דף הבית > שקרים מושלמים
שקרים מושלמים
הוצאה: רנה שכטר - הוצאה עצמית
תאריך הוצאה: 05-2024
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 363

שקרים מושלמים

         
תקציר

"כולנו מחליטים החלטות בחיים, החלק הקשה הוא לחיות איתן."

לסופי סמית׳, מוזיקאית בת עשרים ושבע, יש חלום אחד: להצליח בעולם המוזיקה. היא לא פוחדת מעבודה קשה והיא מוכנה לפריצה שהיא חושבת שמגיעה לה.
אחרי שנים של אכזבות ותחושת החמצה, היא מתקבלת לעבודת חלומותיה באחת מחברות ההפקה הגדולות בלוס אנג'לס, שם היא פוגשת את קתרין לאודר המפורסמת, האישה שתהיה הבוסית שלה. סופי חושבת שהיא יודעת הכול על עצמה: היא נשואה באושר, יש לה בית שהיא אוהבת ומשפחה תומכת. אלא שעד מהרה חייה האישיים והמקצועיים מקבלים תפנית בלתי צפויה, כשהיא מגלה שהיא נמשכת אל קתרין.

כיצד ישפיעו הגילויים החדשים על חייה? האם החיים החדשים שמוצעים לה הם מה שבאמת רצתה? האם החיים יכולים להשתנות מקצה לקצה בעקבות החלטה אחת?

שקרים מושלמים הוא סיפור על מסע, על אהבה, שיברון לב ותקווה. על האיזון העדין שבין קריירה לחיים האישיים ועל המחיר שלעיתים אנחנו נאלצים לשלם למען הגשמת החלומות שלנו.

רנה שכטר היא בוגרת בית הספר למשפטים באוניברסיטת בר־אילן ומעצבת פסקול. הרקע לעלילה נכתב בהשראת חוויות שצברה במהלך עבודתה בתעשיית הפרסומות והסרטים בארץ ובארצות הברית.

פרק ראשון

שתי נשים חזקות בחיי.

הן מהוות השראה.

בחיים יש שתי טרגדיות:

 

האחת — איבוד מושא תשוקותיך.

האחרת — זכייה בו.

 

ג'ורג' ברנרד שו

1

הרגע הגדול הגיע ואני מחייכת בהתרגשות, שואפת את האוויר של חודש ינואר, אסירת תודה על ההזדמנות שנתנו לי החיים. מוזיקאית, מעצבת פסקול, שמוצאת עבודה באחת מחברות ההפקה הגדולות בלוס אנג'לס היא ממש בת מזל. כל חיי נאלצתי לעבוד קשה יותר מהאחרים בשביל להוכיח שאני לא סתם 'בלונדינית עם עיניים כחולות', גם אחרי שסיימתי בהצטיינות את לימודי המוזיקה בברקלי. כבר באותה שנה התחלתי לעבוד עם חברות תקליטים קטנות ובד בבד ניגנתי בברים. שכרתי אולפן והפקתי שירים לזמרות מתחילות וחיכיתי יום יום לפריצתי הגדולה. במקביל, חתמתי על חוזי הקלטות עם חברות עצמאיות ואף ניהלתי מגעים עם להקת בנות שרצתה שאהיה הגיטריסטית שמחממת אותה בסיבוב ההופעות שלה ברחבי ארצות הברית. הייתה זאת הפעם הראשונה שבעלי, תום, שתמיד תמך בי, התעקש שאדחה את ההצעה. ניסיתי לשכנע אותו ככל שיכולתי, אך בסופו של דבר נאלצתי לוותר והשלמתי עם זה. גם אני לא הייתי רוצה שהוא ייעדר שבועות מהבית.

כשנה לאחר מכן חתמתי על חוזה מול ערוץ KBB והתחלתי לעבוד שם כמעצבת הפסקול שלהם, מה שסוף סוף הבטיח לי מקור הכנסה לא רע, וקבוע. החלום הגדול, כמובן, היה לעבוד עם הזמרים הגדולים של MTV, אך ידעתי שהסיכויים שזה יקרה קלושים. החלטתי שאתקדם לאט במעלה הסולם, ולאחר שצברתי שם מספיק ניסיון התחלתי לשלוח את תיק העבודות שלי לאולפנים ולחברות ההפקה הגדולות באל־איי.

כשבוקר אחד אכן קיבלתי שיחת טלפון חוזרת ממחלקת משאבי האנוש של חברת 'לאודר', הבנתי שבחיים האלה הכול אפשרי. עברתי שלושה ראיונות: תחילה עם רייצ'ל — המפיקה והעוזרת הנמרצת של קתרין לאודר, שהיא אחת הנשים המוכרות ביותר בעולם הבידור, ואז עם ויל — מנהל הקריאייטיב של המקום, ולבסוף עם ליאם — מעצב הפסקול היוצא, שאותו אני עומדת להחליף. כשהודיעו לי שהתקבלתי לעבודה הופתעתי מכך שכלל לא פגשתי את קתרין. היא הייתה בנסיעות עבודה כל החודש ותהיתי מה יקרה אם לא אמצא חן בעיניה, שהרי היא ידועה בתדמיתה הנוקשה. מייד נכנסתי לאינטרנט והתחלתי לחפש פרטים וכתבות על מי שתהיה הבוסית שלי. גיליתי שהיא בת שלושים ושבע, מתגוררת עם בעלה עורך הדין, ג'ק, ושני ילדיהם בבוורלי הילס. היא למדה ספרות באוניברסיטת קליפורניה ואביה, שנפטר לפני יותר מעשור, הוריש לה את החברה. היא תוארה כאישה ש'אינה יודעת פשרות' וכמנהלת ש'לא פשוט להסתדר איתה', אך יותר מכול היא תוארה כאחת ש'אי אפשר להסתדר בלעדיה'.

היות שהבוקר, ביומי הראשון ב'לאודר', אני לא ממש יודעת למה לצפות, אני מחליטה שמוטב שאקדים בחצי שעה ולפיכך, בשעה שמונה וחצי אני מתייצבת בכניסה לבניין A של בנייני 'אפקס־גרנד'. שני הבניינים המלבניים מחוברים בגשר להולכי רגל ומחופים בזכוכית שחורה המשווה להם מראה יוקרתי ומודרני, אשר מלהיב אותי כל פעם מחדש. ידיי מזיעות ואני מניחה לעצמי להירגע ונכנסת מבעד לדלת המסתובבת, מרגישה כמו אשת העולם הגדול לפני התחלה חדשה. הכול סביבי מעוצב בדרמטיות עוצרת נשימה. רצפת השיש הלבנה, גימורי הנחושת הזהובים וקירות האבן האפורים.

אני פוסעת לעבר המעליות, מלווה בנקישות העקבים של מגפי השפיץ שאני נועלת. גברים ונשים בחליפות מחויטות חולפים על פניי ומותירים אחריהם שובל מרענן של בושם וקפה. קפה. אני חייבת קפה, ורצוי גם סיגריה להפגת המתח והחששות.

המעלית מגיעה ומטיסה אותי אל הקומה השלושים, מסדרון ארוך מוביל אותי אל הכניסה המפוארת של מקום העבודה החדש שלי, ואני מתקשה להאמין שזו לא עוד סצנה מסרט הוליוודי, אלא המציאות החדשה של חיי. על דלת הזכוכית החלבית שמולי חרוט הכיתוב Lauder Creative Media ואני פותחת אותה ונכנסת, מופתעת ממספר האנשים שגודשים את המקום בשעה כה מוקדמת. בלונדיניות מורעבות למראה מפוזרות ברחבי הלובי ונראות כאילו באו לאודישן של קמפיין אופנה. הציצים המזויפים שלהן בולטים מבעד למחשופיהן הנדיבים ודומה כי הן אינן מוטרדות מכך שדווקא הטרנד לסילוק השתלים הוא הלוהט עכשיו בהוליווד.

כשמבטיהן המתנשאים ננעצים בי אני מסיטה מהן את עיניי, מנסה להסוות את חוסר הנוחות שלי ומזכירה לעצמי שגם אני נראית לא רע. אומנם אני לא מאופרת בכבדות וגם לא כחושה כמוהן — מעולם לא הייתי, בלשון המעטה — אך חליפת החצאית השחורה שאני לובשת יושבת עליי נפלא, לדבריו של תום.

אני מחפשת פנים מוכרות ומבחינה בפטרישיה — המזכירה החיננית שאותה כבר הכרתי בביקוריי הקודמים. היא משוחחת בטלפון ומציעה לי להמתין על הספה לפגישתי הראשונה עם קתרין. אני מתיישבת בניסיון להשתחרר מתחושת החשש המתפשטת בי וסורקת את החלל הכביר. רצפת בטון אפורה, ספות בגוונים של צהוב וכחול, צילומיו של סטיב מק'קורי תלויים על הקירות ונוף עיר עוצר נשימה נשקף מבעד לחלונות הרחבים, מהרצפה ועד לתקרה. אני מאזינה לרחשי המשרד ובין שיחות עסקיות גם נחשפת לשיחות טלפון על איפור וציפורניים, המזכירות לי מייד שאני אכן גרה בבירת הזיוף העולמית.

משרדה של קתרין נמצא בקצה המסדרון וכשפטרישיה מלווה אותי אליו אנחנו חולפות על פני שאר המחלקות: העריכה, הארט, הגרפיקה והפוסט־פרודקשן. מבטים מסוקרנים מופנים לעברי ואני נפעמת שוב ושוב ממספר העובדים ב'לאודר'. מעולם לא עבדתי בחברה גדולה כל כך.

"בבקשה," פטרישיה פותחת את הדלת וברגע שאני נכנסת לתוך החלל הגדול אני מזהה אותה.

קתרין יושבת זקופה מאחורי שולחן משרדי ועיניה הכהות לוכדות את מבטי. שערה השחור פזור סביב כתפיה, הפוני שלה מסורק הצידה והאיפור שלה נראה מושלם ולא כבד כפי שחשבתי שיהיה. היא נראית כמו שחקנית איטלקייה מאיזה סרט ישן שפעם ראיתי, והתמונות שלה בגוגל ללא ספק אינן עושות עימה חסד.

"תודה, פטרישיה," היא אומרת בתנועת ראש קלה וקמה. אני מבחינה בקולה העמוק ומחליקה את החצאית שלי, מתקרבת ומביטה בה שוב. היא לובשת מכנסיים שחורים מחויטים, נעלי עקב שוודאי עלו יותר מהמשכורת החודשית שאקבל פה, וחולצה מכופתרת ורודה, שרווליה מקופלים עד המרפקים וחושפים עור שזוף בצבע זית. היא בערך בגובה שלי וגופה שופע בדיוק במידה הנכונה, לפחות בסטנדרטים הגבוהים של הוליווד.

"קתרין, נעים מאוד." היא לוחצת את ידי ובוחנת במבט מהיר את מאה ושבעים הסנטימטרים של גופי, מערערת לרגע את כל הביטחון שחשתי כשהגעתי לכאן חדורת מטרה להרשים.

"נעים מאוד, סופי." אני מתעשתת, מתיישבת על הכיסא מולה ומרשה לעצמי לסרוק את משרדה. חלונות גדולים המוגפים בווילונות עבים, מעל ספת הבד השחורה מראָה ותמונות של זמרים מפורסמים שאיתם הצטלמה באירועים שונים: ג'ייסון ריברס, רוברט ברוקס, מייק פוסטר, סטיו קופר, לא פחות! לאורך כל הקיר שמאחוריה ספרייה ענקית ועל שולחנה מסמכים, כלי כתיבה, משקפי ראייה ובושם שאנל 5. קתרין כבר יושבת על כיסאה וכשאני מחזירה את מבטי אליה אני שמה לב שהיא מסתכלת עליי.

"את שותה קפה, סופי?"

"כן, בטח," אני נעה קצת במקומי ומעל המסמכים שמולה מוצאת את קורות החיים שלי.

"חלב? סוכר?" היא מרימה את שפופרת הטלפון ולוחצת על כפתור גדול מרובע.

"חלב ושתי כפיות סוכר."

"פטרישיה. תכיני בבקשה קפה לי ולסופי. כן, רגיל. חלב ושתי כפיות סוכר, תודה." היא מנתקת וניגשת ישר לעניין. "אז עבדת ב־KBB."

"כן." היא משלבת את ידיה בלי להסיר את מבטה ממני ואני ממשיכה לדבר. "הלחנתי מוזיקה לתוכניות שלהם ומדי פעם גם עשיתי אפקטים ועריכות סאונד."

"ולמה החלטת לעזוב?" היא שואלת ואז אני נזכרת בפעם הראשונה ששמעתי על 'לאודר'. תום ואני צפינו במשחק הסופרבול בחודש פברואר האחרון וכמו בכל שנה המתנו למופע המחצית ולפרסומות הזהב של המשחק. מרגע שהפרסומת בת חצי הדקה של אפל עלתה על המסך, היא הפכה לפרסומת המדוברת ביותר באותה השנה עם כשישים מיליון צפיות! כשהחלטתי לבדוק מי עומד מאחוריה — השם קתרין לאודר עלה לנגד עיניי. מייד ידעתי שאני רוצה לעבוד בחברה שלה.

"חיפשתי אתגר חדש. רציתי להתקדם ולעשות דברים גדולים יותר."

"עומדים להיות לך כאן ימי עבודה ארוכים," היא בוחנת אותי במבטה. "את יודעת את זה."

"כמובן."

"את מנגנת על עוד כלים?"

"קצת פסנתר, קצת בס."

הנהון קטן. "תיק העבודות שלך מרשים מאוד."

"תודה רבה," אני מחייכת. ממה ששמעתי על קתרין היא לא אחת שמתרשמת בקלות. פטרישיה נכנסת עם ספלי הקפה שלנו, מניחה אותם מולנו ויוצאת.

"בכל מקרה, את תחליפי את ליאם, הוא יחפוף אותך. ודאי שמעת שהוא עוזב בעוד כחודש לניו יורק. הוא יעבוד איתנו בשלט רחוק."

ניו יורק, העיר האהובה עליי. אפילו בשם שלה יש משהו מסעיר.

"כן, אני יודעת. הספקנו לדבר קצת כשהוא ראיין אותי."

"את לא שותה?" היא לוגמת מהקפה וחיוכה מעדן את תווי פניה החדים מעט. השאלה שלה מסיבה לי חוסר נוחות מסוים ואני מצליחה לחייך בקושי ורק מקרבת את ספל הקפה לשפתיי. "כתוב כאן שאת גרה בסנטה מוניקה."

"נכון." תום ואני גרים בסנטה מוניקה כבר שלוש שנים, מיום שהתחתנו. הוריי קנו לנו דירה ממש על החוף וכל ניסיונותיי למחות על כך היו חסרי תועלת. הם תמיד נתנו לי הכול, מגיל ילדות ועד אחרי שהשתחררתי מהקן, ואף שרציתי לקנות בעצמי את הנוף שלי לים — את הדירה הספציפית הזאת לא היינו מצליחים להרשות לעצמנו אלמלא הם, ובעיקר לא עכשיו, כשתום מנסה להוכיח את עצמו כרואה חשבון חדש ב'אי־איי ושות'' — אחד ממשרדי רואי החשבון הנחשבים בעולם.

"קרוב יחסית," היא אומרת.

"כשאין פקקים," אני מוסיפה.

"הגעת ברכב אני מניחה?"

"כן, תום הקפיץ אותי."

"בן הזוג שלך?"

"בעלי. כן."

"אם תצטרכי, החניה בקומה מינוס אחת."

"תודה." אני לא יודעת מה עוד לומר תחת מבטה הבוחן ושואלת, "את גרה בבוורלי הילס?"

היא נראית מופתעת מהשאלה. "אז אני מבינה שתחקרת עליי קצת לפני שהגעת."

"לא, אה, זאת אומרת — "

מי בכלל שואל דבר כזה!

"זה בסדר, ברור לי שאני דמות מוכרת," היא מעבירה יד בשערה ומצילה אותי ממבוכתי. "וכן, אני גרה בבוורלי הילס. לא אגיד שזה המקום המועדף עליי לגדל בו את הבנים שלי, אבל כרגע זה המצב."

"בני כמה הבנים שלך?" אני מייד מתחרטת ששאלתי ולוגמת לגימה קולנית מהקפה.

"ליאו בן שש ודני בן ארבע עשרה."

"די גדולים," קולי נשמע חלש משרציתי. רעשי המשרד חודרים מבחוץ פנימה ולפתע אני מרגישה מודעת יותר לכך שאנו נמצאות פה לבדנו. אני מסיטה ממנה את עיניי, משתדלת לא לבהות בה.

"אז," היא מכחכחת בגרונה. "כבר הכרת את העובדים, סופי?"

"לא את כולם. רייצ'ל עשתה לי סיור בשבוע שעבר, אבל לא כולם היו."

היא מניחה את ידיה על השולחן ורק אומרת, "בואי איתי." אני קמה בעקבותיה וניחוח הבושם שלה עולה באפי. היא מראה לי את חדרי העריכה ומכירה לי את אנשי הקריאייטיב, מספרת על המחלקות, על שיתופי הפעולה עם הכוכבים ההוליוודיים, ולראשונה השיחה בינינו מתחילה לזרום ללא מאמץ.

אנחנו נכנסות לאולפן שבו אעבוד וכשהיא לוחצת על מתג האור הכול מתעורר לחיים בתאורה לבנה נסתרת. שטיח מכסה את הפרקט, במרכזו שולחן ועליו שני מסכי מחשב, רמקולים וסינתיסייזרים אנלוגיים. ספת בד ניצבת לידנו וחלון זכוכית גדול חוצץ בינינו לבין חדר ההקלטות הסמוך.

"אני אוהבת את האולפן הזה." התרגשות מציפה אותי.

"כזה אולפן היה לך ב־KBB?" היא נשענת על הדלת ועיניה עוקבות אחריי.

"הממ, לא," אני מציצה אליה. האולפן הזה לא משתווה לאף אולפן אחר שעבדתי בו עד כה. "כמעט לא היה שם ציוד אנלוגי וגם חדר ההקלטה היה הרבה יותר קטן וגם... כן, טוב, הוא היה צנוע יותר." אחד הכבלים מסתבך סביב העקב שלי, אני מועדת ונתקעת בשולחן. "אופס."

"תיזהרי."

"סליחה."

"זה בסדר," שפתיה מתעקלות לחיוך כמעט בלתי מורגש. הטלפון שלה מצפצף בידה והיא מביטה בו ואומרת, "תיקחי לך כאן עוד כמה דקות או שתבואי איתי למשרד? נראה שחסרה חתימה שלך על אחד הטפסים."

"אני באה איתך," אני אומרת ואנחנו יוצאות אל המסדרון. "סליחה על השאלה, אבל איפה מעשנים כאן?"

"למטה, על הגשר." היא מחייכת. "יש לך כאן הזדמנות נהדרת להפסיק לעשן."

"לא חושבת שאצליח."

אנחנו נכנסות למשרדה. הספרייה הגדולה שלה שוב מושכת את תשומת ליבי, אך הפעם אני מרגישה נינוחה יותר, ומתקרבת אליה.

קתרין מתיישבת על כיסאה, מסתכלת עליי אך לרגע ומוציאה משהו מהמגירה. "את אוהבת ספרים?"

"מאוד," אני שולחת יד לעבר ספר שתופס לי את העין. 'מזל קטן' של קלאודיה פיניירו. "אפשר?"

"כן, בטח." היא נוגעת בעכבר ופונה להקליד במקלדת. "זה רומן מצוין. את יכולה לקחת אותו אם את רוצה."

"רק אם יש לו סוף טוב."

"יש לו סוף טוב." שעשוע קל חולף על פניה כשאני מתיישבת. "האמת היא שכל הספרים שכאן הם ספרים שכבר לא היה להם מקום בבית."

"וקראת את כולם?"

"קראתי את כולם."

מפתיע, היא אישה עסוקה, מתי היא מוצאת זמן?

"הנה כאן, פספסת," היא מסמנת באצבע מטופחת על שורה המיועדת לחתימה ואני לפתע מרגישה מטופשת שגלשתי מהנושא המקצועי. "תעברי על זה שוב."

"אין בעיה," אני מזדקפת ואז הטלפון שלה מצלצל.

"איפה אתה?" היא שואלת ובעודי מעמידה פנים שאני עוברת על הניירת אני מאזינה לדבריה. נימתה משתנה ואני מישירה בזהירות את מבטי אליה ותוהה, איך יהיה לעבוד עם אישה כוחנית כמותה? עד כמה בכלל תהיה אינטראקציה בינינו? "אבל למה כל כך הרבה זמן? זה לא מקובל עליי. תזדרז, אני וסופי מחכות." היא מנתקת ואומרת, "ליאם מתעכב."

"זה בסדר, אני אחכה,״ אני חותמת בזריזות בתחתית העמוד ומוסרת לה את ערמת הדפים.

"אולי סיגריה בינתיים?" היא זוקפת אליי מבט ושולפת חפיסת 'מור' מהתיק.

עוד זמן בחברתה, כן או לא?

אני מהנהנת, ומסיבה לא ברורה שמחה מעט שליאם מאחר.

תום אוסף אותי קצת אחרי השעה חמש. הוא ממתין בתוך האינפיניטי שלו בכניסה לבניין ואני ממהרת לעברו, נרגשת לחלוק חוויות.

"נו, איך היה?" הוא שואל. "אני במתח."

"אלוהים, אני לא יודעת מאיפה להתחיל." אני מצמידה ללחיו נשיקה. הוא מביט בי רגע בעיניו הירוקות לפני שהוא מתחיל להשתלב בתנועה. "את ממש קורנת."

"אולי כי 'לאודר' בדיוק סיימו לעבוד על קליפ להממ... ולווט וקס?"

"ולווט וקס? באמת?" הוא מעביר יד בשערו השטני ונראה נלהב.

"ולווט וקס, תום. בכבודה ובעצמה." אני חוגרת את חגורת הבטיחות. "אתה קולט בכלל לאיזה מקום הגעתי? אני בעצמי עוד לא לגמרי מעכלת."

הוא מחייך. "את בטח תכירי עכשיו את המפיקים הגדולים בתחום, לא?"

"טוב, אני עוד לא יודעת, זאת עדיין רק חברת הפקה והכול, אבל תחשוב איזו חשיפה אני עומדת לקבל. הם עובדים עם החברות הכי גדולות בשוק ועם הכוכבים הכי גדולים בהוליווד, אז לך תדע לאן המוזיקה שלי עוד תגיע."

"וואו. אז את הולכת להיות כמו קארה דיוגווארדי? הרעיון הזה מוצא חן בעיניי. ואת יודעת שבעלה קבלן בנייה? זה סיפור מטורף, מזכיר את שלנו."

"ממש לא. לך יש קריירה משל עצמך."

"אני צוחק. ועכשיו ברצינות. אני ממש שמח בשבילך, מתוקה. את זוכרת מה תמיד אמרתי לך? הסבלנות שלך וההתמדה ישתלמו בסופו של דבר."

"אני מקווה, תומי. מקווה מאוד." תום היה איתי לאורך כל הדרך, מיום שהכרנו, לפני חמש שנים. הוא בדיוק חזר לאל־איי לאחר שביקר את הוריו בקנדה, ונפגשנו באחד הברים שבהם ניגנתי בימי רביעי. זיפים כיסו את פניו והוא לבש חולצת חאקי דהויה, מכנסי ג'ינס אפורים וכובע מצחייה אדום. "את מנגנת יפה," הוא ניגש אליי בעת שקיפלתי את הציוד וחייך. "תום."

"סופי," השבתי ולחצנו ידיים. הוא שידר פשטות נדירה והיה שונה שנות אור מהאקס הבסיסט שהיה לי בברקלי. נשארנו בבר למשקה, וביום למחרת כבר יצאנו לארוחת ערב במסעדה איטלקית. החיבור בינינו היה מיידי וההתאהבות בו הייתה בלתי נמנעת. הוא היה עד להחתמה הראשונה שלי בחברת תקליטים קטנה, ותמיד עודד אותי בשאיפותיי המוזיקליות. תוך שנתיים כבר היינו נשואים ולא היה לי ספק שהוא האחד שאיתו אקים משפחה.

אני ממשיכה לספר לו על היום שלי, על השפנפנות הבלונדיניות, על הדברים שליאם סיפר והסביר וכן על הפסקת הסיגריה שלי עם קתרין, שנתנה לי הרגשה כאילו זה המשך ראיון עבודה.

"איך היא באמת?" הוא שואל. ״קתרין.״

איך להגדיר אותה, עוד לא הבנתי בעצמי. כריזמטית, אניגמטית. מסקרנת. "טוב, היא מהנשים המצליחניות האלה שממש מתחשק לך להיות כמותן. רוב הזמן דיברנו על ענייני עבודה, אבל בסך הכול היא הייתה נחמדה אליי. היא אפילו השאילה לי ספר."

"גם היא בקטע של ספרים?"

"אין לך מושג. הספרייה שלה במשרד בגודל של חדר הארונות שלנו," האייפון שלי מתריע על הודעת דואר נכנס:

 

חברי 'לאודר' היקרים!

הינכם מוזמנים להרצאת TED של הסופרת דיאן קולינס ביום שישי בשבוע הבא, בשעה 20:00.

האירוע יתקיים במרכז הכנסים של לוס אנג'לס בשיתוף עם 'העמותה האמריקאית לילדים חולי סוכרת'.

יש לאשר הגעה כדי לשריין מקום מראש.

קתרין

 

אני לא מאמינה. דיאן קולינס, אחת הסופרות האהובות עליי, מעבירה הרצאה כאן באל־איי וברור שאשריין לעצמי מקום!

"הכול בסדר?" מצחו של תום מתכווץ.

"אתה לא תאמין," אני תופסת את ידו. "המשרד שלנו מוזמן להרצאה של דיאן קולינס בשבוע הבא."

הוא שורק. "בהחלט נשמע שהגעת למקום טוב."

"אני מתה עליה."

"כן, כן, אני יודע," צחוקו מהדהד במכונית.

"טוב, זה כנראה באמת יום המזל שלי, גם דיאן קולינס וגם סיימת מוקדם היום. מה אתה אומר על ערב רומנטי יחד? אני אכין משהו טעים."

מתחשק לי להשקיע. אני אכין פאי תפוחים ואת כדורי הבשר שהוא אוהב. נפתח בקבוק דום פריניון ונצפה באיזה סרט. הרי לא בכל יום בעלך חוזר הביתה לפני עשר בערב. צריך לחגוג את זה.

"נשמע טוב," הוא משפשף את מצחו. "אבל יש ערב צוות במועדון 'קרוקס' ואת יודעת, כולם יבואו וגם אני חייב להיות שם. גיבוש וכל זה."

הוא נמצא במשרד מעל שתים עשרה שעות בכל יום. זה לא מספיק זמן בשביל להתגבש?

"בגלל זה סיימת מוקדם היום?"

"הם החליטו על זה בספונטניות." הוא לוחץ בעדינות את הברך שלי. "הֵיי."

"כן, אני מבינה. אתה לא יכול לסרב."

"מתוקה," נימתו מתרככת. "אני מבטיח לך פיצוי."

"אוקיי," אני משפילה מבט, מתאפקת לא לחשוב על כל אותן הבטחות שהוא לא קיים.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס59 ₪ 98 ₪
דיגיטלי 150 ₪
מודפס 200 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il