אבודה

טיאנה

אחותי, ג’ינה, מתה.

היו אלו שעות אחר הצהריים. הם נקשו בדלת, התיישבו בסלון ביתנו והרסו את משפחתנו. ההודעה הייתה קצרה, לא קיבלנו הסבר ולא ראינו את הגופה. היא מתה ואיתה מתי גם אני.

הגעתי ללאס וגאס במטרה להבין מה קרה לאחותי, אך שום דבר לא הכין אותי למפגש עם ברונו ראפיני, הקאפו של המאפיה האיטלקית בווגאס.

 

אלכס

לימדו אותי להילחם, לא לוותר, להיות נחושה ולכבוש כל מטרה, אך כאשר סיפרתי להם שהתאהבתי בקאפו של לאס וגאס, ניסו לעצור בעדי בכל דרך, ללא הצלחה.

הגעתי לעיר החטאים בתחושת ניצחון והבנתי מהר מאוד שהמלחמה האמיתית רק התחילה.

 

שתי נשים, שני סיפורים וגבר אחד.

“ברונו הוא רוצח, סוחר בנשים, בסמים ובכלי נשק, האלוהים של לאס וגאס והמוות שלי.”

 

אבודה הוא ספרה האחד עשר של סופרת רבי המכר, ליליאן סלמה נחום, ומצטרף לסדרת המאפיה האיטלקית. קדמו לו בסדרה הספרים נשבעת בדם, רדופה, השפעה רעה וללא פחד.

פרולוג

טיאנה

מאז הייתי ילדה האמנתי שאבא שלי הוא האיש החזק והגדול בעולם, שדבר לא ישבור אותו, והנה הוא עכשיו, יושב על הכורסה הרעועה בחדר המגורים בביתנו, מסתכל על שני גברים זרים, מקשיב לדבריהם ואינו אומר מילה, פניו חיוורות ועיניו אדומות, כפות ידיו אוחזות בחוזקה במשענות הידיים.

ג'ינה נהרגה.

הגבר בעל העיניים הכחולות והצלקת בלחי לא הכביר במילים. הוא הציג עצמו כאביה של הופ, רומאו בצ'יאני, והוא לא הגיע לבד. הוא היה מלווה במריאנו טורנטיני. באשמתם אבא שנא את החברות בין הופ לבין ג'ינה וטען שבסופו של דבר היא תמצא את עצמה במקום ובזמן הלא נכונים, אבל היא לא הקשיבה. ג'ינה אף פעם לא הקשיבה.

"איפה הגופה?" אני שואלת, מנגבת את הדמעות מלחיי. הם התכוונו ללכת בלי לספר לנו? כולם מסתובבים, מביטים בי. אימא בוכה בשקט, אוחזת בטאישה ומתקשה להסתיר את הסערה המתחוללת בתוכה.

"אין גופה," טורנטיני עונה בקצרה.

"באתם כדי לספר לנו שאחותי נהרגה ואין גופה? איפה המשטרה? למה השוטרים לא דיווחו לנו על מותה?" אני מסתכלת על הוריי השקטים ומתקשה להבין מדוע הם שותקים, מדוע הם מקבלים את דבריהם בכזאת הבנה. הם מתכוונים לוותר על הגופה של הבת שלהם? הם לא רוצים לדעת מה קרה לה?

"לא מעניין אתכם לדעת איך ג'ינה מתה? לא מעניין אתכם היכן הגופה שלה?" אני צועקת את המילים האחרונות.

אבא קם ממקומו ומתקרב אליי, אוחז בכתפיי ומתבונן בעיניי, מפציר בי להנמיך את קולי. "השאלות מיותרות, טוטי. אחותך נהרגה, היא לא תחזור יותר."

"לא, לא, לא, לא," אני חוזרת על המילים באימה, "ג'ינה לא מתה, זה לא נכון, היא בחיים! הם משקרים!"

בכיה של אימא מתחזק, מתפרץ בצעקה מחרישת אוזניים. אני מנצלת את העובדה שאבא ממהר לעברה וצועדת בעקבות הגברים אל הדלת, מביטה בגבם בעודם מתרחקים בדרכם אל שער הברזל הישן.

"היא לא מתה! אני אמצא אותה!" דמעות שוטפות את לחיי. אני מחבקת את גופי, מסרבת להיכנע לכאב המאיים למוטט אותי. הם נעצרים ומסתכלים עליי, לא אומרים מילה, אך מבטיהם מדברים בשמם: אל תהיי ילדה טיפשה, אל תסתבכי בצרות.

אלכס

ברונו עומד בגבו אליי, שקוע במחשבות, מעשן באיטיות. אני בוחנת את שרירי גבו, את זרועותיו, את הקעקוע שעל עורפו. חלפה כמעט שנה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. עברתי לגור בישראל, התגייסתי לצבא ובכל זאת לא הצלחתי לעקור אותו ממחשבותיי. ברונו ופרנקו חברים טובים, למרות הפרשי הגילים, ולכן היה לי תירוץ להכיר אותו. אבא היה הראשון ששם לב לאופן שבו אני מביטה בו והראשון שמנע ממני להתקרב אליו. לכן הסכים שאסע לישראל; הוא ידע שאם אשאר בבית, הוא לא יוכל להרחיק אותי ממנו.

"היי," אני אומרת בקול שקט. ברונו מסתובב, עיניו מטפסות לאיטן לאורך גופי עד שהן פוגשות את עיניי.

"צבעת את השיער," הוא מציין.

"שיער בהיר מתאים לי יותר, אתה לא חושב?"

"את יפה בכל מצב."

אני מתקדמת לעבר כיסאות הגן ומתיישבת, צופה בחיילים של המאפיה מתאמנים. הוא מצטרף אליי ומתיישב מולי, מדליק סיגריה נוספת.

"פרנקו סיפר לי שהתגייסת לצבא בישראל, למה?" הוא מתעניין ונשען לאחור בכיסא.

"שמעתי הרבה סיפורים וידעתי שהתקופה הזאת יכולה לתרום לי הרבה."

"את מסתכנת לחינם. אבא שלך לא היה צריך להרשות לך לנסוע."

"אבא שלי לא מחליט עבורי," אני מבהירה ומתבוננת בעיניו. הגיע הזמן שברונו יראה אותי בתור מי שאני, אישה ולא ילדה קטנה. "אתה חושב שהופ תהיה בסדר?"

כולנו הגענו לשיקגו מפני שהופ נחטפה. הפחד ממה שעלול לקרות לה משתק אותי. היא חייבת להיות בסדר.

"הופ חזקה, היא תשרוד את התקופה הקשה ותחזור כמנצחת."

"אתה עדיין מאוהב בה?" אני שואלת בכאב.

חיוך נמתח על שפתיו. "מה גרם לך לחשוב שהתאהבתי בהופ? היא נראית טוב, אבל האהבה לא נועדה עבורי."

"האהבה נועדה לכולם."

"את מאוהבת?"

"כן, בך," אני עונה בביטחון. "זו לא הפתעה עבורך, ידעת זאת כל הזמן."

"את לא מאוהבת בי. את מאוהבת במי שאת חושבת שאני. אל תתבלבלי, אלכס, אני לא הגבר הנכון בשבילך."

"הימים האחרונים לימדו אותי שהחיים קצרים, בעיקר החיים שלנו. תן לי לגלות לבד אם התאהבתי בך או בגבר שאני חושבת שאתה."

"את ילדה, אלכס. אם לא די בכך, את הבת של לורנזו." הוא מכבה את הסיגריה וקם ממקומו. "תשכחי ממני."

אני מסתכלת על גבו מתרחק ומבינה שהתקופה בישראל הסתיימה. הגיע הזמן להילחם ולהוכיח מי אני באמת.

 

 

 

 

פרק 1

טיאנה

"קארן!" אני קוראת ורצה לעברה. היא מחבקת את שקית הנייר החומה ומסתכלת לצדדים, נראית מפוחדת. "ניסיתי להתקשר אלייך, למה לא ענית לי?" אני נעצרת ובוחנת את פניה החיוורות. מאז מותה של ג'ינה היא לא הגיעה לביתנו אפילו פעם אחת, לא שאלה לשלומם של הוריי, לא סיפרה לנו מה קרה בלאס וגאס ולא ענתה לשיחות ממני.

"אני ממהרת, טוטי, אוכל לחזור אלייך מאוחר יותר?"

"לחזור אליי מאוחר יותר? חודש שלם אני מתקשרת אלייך, אל הופ ואל מגי, אף אחת מכן לא טורחת לענות או לחזור אליי למרות ההודעות שלי. מה קרה? למה אתן מתחמקות? מה אתן מסתירות?" אני שואלת בתקיפות.

"אנחנו לא מסתירות כלום." היא מסתכלת עליי והבעתה משתנה, דאגה נשקפת מעיניה. "מה את עושה לעצמך? את נראית מותשת ומוזנחת, את חייבת לחזור לעצמך."

"אני צריכה לדעת מה קרה לאחותי, אני צריכה לדעת איפה הגופה שלה, אני צריכה לדעת איך היא נהרגה!"

"בבקשה, טוטי, את חייבת להתגבר ולהשאיר את העבר מאחור, לשכוח מהכול," היא מפצירה בי, דמעות בעיניה.

"את מבקשת ממני לשכוח מאחותי? ומי מבטיח לי שהיא מתה? אולי היא בחיים, אולי עשיתם לה משהו, אולי..."

"היא מתה!" קארן מרימה את קולה. "את חייבת לשכוח ולהמשיך הלאה, הבנת?"

"היית שוכחת מאחותך בכזאת קלות? לא היית רוצה לדעת מה קרה לה ואיך היא מתה?"

"אני מבינה אותך, אבל לא אוכל לתת לך תשובה אחרת, אני מצטערת." היא מתחילה ללכת ואני תופסת את זרועה, עוצרת בעדה.

"מה אתן מסתירות? מה עשיתן לה?"

"את מכאיבה לי, טיאנה." היא מושכת את זרועה. "לא עשינו לה כלום," היא מבהירה ומתרחקת ממני בצעדים מהירים.

"אפנה לתקשורת, לרשתות החברתיות, למשטרה! אם יש לכן חלק במותה של אחותי, אתן תשלמו על כך!" אני צועקת.

"אל תהיי טיפשה, תקשיבי בקולי," היא מתחננת וממשיכה בדרכה, ממהרת להיעלם.

 

•  

 

שלושה חודשים חלפו מאז הגעתי ללאס וגאס והתחלתי לעבוד בבית המלון שבו אחותי שהתה לפני מותה. חשבתי שיהיה קל למצוא הסברים למה שקרה, אך מהר מאוד התבדיתי.

ג'ינה, בשונה ממני ומיתר בני משפחתנו, הכירה את אירופה, את אמריקה הלטינית ואפילו את המזרח הרחוק. חברותיה והגברים שאיתם בילתה היו עשירים. מבחינתה, היא הייתה חלק מהעשירון העליון, אף על פי שגרנו בקווינס ורוב הזמן סבלנו ממחסור. לא היה קל לחסוך כסף לנסיעה, אך למזלי התוכנית שלי הצליחה. בזכות הדמיון ביני לבין אחותי הגדולה, טאישה, יכולתי להשתמש בתעודת הזהות שלה כדי למצוא עבודה. הברזתי מהלימודים בלי ידיעת ההורים ועבדתי בברים, במסעדות ובניקיונות כדי לחסוך כסף לכרטיסי הטיסה. את קורות החיים שלי העברתי למלון דרך האתר שלו ולמזלי, ברגע שזומנתי לריאיון כבר היה בידי מספיק כסף לכרטיס טיסה. לא היה לי ספק שאתקבל לעבודה. בסופו של דבר, אני בחורה חרוצה ועקשנית ולא הייתי מאפשרת להם לסרב לי בקלות.

בית המלון גדול ויוקרתי ממה שציפיתי שיהיה. זה שלושה חודשים שאני מתגוררת ועובדת בו כחדרנית ועדיין לא הכרתי את כל האזורים או את כל האטרקציות שהוא מכיל, ואם אני לא מכירה את כל המלון או את האורחים, איך מישהו מהחדרנים או מהעובדים האחרים אמור לזכור את ג'ינה? אף אחד לא ידע לספר לי מה קרה לה או איך היא נהרגה, אם היא באמת נהרגה. אני מבזבזת את זמני אך עדיין לא מוכנה לחזור הביתה.

"טאי, את יוצאת?" שואלת מנדי, שותפתי לחדר. היא בטח מתכוונת להזמין את בן זוגה התורן ורוצה לוודא שלא אפריע להם.

"כן, אני יוצאת לריצה מסביב למלון."

"למה את לא מתאמנת בחדר הכושר או רצה בתוך שטח המלון? מסוכן לרוץ בשעות האלה מסביב למלון, אי אפשר לדעת באיזה טיפוסים תיתקלי, כולם שיכורים."

"רוב השיכורים נמצאים בתוך המלון," אני מרגיעה אותה ויוצאת מהחדר, דוחפת את האוזניות לאוזניי ומפעילה את המוזיקה.

מאז מותה של ג'ינה החיים שלי השתנו מקצה לקצה. לפני מותה הייתי ילדה ביתית ומשפחתית והיום אני לא מסוגלת לדבר עם בני משפחתי או לבלות בחברתם. לאחר ההלוויה עזבתי את הבית. אומנם לא באופן רשמי, אבל בקושי נכחתי בו, התעלמתי מאחותי ובעיקר מההורים שלי. הכעס לא הניח לי. הם לא עשו דבר כדי לברר מה עלה בגורלה של ג'ינה, פשוט בחרו להאמין לאנשים ההם, לאנשים שאפילו לא טרחו לספר לנו מה הייתה סיבת המוות. חלפו כמעט עשרה חודשים והזעם עדיין פועם בתוכי, לא מניח לי. ג'ינה לא הייתה מסתפקת בהודעה קרה מפיהם של שני זרים, היא לא הייתה מוותרת עד שהייתה יודעת מה קרה לי ואני לא מתכוונת לעצור עד שאמצא את התשובות שאני מחפשת, גם אם יידרשו חיים שלמים לשם כך.

לאחר מותה ניסיתי לאתר את הופ, חברתה הטובה, אבל נראה שהאדמה בלעה אותה. איש לא שמע עליה או ראה אותה. היא ביטלה את החתונה ולא ניסתה ליצור קשר עם איש ממכריה. תחושת הבטן אומרת לי שמשהו נורא קרה, אבל מדוע הן מסתירות ממני את האמת? אנחנו בני המשפחה של ג'ינה ויש לנו זכות לדעת מה קרה לה, אם היא סבלה ואיפה קבורה הגופה שלה. הופ שייכת למשפחת פשע, או לפחות כך התקשורת טוענת, אבל למה שמשפחתה תרצה לפגוע בהופ, בג'ינה או במליסה? הן לא שייכות למאפיה. משהו קרה להן במלון הזה, אבל מה?

אני יוצאת מהשער ופותחת בריצה קלה, מסתכלת על המלון ופונה לעבר סמטה חשוכה. לאחר מותה של ג'ינה כבר אינני מפחדת מהחושך או מהמוות.

 

"יום אחד אחותי הקטנה תהיה זמרת מפורסמת, היא תופיע על הבמות הגדולות בעולם ותשיר בפני מיליוני אנשים, אתם תראו," ג'ינה מכריזה בחיוך ענקי.

"ואת תהיי הסוכנת שלי?"

"אהיה הסוכנת שלך, הסטייליסטית שלך, אשת יחסי הציבור שלך, אהיה הכול, לא אתן לאף אחד להתקרב אלייך," היא מבטיחה ואני צוחקת בתגובה.

"תודי, את מתכוונת להרוויח כמו מאתיים עובדים."

"אל תתחילי להתקמצן על כסף שעדיין לא הרווחת, יהיו לך מיליונים וממש לא תרשמי בפנקס הקטן כל דולר שאלווה ממך."

"אם לא שמת לב, הפסקתי לרשום. הבנתי שלעולם לא אקבל את הכסף שלי בחזרה."

ג'ינה צוחקת ונשכבת מעליי, מועכת אותי ומנשקת את פניי. "מי אוהבת אותך יותר מכולם?"

"חנפנית," אני צוחקת ונכנעת להרעפת האהבה המוגזמת והחונקת.

 

אני יכולה לשמוע את צחוקה, להרגיש את האנרגיות המטורפות שהיא הפיצה לעולם. למה לכולם היה קל כל־כך להמשיך הלאה? הם לא מרגישים בחסרונה?

"על הברכיים!" אני שומעת קול גברי פוקד מרחוק וצמרמורת חולפת לאורך גופי. אני יורדת מהשביל, נצמדת אל החומה ומתקדמת בשקט אל הקצה, מציצה לעבר הפנייה ורואה רכב שחור יוקרתי. ארבע דלתותיו פתוחות והאורות דולקים. לידו עומדים ארבעה גברים. אחד רוכן על ברכיו, נראה מפוחד. אני מסתכלת לאחור וכצפוי לא רואה איש. הגבר העומד בגבו אליי שואל בקול בס משתק, "איפה הכסף שלי?"

דרך חלון הרכב אני רואה את השתקפות הנשק שהוא מכוון לראשו של אותו בחור. הוא יהיה מסוגל לירות בו? אני צריכה להזעיק את המשטרה? אני שולפת את הטלפון הנייד מחגורת המכנסיים ואוחזת בו בידיים רועדות, בוהה במסך ומתלבטת מה יהיה הדבר הנכון לעשות.

"חשבת שתוכל לדפוק אותי? למכור את הסחורה ולהיעלם?"

אני מרימה את עיניי אל קבוצת האנשים, מחכה לתגובה אך לא מצליחה לשמוע את תגובתו של הבחור ומחזירה את מבטי אל מסך הנייד, מחליטה לחייג אל המשטרה אחרת המוות הזה ישב על מצפוני. אני מקלידה את קוד האבטחה ומתכוונת להתקשר כשפתאום הטלפון נופל מידי הרועדת וצעקה מחרידה נפלטת ממעמקי גרוני. אני מניחה את כפות ידיי על אוזניי, בטני מתכווצת ורגליי מקפצות במקום. פאק, הוא ירה בו! הוא הוציא אותו להורג!

אני מרימה את עיניי כדי לוודא שלא דמיינתי ורואה את הגברים מסתכלים עליי במבט לא ברור ואת הגבר מוטל על הקרקע.

"אלוהים," אני ממלמלת בהלם ומחזירה את מבטי אל הרוצח. עיניו הכחולות האפלות נעוצות בי. הוא נד בראשו ואחד הגברים ממהר לכיווני. בלי לחשוב יותר מדי, אני מתחילה לרוץ. גבר תופס בשערי ומצמיד את גבי אל חזהו.

"אתה מכאיב לי!" אני מנסה ללא הצלחה להשתחרר מאחיזתו. זרועותיו נכרכות סביב מותניי, מרימות אותי בקלות. אני משתוללת, בועטת ומרביצה לזרועותיו העוטפות את בטני, אבל נראה שדבר לא משפיע על הגבר בדמות סלע הזה.

"תן לי ללכת!" אני צועקת והוא משחרר יד אחת, מניח אותה על פי, משתיק אותי.

"לא כדאי לך להילחם בי, ילדה, את לא רוצה לסיים עם כדור בראש," הוא מסנן בשקט. ליבי פועם במהירות. אלוהים, מה הם מתכוונים לעשות לי?

 

ברונו

"היא התכוונה להתקשר למשטרה." סרג'יו מניח טלפון נייד על שולחן העבודה שלי. על המסך תמונה של גיטרה חשמלית המוצגת בחלון ראווה.

"פיניתם את האשפה?"

"בטיפול. מה אתה מתכנן לעשות עם הבחורה?" הוא שואל בדיוק כשהדלת נפתחת. רפאל מניח אותה על רגליה ואני בוחן אותה מלמעלה למטה באיטיות. רק זה היה חסר לי – נערה צעירה. מה אני אמור לעשות איתה?

"איך קוראים לך?" אני מתבונן בעיניה. היא נראית מפוחדת ובכל זאת, שומרת על יציבות ומישירה אליי מבט לא מרוצה.

"טאישה."

"בת כמה את?" אני עוקף את השולחן ונשען עליו בגבי, מצליב את קרסוליי ומשלב את זרועותיי, מתבונן ביצור המיניאטורי העומד לפניי. שערה אסוף ברישול ופניה נקיות מאיפור. עיניה משקפות את סערת הרגשות המתחוללת בתוכה.

"עשרים ושש."

אני מצחקק בלעג ובטוח שאלמלא גוון עורה הכהה, פניה היו מאדימות. טאישה מזכירה שור זועם, אך הפחד מונע ממנה מלהתפרץ. בינתיים.

"ואת מצפה שאאמין לך? את נראית בת חמש עשרה, לכל היותר."

"אני בת עשרים ושש," קולה עולה באוקטבה, אבל ברור לי שהיא משקרת. ראיתי בנות שנראות צעירות לגילן, אבל זה לא המקרה, אני מוכן להתערב שהיא עדיין קטינה.

"מה את עושה כאן?"

"עובדת."

"עובדת?" אני מרים גבות ומביט בסרג'יו. איך יכול להיות שמעסיקים קטינות בבית המלון שלי? "כמה זמן את עובדת כאן? באיזה תפקיד? מי העסיק אותך?" השאלות נפלטות מפי מהר מדי, מישהו יצטרך לתת את הדין על כך.

"כבר שלושה חודשים. אני עובדת בתור חדרנית ומחלקת כוח אדם העסיקה אותי לאחר מבדקים וראיונות."

"כלומר הצגת בפניהם תעודת זהות?" אני מפקפק בדבריה ומתקרב אליה. טאישה נאלצת להרים את ראשה כדי לפגוש את עיניי. היא נראית תמימה, אבל זו מסכה. משהו אומר לי שאין בה שום דבר תמים.

"אמרתי לך, אני בת עשרים ושש."

אני מהנהן בחוסר אמון. מיותר להתווכח על כך. היא זייפה את המסמכים וכנראה מדובר בזיוף מוצלח אם האנשים שלי לא עלו על כך. "מה ראית ושמעת?" אני לא מסיר את עיניי מעיניה. נראה שהיא מתלבטת, אבל לא מפגינה חוסר ביטחון. "תעני לי."

"זו שאלה מכשילה?"

אני מחייך לעצמי, צועד אל הבר ומוזג כוסית ויסקי. אני מסתובב ופוגש שוב את עיניה העצובות. "שאלה מכשילה?"

"הרגת אותו?" המילים נפלטות מפיה והיא ממהרת לכסות את פניה כאשר היא מבינה את הטעות שעשתה. "אני לא רוצה לדעת, תשכח ששאלתי."

"ראית אותי הורג את הבחור?" קולי קר ומאיים על אף שהילדה הזאת משעשעת אותי בתגובותיה.

"ראיתי אתכם משחקים," היא עונה אחרי רגע ארוך ונראית גאה בעצמה.

"משחקים?" אני נשען בגבי על השולחן. "זו תשובה מעניינת. ובמה שיחקנו?"

"בשוטרים ובגנבים."

"הייתי השוטר?"

"לא, היית הגנב שירה בשוטר," היא שותקת לרגע. "היית השוטר?"

"לא הייתי השוטר או הגנב."

"אתה מעדיף להיות רוצח?" היא שואלת בסקרנות. עיניה הכהות רודפות את עיניי.

"את יודעת מי אני?" אני שואל אחרי רגע ארוך של שתיקה.

"מי אתה?"

"אני ברונו ראפיני, הבעלים של המלון, הבוס שלך."

טאישה פוערת את עיניה בתדהמה, נראית מבולבלת. "ואתה רוצח?" היא שואלת ושוב מתחרטת על כך. "לא התכוונתי... אני לא רוצה לדעת... אני רק... אני לא..."

אני מתעלם מהמשפט הלא ברור שהיא מנסה להרכיב. "ניסית להתקשר למשטרה. זו הייתה טעות. איך אדע שלא תפני אליהם שוב?" 

"לא אפנה אליהם, אני מבטיחה."

"היא מבטיחה," אני אומר לרפאל. "מה אתה אומר? נסמוך עליה?"

"בוס, אתה יודע מה דעתי," הוא עונה בחוסר סבלנות. אם יש דבר שרפאל שונא זה משחקים, מבחינתו יש להרוג אותה ולזרוק את הגופה לתעלה. אני מתיישב על הכיסא, בוחן אותה. מי את, טאישה?

"אתן לך לחזור לעבודה, אבל זו תהיה ההזדמנות היחידה שתקבלי ממני," אני פוסק ורואה את ההפתעה מרוחה על פניהם של רפאל ושל סרג'יו. הם לא אוהבים את ההחלטה שלי, בלשון המעטה, אבל לא יעזו לפקפק בדבריי לעיניה.

"אז תיתן לי ללכת?" היא שואלת כדי לוודא ששמעה נכון.

"תחזרי לחדרך ואל תרוצי יותר מסביב למלון, בשביל זה יש מסלול בנוי בתוך המלון וחדר כושר, ברור?"

"ברור," היא עונה בטון לא משוכנע ופונה לכיוון הדלת, נעצרת ומסתובבת לעברי פעם נוספת. "איך יוצאים מפה?"

"תלווה אותה," אני מבקש מרפאל והוא פותח לה את הדלת, סוגר אותה אחריהם.

"מה זה היה?" סרג'יו מסנן, עיניו פעורות.

"אתה מפקפק בהחלטותיי?" אני שואל באדישות מזויפת ומדליק סיגריה. אחי, סרג'יו, צריך מדי פעם ריענון, הוא נוטה לשכוח מי ירש את מקומו של אבא, מי הוא הקאפו ולא משנה כמה שנים יחלפו.

"אם היא תלך למשטרה..."

"אז מה יקרה?" אני שואף עמוקות מהסיגריה ומשחרר את העשן באיטיות, מתבונן בפניו האדומות. "אל תעשה את זה. אל תפקפק בהחלטותיי ואל תכריח אותי לשכוח מי אתה."

רפאל נכנס למשרד ומעביר את מבטו ביני לבין סרג'יו, הוא כבר רגיל למתח באוויר ומתקשה להבין מדוע אני לא מעיף אותו לכל הרוחות. אין באמת סיבה לכך שאסבול אותו, בייחוד לאור העובדה שאיני סומך עליו, אבל אני מעדיף לשמור על האויבים קרובים ואני יודע שהוא לא יעז לבגוד במאפיה. החלום שלו הוא להחליף אותי, לא להפוך לבוגד.

"מה לעשות עם הבחורה?" רפאל שואל אחרי רגע ארוך של שתיקה.

"תצמיד לה מעקב ותבקש שישלחו לי למייל את המסמכים שלה. היא נראית לכם בת עשרים ושש?"

"היא נראית בת שש עשרה, לכל היותר," רפאל עונה.

"שטויות. היא הייתה בלי איפור ובבגדי אימון, יכול להיות שהיא נראית צעירה, זה הכול." סרג'יו 'יודע הכול' כמו תמיד, אבל אני מתעלם ממנו ובוחר להקשיב לאינסטינקטים שלי. היא משקרת, יכולתי להריח זאת ממרחק.

"סרג'יו, בדקת את הפרטים שביקשתי שתבדוק?" אני משנה נושא. כרגע, המצב עם הצרפתים בראש מעייני. מאז מותו של לינקון, הם תוקפים בכל הזדמנות כדי לזכות באזורים של הקולומביאנים, אזורים שעליהם תפסתי שליטה. המאפיה האיטלקית שולטת בלאס וגאס ולא אתן לשום ארגון להחליש אותנו. הם רוצים מלחמה ויקבלו מלחמה.

"הם מעוניינים להגיע להסדר."

"אין הסדרים. שיסתפקו בשטחים שלהם או שנפתח במלחמה."

"אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מלחמה נוספת," סרג'יו מבהיר. "איבדנו הרבה אנשים במלחמה האחרונה עם הקולומביאנים ובקושי התאוששנו. אתה צריך להיפטר מהאגו המקולל הזה ולהגיע איתם להסדר." הזעם בפניו משעשע אותי, לפעמים נראה שהוא לא מכיר אותי.

"לא אחזור על עצמי. תעביר את המסר ותתחיל לגייס אנשים חדשים."

סרג'יו עוזב בסערה את המשרד, טורק אחריו את הדלת.

"לדלת הזאת יש חיים ארוכים," רפאל מציין ודוחף את הטלפון הנייד לכיס.

"ביום שהיא תיפול, אדאג שהיא תיפול על ראשו."

"המידע על הבחורה במייל שלך והצמדתי לה מעקב."

אני מתחבר לחשבון המייל ופותח את המסמך שקיבלתי ממשרד כוח האדם ובו הפרטים האישיים שלה. טאישה ז'יסל קרטר, נולדה וגדלה בניו יורק, בקווינס. היא בת בכורה ויש לה שתי אחיות צעירות. היא לא סיימה את הלימודים ואין לה שום תחומי עניין מיוחדים. אני מחזיר את מבטי אל הטלפון הנייד שלה ומסתכל על תמונת הגיטרה בחלון הראווה, דווקא נראה שיש לה תחום עניין, מוזיקה, אחרת לא הייתה מצלמת את התמונה הזאת. המזכירה צירפה את תעודת הזהות שלה. אני פותח אותה ומסתכל על התמונה, מגדיל ובוחן אותה. זו לא הבחורה שעמדה במשרד שלי. היא דומה לה מאוד, אבל זו לא היא.

"אני מוכן להתערב שהיא השתמשה בזהות של מישהי אחרת, אולי אחות או קרובת משפחה, כי הן דומות."

"אתה חושד בה?" רפאל שואל בחוסר הבנה.

אני מכבה את הסיגריה ונשען לאחור בכיסא. "לדעתי היא שיקרה בקשר לזהות שלה מפני שהיא קטינה וחיפשה עבודה. יכול להיות שברחה מביתה ומסתתרת כאן. אני לא אוהב את העובדה הזאת, אבל בינינו, אני מוגן. אם כבר, יכולים להאשים אותה בהתחזות לאדם אחר."

"אז למה ביקשת להצמיד לה מעקב?"

"במקרה שהתעסקנו עם בחורה מוסרית. תבקש מהאנשים שלנו להיות ערניים, היא עלולה לפנות למשטרה."

רפאל שותק, לא שואל את השאלה העומדת על קצה לשונו. שחררתי אותה כי התחשק לי. הטלפון הנייד רוטט בכיסי ואני שולף אותו, נאנח בתסכול כאשר רואה את שמה של אימא על המסך. "למה את לא ישנה בשעה כזאת?" אני שואל ומכסה את פניי.

"איך אני יכולה לישון כאשר הבן שלי הורס את שם המשפחה שלנו? היום הייתי בקאנטרי קלאב והבנות..."

"אני לא רוצה לשמוע," אני קוטע אותה. "יש לי דברים חשובים לעשות. את צריכה משהו או שהתקשרת רק כדי לספר לי שטויות?"

היא נושמת עמוק, מתאפקת שלא להתפרץ. "התקשרתי כדי להזכיר לך לגבי אירוע ההתרמה שיתקיים מחר בערב. דאגתי לך לדייט ואני לא מוכנה לשמוע שום מילה בנושא. לא אתן לך לבייש אותי בכך שתביא נערת ליווי לאירוע מתוקשר."

"משהו נוסף?" אני שואל בחוסר סבלנות.

"זה הכול, לילה טוב," היא מנתקת. המשפחה הזאת תוציא אותי מדעתי.

"אתה מתכוון להחזיר לה את הטלפון?" רפאל מסיח את דעתי ואני מרים אליו את עיניי.

"לא, לפחות לא כרגע. תוכל למצוא מישהו שיפרוץ את הסיסמה?"

"זו לא תהיה בעיה." הוא מתקרב ולוקח אותו משולחני.

לבחורה הזאת יש אומץ אם העזה להגיש מסמכים מזויפים כדי להתקבל לעבודה במלון. רוב הסיכויים שאחרי מה שקרה הלילה היא תגיש מכתב התפטרות ותברח, ובכל זאת, מסקרן אותי לדעת מי היא באמת.