דף הבית > שובי
שובי
הוצאה: אוריון - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 04-2024
קטגוריה: פרוזה מקור
מספר עמודים: 288

שובי

         
תקציר

להבת נר השוקולד מצטמקת במהירות, נכשלת במשימתה לגרש את הקור. גופה של שובי מעולם לא היה כבד ושקוע כל כך. איך להקים ולחלץ את עצמה מהאמבטיה הזו שמימיה כבר פושרים ונעדרי נחמה. איך לספר, ולמי, איך לעשות שיבינו. שהרי אף אחד אינו יודע שאינה רוצה ילדים, סוד שמשתרך איתה זמן רב מדי. וכעת נולד לו סוד נוסף, אהובה עזב אותה בדיוק בגלל זה.

זהו סיפורה של שובי, אישה רומנטית וחולמנית הנושקת לארבעים; טבעונית, דתיה לשעבר, בעלת תפיסות מוצקות על העולם. 
באחד הערבים, רם, בן זוגה האוהב, עוזב את הבית לאחר עשר שנות נישואים. הסיבה – אי רצונה להביא ילדים לעולם, נושא שאותו ניסתה לטשטש במשך השנים ללא הצלחה. 
שובי הנעזבת צוללת אל תוך מסע פנימי פורע סדר, יצרי ונוקב, תוך כדי אינטראקציות עם בני משפחתה ודמויות חידתיות שמחוללות משהו בנפשה. הפרידה הכפויה מאלצת אותה להיטלטל בין ההשתוקקות להשיב את רם לזרועותיה, לבין כמיהתה לחיים חופשיים מהורות. בין צו הלב לצו החברתי – להיות "כאחת האדם".

שובי הוא ספרה הראשון של מיכל קימלמן.

פרק ראשון

1

"נתחיל בשכבות של צבע אחיד על הבד," מבקש עמי, המורה לציור. שוּבי אינה מסוגלת. המחשבה על שכבה חלקה ואחידה ואז להמתין שתתייבש ומעליה שכבה נוספת ועוד אחת, כמה מייגע. אצבעותיה בוערות למשהו אחר, יצרי ונמרץ. המכחול מעמיס מאליו כמות נדיבה של צבעים המעורבבים בלי הבחנה, הציור הופך לדחוס וכתמי. אחר כך היא תוחמת קווים במשיכות מכחול עבות, הפוך בתכלית מהשקט שהמורה מכוון אליו.

לפעמים הוא ניגש אליה ומעיר בעדינות ולפעמים פוקעת סבלנותו, תוהה בקול רם אם היא כאן ללמוד או לעשות מה שבא לה. והיא רוצה להגיד שברור שללמוד, ומתנצלת ממש, ומבטיחה שתשנה, כלומר מהציור הבא, כי זה כבר כמעט גמור ואסור לגעת.

וכשביקשה לצייר סדרת ציורים מבתי מטבחיים, עמי התעקש שאמנות מתחילה היכן שהפוליטיקה נגמרת. שובי הנהנה, וכיסתה את הקנבס בכתמי שחור, לבן ואדום בוהקים. כשנשאלה לפשרם משכה בכתפיה; "סתם אבסטרקט". ושרוליק, הבחור עם הכיפה, שכַּן הציור שלו היה סמוך לשלה, לא עמד בפיתוי ההסגרה ושאל אם זה לא קשור לתצלום של הפרה המדממת שהדביקה בשולי הבד. ולפני ששובי הצליחה לצאת מן הבלבול ולהגיב, עמי החל מדגים באמצעות ציורה מה רע באמנות מגויסת, ונתן לדוגמה אמנות סובייטית שהיא דווקא מחבבת. מרוב להט ההסבר הוא התהלך הלוך ושוב וידיו נעו לכל הצדדים, והפרה המדממת של שובי מעדה ונפלה ברעש גדול עם החזית על הרצפה.

התלמידים עמדו נדהמים, מחזה שכזה טרם נראה בכיתה. היא תהתה אם משתלם לה בכלל להציל את הציור הזה שלא ספג אהדה רבה. כתמי הצבע קישטו את הרצפה, והקנבס שצבעוניותו נגזלה ממנו, הפך לתפל ודלוח. עמי התנצל ואמר שאולי הגזים, שאמנות מגויסת אבסטרקטית היא נסלחת ועכשיו, משהציור הפך ללא ברור בעליל זה אפילו יותר מסתורי, אז אולי הנפילה שהוא כמובן מתנצל עליה בכל מאודו, עשתה עימו חסד.

הוא ביקש מיערה, שעמדה בסמוך לדלת, להספיג מטלית עבה בטרפנטין מהול במים, ולמרק מן הרצפה את כתמי השמן. ויערה מיהרה לומר שהיא ממהרת, שצריכה לצאת מוקדם היום, היא ביקשה בתחילת השיעור, אם הוא לא זוכר. עמי השיב שהיא יכולה ללכת, ולא נורא, שיישאר כך. המנקה ממילא מגיעה מחר על הבוקר, ואי אפשר לצפות מכיתת ציור שתישמר כמו מוזיאון. בהנהלה ודאי יבינו.

כאשר השיעור הגיע אל סיומו, שובי ביקשה לאסוף את הציור לביתה למרות שהיה לח ולא גמור. היא נטלה אותו בעדינות, שלא יכתים את בגדיה ובנשימה הראשונה שלה מחוץ לבניין היא תרה אחר מְכל הצפרדע הראשון לזרוק בו את מה שנותר מהאבסטרקט המשונה הזה.

שובי יודעת, כדי שלא להיות מוזרה היא צריכה שיהיה לה אכפת ממה שלאחרים אכפת, ולא אכפת ממה שלאחרים לא אכפת; ובזה היא נכשלת שוב ושוב. לו רק יכלה לעדן, שיהיה פחות מורגש. נניח להגיד שהיא חושבת כך וכך, לעניות דעתה כמובן, ושיש מקום למגוון נקודות מבט. אבל זה מעייף להתחפש למה שהיא לא, ומתיש להעלים שוב ושוב עקבות תשוקה לנושא שבוער בה. וכשהיא אומרת שהיא טבעונית, נניח אם היא נשאלת, כי זה פרט שמסוכן לנדב בלי סיבה, היא עוטה על פניה חיוך, ומבטיחה שאינה מהטבעונים המיליטנטיים הללו שנכנסים לאחרים לצלחת. או חמור מכך, שמניחים ראשי פרות כרותים במזרקות מלאות דם.

היא נזכרת ביום שבו מזרקות ברחבי הארץ התמלאו באדום הדמי הזה. בו ביום גמלה בליבה שבקיבתה לא יתבשלו יותר בעלי חיים, הבטחה שעמדה בה עד היום. זה קרה לפני שלוש שנים, היא חושבת, לקראת האביב. אנשים סביבה אמרו שזה נורא ואיום, הוונדליזם הזה של אקטיביסטים עם טעם רע, וכמה הוא מצמרר עבורם וטראומתי לילדים. ואת מי זה בכלל משכנע? בטח לא אותם. ושזה רק מוכיח, בפעם המאה, שטבעונים הם שונאי אדם.

שובי השתתקה אל מול קולות אלו שבקעו מהאנשים שאותם חיבבה, היא חשבה שזה אחד הדברים היפים שנעשו עבור בעלי החיים; הפכו אותם באישון לילה מהמון חסר פנים לאינדיווידואלים, ושאם היה לה אומץ, הייתה עושה בדיוק את אותו הדבר. אבל בשביל להיות אמיצה באמת היא צריכה כל מיני תכונות שיפצו — למשל, שלחייה לא יסמיקו בכל עת ובלי התראה, או שתביא לעולם ילד או שניים. לפעמים הייתה רוצה שלא יהיה לה אכפת מכל אלו. למה לעזאזל כל כך אכפת.

חלף שבוע מאז השיעור הקודם. שרוליק תוהה בקול רם אם בכוונתה של שובי לצייר לנו גם היום בשר מדמם כדרכה בקודש. ושאם השפופרת האדומה שלה מתרוקנת הוא מוכן להעניק לה שפופרת חדשה. יותר מכך, הוא אף מוכן לארגן להוד מעלתה מגבית לרכישת חבית עם הצבע האדום הכי בוהק בחנות. יערה אומרת שרק שלא יתרסק לה על הרצפה כמו אז, כי עד עכשיו היא נותרה מוכתמת, הצבעים התייבשו והתגבשו לכדי כתמים עיקשים שאפילו סכין חדה במיוחד לא תועיל לחילוצם. עמי מהסה אותם: "שקט, מציירים." ושובי, ששפתיה מתאוות להגיב, נושכת אותן חזק ומגבירה את מוזיקת הרקע. וכשהיא מבחינה במאמציו של שרוליק להחניק פרצי צחוק סוררים, היא גומלת בליבה לצייר גבר עירום עם איבר מין מדולדל וערל. הפעם האמנות שלה תהיה מגויסת למהדרין. אך משום שאינה נועזת דיה או שמא אובדנית, היא מסתפקת באגרטל עם פרחים ורודים.

עמי מבקש ממנה לרשום קודם בעיפרון רך ובלי קיצורי דרך. הוא עומד מאחוריה, משגיח. אולי מניח שבלי לתסכל אותה מעט, כל העבודה הזו איתה מיותרת. שובי עייפה ממורים שמתגנבים מאחורי הגב עם עצות לשיפור. אך כעת מבליחה בתוכה ההשתוקקות להיות התלמידה הטובה הזו, חביבת המורה; נצבט בה געגוע חד לעיניים גאות של בעל סמכות. לפני שהיא מספיקה להנהנן לעברו ולגלות עניין בהערותיו, הוא עובר לציורים הבאים בתור, שרוליק ואייל וחן ויערה. סך הכול עוד תלמידה, וכולם מציירים לעילא. העיפרון אי־שם בתוך התיק, צפון בקלמר הבד המלוכלך. מי צריך אותו בכלל. לא היא. קרוב לוודאי שאינו מחודד כלל, כי הכול נשבר לה בקלות, שם בתיק.

שוב המכחול מתאווה להטביע עצמו בצבע הגולמי, ושוב הכתמיות התזזיתית הזאת שידיה מייצרות. הפרחים הוורודים כבר אינם ורודים, אלא אדומים, הצבע האסור. אחר כך הם נעשים סגולים, כי יש לעדן, ורק כאשר הם הופכים לשחורים, היא חשה שלמה, או שמא אבודה. לבסוף היא מחליטה להצהיב את עלי הכותרת בקצוות ולפזר עלעלים מתפוררים בגווני שלכת, כי מה פתאום יופי נטול מוות.

עמי מתקרב שוב לכיוונה, היא מסמנת לו שהיא יוצאת להפסקת סיגריה. מבטו נראה מעט מבולבל, אולי כי לא זכור לו שראה אותה אי־פעם מעשנת. זה מוזר גם לה שאמרה את זה, מכל התירוצים שבעולם. והיא כבר במסדרון הקפוא, מחפשת תא שירותים מרווח לנוח בו, להירגע. מתחשק לה לזרוק את הציור החדש הזה, אם אפשר לכנותו כך, שנולד כברירת מחדל. יש עוד כחצי שעה לסוף השיעור, היא תובעת מעצמה לנוח על המושב לכמה דקות, ואולי גם לדמוע מעט ולשטוף היטב את העיניים בטרם תשוב, שהרי מסוכן לה לבכות בחוץ.

כאב חד פוצע בבטן התחתונה, הכאב המוכר כל כך של היום הראשון של הווסת. זרם סמיך, רחמי, לא רצוני כמעט, מזדחל לו בפנים ירכיה, מבשר יקרות; כי כשכואב לה שם, משהו בה נרגע — פציעה עצמית של הטבע. למרבה ההקלה היא מוצאת פד ארוז בקפידה בכיס המכנסיים; הדוק כעת לגופה, סופג את הכול.

היא חוזרת לשיעור בעיניים יבשות והליכה קלילה. הפרחים השחורים ממתינים לה, הם נראים לה כעת חינניים ומלאי חיים. עמי מתריע שנותרו חמש דקות לסיום, שזה לא הזמן למהלכים דרמטיים ושהציורים ימתינו להם כאן גם בשבוע הבא. בלהט הרגע היא מחליטה שהאגרטל מוכרח להיות ורוד. הוא הולך לשמח אותה, האגרטל המתקתק הזה שהיא בוראת. מרקמו דמוי חרס, קריר ומחוספס. היא מנקדת אותו בלבן וברקע שמי תכלת בהירים. ומחר היא נפגשת עם פרי לקפה ומשם להופעה של מתי כספי ב"צוללת". בסך הכול החיים סבירים, כמעט יפים אפילו.

עמי מבקש להניח את המכחולים, בלי יוצאים מן הכלל, ולסובב את הציורים כדי שכולם יוכלו להתרשם. זהו שלב ששובי מחבבת, לגלות את הפסיפס הזה של תהליכי היצירה השונים. לפעמים גם מלהיב אותה לקבל משוב, או להעניק בחזרה, למצוא את הטוב ואת הפחות, ואת המילים להגיד במלוא הכנות ובלי שיכאב. היא כבר יודעת מה יגידו על אגרטל הפרחים שלה, שהוא גס וחסר עידון, שזה כל המעיים החוצה ושאיפוק היה מיטיב עימו. אבל שהם אינם אדישים, שזה איכשהו גם נוגע. לפעמים זה כל מה שהיא צריכה שיגידו, או שיקרה.

והנה הציור של שרוליק, שברגע הראשון לא מבינים מה מצויר שם, כי שרוליק לא נוטה לציורים פיגורטיביים. במבט שני היא רואה אישה באדום, נועצת שיניים ברעבתנות בפיתה עם שווארמה. הייתכן? שווארמה? אולי לא ראתה נכון, אולי אינה מרוכזת. שרוליק אומר שכן, זו אכן שווארמה. שפתיו נפרשות לחיוך. יערה אומרת שהציור חזק, "מרגישים את תשוקת האישה." עיני הכיתה ננעצות באישה באדום, נדמה שמחפשות בעֵרה זו בנפתולי גופה. עמי נראה שבע רצון. "הכי טוב שלך השנה."

שובי נעה באי נוחות, שפתיה ננשכות מאליהן. היא לא תגיב הפעם, היא תאמץ את מידת האיפוק. כן, התכונה הזו שהמורה רוצה להטמיע בה. אז צייר שווארמה, נו, כולם כאן אוכלים שווארמות, גם יערה, גם אייל, גם עמי. וברחוב הסמוך יש לפחות שווארמייה אחת, אם לא שתיים. לא עניין גדול. ומחר מצפה לה יום חביב, ייתכן ואף שטוף שמש, כך אמרו בחדשות. היא תלבש את השמלה האוורירית עם הפרחים הזעירים, והיא ופרי ימצאו כר דשא מענג להתרווח בו עד להופעה.

שרוליק מבשר לקהל הנבוך שאת הציור הזה הוא מכנה "החלום של שובי". היא מוכרחה להפר את הדממה ולחייך אל מולם גם אם הפנים מתעוותות בכורח. נדמה כי הפד מתרשל בתפקידו, מנת דם נוספת נפלטת לה מצוואר הרחם, מאיימת לזלוג למורדות ירכיה, ומשם היישר אל השוקיים. הנה הגוף שלה מתקרב בסרבול לציור האישה הרעבתנית באדום, מתנגש בו בלהט והוא קורס לרצפה.

והיא כבר בחוץ, מדמיינת את עמי מנדב את הקורבן התורן להספיג מטלית בטרפנטין, לנקות את כתמי האישה הרעבתנית שהכתימה את הרצפה ללא רחם. בעודה צועדת ברחבה הקרירה היא נזכרת שהשאירה בכיתה את הקלמר עם העפרונות וכמה מכחולים מלוכלכים. היא תוהה אם מישהו ירוץ אחריה, אולי קצת משתוקקת, ואפילו ששרוליק יופיע מתוך החושך, מתנשף ואפוף דאגה. וזה בסדר מצידה שיחנוק אותה על הפשע הזה שביצעה. אבל למה שיטרח, מדוע היא מחשיבה את עצמה למעניינת במידה שמצדיקה מרדף? אולי מוטב להישכח, להיעלם.

הליכתה מאומצת, האוויר קר וצלעותיה כואבות. הכאב בבטן התחתונה נעשה חד מרגע לרגע. תחתוניה ודאי ספוגים מהעיסה המתכתית הזאת שנפלטת מגופה במקצבים. היא אוחזת בטלפון בידיים רועדות, מבקשת ללחוץ היכן שנחוץ לה. "בבקשה רם, תענה." האצבעות מתבלבלות והיא מנסה שוב. היא חייבת קסם שיבלע את הכול, אמבטיה חמה לשקוע בה ואולי חיבוק. הו, כן, היא צריכה חיבוק. וארוך, גוף נוגע בגוף, נדחס בגוף, כזה שחשים את פעימות הלב של החובק כאילו הן שלך. ורם הוא מחבק־על.

קולו החמים מתפשט לה בגוף. היא מבקשת שיאסוף אותה, אבל רק אם הוא בדרך, כי היא לא רוצה להטריח, בטח עבר עליו יום עמוס בקליניקה. הוא שואל "איפה את?" ולפני שהיא משיבה, גופה קורס על ספסל רחוב, לוחשת שהוא הציל לה את החיים עכשיו.

ועכשיו היא איתו, בתוך המכונית. הנשיקה הטקסית על השפתיים, חטופה ומשיבת חיים. היא מבקשת חימום, עשרים ושבע מעלות, ואם אפשר גם שופן. היא יודעת שהוא מעדיף להאזין למלל שדרנים אך גם שנחקק לו שזו דרכה להסדיר את הנשימה, ששתי יצירות מספיקות להפוך אותה לחדשה, ושכנראה קרה משהו, כי היא מבקשת שאחרי הפנייה יעצור בצד, שזו דרכה לבקש חיבוק.

איבריה נשמטים אל תוך גופו; נדמה שהיא רוצה אותו ארוך וצמוד. הם נאחזים זה בזו במשך דקה שלמה, שזה הרבה אפילו לחבקנים מיומנים כמותם. תוך כדי החיבוק אירועי היום עם האישה הרעבתנית באדום מתפרצים להם בלהג מבולגן, מבקשים אוזניים כרויות לנוח בהן. וכשהיא מרפה היא מבחינה שעיניו נוצצות מבכי, מחזה שובה לב בנדירותו.

היא שואלת אם הכול בסדר. הוא מהנהן. "באמת?" מבטה ננעץ אל תוך עיני הטורקיז הבהירות של רם, תר אחר תשובה משכנעת יותר. היא מבחינה בדמעה נושרת מעין שמאל, מזדחלת על לחיו, מרטיבה את פניו. "באמת," הוא משיב. היא מחזירה את שופן, ארתור רובינשטיין מפליא באצבעותיו את פרלוד "טיפות הגשם". היא תובעת מעצמה שלא להתמסר למלודיה האהובה, מבקשת לשוב לרדיו. "רשת ב'? גלי צה"ל? הפודקאסט על מלחמת העולם הראשונה?" והוא אומר לה, "שובי, זה הזמן שלך עכשיו. אני באמת בסדר."

הוא מתניע את הרכב, חוזר אל הכביש הראשי. "זה בכי של שמחה? הגוף שלי שימח אותך?" היא שואלת בחיוך.

הוא מניח כף יד חמה על ידה ומגביר את "טיפות הגשם", שהולכות ומתרבות ונעשות קודרות עם התקדמות היצירה. הוא מציע שיאכלו איפשהו, להמתיק להם את סוף היום. "את בטח רעבה."

היא אומרת שכן, אבל גם שהתחיל המחזור, שהכול רטוב ודביק לה שם למטה ושהיא חייבת אמבטיה טובה.

"נאכל בבית, יש שאריות תאילנדי מהטייק אווי שהזמנו אתמול."

רם בשלו, אינו מרפה. אומר שהם מתקרבים למרכז העיר, ויש מסעדה חדשה שקיבלה ביקורות מצוינות. הוא בדק את התפריט שלהם ויש כמה מנות שאפשר לטַבעֵן בקלות. שובי אומרת שבסוף השבוע, היא מבטיחה. היא באמת עייפה עכשיו. הוא אומר שחשוב לו היום, שהוא ממש זקוק לזה.

הם כבר על רחוב קינג ג'ורג'. רם אומר שמה דעתה על פשרה, פלאפל ומיץ ענבים, פשוט ומשביע. הוא ייכנס לאחת הפלאפליות ויזמין לשניהם. הוא יודע בדיוק מה חשוב לה שיהיה בפנים ומה לא. ולא, הוא לא הולך להזמין לעצמו שווארמה, למרות שממש מתחשק לו. בטח לא אחרי שסיפרה לו על ציור האישה הרעבתנית שהנחיתה לרצפה. הוא משאיר לה את שופן ואת המזגן על עשרים ושבע מעלות, ויש את הפונצ'ו המשובץ במושב האחורי שיגן עליה מן מהקור הירושלמי.

הם ספונים עכשיו במכונית המחוממת, ברחוב צדדי אחר. החלונות פתוחים מעט כדי להרגיש קצת רוח. יש בפיתה שלה את כל מה שהיא צריכה — כדורים פריכים, סלט כרוב, חמוצים וצ'יפס, וכן, גם קטשופ, שמפחיד לבקש כי לרוב מעקמים פרצוף. שובי זקוקה לשילוב הזה של מתוק עם כל דבר שהוא לא. רם זכר את זה. הוא תמיד זוכר.

והוא לצידה עם הפיתה שלו, עם החריף, העמבה והחציל. והיא אומרת שהיא רוצה את הפודקאסט על מלחמת העולם הראשונה, באנגלית המסוגננת שקשה לה להבין. אז מה אם מלחמות עולם הן לא כוס התה שלה. היא מתעקשת. אז שיָשׂים. ומולם, בין גגות הבתים, מונח לו בשמיים ירח עגול. שובי מצביעה עליו בחדווה, מנקה את זגוגית החלון כדי לשזוף מבט בתצורותיו הגאולוגיות. וזה בכלל לא משנה לה מה הוא אומר, השדרן הפיוטי מהפודקאסט עם האנגלית הגבוהה, ומה מגיב האיש המלומד השני, ועל מה הפולמוס הזה שמתבקע ביניהם, כמו ציפורים שמדברות בלהט ובשבילה זה שירה. טעים לה בפה וכבד לה בבטן, ומיץ הענבים הממותק מרווה את הכול.

רם חונה בחנייה שליד הבית. הוא ממשיך לשבת עם חגורת הבטיחות, מקורקע למושב, ממוסמר ממש. הפודקאסט נגמר, כך שאין סיבה להשתהוּת הזו שלו. היא מניחה יד רכה על ירכו, הוא משאיר אותה שם, עיניו נוצצות ובוהות. היא שואלת שוב אם הכול בסדר ואומרת שזה בסדר לה אם הוא בוכה.

"נעלה?" היא שואלת בהיסוס.

"עוד רגע."

"אני עולה, חייבת להתרחץ."

הוא אוחז בידה, "חכי."

"אני מטונפת."

"דקה אחת."

היא נשארת איתו, עיניו מוסיפות להתלחלח. הוא פונה אליה לחיבוק, היא נענית. הוא אוחז בה חזק, היא שואלת שוב אם הכול בסדר. הוא אינו מגיב, גופו מבקש עוד וזה חדש לה; התחינה הזו למגע מנחם מוכרת לה מעצמה, לא מרם. ספר לי רם. מה עובר עליך, רם מתוק שלי. היא מתאווה להבין, אבל גם לא רוצה לפצוע עם שאלות. ואולי נעימה לה החבקנות הזאת שמתפרצת ממנו.

הם עולים במדרגות, קומה רביעית בלי מעלית. העלייה הזו מכבידה על שניהם, בעיקר בערבים בתום ימים עמוסים. היא פותחת את דלת הדירה מתנשפת, המעיל נשפך מגופה. פתן החתולה מקבלת את פניהם בחשדנות לא אופיינית, מרחרחת את נעליהם הלחות. רם מבקש משובי להמתין קצת לפני האמבטיה, הוא צריך להראות לה משהו. היא אומרת שלא יכולה, שחייבת עכשיו. היא ניגשת לחדר השינה, הוא נראה לה קצת משונה, החדר. נדמה שזז לו רהיט, אבל אולי היא סתם עייפה אז הכול מתבלבל לה עכשיו. רם מופיע מולה, חוסם בגופו את הארון.

"מה העניין?" היא מאבדת סבלנות.

"אני חייב להראות לך משהו."

"כן, שמעתי. זה יחכה."

היא הודפת אותו, הוא מתעקש ואז מרפה. היא פותחת את הארון לרווחה, עיניה תרות אחר הפיג'מה והגרביים העבות שיחממו אותה אחרי הרחצה. יש למצוא את חבילת הפדים, אולי חבויה לה באחת המגירות. הנה היא. הקלה. ונותרו די והותר למחזור כולו. משהו נוסף נגלה לה — המדפים של רם ריקים מבגדים. עיניה מתרוצצות לכל עבר. מה לעזאזל. להסדיר את הנשימה ובלי פרשנויות מרחיקות לכת. אולי הם בסל הכביסה, או זרוקים על איזה כיסא; החורף הרטוב הזה מזמן תחלופת בגדים גבוהה. היא פותחת את מגירות הגרביים והתחתונים שלו, גם הן מרוקנות.

יד על הכתף, ידו הגדולה של רם. הוא מסובב בעדינות את גופה אליו, מפציר בה לשבת על המיטה. פניה בוערות מחום והרגליים נשמטות. הוא נעמד מולה בגו כפוף, צפון עדיין במעילו. הוא מביט היישר אל תוך עיניה, מבקש להגיד לה משהו לא פשוט לעיכול.

המשך הפרק בספר המלא

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 37 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי 38 ₪
מודפס 72 ₪
דיגיטלי 45 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 44 ₪
עוד ספרים של אוריון - הוצאה לאור
דיגיטלי 29 ₪
מודפס 62 ₪
דיגיטלי 39 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 48 ₪
מודפס 96 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 88 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il