמן שווה? איך מספרים לאיש הזה, בעל העיניים הנעימות, האוהדות, עם הכוונות הטובות, שאין לך אפילו שמץ תקווה שהוא יוכל לעזור לך?

"אולי פשוט תתחילי בהתחלה?" הוא מציע.

"היו שתי התחלות," אני אומרת בשקט, לוקחת ממחטת נייר כדי לנגב את לחיי ואחר כך פוגשת במבטו. "אחת בבר ואחת בסקוטלנד."

"נפגשתם בבר?"

אני מהנהנת.

"ונפגשתם שוב בסקוטלנד?"

"התחתנו שם."

"אז תתחילי שם. בסקוטלנד."

אני משפילה את מבטי אל ידיי הנמצאות בחיקי ובוהה לרגע בשתי הטבעות שעל הקמיצה של ידי השמאלית. אחת מהן היא טבעת זהב עם אבן נופך בחיתוך אמרלד. השנייה היא טבעת נישואים פשוטה מזהב. המראה שלהן יחד גורם לי לרצות לבכות.

בעיני רוחי אני יכולה לראות תמונה שלי היום. תמונה קפואה של קורטני דלטון, יושבת מול יועץ נישואים עם מעט מאוד תקווה בליבה הנשבר במהירות, אבל במקום כלשהו בראשי נלחץ כפתור המחזיר את הסרט לאחור, ותוך רגע אני רואה שישה חודשים שלנו. תמונות שלי ושל ג'וש חולפות על מסך התודעה שלי כמו סרט נע. כשהוא מסתיים מופיעה תמונה אחרת לגמרי.

זו תמונה שלי ושל ג'וש לפני שישה חודשים, אוחזים ידיים מול חלון זכוכית בשדה התעופה של אינוורנס. סערה מתקרבת וירח הדבש הפראי והנפלא שלנו התנפץ הרגע אל סיומו העצוב.

האם זה בישר על כל מה שקרה אחר כך? ייתכן.

עם זאת, הידיים האלה אחוזות יחד בחוזקה, ובראשי אנחנו נראים כחזית מאוחדת נגד כל מה שעלול ליפול עלינו, כל מה שמחכה לנו כשנחזור לניו יורק.

המחשבות שלי עוברות במהירות אל אותם ימים ראשונים וליבי נצבט. העברת ארגזים. בית משותף. מיטה משותפת.

"לא הכול היה רע. בכלל לא. חלק גדול מששת החודשים האחרונים היה טוב. חלק גדול מזה היה גן עדן. זה היה מאתגר, כמובן, ועשינו טעויות, אבל למדנו הרבה. ההרגשה הייתה שבטוח נצליח בזה. היו ניסים קטנים בכל מקום, בכל פנייה. היה שם כיף. הייתה צמיחה. צמיחה אמיתית, ניתנת למדידה."

"והייתה אהבה, נכון?"

הייתי בטוחה שהייתה אהבת אמת.

אני מנסה לבלוע את הגוש הענק שתקוע בגרוני ומרימה את מבטי אל ד"ר סקוט.

"הכול התחיל ביוני," אני מתחילה, "כשבעלי ואני... השתדכנו."

1
לפני שישה חודשים
קורטני
עוד משהו שלמדתי היום על בעלי. הוא מסוגל לישון מצוין. להירדם מייד, גם באמצע משבר.

היכן שהוא מעל אירלנד, בזמן שהייתי בשירותים, ג'וש נרדם. ואני מתכוונת, באמת, לגמרי נרדם. כשאני חוזרת אל המושב הנוח שלי במחלקת העסקים, הוא נוחר קלות.

לרגע, אני בוהה בו בתדהמה, נלחמת בדחף לרוץ אל מטבח המטוס כדי להביא כוס מים קרים ולשפוך לו אותה על הפרצוף. במקום זאת אני מתיישבת במקום באנחה קצרה ובכוונה דוחפת את המרפק שלו מהמסעד המשותף שלנו. אני בודקת לראות אם זה העיר אותו ומתאכזבת לגלות שלא, ואז מחליטה בתרעומת לתת לו לישון.

אני יכולה להשתמש בזמן הזה כדי לחשוב. אלוהים יודע שיש טונות של דברים לא נעימים שצריך לברר.

ההודעה הקולית של אבא, זאת שהקשבתי לה בשדה התעופה של אינוורנס, נחקקה במוחי, ואני מפנה אליה את מחשבותיי וחוזרת בראשי על המילים.

טוב, באמת פישלת בגדול הפעם, סי־ג'יי. התחתנת? עם מישהו זר לגמרי? במדינה אחרת? זה מריח מאשמה. זה מריח מניסיון לכסות על משהו. את בהיריון? את בצרה? טוב, גברת צעירה, עד שאימא שלך ואני נקבל את הכבוד שמגיע לנו מהבת היחידה שלנו, ונקבל הסבר על משמעות העניין הזה, את בחוץ. את זרה בשבילנו. את לא הבת שגידלתי, את שומעת אותי? תפגיני קצת הגינות ותתקשרי אל אימא שלך. עכשיו!"

אני נושמת נשימה רועדת, מביטה מעבר לבעלי ואל מחוץ לחלון. הכול אפור ולבן ככל שאני רואה, ברור שאנחנו בעננים, אבל רחוקים מגן עדן.

למה לוסי סיפרה לאבא? איזו מטרה זה שירת? הם זועמים עליי, ויש להם זכות להרגיש פגועים. אחרי הכול, אני הבת היחידה שלהם, ואחרי הכול, ברחתי עם מישהו זר יחסית. הם פגשו את ג'וש רק פעם אחת, בחתונה לפני חודש, ואז הבהרתי לאבא שאין לנו עתיד.

לא היה שום חיזור, שום אירוסים, שום תכנון חתונה, שום ניסיון להרגיל אותם למציאות של הנישואים שלי. לא נתתי להם הזדמנות לחגוג את האירוסים או את הנישואים של הבת שלהם עם חבריהם. אני יכולה להבין למה הם מרגישים שזלזלו בהם. יש להם זכות לכעוס.

אני משפשפת את מצחי הכואב ומחליטה לחשוב על זה כשננחת בניו יורק. אתקשר אליהם בעוד יום-יומיים ואתכנן שג'וש ואני ניסע לגריניץ' ונסביר את הכול.

אני מקווה שהם יסכימו להקשיב, אבל המציאות העגומה היא שהם יצטרכו להשלים עם הנישואים שלי. המעשה נעשה. אמרנו את הנדרים שלנו בטקס, יצאנו לירח דבש בסקוטלנד, והאורגזמות הרבות שהיו לי השבוע מעידות על העובדה שהאיחוד בינינו התממש ביסודיות. אנחנו נשואים, בין שהם אוהבים את זה ובין שלא.

אני מרימה את הכוס ומסיימת את השמפניה. אני מפנה את עיניי אל ג'וש, מרגישה איך פניי מתרככות שאני רואה את יופיו. שפתיי נפתחות קצת באופן לא רצוני. לא יצא לי לראות אותו הרבה ככה השבוע, כשהוא ישן בשלווה.

שערו הכהה צמח במהלך השבועות שבילה באנגליה, והוא מתקרזל ברכות בקצוות, גורם לו להיראות צעיר יותר משנותיו. יש לו צל כהה של זיפים סקסיים בטירוף על קו הלסת החזק שלו. שפתיו, מלאות וורודות, רפויות משינה, וריסיו הארוכים, הכהים, מגיעים ממש עד לחייו. הוא יפה להדהים על פי כל אמת מידה, והוא שייך לי.

משהו עמוק בתוכי מגביר את הקצב, נואש לחוש את גופו נע בתוך גופי. הזיכרון גורם לדפנות איברי להתכווץ, ואני מעיפה מבט מהיר אל השירותים שנמצאים פחות משלושה מטרים מאיתנו.

כדאי להעיר אותו? האם אעז?

"מיס, את רוצה כריך או סלט עם התה שלך?"

כאילו נתפסתי עושה משהו נכלולי, אני מרגישה שלחיי מסמיקות מהפתעה וממבוכה כשהדיילת ממתינה לתשובתי. כשאני מרימה אליה את מבטי, אני נוכחת לדעת שאנחנו בערך באותו הגיל, אבל היא הרבה יותר רזה וגבוהה ממני, עם שיער בלונדיני ואיפור מושלם. ציפורניים אדומות מבריקות נוצצות נגד רשימת הנוסעים שהיא מחזיקה בידה. אני מתערבת שהיא יכולה להשיג כל גבר שהיא רואה.

"את ה... סלט, בבקשה."

העיניים שלה נחתו על מה ששלי. היא מחייכת אל ג'וש ושואלת, "מה את חושבת שהוא רוצה?"

כשהיא מביטה בבעלי הרגשות שלי מתפצלים לשניים. חצי ממני אוהב את זה שהוא חתיך כל־כך ושנשים לא מצליחות שלא לבהות בו בפה פעור. החצי השני מבוהל מהאפשרות שהתעניינות כזאת תוביל אותו יום אחד לעזוב אותי.

"הבעל שלי יעדיף כריך," אני אומרת, הטון שלי קצת חד.

"את נשואה לו?" עיניה מתרחבות בפליאה כשהיא מסיטה בחזרה את מבטה אל פניי.

"התחתנו בסוף השבוע שעבר." אני מרימה את היד עם הטבעת ומזיזה את אצבעותיי.

"ברכותיי," היא אומרת, ופניה הופכות ממתעניינות למקצועיות.

"סתם מתוך סקרנות," אני אומרת, "למה חשבת שאנחנו לא יחד?"

"אני פשוט... לא הבנתי," היא אומרת באי־נוחות. היא מביטה בנייר שבידיה ונרגעת. "שמות המשפחה שלכם שונים." היא שולחת אליי חיוך קטן, כמעט מתנצל. "אחזור עם הסלט שלך בקרוב, גברתי."

כשהיא מתרחקת כדי לקחת הזמנות מנוסעים אחרים, אני נותרת עם חוסר ביטחון. האם זו הייתה האמת? היא לא חשבה שאנחנו יחד כי שמות המשפחה שלנו שונים ברשימת הנוסעים? או שאולי זה כי ג'וש הרבה יותר מדי נאה עבורי?

אני חושדת שזו האפשרות השנייה, וזה גורם לבטני להתכווץ.

אני חושבת על הוויכוח שהיה לנו בשדה התעופה, כשאמרתי לג'וש שהוא לא צריך לחזור לעבוד ב'טיידווטרז' אם הוא לא רוצה ושאני יכולה לפרנס את שנינו. הוא היה תקיף ברצון שלו לחזור לעבוד, להביא הביתה משכורת, אפילו שהוא בוודאי יודע שמה שהוא ירוויח יהיה רק אחוז קטן מהמשכורת שלי.

אנחנו לא צריכים את הכסף שהוא מרוויח כדי לחיות בנוחות, לא עדיף שאת הזמן שלו יקדיש לעבודה על המחזות שלו?

אני מביטה מעבר לכתפי על גברת דיילת־מכנסיים־לוהטים וליבי מתכווץ. אם להיות כנה, הדאגות שלי בקשר לכך שיחזור לעבוד כברמן לא קשורות בכלל למשכורת שלי או אל הנוחות שלו. אני יודעת איך נשים מסתכלות עליו, ושהאלכוהול מעניק להן אומץ להציע לו הצעות. ראיתי את זה קורה פעמים רבות מאז שפגשתי את ג'וש לראשונה. הסיבה האמיתית לכך שאני רוצה לפרנס את שנינו היא שאני לא בוטחת בנשים סביב בעלי. או שאולי, אפילו שאין לי שום סיבה אמיתית להטיל בו ספק, אני עדיין לא בוטחת בג'וש.

המחשבה הזאת לא נוחה לי.

אני לא אוהבת אותה.

אני רוצה לבטוח בבעלי.

לפחות עד שהוא ייתן לי סיבה שלא לעשות זאת.

אבל אין לי שום היסטוריה שתנחם אותי. לא באמת יצאנו. יצאנו לכמה דייטים, אבל במסווה של ידידות. אף פעם לא היינו בני זוג. לא בילינו חודשים זה בחברת זה, כך שלא למדנו איך כל אחד מאיתנו מתמודד עם פלירטוט לא רצוי ולא למדנו איך למצוא נחמה כשאנחנו רואים איך היא נהדפת. לא בנינו בסיס של אמון המבוסס על חוויות משותפות ועל זמן שבילינו יחד. הפכנו מידידים לבני זוג ואז לנאהבים תוך חודש אחד.

עולה בדעתי שאין לי מושג איך ג'וש מתנהג כבן זוג, ובוודאי לא איך הוא מתנהג כבעל. האם הוא עדיין יפלרטט עם הלקוחות ב'טיידווטרז' אפילו שהוא נמצא בקשר מחייב?

ואם אמחה, האם הוא יכנה את הפלירטוט 'בלתי מזיק' גם אם זה יגרום לי לחוש חוסר ביטחון וקנאה?

האם אני לוקחת לעצמי צרות שעדיין לא שייכות לי?

כן.

למה?

כי יש כל־כך הרבה דברים לא ידועים בין בעלי לביני, וההמלצות של ה'מומחים' שלי טרום החתונה להיות אופטימית, לבנות חברות חזקה ולקחת את הזמן נראות לי חסרות תועלת כרגע.

כן, אני רוצה להיות אופטימית, וכן, אני רוצה לבנות חברות חזקה עם בעלי, אבל אני גם רוצה לבטוח בו. אני רוצה להרגיש ביטחון בנישואים שלנו. תקראו לזה 'תסמונת הילדה היחידה', או שתתלו את האשמה בעובדה שגדלתי כפריווילגית אך זוכה להתעלמות, אבל אני רוצה להיות האדם החשוב ביותר בחייו של ג'וש.

אני מרימה את כוסי כשדייל נוסף נעצר לידי עם בקבוק שמפניה. אני לא רוצה לחשוב על אי־שביעות הרצון של הוריי, או על כך שג'וש יחזור לעבוד ב'טיידווטרז'. אני לוגמת את השמפניה בבת אחת ומרימה שוב את הכוס, למרות הגבה המורמת של הגבר שמוזג אותה.

"את רוצה את הבקבוק?" הוא שואל בעוקצנות סקוטית.

אני שולחת בו מבט מצמית, והוא נסוג באיטיות.

הלוואי שהיה לי ספר הנחיות בשביל זה.

מדריך לנשואה הטרייה. לא, טוב יותר:

מדריך לנשואים טריים שנישאו בשידוך.

זה יהיה מושלם.

אני מוציאה את האייפד מהכיס שבגב המושב שלפניי ומדליקה אותו, מתחברת לרשת האלחוטית של המטוס. יש ספר על כל נושא תחת השמש, אולי יהיה שם גם ספר אחד בשבילי?

אני פותחת את דפדפן האינטרנט ונכנסת ל'אמזון'. כשדף הבית עולה אני מקלידה 'ספר לנשואים טריים'. מה עולה ראשון? שני ספרי בישול, שהם מקסימים, אך לא עוזרים, וספר שנראה חמוד למראה מאת קרוליין טייגר, שנקרא 'מדריך לנשואים טריים'. הוא לגמרי כובש לב ואני מייד רוכשת עותק בכריכה רכה, אבל אני בטוחה שזה לא בדיוק מה שאני מחפשת כרגע.

יש לי רעיון! אולי אחד המומחים שלנו כתב ספר על נישואים ממבט ראשון. ליבי פועם מהר יותר, בתקווה. אחרי הכול, זה מה שפרסם אותם, נכון?

אני מקלידה 'סידני מורנינגסטר, רופאה', ומרוצה כשרשימת ספרים מופיעה כעבור רגע. הספר הראשון ביניהם נקרא 'התחתנת ממבט ראשון! עכשיו מה?', והוא מדבר בדיוק על מה שמטריד אותי. אני מורידה את הספר לאייפד ומחכה רגע עד שההורדה מסתיימת.

בדיוק כשהדייל מגיע בחזרה כדי למלא שוב את כוס השמפניה שלי, הפעם בלי שום הערה או עוקצנות, הספר מופיע באפליקציית ה'קינדל', מוכן לקריאה.

אני גוללת אל תוכן העניינים ועוברת על עשרת ראשי הפרקים. עוברים לגור יחד, חותנים, ענייני כספים, חיי חברה, אקסים, אמון, חגיגות, תקשורת, סכסוך ופתרון, העתיד.

באנחת רווחה אני גוללת אל ההקדמה שנכתבה על ידי אחד מהמומחים ב'שדך אותי', הכומר קנת' הריסון, ושוקעת בקריאה.

* * *
ג'וש
כשאני מתעורר אני מביט ימינה ורואה את קורטני מנמנמת לידי. ליבי גואה מכל־כך הרבה חיבה כלפיה, עד שמדהים אותי לחשוב שאנחנו נשואים רק שבוע.

האם אני אוהב את קורטני?

המעשים שלי, כולל הטיסה לאנגליה כדי לשאת אותה לאישה לפני שמישהו אחר יוכל לעשות את זה, עשויים להעיד על העובדה שאני אוהב אותה, אבל אני עדיין לא מוכן לומר את המילים.

אכפת לי ממנה מאוד. אני רוצה לשבור את הפרצוף לכל מי שגורם לה לבכות. היא שייכת לי עכשיו, ואני שייך לה, במובן אמיתי ורשמי, אבל אהבה?

אני לא יודע. אני פשוט לא יודע עדיין.

אולי זה מפני שלא היה לי הרבה ניסיון עם אהבה. חשבתי שהייתי מאוהב בחברה שהייתה לי בתיכון, ליליאנה, אבל במבט לאחור זו הייתה אהבת נעורים, התאהבות עמוקה וחזקה, אבל קצרת מועד. היו לי כמה חברות באוניברסיטה ואחריה, אבל אף פעם לא הייתי מאוהב באף אחד מהן, וזה כולל גם את סאם.

סאם.

אני מרגיש בור בתחתית הבטן כשאני חושב על ההודעות שהיא שלחה לי בזמן שהייתי בירח הדבש.

אני בודק כדי לוודא שקורטני עדיין ישנה, רוכן קדימה ומוציא את הטלפון מכיסי האחורי ואז מסתובב בפניי אל החלון וקורא שוב את ההודעות של החברה לשעבר שלי.

סאם: מקס ואני נפרדנו. אני צריכה אותך. אני ממש צריכה אותך, ג'וש. בבקשה תתקשר אליי.

סאם: ג'וש, בבקשה, אל תתחתן. בבקשה. אני מתחננת בפניך. הייתי צריכה להגיד משהו בניו יורק, בבוקר ההוא על המיטה שלך כשדיברנו, אבל נבהלתי. תתקשר אליי לפני שאתה עושה את זה. לא יכול להיות שיהיה לי מאוחר מדי. לא יכול להיות.

סאם: עוד יום עובר ולא שמעתי מילה ממך, ואני מפחדת שאתה בכלל לא מקבל את ההודעות שלי. רק למקרה שזה חשוב לך, אני רוצה שתדע מה אני מרגישה כלפיך. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך, ג'וש דלטון. לא רק כשותף לדירה או כידיד. אני מאוהבת בך מאז ימינו באוניברסיטת ניו יורק. כשנפרדנו קיוויתי כל הזמן שתחזור אליי, שתיתן לי הזדמנות נוספת. כשלא עשית את זה, התחברתי אל מקס כדי לגרום לך לקנא. ואז... אני לא יודעת... נשארנו יחד כי הוא היה נחמד אליי ולפחות לא הייתי לבד. ואז עברת לגור איתנו בדירה ויכולתי לראות אותך כל יום. אולי קיוויתי שיום אחד איכשהו תשוב ותראה אותי. תתאהב בי שוב. תסלח לי. הייתה לי פנטזיה שיום אחד נשב יחד על המיטה שלך כדי לצפות בסדרה 'הבחורה החדשה' ולפתע פשוט תיזכר בזמנים הטובים שהיו לנו ותרצה אותי שוב, וברגע שתרצה אותי אתן לזה להתחזק עד שלא תוכל יותר לסבול את זה ותגיד לי שהתאהבת בי שוב, או שאף פעם לא הפסקת לאהוב אותי מלכתחילה, ואני אפרד ממקס והוא יהיה בסדר עם זה כי הוא ואני כנראה טובים יותר כידידים, ואתה ואני נהיה יחד. ואני נשבעת, ג'וש, אף פעם לא אבגוד בך שוב.

סאם: אני נשבעת בחיי שנהיה מאושרים. נהיה מאוהבים בטירוף ונעבוד על המחזות שלנו, ויום אחד נראה אותם מופקים, שניהם. אלה אתה ואני, ג'וש. זה תמיד היית אתה, אתה לא רואה את זה?

באנחה קלה אני סוגר את הטלפון, מניח אותו על ירכי ומביט מבעד לחלון.

לא, אני חושב. לא, אני לא רואה את זה. לא, אני לא יודע שזה נכון. וכמה דפוק זה שהיית עם מקס רק כדי לגרום לי לקנא, סאם?

אני מהדק את שיניי בכעס, חושב על ההיסטוריה המורכבת שלי עם סאם. היינו חברים קרובים באוניברסיטה, והתחלנו לצאת ממש עם סיום הלימודים, כששנינו נבחרנו להיות מחזאים אורחים ב'הדרמטיקנים החדשים'.

במהלך הקיץ אפילו חלקנו את חדר השינה הנוסף שם וחיפשנו משרות חלקיות באותה מסעדה וגם דירה במנהטן שנוכל להרשות לעצמנו לשכור יחד.

לא מצאנו את זה או את זה.

סאם התחילה לתת שיעורים פרטיים והוזמנה לחלוק דירה בקווינס עם כמה בנות שהכירה באוניברסיטה. אני התחלתי לעבוד בבר במרכז העיר ועברתי לבית שכור בסטטן איילנד עם חבר שלי, מייק, וכמה מוזיקאים מהלהקה שלו. בהדרגה הקשר שלנו התמוסס, מרחק הנסיעה של שעתיים באוטובוס מפלשינג לאלם פארק הותיר את חותמו גם על הזמן שלנו וגם על הארנק.

טוב, זה והעובדה שסאם בגדה בי.

היא התקשרה אליי ערב אחד לעבודה, בשעה מאוחרת. היא בכתה ודיברה בצורה קשה להבנה כשסיפרה לי ששכבה עם מישהו, חבר של אחיה של השותפה שלה, וכמה היא מצטערת. נדרשו לי כמה דקות לחבר יחד את הדברים שאמרה, אבל ברגע שהבנתי את כוונת השיחה, להתנצל על שבגדה בי ולבקש ממני לסלוח לה, זה נגמר מבחינתי.

בגידה היא קו אדום רציני מבחינתי. זה תמיד היה כך ותמיד יהיה.

ביום שלמחרת נפגשנו בסנטרל פארק ליד הפסל של אליס ונפרדנו. היא בכתה בלי הפסקה. ייתכן שגם אני הזלתי דמעה או שתיים, אבל בכנות, נפגעתי מהבגידה יותר מאשר מכל דבר אחר. לא הייתי מאוהב בה, ואפילו אם הייתי מוכן להמשיך לצאת איתה, לראות אם האהבה תתפתח, הבגידה הרגה את הסיכויים שלנו למצוא סוג כלשהו של אושר יחד.

כבר לא יכולתי להסתכל עליה באותו האופן. לא יכולתי לבטוח בה. יכולנו לנסות להעלות בחזרה על הפסים את החברות בינינו כי הייתה לנו היסטוריה, אבל אהבה? בשום אופן. אני לא כזה טיפש. פעם בוגדת, תמיד בוגדת, ואני לא מזוכיסט בכל מה שקשור ללב שלי.

"סליחה, אדוני? ישנת בזמן שהגשנו תה, אבל שמרתי לך כריך."

אני מרים את עיניי ורואה את הדיילת עומדת במעבר, ליד קורטני.

"נהדר. תודה."

הבעת פניה מתחממת וחיוכה מתרחב. אחרי שעבדתי בברים זמן רב אני יודע מה יגיע עכשיו. שלוש, שתיים, אחת ו...

"ומה אני יכולה להביא לך לשתות? קפה? תה? אותי?"

הנה, התחלנו.

היא מצחקקת כאילו היא רק מתבדחת, אבל גם משאירה לי את הדלת פתוחה לתהות אם היא לא. אני שומר על פנים נטולות הבעה.

"מה אשתי שתתה?" אני שואל, שם דגש על המילה 'אשתי'.

היא נסוגה מעט. "שמפניה."

"אז אני אקח אותו הדבר."

המבט המזמין שלה מתפוגג לחיוך מקצועי. "כמובן. תכף אחזור עם ההזמנה שלך."

אני לוקח את הטלפון מהמקום שבו היה מונח ומושך את שולחן המגש שלי. באנחה ממושכת, אני מסתכל על שתי ההודעות האחרונות של סאם.

סאם: עברו שבועיים. אני מנחשת שעשית את זה. פאק, ג'וש. למה לא התקשרת אליי? פאק! למה אתה כזה מנוול שלא יודע לסלוח? למה לא יכולת לתת לי עוד הזדמנות?

סאם: תתקשר אליי כשאתה מגיע הביתה. לא אכפת לי אם אתה נשוי. אנחנו עדיין צריכים לדבר על הכול.

"בבקשה, אדוני. כריך נקניק וגבינת צ'דר, וכוס שמפניה."

"תודה." אני מכניס את הטלפון לכיס בגב המושב, ומניח את המפית על ברכיי. אף פעם לא ישבתי במחלקת עסקים, אבל המשקה מוגש בכוס זכוכית, לא בכוס פלסטיק, והמזון מוגש בכלי חרסינה לצד סכו"ם אמיתי. זה מרשים, ואפילו שאני נהנה מזה, זה גם מזכיר לי את הפער שבין אורח החיים של קורטני לשלי.

מוקדם יותר היום, כשדיברנו על השיבה שלנו לניו יורק, זה הטריד אותי שהיא הציעה לפרנס אותי. למה זה הטריד אותי כל־כך?

אולי כי אימי מעולם לא הייתה צריכה לפרנס את אבי. הוא היה המפרנס מההתחלה, וזה פחות או יותר גיבש במוחי את תפקידי הגבר והאישה בנישואים. זה נראה לי לא בסדר לתת לאשתי לפרנס אותי. זה כמו לחיות על חשבון מישהו.

אני לא אוהב את זה. אפילו אם אני יכול לתרום רק חלק קטן ממה שהיא יכולה, עדיין הייתי רוצה לתרום את החלק שלי.

אני פותח את אפליקציית ההודעות ושולח הודעה ללולו, הבוסית שלי ב'טיידווטרז', כותב לה שאני עובר לגור עם קורטני בסוף השבוע, אבל אשמח לחזור לעבודה בשבוע הבא.

כשאני מניח את הטלפון שלי בחזרה עולה בדעתי שאם קורטני תהיה ביפן מיום שני עד יום חמישי ואני אעבוד בימי חמישי, שישי וראשון, לא נראה הרבה זה את זה כשהיא סוף־סוף תחזור הביתה.

אני רושם לעצמי פתק מנטלי לשאול את לולו אם אוכל לשנות קצת את שעות העבודה ולעבוד במשמרות בימי חול. הטיפים לא יהיו טובים באותה המידה בימי שני עד חמישי, אבל אם אוכל להיות חופשי בסופי שבוע, הכלה שלי ואני נוכל לבלות אותם יחד.

פשרות, נכון? נישואים הם לגמרי עניין של פשרות, ואני מוכן לכמה כאלה.

אני נוגס בכריך שלי ושוטף את זה עם שמפניה, מפתיע להיווכח עד כמה השילוב הזה טוב. אחר כך אני מעיף מבט אל קורטני, שנאנחת בשנתה. על ברכיה מונח אייפד, ואני מרים אותו בזהירות, מסובב ומדליק אותו.

נראה כאילו היא קראה ספר לפני שנרדמה, וכמה הקשות על המסך מביאות אותי אל הכותרת 'התחתנת ממבט ראשון! עכשיו מה?'. היא נמצאת בפרק שתיים שהכותרת שלו היא 'חותנים'. אני מסיים את הארוחה שלי וקורא קצת.

 

פרק שתיים

חותנים

או שאולי יותר כמו חוצנים!

כשרואים איך הוליווד אוהבת לתאר את החותנים, אין זה מפתיע שאתם מקדמים את הפרק הזה בהחמצת פנים ובצמרמורת. עם זאת, אנסה לשנות את דעתכם ולהרחיב את נקודת המבט שלכם כי חותנים יכולים להיות נהדרים!

אין שום סיבה לכך שלא תהיה לכם מערכת יחסים קרובה ואוהבת עם בני משפחתו של בן הזוג. למעשה, קשר מלא חיבה עם החותנים יוכל להעשיר את נישואיכם יותר מכפי שאתם מעלים על דעתכם. אז בואו נצלול פנימה יחד ונדבר על השאלה איך ליצור ולטפח חברות ארוכת ימים עם בני משפחתו של הפרטנר שלכם.

 

תמונה מנטלית של ויליאם סלינג'ר חולפת בראשי, ואני מניח בזהירות את האייפד עם הפנים למטה על מסעד הכיסא ביני לבין הבת שלו.

קרובה ואוהבת? מלאת חיבה? חברות ארוכת ימים?

לא סביר, אני חושב לעצמי, נזכר בהבעת פניה של קורטני כשהקשיבה להודעה מאביה בשדה התעופה לפני שהמראנו. היא לא רצתה לדבר על זה הרבה, אבל ככל הנראה הוא איים עליה שינשל אותה מהירושה מפני שנישאה לי, וזה גרם לי לרצות לתת לו אגרוף בפנים בגלל עוגמת הנפש שגרם לה.

הבטחתי לנסוע איתה לקונטיקט כדי לדבר איתם, אבל זה מפחיד אותי כמעט באותה המידה שבה אני חרד מפני הטון הפגוע והמאוכזב שיהיה לקולה של אימי כשאספר לה שהתחתנתי בסתר.

אימא שלי היא אישה מהמערב התיכון, והיא מסורתית. היא הייתה מצפה ממני להביא את קורטני למינטונקה לפחות פעמיים לפני שאציע לה נישואים, עדיף לחג המולד ולפסחא.

אני מכיר את אימא שלי. היא הייתה רוצה לחלוק עם קורטני מתכונים ותמונות של תינוקות, ושאציג אותה בפני כל הנשים מוועדת תשמישי הקדושה של הכנסייה. היא הייתה עורכת ארוחת צהריים לכבוד קורטני עם החברות שלה ומכריזה על האירוסים שלנו בעיתון המקומי.

זה יהרוג אותה לדעת שהחמיצה את החיזור, את האירוסים ואת החתונה שלנו. כדי לפצות על כך, קורטני ואני נצטרך לנסוע לשם בקרוב. אולי לחג ההודיה. אולי גם לחג המולד.

יכול להיות שבלתי אפשרי שיהיה לי קשר קרוב ואוהב עם בני משפחת סלינג'ר הקרים והעשירים, אבל אני יודע שההורים שלי, במיוחד אימא, יהיו להוטים לאמץ את קורטני.

בעיני רוחי אני רואה את קורטני ואת אימא עומדות זו לצד זו, ואני מרגיש איך המצח שלי מתמלא קמטים למחשבה. אימא שלי, שיש לה קצת עודף משקל והרבה יותר מקצת אפור בשיער, לובשת ג'ינס של אימהות וחולצה פרחונית מרושלת עם שרוולים קצרים. וקורטני, לעומתה, נראית שיקית ומתוחכמת בשמלת קוקטייל שחורה, בנעלי עקב ובמשקפי שמש.

כן, קורטני עובדת בוול סטריט ואימא שלי עקרת בית. לקורטני יש תואר שני, ואימא שלי עזבה את האוניברסיטה כדי להתחתן וללדת ילדים. נכון שאפייה ותפילות בכנסייה מדורגות גבוה ברשימת סדרי העדיפויות של אימא שלי ו... האמת שאין לי מושג אם קורטני יודעת לאפות, אם היא בכלל נוהגת להתפלל בכנסייה, או...

שיט. לאימא שלי ולקורטני אין שום דבר במשותף. אפס. כלום.

אני מחליף את התמונות שבראשי ומדמיין את אימא שלי ואת אימא של קורטני זו לצד זו. כשפגשתי את גברת סלינג'ר בחתונה בחודש שעבר היא נראתה רעננה וצעירה, עם תסרוקת קארה בלונדינית מתוחכמת ושמלה אלגנטית קצרה שחשפה רגליים שזופות וחטובות.

כשרקדנו פוקסטרוט באולם הנשפים של הקאנטרי קלאב למדתי שמירנדה סלינג'ר למדה לתואר ראשון באוניברסיטת 'וסאר' וקיבלה את התואר השני שלה בכלכלה ופיננסים באוניברסיטת 'קולומביה'.

אלוהים, אני בספק אם למירנדה סלינג'ר ולג'ואני דלטון יהיה מספיק חומר לשיחה אפילו לחצי שעה.

האם קורטני תחשוב שההורים שלי הם שני כפריים בורים מהמערב התיכון? כי זה יפגע מאוד ברגשותיהם של בני משפחתי אם הם ירגישו דחויים מצד אשתי שמגיעה מהעיר הגדולה.

אני לוגם את שארית השמפניה ומכסה במפית את האוכל שלא אכלתי. אני כבר לא רעב. בין ההתמודדות עם סאם, התחזית שלפיה לוחות הזמנים שלנו בעבודה יהיו כמעט הפוכים והתהייה לגבי העובדה שקורטני ככל הנראה תשנא את המשפחה שלי, איבדתי את התיאבון.

איך, לעזאזל, חשבנו אי פעם שזה יכול לעבוד?

איך, לעזאזל, היינו נאיביים כל־כך?

המטוס מיטלטל לפתע. בטני צונחת, אבל אני בטוח שאין לזה שום קשור למערבולת האוויר.

"אדוני? סיימת לאכול? אני חושבת שאנחנו עומדים להיכנס למזג אוויר סוער, אז אשמח לקחת ממך את המגש שלך."

אני מושיט לדיילת את המגש ומאזין לקברניט משמיע הודעה שבה הוא מורה לכל הנוסעים לחגור את חגורות הבטיחות ולהישאר לשבת במקומותיהם. לפני שאני חוגר את עצמי, אני מושיט יד וחוגר את קורטני. המטוס מיטלטל שוב, וכשאני מתרחק ממנה, עיניה נפקחות בבת אחת.

"מה קורה?"

"רק כמה מערבולות אוויר." אני מושיט את ידיי לשני קצות החגורה שלי ומחבר אותם. "לא סיפור גדול."

המטוס מזדעזע שוב ולפתע אחיזת צבת מקיפה את כף ידי. "אני לא... אני לא אוהבת מערבולות."

אני מרים את מבטי אל אשתי ומגלה שעיניה קרועות לרווחה ופניה לבנות. "את מפחדת?"

היא מביטה היישר קדימה, יושבת בנוקשות במושב שלה. "כן."

אני לא יודע למה זה מפתיע אותי, אבל זה מפתיע, בגדול. קורטני טסה הרבה בעולם. היא עומדת לטוס ליפן לנסיעת עסקים של יומיים. איך ייתכן שהיא מפחדת מטלטלה קטנה בעננים?

"מותק." אני מקלף את הטפרים שלה מכף ידי ואוחז בידה. "זה בסדר. זה שום דבר."

"זה לא שום דבר. בשנת 1997, מערבולת גרמה למוות של נוסעת בטיסה של יונייטד מנאריטה," היא לוחשת, הנשימה שלה מקוטעת ורדודה.

אני לא יודע איפה זה נאריטה, אבל קורטני הציגה לי לא פעם עובדות משונות כאלה, כמו אז, כשסיפרה לי שרוב האנשים שמתים מהתקפי לב עושים זאת בימי שני. זה מעיד על משהו. היא נסערת.

הייתי שמח אם לא היה מסעד שמפריד בינינו והייתי יכול למשוך אותה אליי כדי שתחוש ביטחון.

"תני לי את היד האחרת שלך," אני אומר לה ברכות אך בתקיפות. אני מושיט לה את ידי האחרת ומתבונן איך היא לוקחת רגע כדי לשחרר את מסעד הכיסא ולאחוז בה. היא אוחזת בידי חזק כל־כך עד שאני נרתע, אבל לא מושך אותה בחזרה.

"יופי. עכשיו תסתכלי עליי," אני אומר.

אחיזת הידיים באופן הזה גרמה לכך שכעת שנינו נמצאים זה מול זה, ויצרנו טבעת שכוללת רק אותנו.

"היא... היא לא הייתה חגורה," קורטני מספרת לי. "הנוסעת. מנאריטה."

"חגרתי אותך," אני אומר. עוד כיס אוויר מאלץ אותנו להתרומם סנטימטר ומשהו מעל המושבים שלנו ואז מטיח אותנו בחזרה למטה. "חגרתי אותך לפני שחגרתי את עצמי. את מוגנת. אני אשמור עלייך."

"אתה לא יכול," היא אומרת ומלקקת את שפתיה כשהמטוס יורד ירידה חדה, והתנועה הפתאומית מעוררת מלמולי חרדה בקרב הנוסעים סביבנו. "אם המטוס... האם..."

"אם המטוס מה?"

היא משתנקת כשאנחנו שוב עולים ונופלים. "אם אי אפשר לשלוט בו..."

אני מביט בעיניה הכחולות והזוהרות של אשתי, ולא חושב על מה שאני עומד לומר עכשיו. המילים עוזבות את שפתיי לפני שאני בכלל יודע שהן ממתינות להיאמר.

"גם אם המטוס ייפול, אני מסתכל עלייך. אני מחזיק בידייך. אני יושב לידך." אני לוחץ קלות את ידיה. "אמות מאושר כי זכיתי להתחתן איתך, קורטני. זכיתי לקרוא לך אשתי. זכיתי להתחיל את ההרפתקה המטורפת, הטיפשית, המגוחכת, המדהימה הזאת איתך לפני מותי."

דמעות נקוות בעיניה כשאני מדבר והיא מטה את ראשה הצידה, כאילו מעכלת את המילים שלי.

"ואת מסתכלת עליי, מותק. את יושבת לידי ומחזיקה בידיי, ואני מקווה שאת לא מתחרטת על זה שהתחתנת איתי בסקוטלנד. אני מקווה שזה שהיינו נשואים זה לזה, אפילו לזמן קצר, היה שווה את זה."

היא מושכת באפה כשהקפיצות שוככות. עיניה רטובות ומבריקות כשהיא מסתכלת בעיניי. הקברניט מבטיח לנו שהגרוע ביותר מאחורינו, והאחיזה שלה נחלשת מעט.

"אני לא מתחרטת על שום דבר," היא אומרת, "אבל אני מפחדת."

"מזג האוויר נרגע," אני אומר, מביט החוצה מהחלון שמימיני, ואז שב ופוגש את עיניה.

מבטה יציב וחמור כשהיא עונה. "אני חושבת ששנינו יודעים שזו רק ההתחלה."

היא משחררת את ידי הימנית, אבל כשהיא מנסה לשחרר את ידי השמאלית, אני לא נותן לה. אני אוחז בה חזק יותר.

"תסתכלי עליי," אני אומר. כשהיא עושה זאת אני מוסיף, "אז תמשיכי להסתכל עליי. תמשיכי להחזיק בידי. מה שלא יקרה בהמשך, אנחנו נשואים. אני בעלך ואת אשתי ולאן שלא תיקח אותנו ההרפתקה המטורפת, הטיפשית, המגוחכת והנפלאה הזאת, נתמודד עם זה יחד."

בפעם הראשונה מאז עזבנו את שדה התעופה באינוורנס, קורטני ג'יין סלינג'ר דלטון מחייכת אליי. בהתחלה זה חיוך קטן, אבל הוא גדל עד שהוא משתלט על פניה היפות ומאיר את עיניה מלאות הדמעות.

"אתה מתכוון לזה?"

אני יודע שיש לנו אתגרים לפנינו: אקסים, מגורים משותפים, חותנים וחגיגות ולוחות זמנים של העבודה. אני יודע שיהיו מריבות והתפייסויות, כעס ושמחה, עליות ומורדות, אבל אני גם חש כאילו אני מסוגל להתמודד עם כל דבר אם האישה הזאת יושבת לידי.

לכן אני מחייך אליה בחזרה עם כל הביטחון שאני מסוגל לגייס. "כן."

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 20 ₪
מודפס 70 ₪
דיגיטלי 25 ₪
מודפס 70 ₪
עוד ספרים של אדל - הוצאה לאור
עוד ספרים של קטי רגנרי
דיגיטלי 56 ₪
מודפס 79 ₪
דיגיטלי 24.5 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il