אדון ביאליק, איך ראוי לחיות?

אמי נהנתה לספר לנו מדי פעם על ימיה הראשונים בארץ ישראל, בתחילת שנות השלושים, צעירה כבת עשרים־ושלוש שהגיעה לארץ בגפה והתגלגלה בין מקומות שונים ועבודות שונות: מלצרית בתל־אביב, חלוצה פועלת ביער בחדרה, מבשלת בכפר הנוער בן־שמן, רעיה ואם בירושלים.

כשגרה בתל־אביב, ראתה אמא לעתים קרובות את ביאליק ואשתו הולכים יחדיו לים. התעורר בה רצון עז לגשת אל המשורר הנודע, להתנצל בפניו על העזתה, ולבקש ממנו: "אדון ביאליק, אנא ענה לי, איך ראוי לחיות?"

לצערה, לא אזרה אמנו את האומץ הדרוש, כדי לפנות לביאליק. "ואז הוא מת", אמרה, "ואני החמצתי את ההזדמנות. כמה חבל!"

ניסוח שאלתה של אמא היה רוסי באופיו, כשאלותיהם של גיבורי טולסטוי ודוסטויבסקי. אבל אותה שאלה עצמה, בגרסאות שונות, מעסיקה את כולנו, במיוחד כאשר אנחנו מתלבטים בדילמות:

• האם נשקיע את ממוננו המוגבל בהשכלתם של ילדינו או שמא נעבור תחילה לדירה מרווחת יותר?

• האם איאבק בגלוי נגד עוול או שמא אוותר על המאבק הצודק, כדי להימנע מעימות קשה?

• האם עלינו להמשיך ולממן את הוצאותיו הגדולות של בננו בן השלושים, המתגורר בביתנו ומסרב לעבוד, או שמא עלינו להכריז שמעתה ואילך נסרב לעשות כן?

• מי מאיתנו ישלים את לימודיו תחילה ומי יעבוד לפרנסתנו: את או אני?

• האם עלי להישאר בביטחון וביציבות שבחיי המשפחה שלי או שמא אבחר, למרות האובדן הכרוך בכך, ללכת אחר אהבה אחרת?

• האם אבחר בעבודה עתירת רווחים אך משמימה במגזר הפרטי או שאבחר בעבודה דלת שכר אך עתירת סיפוק במגזר הציבורי?  

• האם אמשיך לחיות בקיבוץ, שבו נתבעת ממני מחויבות רבה כלפי הכלל, או שמא אבחר במסגרת חיים אחרת, שבה אהיה מחויב יותר כלפי עצמי וכלפי משפחתי?

בכל דילמה כזו ישנם כמובן שיקולים מעשיים בתכלית, כגון 'מה משתלם יותר לעשות', אבל מאחורי השאלות המעשיות מסתתרות בדרך־כלל גם שאלות שעיסוקן בערכים: 'איך ראוי לחיות'. שכן, כל אימת שאנו נתקלים בדילמה אנו בוחנים רבדים בחיינו האישיים והמשפחתיים, שחלקם סמויים אף מעינינו: ערכים, אתיקה, מטרות, העדפות, אבני בוחן להחלטות, אמונות ודעות אודות היחיד, המשפחה והקהילה, קדימויות - מה חשוב ומה אינו חשוב - וכך הלאה.  

רבדים אלו התפתחו בחיינו בהדרגה, עוד בטרם ידענו על קיומם. למדנו אותם משחר ילדותנו, ממעשיהם ומתגובותיהם של הורינו, עוד בטרם הבנו את מילותיהם. ספגנו אותם מן התרבות שבה גדלנו; קלטנו אותם מדמויות שהיו לנו למופת, בין אם היו אנשים אמיתיים מההיסטוריה, ובין אם היו דמויות מהספרות, מהשירה, מהקולנוע ומאמנויות אחרות. תכופות אין אנו יודעים להגדיר במפורש מה לוחשים לנו הקולות הבוקעים מן  הרבדים הללו, אך כאשר אנו פועלים בניגוד להם, או אף שוקלים לעשות כך, אנו חשים אי־נוחות, אי־שקט ואף מצוקה של ממש.

השאלה 'איך ראוי לחיות' היא לכאורה שאלה חוזרת ובלתי־משתנה. אמי שאלה את עצמה את השאלה הזו לאורך כל חייה. אבל מכיוון שחיינו רצופי גלגולים ומשתנים כל הזמן, גם התשובה משתנה עימם. בשנות העשרים שלי זו היתה תשובתי על השאלה: "אקים משפחה ואגדל את בנותינו בצורה הטובה ביותר, ועם זאת אשרת את הכלל ואת המדינה כמפקד בצה"ל" (ובצידה המשאלה הסמויה: "ואזכה להערכה ולתהילה על שירותי זה"). בתחילת שנות השלושים שלי השבתי לעצמי כך על אותה שאלה: "אגדל את בנותי בצורה הטובה ביותר, ועם זאת באמצעות מקצוע הפסיכולוגיה אתרום לאנשים הזקוקים לסיוע נפשי ואתרום גם למקצוע עצמו" (ובצידה המשאלה הסמויה: "ואזכה להערכה ולתהילה על שירותי זה"). עשור לאחר מכן, בשנות הארבעים שלי, השבתי לעצמי: "בנותיי גדלו, אמשיך להיות לצידן ככל שאוכל ועם זאת, אניח לחלומות התהילה הכוזבים, אקח פסק זמן ואניח לעצמי לפגוש באהבה אחרת ובצורות חיים שאיני מכיר". לקראת שנות החמישים, השבתי לעצמי כך על "איך ראוי לחיות": "בצד האהבות שבחיי, אסייע כמיטב יכולתי, אך לא רק בטיפול המסתגר בחדר הטיפולים. אצא אל כיכר העיר, אל הקהילה והציבור". עתה, כשאני מתקרב לסיום העשור השביעי בחיי, אני משיב לעצמי על השאלה "כיצד ראוי לחיות" בתשובתו של המשורר היפני סנטוקה:

"...אָכַלְתִּי, שָׂבַעְתִּי, לְבַד אֲנִי מַנִּיחַ אֶת הַמַקְלוֹת"[1].

מה בין 'איך ראוי לחיות' לבין גלגולי חיים?

כיום, המניעים שהיו כה משכנעים בעבר ושהובילו אותי לגלגולי חיים שונים, חדלו מלהיות לי ל'חיים שראוי לחיותם'. עיני אינה נמשכת כבר אל עבר אופקי ההישגים, הכבוד וההערכה, החותם ההיסטורי או העונג שאינו נגמר. בגלגול חיים זה ראוי לי, כך אני מרגיש עכשיו, לחיות את חיי ואת חיי משפחתי בדרך העשירה ביותר והמשוחררת ביותר משאיפות עקרות, ולנסות להעביר לזולתי מעט ממה שלמדתי בחיי. אני יודע בבהירות שגם השאיפה הזו תתגלה בבוא היום כקצרת ימים וחולפת. בעוד מספר שנים אתבונן, מן הסתם, בחיוך בתשובתי זו, כפי שאני מתבונן בחיוך על קודמותיה, שנראו לי בשעתן כה מוצקות. התשובות הללו כולן היו אמיתות לשעתן, נכונות בהקשר חיים מוגבל, ותלויות באין ספור נסיבות, התרחשויות והשפעות ספציפיות ומשתנות.

בהסתכלות לאחור על גלגולי חיי, נראה לי כיום שכל עוד היתה בידי תשובה ספציפית לשאלה האישית בתכלית 'איך ראוי לי לחיות', היו חיי מכוונים לתכלית שבחרתי ולערכיה, ועל כן היתה בהם המשכיות יציבה למדי. אך אם מסיבות כלשהן קרס המענה הישן על השאלה, או שמצאתיו בלתי־מתאים או שגוי, התהווה גלגול בחיי. היה עליי לשמוט את המענה הישן ולהמתין עד שיצטיירו שרטוטיו של מענה חדש. משהופיעו, השתנו חיי במעט או בהרבה. הסתיים הגלגול הקודם והופיע גלגול חדש.

אם כן, שומה עליי להמיר את השאלה 'איך ראוי לחיות' ברעותה הענווה ממנה: "איך ראוי לי לחיות כפי שאני ועולמי מתקיימים כיום, ואיך אוכל לקבל בפיכחון גם את התפוגגות ה'ראוי לשעה' הזה?"

אין תודעתי יכולה לראות מעבר לכך.

'הוחלטתי'

על גבי השאלה 'איך ראוי לחיות' מרחפת שאלה אחרת, רחבה אף יותר: מה בין חיי כיום לבין חיי כפי שראוי שיהיו? האם הם תואמים זה לזה? האם קיים מרחק בין 'מי שאני' לבין 'מי שראוי שאהיה?' ואם יש מרחק כזה, האם אקבל אותו בהכנעה או שאעשה מעשה, כדי לצמצם אותו? כך מובילה בהכרח השאלה 'איך ראוי לחיות' לשאלת גלגולי החיים, ולשאלה איך בכוחנו לפעול כדי לצמצם את המרחק.

אנו אוחזים באמונה שגלגולים בחיינו התהוו מתוך בחירה והחלטה שלנו. ייתכן שכך הדבר אצל זולתי, אבל כשאני מתבונן בגלגולי החיים שלי אני מגלה שראיה זו איננה תואמת את מה שהיה לאמיתו של דבר: לא 'החלטתי' על מרבית הגלגולים שהתרחשו בחיי כי אם 'הוחלטתי'.

אני נזכר בחוויות הקולנוע בילדותי בשנות החמישים בירושלים. בשנים הללו הוקרנו 'יומני פוקס' או 'יומני גבע' לפני הקרנת הסרט. סרטים בשחור־לבן הקרינו חדשות שהתיישנו זה מכבר, אבל לקהל שלפני היות הטלוויזיה היו הסרטונים הללו בגדר חדשות מרעישות.

בסרטון 'חדשות החוץ' התרשמתי במיוחד מטקס השקתה של אוניית ענק בצרפת. האוניה היתה נתונה בתוך האנגר ענקי, ירכתיה במים ובחזיתה פיגום גבוה. תזמורת במדי שרד ניגנה מארשים. אדמירל, מיניסטר ואשתו האלגנטית עלו אל הפיגום. נישאו נאומים. משרת עטוי כסיות לבנות הגיש לאשת המיניסטר בקבוק שמפניה קשור בחבל לחרטום האונייה. אשת המיניסטר הטיחה בכוח את הבקבוק בחרטום, וראה זה פלא: החבטה הייתה עזה עד כדי כך, שהאוניה נהדפה ממקומה והחליקה מעדנות מן ההאנגר אל המים.

כילד השתוממתי על כוחה המופלג של אשת המיניסטר, שדחף אוניה כזו. כמה התאכזבתי לימים, כשנודע לי שלא חבטת הבקבוק דחפה את האוניה כי אם מערכת מנופים וגלגילות שהוכנו בקפידה טרם הטקס. הטחת הבקבוק לא היתה אלא חתימתם הסמלית של מעשי הבניה שקדמו לטקס.

במבט לאחור, אמונתי בכך ש'החלטתי' דומה לאמונת העבר שלי, שאשת המיניסטר היא שדחפה את האוניה למים. בשני המקרים ייחסתי משמעות מיוחדת לפעולה מודעת חד־פעמית, שלאמיתו של דבר רק חתמה שרשרת אירועים ארוכה ומורכבת, שהתרחשה קודם לכן.

בהבנתי המאוחרת, לא היו גלגולי חיי בגדר אירועים קצרים ומובחנים, כי אם התהוו, ככדורי־שלג, בתנועה מורכבת שאולי התחילה בגשם, שרופף את אחיזתה של אבן, שגלשה ומוטטה גוש שלג, שגלש ומוטט סלע, שגלש וגרף שלג נוסף, שהביא למפולת סלעים, שהאיצה את מפולות השלג וכך הלאה.

כך קרה בגלגולים שעברו עלי: בחיי ובסובב אותם התרחשו תמורות קטנות וגדולות. חלקן במציאות שסבבה אותי וחלקן בתודעתי, ברגשותי ובמעשי, בזיקת גומלין בין אין־ספור גורמים, שמרביתם לא היו כלל בשליטתי וגם לא במודעותי. רק כאשר הגיע בהדרגה כדור־השלג לממדים גדולים די הצורך, יכולה היתה תודעתי להבחין בו ולהגדירו כ'גלגול', ואז הדביקה עליו את התווית: 'החלטתי!' התווית הזו, כך גיליתי, אינה מציאותית יותר מדחיפת האוניה על־ידי אשת המיניסטר.

כאשר אמרתי לעצמי ש'החלטתי', הייתה אונית הפעולה כבר בנויה היטב ומנגנון הנעתה מוכן ומזומן בלא ידיעתי.

מה אנו יודעים על גלגולי חיים?

גלגולים ושינויים הם נושא מרכזי בספרות ובאמנות. הקסם שהם מהלכים עלינו לא פג באלפי שנות קיומן. ועם זאת, ידיעתנו אודות גלגולים היא מוגבלת למדי:

• כיצד הם מתרחשים בחיינו?

• אילו תנאים במציאות ובתודעה מגבירים את הסיכוי להתרחשותו של גלגול, ואילו מצמצמים את הסיכוי הזה?

• עד כמה ניתן להשפיע על התנאים הללו או ליצור אותם, בין אם בחיינו ובין אם בחיי זולתנו?

• מה בהם בא 'מבחוץ' ומה 'מבפנים'?

• איך נבחין בין גלגולים 'בונים' לבין גלגולים 'מסוכנים' או 'הרסניים'?

• אילו חוכמות אנוש יכולות לסייע לנו בחקירה זו, בין אם הן מתחומי הדתות והפילוסופיה, בין אם הן ממדעי האדם לזרמיהם, ובין אם הן מחוכמת החיים של תרבויות ושל מקצועות בעבר ובהווה?

תרבויות וחברות מסורתיות הסמיכו את מי שנחשבו למקורבים אל האלוהות להורות את הדרך הנכונה שיבור לו האדם. עליהם נמנו המדברים אל האלוהות כגון נביאים, שמאנים וחוזי עתידות, ומורי הוראה ומוסר כגון כוהנים, רבנים וכמרים, בעלי־נס ומרפאים. אבל אפילו בחברות המסורתיות הללו לא תמיד נמצא מענה מוסכם על הכול באשר ל'איך ראוי לחיות'. קוהלת החכם, למשל, נתן לעצמו ולשומעיו תשובות מרובות במהלך חייו, אך ברבות הימים פסל אותן אחת לאחת כ"הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ": "וְנָתַתִּי אֶת־לִבִּי, לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה, עַל כָּל־אֲשֶׁר נַעֲשָׂה, תַּחַת הַשָּׁמָיִם... הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי, בָּנִיתִי לִי בָּתִּים, נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים... כָּנַסְתִּי לִי גַּם־כֶּסֶף וְזָהָב... לֹא־מָנַעְתִּי אֶת־לִבִּי מִכָּל־שִׂמְחָה... וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל־מַעֲשַׂי... וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ".[2] רק לאחר שגילה וחשף את הבלותם של כל מעשי האדם הציע לנו קוהלת את סיכומו האישי והאחרון לשאלה 'איך ראוי לחיות': "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשְׁתֵה בְלֶב־טוֹב יֵינֶךָ,  כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֶׂיךָ... רְאֵה חַיִּים עִם־אִשָּׁה אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ כָּל־יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן־לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ... כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ־עֲשֵׂה... סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת־מִצְותָיו שְׁמוֹר, כִּי־זֶה כָּל־הָאָדָם".[3]

ואם בתנ"ך אין תשובה מוסכמת על הכול באשר לשאלה 'איך ראוי לחיות', קל וחומר בתרבותנו החילונית, המפוצלת והספקנית. עם התפוגגות כוחן המלכד של מסורות מחייבות ושל ערכים משותפים, ועם ירידת מעמדה של האמת בכלל ושל מורי הוראה בפרט, התפוגגו גם המצפנים הערכיים המשותפים.

אין בידי מענה עיוני נחרץ לשאלות ששאלתי אודות גלגולים, ואין בי היכולת ואף לא הכוונה למצוא מענה כללי כזה ולהציגו. ספר זה מהווה ניסיון צנוע בלבד לתהות על השאלות הללו מנקודת מבט אישית לגמרי, לא להשיב עליהן. אחלוק בו כמה מניסיונותי האישיים, ואתאר כיצד נטלו חלק בעיצוב חיי כאדם וכאיש מקצוע. אני חושש שערכו ה'אובייקטיבי' של העיון הזה כמוהו כערכה של כל חוכמה שלאחר מעשה: לא משהו, אבל זה כל מה שיש לנו.

אם כך, מה אני מנסה לומר בספר זה? מעבר לסיפורים אישיים יש בספר רעיונות, חלקם נרמזים וחלקם מפורשים.

רעיון־העל המפורש הוא: אם עיסוקך הוא בטיפול פסיכולוגי ובסיוע לסוגיו כדאי לראות את מה שלמדת מניסיונות חייך כמקור חשוב ולגיטימי לחוכמת הסיוע שלך. זהו מקור שאינו נופל בחשיבותו מהתיאוריות ומחוכמת המעשה המקצועית שרכשת בלימודיך. ניסיונותיך היחידים והמיוחדים מייחדים אותך מכל מטפלי העולם (ובאי עולם) ונוסכים בעבודתך את כל החוכמה האישית שבה. הם כל עיקר כוחה.

חוכמה אישית זו מצטרפת לחוכמת המקצוע שרכשת בלימודיך המקצועיים ולא מבטלת אותם. חוכמת המקצוע הזו משותפת לאנשי הקהילה המקצועית הנרחבת ומוסכמת עליהם. היא נבנתה בעמלם המשותף של המוני אדם ובהם פורצי־דרך, חוקרים שקדניים ואנשי מעשה מסורים. ככל חוכמה, גם היא איננה נקיה מטעויות ושיבושים, וכחוכמת הפרט גם היא טעונה בחינה עצמית מדוקדקת ועדכון מתמיד.

כשם שהציפור זקוקה לשתי כנפיים כדי לעופף, כך זקוק המעשה המסייע הנכון לכל אחד משני המקורות הללו של חוכמת המעשה. טיפול על־פי פרוטוקול בלבד עלול להיות טכני, נטול חיים והשראה ואף קונפורמי. ואילו סיוע ייחודי בתכלית, שכל כולו פרי ניסיונותיו האישיים של המסייע ובלא שימוש בחוכמת המקצוע הרחבה, עלול להיות גחמני ושרירותי, ואף מחוסר בסיס אמפירי מספיק.

אבל רעיון־העל שפרשתי כאן אינו מכוון רק למי שעיסוקו בידע מקצועי. העיון בניסיונות החיים שעברו עלי ובמחשבותי על 'איך ראוי לחיות' סייע לי לראות ולהבין מאין באתי ולאן אלך. אני מאמין שעיון דומה בניסיונות החיים שעברו על כל אחד בעמל רב, בכאב או בשמחה, ובחוכמת החיים שנצברה בעקבותיהם, יסייע לכל אחד לראות ולהבין מאין הוא בא ולאן ילך.

עיון זה איננו בגדר 'טיפול עצמי', מכיוון שאין הוא מכוון להקל על סבל, לפתור בעיה או לשפר את איכות החיים. מטרתי היא לזהות ביושר לב את תשובותי לשאלה 'איך ראוי לי לחיות', ועד כמה מתקיים תואם בין האידיאלים הללו לבין האופן שבו אני חי הלכה למעשה. כיוצא בזה, ראוי לי שאזהה מהן השאיפות המניעות אותי ומהם כללי האתיקה שעל פיהם אני מנסה לפעול.

ספר זה איננו מקצועי כי אם אישי. אין הוא עוסק כלל בחוכמת הטיפול המקצועית, אלא רק בחוכמת הניסיון האישי. בחרתי כך, משום שלדעתי בהכשרה המקצועית של מטפלים מושם דגש יתר על חוכמתם של גדולי המקצוע, ומוצנע יתר על המידה מקומה של חוכמת החיים שלהם, שנלמדה מניסיונות חייהם שנרכשו בעמל רב. בהכשרת מטפלים מושם דגש יתר על דרכי הטיפול, בעוד העיסוק התיאורטי בשאלת הערכים, הגלויה או הסמויה הניצבת מעבר למעשה המסייע עצמו מצומצם מאד. והרי מטפלים נשאלים בעקיפין מדי יום את השאלה הפשוטה 'איך ראוי לחיות'.

לא ציטטתי בספר זה כתבים מקצועיים, לא דנתי בתיאוריות או בשיטות מקצועיות ואף לא הצעתי כאלו, לא תיארתי את פעולתם של גדולי התחום וכמעט שלא עסקתי בעבודתי שלי. ניסיתי לדבר בלשון בני־אדם ולא בעגה מקצועית. בחרתי כך משום שבעיניי כל עגה היא מטבעה מנוכרת, טכנית ומכוונת אל יודעי ח"ן בלבד. יכולתה של עגה פסיכולוגית, מכל אסכולה שהיא, לתאר חוויות אנוש ממשיות, אינה עולה על יכולתה של עגת בוני הפסנתרים לתאר את חוויית ההאזנה הממשית ל'פסנתר המושווה' של באך. רק בכוחה של השפה הטבעית, שפת בני־אדם, להביא אותנו ואת זולתנו להקשיב זה לזה, להבין זה את זה, להרגיש זה את זה ולחמול זה על זה. לפיכך, ראוי שכתבים שעיסוקם באדם ייכתבו בשפת בני־אדם.

מיהם המומחים לגלגולי־חיים?

"אני אעדיף לדעת את עצמי כראוי על־ידי לימוד עצמי יותר מאשר על ידי לימוד קיקרו... הניסיון שיש לי מעצמי די בו לעשותני נבון, אילו הייתי תלמיד טוב... חיי קיסר אין בהם כדי לשמש דוגמה ומופת יותר מחיינו אנו...גם אלה הם עדיין חיים הכפופים לכל המקרים האנושיים."[4]

כתבתי לעיל על הוואקום שנוצר עם התפוגגות כוחן המלכד של מסורות מחייבות ושל ערכים משותפים, ועל ירידת מעמדם של מורי הוראה. אל הוואקום הזה נכנסו אנשי מדעי הגוף והנפש: הרופא, הפסיכולוג, העובד הסוציאלי ונציגיהם בעיתונות וברדיו. הם אימצו לעצמם את תפקיד 'הרב החילוני', בני סמכא באשר לסבל, לאושר ולחיים נכונים. ליומרה 'מדעית' זו אין כיסוי מספיק: אין, ולא תיתכן כיום, מומחיות כללית בשאלה זו.[5]

ומה עושים אנו, 'הרבנים החילונים' כשאנו נשאלים, ישירות או בעקיפין, את השאלה 'איך ראוי לחיות'? יש שיעמידו פנים של יודעי־כל ויענו מענה רהוט ונחרץ כתורה מסיני. יש שיתוודו בגילוי־לב שאין בידיהם מענים מוסמכים על השאלה. יש שיפנו את השואל אל רב גדול, אל ספר נחשב או אל מורה רוחני נודע. יש שימליצו להקשיב לייעוץ הנחרץ ברדיו ("תזרקי אותו!"). יש שיתוודו, למען הגילוי הנאות, שחוכמתם היא אישית, סובייקטיבית, חוכמה על־תנאי שאין לה תוקף אנושי כללי. יש שיחלקו עם המסתייעים בהם את מה שהם עצמם למדו בחייהם, ויציינו בצניעות ובהסתייגות שלמידה זו היא בהכרח מוגבלת, אישית וסובייקטיבית. יש שיניחו לזמן מה לערכים שלהם, יזהו את ערכיו של המסתייע, את שיקוליו, העדפותיו, נטיותיו ועולמו, ולאורם יגבשו מענה שיתאים למסתייע, גם אם הם עצמם היו פועלים אחרת במצב דומה.

אבל ישאל השואל: "גם אם אתה כופר במומחיות בנושאים אלו, הרי החוק והנוהג מינו אתכם, אנשי מקצועות הנפש, למומחים ועל קירות הקליניקה שלכם מתנוססות תעודות מומחיות מעוטרות."

אודה ואתוודה שאף כי יש בתיקי תעודות כאלו, אין בידי מומחיות כזאת. יתרה מזאת, אני מטיל ספק במומחיותם של מי שיטענו שהיא מצויה בידיהם. קיימות אמנם תיאוריות, השקפות ושיטות לרוב אודות תמורות וגלגולים בחיי אדם, אבל המומחיות שמאחוריהן היא מוגבלת, ולו רק מחמת רוחב היריעה של הכוחות שנוטלים חלק בגלגולים.

מצד שני, גם אם אינני 'מומחה', התנסיתי ככולנו בכמה תמורות בחיי. וככל אחד מאיתנו, אני הוא מגדולי המומחים בתבל באשר לחיי שלי ולגלגוליהם. לכן, במקום לבחון את נושא התמורות בראיית מומחיות תיאורטית כלשהי, ויהא מקורה אשר יהא, הבה נבחן את גלגולי חיינו מנקודת המבט של הניסיון האישי שלנו.

מחקר שדה אודות גלגולי חיים

לפני מספר שנים, כשלימדתי תלמידי שנה ג' בפסיכולוגיה במוסד אקדמי, ערכתי מעין ניסוי שדה עם תלמידי. ביקשתי מהם לעצום עיניים ולחשוב על תמורה שעברה עליהם בחייהם. לאחר שחשבו על התמורה במדיטציה פנימית, חלקו את סיפוריהם עם חברות וחברים בקבוצה, ולאחר מכן שוחחנו, הכיתה כולה, על מה שחלקו איתנו התלמידים.

ההנחיות למצב זה של מדיטציה היו: "זהה או בחר תמורה משמעותית בחייך, אשר בעקבותיה השתנו בהם היבטים חשובים. הבא את עצמך לסיטואציה שבה התרחשה התמורה, נסה לשחזר ככל האפשר את הנסיבות, את תחושות הגוף, את הרגשות, את המחשבות ואת הסובב, כפי שהיו באותו זמן..."

• "אילו אירועים הביאו לתמורה זו?"

• "האם היו אלו אירועים 'חיוביים', מפגש עם תובנות רוח ומוסר? עם הטבע? עם יצירות אומנות? עם אהבות?"

• "האם היו אלו אירועים 'שליליים' כגון אובדנים, אסונות טבע, מלחמות ומשברים? מחלות? רוע מצד אחרים?"

• "מה השתנה בעולמך הודות לתמורה שחווית?"

ביקשתי מהלומדים לרשום לעצמם נקודות עיקריות שחוו ולשוחח עם שכניהם על תגליותיהם. בכיתה התעוררו שיחות נלהבות ואישיות. לאחר מכן ביקשתי שמספר תלמידים יחלקו את מה שגילו עם הכיתה כולה. לבסוף בחנתי באמצעות הצבעה מה היה טבע התמורות:

• "מי מכם עבר תמורה בעקבות אירוע חיובי יוצא דופן, כגון התאהבות, חוויה אסתטית, דתית או רוחנית וכדומה?"

• "מי עבר תמורה בעקבות אירוע קשה, כגון אובדן או משבר?"

כך למדנו שהיו מי שחוו תמורה בעקבות אירועים מרוממים כגון התאהבות, מפגשים עם אנשים מיוחדים, מפגש עם עולמות רוחניים או דתיים (למשל בטיול הגדול), חוויות מיסטיות (לעיתים בסיוע של חומרים משני תודעה) וחוויות טבע עמוקות; חייהם של אחרים, והם הרוב, השתנו בעקבות אירועים מכאיבים: אובדן ומוות, בין אם של אנשים אהובים ובין אם של יחסים חשובים; איום על החיים או על הבריאות, מחלה או תאונה; כישלונות מכאיבים; משברים חברתיים וכלכליים שונים, כגון פיטורין, התעמרות בעבודה, קשיים ומשברים בשירות הצבאי או באירועים ביטחוניים וכיוצא באלה.

• "אצל מי מכם היתה התמורה שחוויתם פריו של טיפול?" שאלתי.

הפתעה: מבין עשרות התלמידים, לא יותר משניים או שלושה הרגישו שטיפול פסיכולוגי הוא שהוביל לכך. כל היתר התייחסו לתמורה 'טבעית', שהתרחשה מאליה, בין אם היתה 'חיובית' ובין אם היתה 'שלילית'. התגלית היתה מפתיעה למדי לגבי אנשים שבחרו בפסיכולוגיה כמקצוע.

"אבל," אמרתי לעצמי, "מטבע הדברים שתלמידים צעירים, שטרם התנסו בעולם הפסיכולוגיה, יבחרו באירועי חיים שמחוץ לטיפול. הבה נבדוק תמורות בחייהם של מטפלים מקצועיים." פניתי אפוא לכיתות של מטפלים מנוסים, שלמדו בשנה השלישית בבית הספר פסיכו־דהרמה. שוב הפתעה: התפלגות התשובות לא היתה שונה מזו של סטודנטים צעירים, ומקומם של הטיפולים כמחוללי תמורה היה צנוע.

מצאנו אפוא שחלק גדול מן התמורות מתרחש בנסיבות הכרוכות בכאב ובסבל, שמלכתחילה לא היינו רואים אותן כמקור לתמורה. לסבל יש אפוא פוטנציאל גדול להוביל לתמורה משמעותית. לכאורה, נוגדת תגלית זו את ההשקפה המקובלת בתרבותנו, לפיה הסבל הוא אויב שיש למגר, ולא שליח פוקח עיניים. מצאנו גם שתמורות קורות במגוון רחב מאוד של אירועי חיים, ורק מיעוטן מתהווה בתוך טיפול פסיכולוגי.

כך אנו חוזרים למחשבתנו הראשונה: אנו לומדים על חיינו מתוך התנסויות לאין־ספור. הלימוד הזה תורם לחיינו לא פחות מכל ידע מקצועי שרכשנו בלימודים, וראוי שנרחש לו כבוד.

הגלגולים שעברתי בחיי אינם מסוג גלגולי העומק, שכמותם נכתבים בספרי מופת, ושבעקבותיהם משתנים אנשים תכלית השינוי, כאילו נולדו מחדש. ערכם של ניסיונותי הצנועים הוא אישי בתכלית: הם נתנו לי חלון הצצה אישי לעולם התמורות, לצד מה שלמדתי מחוכמתם של אחרים.