אבא סיפר לי סיפור

קטעי חיים של דור שני לניצולי שואה שעלו ארצה מרומניה. הכותבת מתארת התמודדות עם פוסט טראומה מורכבת.

בספר מופיעים שירים ומתכונים.

הסבר: למה כתבתי על זה

בטיפולים, אני חייבת לעסוק בזה.

כי בטיפולים, ההתעסקות בזה היא הבסיס לתקווה לחיים טובים יותר.

אבל לכתוב על זה, בזמני החופשי, כשאני יכולה לראות עוד פרק בסדרה של "מסע בין כוכבים"?

כמעט למַמֵּשׁ, בכל פרק מחדש, את הפנטזיה שלי לחיות באיזו שהיא בועה בחלל, עם ספרים, שוקולד,

ובעיקר

שקט. שקט של חלל עמוק. הרחק מכל הרעש והייסורים של כדור הארץ.

גם תוכניות בישול אני אוהבת. ובמיוחד את "מאסטר שף" המדממת, המלאה גופות, איברי גוף, מוחות. אני פשוט מדמיינת לעצמי שזה בשר מתורבת. והרי יבוא יום שהדמיון שלי יהיה מציאות. כי כנראה אין ברירה אחרת. כי כדור הארץ לא יכול לשאת יותר את הזיהום, את הצער, את הייסורים.

ערב אחד ישבתי מול "מאסטר שף", עושה לעצמי את התרגיל הידוע של לדמיין בשר מתורבת.

בהפסקת הפרסומות עברתי לרגע לערוץ הראשון, ויצא ששידרו שם פרק מסדרה על משפט אייכמן.

לא הצלחתי לחזור למאסטר שף.

ישבתי על הספה הגדולה בסלון, עם רעד פנימי וצעקה פנימית: תפסיקי, תפסיקי, תפסיקי!

תחזרי למאסטר שף!

אבל לא יכולתי להקשיב לעצמי.

נשארתי מרותקת למסך.

מרותקת לאנשים שעל המסך.

מרגישה את הקריסה הפנימית,

קריסה

קריסה

קריסה...

כאילו לא למדתי שום דבר בנושא של איך לשמור על עצמי.

למחרת בבוקר היה לי ברור לגמרי שאני חייבת לנסות להשמיע את קולי.

לכן חזרתי לכתוב על זה.

לכן גם איכשהו הצלחתי לסיים.

הכול שביר וניתן לתיקון

(אני)

פתח דבר: אֶפִּיגֶנֶטִיקָה¹

יַלְדֵי הַנִּצּוֹלִים

הֵם מוּטַצְיָה גֶּנֶטִית

שֶׁנּוֹצְרָה

בִּשְׁנוֹת הָאַרְבָּעִים.

חַיּוֹת הֻכְנְסוּ

לְמָבוֹךְ שֶׁל פַּחַד,

וְהֵבִיאוּ לָעוֹלָם

אֶת מוּטַצְיוֹת הַמָּבוֹךְ.

מֵרֶגַע הִוָּלְדֵנוּ

עַד רֶגַע מוֹתֵנוּ

לָנֶצַח אֲנַחְנוּ

יְלָדִים בְּנֵי חָמֵשׁ,

שֶׁעוֹמְדִים מוּל רוֹבֶה

בְּיָדַיִם מוּרָמוֹת,

וְאֵין לָנוּ מָגֵן

זוּלַת כּוֹבַע קַסְקֶט.

זוֹהִי הָאֶפִּיגֶנֶטִיקָה וְאֵלֶה נִפְלְאוֹתֶיהָ:

אִם אֲנַצֵּחַ אֶת הַפַּחַד

אָבִיא לָעוֹלָם

מוּטַצְיָה הֲפוּכָה.

הכינור של אבא

הכינור של אבא ליווה אותי מהרגע שעמדתי על דעתי.

ברומניה שלפני המלחמה, אבא למד לנגן בכינור. אומרים שֶׁצפו לו גדולות.

המעריץ הראשון שלו היה אחיו רוּבִּין (ראובן), שצעד אחריו תמיד בדרך למורה. רובין הקטן נשא את תיבת הכינור, ואבא שלי נשא את הכינור והקשת.

ואז באה המלחמה.

כמעט מיד נעצרו שיעורי הכינור.

לא היו שיעורים. לא היה כסף לשיעורי נגינה.

אחר כך גם לא היה כינור. מכירת הכינור אִפשרה לשים עוד קצת אוכל על השולחן.

גם אילו היה כינור, הידיים של אבא, פצועות וכואבות מעמל יומו של נער יהודי במחנה עבודה,2 לא יכלו לאחוז בכינור ובקשת ולנגן ולנגן ולנגן...

אבל הגעגועים שלו למוזיקה ולנגינה המציאו לו פתרון. קרש שימש כינור, ענף שימש קשת, והמוזיקה בראשו של אבא התנגנה והתנגנה והתנגנה.

וכך ניגן.

כאוות נפשו.

לא היה נאצי או לג'יונר בעולם שיעצרו את המוזיקה המתנגנת בראשו של הנער הרשקו. 

כעבור שנים קנינו לו, בהתרגשות עצומה והרבה דמעות, כינור.

והוא מצא מורה. שהיה מוכן לבוא אליו הביתה.

אבל רצועות הכתף שלו הזכירו לו שהוא רחוק מלהיות נער. ובעיקר, שחייו עברו בעבודה פיזית שלא מתאימה לכנר.

ושוב הופסקו שיעורי הנגינה.

ושוב הגיע הכינור לידיו של ילד אחר. 

לימים שִחזר אבא את סיפור הכינור בתיאטרון של חברי "עמך". שם, בתיאטרון הזה, ביטא סוף סוף את הכישרון הדרמטי העצום שלו אשר חיכה כל כך הרבה שנים לפרוץ החוצה, ללבלב ולשגשג.

גם שם, נאמן למציאות, ניגן בענף ובקרש.

שבויים מצרִים

כמעט מיד לאחר שהגיע ארצה, נקלט אבא בחטיבת הראל של הפלמ"ח, בפיקודו של יצחק רבין.

כשקמה המדינה, הוחלט לפרק את הארגונים הלוחמים וליצור צבא לאומי אחד.

כל ימיו זכר אבא את בכיו של אלוף יצחק שדה, המפקד הראשון של הפלמ"ח, בטקס הפירוק של הארגון.

אחרי פירוק הפלמ"ח, אבא לחם בצה"ל.

1956. מלחמת קדש, היא מלחמת סיני. אבא שלי היה בקבוצת חיילים ששמרו על שבויים מצרים. השבויים הופשטו לתחתוניהם, וכך קיבלו את הלילה המקפיא במדבר סיני.

אבא שלי לא יכול היה לראותם בכך. בסביבה היו צריפי עץ שהותיר אחריו הצבא הבריטי כשעזב שנים לא רבות לפני כן. הוא נטל גרזן, שבר את הצריפים, וסחב קרשים אל השבויים. ככה יכול היה להדליק מדורה שתחמם אותם בלילה הקפוא של המדבר.

השואה פיתחה אצלו מצפן קולני שהורה לו לנהוג בחמלה כלפי בני אדם הנמצאים בעמדת חולשה. "להם היה חם בגוף, ולי היה חם בלב," סיפר לי בגאווה רבה.

היה לו במה להתגאות. הוא עמד בניסיון, ולא עמד מנגד.

העבודה של אבא

אחרי שהשתחרר מהשירות הצבאי, עבד אבא בקידוח יסודות ובורות ספיגה. הוא היה חבר בקבוצה עבודה קטנה של גברים חסונים שחלמו ועלו ארצה ממקומות שונים וחישלו ביניהם חבֵרוּת של פועלים הבונים את הארץ במו ידיהם.

הרבה מבנים בבית החולים קפלן ובשכונת חבצלת בנויים על היסודות שחפרו אבא וחבריו.

אחר כך התקבל לעבודה במאפיית קליסקי שהייתה ברחוב אחד העם בעירנו רחובות. הוא נהג בטנדר ירוק מלא לחם ולחמניות, ובימי חמישי ושישי - חלות. נוסף על פרנסה, הייתה זו בעיניו שליחות גדולה: לחלק לחם לאנשים.

במוצאי שבתות נסענו, אימא ואני, עם אבא בטנדר הירוק למלא דלק בתחנת הדלק הסמוכה לאושיות. בתחנה עבד חבר טוב של אבא. הם נהגו לשוחח ביניהם שיחות שהחלו עם מילוי מיכל הדלק של הטנדר והסתיימו זמן רב לאחר מכן.

הטקס הזה של מילוי דלק הסתיים בביקור במאפיית הבייגאלאך שהייתה אז מול תחנת הדלק. גם שם עבד חבר ותיק של אבא. המון בייגאלאך לוהטים, שנרדו זה עתה מן התנור, הושחלו על חבל דק, נישאו בחרדת קודש והפיצו ריח טוב באוטו. בדרך הקצרה חזרה הביתה אכלנו כמה מהם, בוחרים מהמגוון המשמח של "עִם מלח" (גושי מלח דבוקים לקרום הבייגאלע), ו"עִם פרג".

המאפייה של קליסקי נסגרה מזמן. אבא עבר לחלק מזון עבור "תנובה". גם מאפיית הבייגאלאך נסגרה. ואין עוד בעולם בייגאלאך חמים וטעימים כמו אלה שאפו ומכרו במאפיית הבייגאלאך מול תחנת הדלק, קרוב לאושיות.

ורק שתדעו: ברומנית קוראים לזה קוֹבְרִיג (covrig), וברבים – קוֹבְרִיג' (covrigi).

משפט אייכמן

נולדתי באוקטובר 1960, בבית היולדות הישן בעיר רחובות.

קראו לי על שם סבא שלי, משה.

באותה שנה, נלכד אדולף אייכמן והובא למשפט במדינת ישראל.

המשפט שודר ברדיו. וכולם הקשיבו לו.

גם אימא שלי, כמובן.

כל חיי אני יודעת וזוכרת דברים כאילו הייתי שם בעצמי.

אולי, כמו שאמרה לי מתַקשרת, אני גלגול של מישהי שהייתה שם.

אולי העדויות במשפטו של אייכמן נספגו לתוך תאי גופי.

אבל הכי סביר להניח שאלה, בעיקר, הסיפורים של אבא.

והספרים שהרביתי לקרוא בנושא, עד שעצרתי. רגע לפני נפילה לתהום.